פסח שני – דרישה מתוך רצון

הקראת כתבה
יום ראשון כ״א אייר ה׳תשע״ו
עניינו של פסח שני, לעורר את האהבה, וממילא את הדרישה לפרוץ את חומות הגלות. דרישה שבאה מתוך רצון פנימי ועמוק.
מאת ברכה טברדוביץ
טבע

 

 

השתדל ילדי, ילדי היקר, להישאר יהודי ירא שמים

“זכורים לי אותם לילות חורף. לילה ארוך קר, חשוך:

בשנתי מגיע לאוזני קול בכי. אני מתעורר: אמא בוכה מרות ופוכרת את ידיה… אבא עומד לבוש למחצה, ב’טלית קטן’ הגדול, מפוחד עד מוות. בחדר מסתובבים שלושה אנשים צעירים לא מוכרים, לבושים בבגדי צבא. הם מחפשים בארונות, במיטות וגם בוחנים את הקירות. אני רואה, הם ניגשים לארון הספרים, ומתחילים לדפדף בהם אחד אחד. השכל הילדותי הקטן שלי אינו קולט – הייתי אז ילד בן שבע – את מי הם מחפשים? מה הם מחפשים? מה הם צריכים? האם ישבו ללמוד בספרים?… והנה אני רואה, הם מצאו. מצאו ולקחו כמה פיסות נייר כתובות, מצאו תמונה של הרבי. אחד מהם, יהודי לפי מראהו, מראה לאחרים: אתם רואים – “שניאורסאהן!”.

“לאחר מכן הם פקדו על אבא להתלבש וללכת איתם.

אבא ניגש למיטה הקטנה שלי, התכופף אלי, העניק לי נשיקה – נשיקה חזקה וכואבת… ודמעות גדולות חמות ולוהטות, רותחות כדם, התגלגלו מעיניו השחורות העמוקות על מצחי.

עדיין זכורים לי היטב דבריו האחרונים של אבי לפני הפרידה: “השתדל ילדי, ילדי היקר, להישאר יהודי ירא שמים”. לאחר מכן הוא הביט על אמא בעיניים בוערות, מכוסות דם, נשק למזוזה, פתח את הדלת ונעלם בלילה החשוך האין סופי…

“המילים של אבא חרוטות עמוק בליבי, והן מהוות לי עמוד אור לכל דרך החיים שלי. את הנשיקה הלוהטת האחרונה של אבא אני מרגיש עד היום הזה, והיא בוערת במצח שלי כלפיד אש שלא כבתה ולא נמחקה…[1]

דברים אלו סיפר ר’ אברהם אלי’ פלוטקין ע”ה מזכרונותיו. מאז נעלמו עקבותיו של אביו, כך שאפילו “קדיש” לא יכול היה לומר.

נתבונן ונראה נקודה עצומה. ברגעים מרגשים כל כך של פרידה, רגעים מרטיטים ומאיימים, האבא נושק לילד בחום ובאהבה ודורש מהילד: “השתדל ילדי, ילדי היקר, להישאר יהודי ירא שמים!”. ואכן האבא ב”ה מצליח, מילים אלו חודרות עמוק בתודעת הילד ומלוות אותו לאורך כל ימי חייו…

 

“למה נגרע”?! – רצון וזעקה פנימית

זה עניינו של פסח שני – הדרישה מתוך רצון. באים אנשים שהיו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו להקריב פסח ראשון, ובתוקף ובאהבה וברצון שואלים – למה נגרע?! הרי טמאים אנו על פי תורה (מישאל ואלצפן שהתעסקו בקבורתם של נדב ואביהוא, לפי אחת הדעות). משה רבינו פונה אל הקב”ה, והקב”ה נענה במצווה חדשה הכלולה בתרי”ג מצוות התורה[2]:

“דבר אל בני ישראל לאמר: איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם, ועשה פסח לה’. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים…”

לכאורה, שואל הרבי, מדוע לא ניתנה מצווה זו מלכתחילה, שמי שלא יכול להקריב את קרבן הפסח בי”ד בניסן יקריב בי”ד באייר כהשלמה. אך התשובה היא – שהקב”ה המתין לבקשתם של ישראל, לאכפתיות, לרצון האמיתי של “למה נגרע”?! – רצון וזעקה פנימית אמיתית זו, הם המביאים את “פסח שני” לידי גילוי.

וכך אומר הרבי[3]:

“מכאן לומדים אנו הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו בעניין הקשור עם יראת שמים, תורה ומצוות, אינו סומך על אף אחד ואינו אומר “אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים”… ־ אלא צועק ותובע – “למה נגרע”?!”

 

כשיש הפרעה – מתעקשים ומתמודדים

לכאורה הדרישה אינה מובנת, הרי כך קבע הקב”ה את הכללים, שמי שהיה טמא או בדרך רחוקה לא יכול להקריב את קרבן הפסח. ואם כן מהי טענתם, הרי זהו רצונו יתברך… אלא שרצונו האמיתי של הקב”ה הוא, שנשתחרר מהכבלים של העולם מלשון העלם, שכלפי חוץ עניינו להפריע, לבלבל, להסתיר, אך בפנימיות – העולם זועק שיהודי יבוא ויגלה את האלוקות הטמונה בו, שיגלה את הא’ בתוך הגולה, שיעורר את הגאולה.

סדר זה ראינו עוד אצל אברהם אבינו. כאשר הלך לעקוד את יצחק בנו, כציוויו של הבורא, ובדרך הפריע לו הנהר. אברהם ויצחק הלכו בנהר עד שהגיעו המים אל צוואריהם. ברגע זה יכול היה לומר, עד כאן… אך לא כן, התפלל תפילה קצרה, עשה עוד צעד אחד, ואז התבטל הנהר…

זו הדרך, לא להתרשם ממניעות ועיכובים! כך גם היה ביציאת מצרים. המים לפניהם, המצרים מאחוריהם, ומבני ישראל נדרש לבקוע את חוקי העולם, ולהתקדם… לקרוע את הים, שיעמוד כחומה מימינם ומשמאלם. רק זו הדרך ללכת ולקבל את התורה הקדושה.

 

לעורר את הרצון

דרך זו נובעת מהאהבה הגדולה להקב”ה, מתוך רצון עז לקיים תורה ומצוות ולהתקשר אליו יתברך. מספר הרב גורביץ’[4], שלאחר שדיבר בכנס נשי חב”ד, פנתה אליו אחת הנשים ורצתה להתייעץ עמו. היא סיפרה, שהוריה הם ממשפחה חסידית בבורו פארק. פעם נקלעה ביום ראשון בקראון הייטס, והחליטה לנצל הזדמנות זו וללכת ל־770. היא הגיעה מרחוב קינגסטון, וראתה תור של נשים. בשמעה שהנשים ממתינות על מנת להתברך ולקבל דולר לברכה, החליטה להמתין בתור. היא עמדה מול הרבי, קיבלה דולר והמשיכה. הרבי קרא לה בחזרה, נתן לה דולר נוסף ואמר לה: “בת ישראל צריכה לקיים תורה ומצוות לא רק משום שכך כתוב בשולחן ערוך, אלא כי הנשמה של יהודי רוצה להיות עם הקדוש ברוך הוא. לכן מקיימים תורה ומצוות”.

היא מאד נפגעה. במיוחד לאחר שמיד פנו ושאלו אותה, מה אמר לה הרבי בפעם השנייה. היא הבינה שאין זה רגיל, והרגישה נזופה. הרי היא מקיימת תורה ומצוות, והרבי פשוט נתן לה מוסר?…

לאחר מספר חודשים הרגישה שינוי מהותי בתוכה. אם עד כה העולם הכללי דיבר אליה, והיא הרגישה פספוס, ושקיום המצוות מגביל אותה, הרי שתחושה זו נעלמה, והעולם לא דבר אליה עוד. כיום, כך היא טענה, היא מאד רוצה להעביר תחושה זו לילדיה, שיהיה להם סיפוק בקיום תורה ומצוות. לבוא לקבל דולר מהרבי בלתי ניתן, ולכן החליטה, שהטוב ביותר יהיה לשלוח את ילדיה למוסדות של הרבי, מוסדות של חב”ד. אך בעלה מתנגד לרעיון, ועל כן היא באה בשאלה, מה דעת הרב בעניין?

הרבי דורש מאיתנו לעורר את הרצון בקיום תורה ומצוות, לעורר את האהבה, והוא גם נותן את הכוח לכך…

 

מעלת פסח שני על פסח ראשון

וזה עניינו של פסח שני, לעורר את האהבה, וממילא את הדרישה לפרוץ את חומות הגלות. אמנם פסח שני הוא רק יום אחד ומותר באכילת חמץ, אך מבחינה מסוימת נעלה “פסח שני” מפסח ראשון במספר עניינים:

1. פסח שני – דילוג אחר דילוג

פסח שני מגיע לאחר המעמד הנעלה של פסח ראשון.

בכך בא לידי גילוי הביטוי של: “דילוג אחר דילוג” שמגביה אותנו למקום נעלה יותר. במיוחד לאור העובדה שהפסיחה בפסח שני זהו ה”קב שלו”, כלומר, עבודתו הוא. אין זה כפסח ראשון, שבו מצד עצמו יש גילוי אור עצום ונפלא, המעורר את האדם להיות באופן של רוממות. אלא האדם, על ידי הבקשה והתחינה עם הדרישה של “למה נגרע”, ועם עבודתו מתוך עמל ויגיעה, מגיע לדרגה הנעלית של “דילוג אחר דילוג”. וכלשונו הקדוש[5]:

“הדילוג והקפיצה בעניני יהדות בפסח ראשון – הרי זה בעיקר מפני הציווי ונתינת כח דלמעלה (“אני המתחיל”), אבל הדילוג והקפיצה בפסח שני הוא באופן נעלה יותר. היינו, שמודגש בזה העילוי ד”קב שלו”, היינו שנותנים לו כח שיוכל לדלג ולקפוץ למעלה מהדילוג דפסח ראשון, עד כדי כך – שענין זה נחשב ל”קב שלו”. במיוחד בזמן שאין בית המקדש קיים והקרבת הפסח היא רק ברוחניות הענינים, מודגש עוד יותר העילוי של פסח שני על פסח ראשון”.

2. פסח שני ־”עשה טוב” לאחר ה”סור מרע”

פסח ראשון – עניינו “סור מרע” ופסח שני עניינו נעלה עוד יותר – “עשה טוב”[6]. ולכן “חמץ ומצה עמו בבית”, כי בדרגה זו ניתן להפוך גם את החמץ לקדושה. כשבית המקדש היה קיים, הקריבו את קרבן הפסח ביום זה אלו שלא היה ביכולתם להקריב בפסח ראשון. ה”קרבן” – מלשון קרוב הוא כבר בדרגה הגבוהה יותר של “עשה טוב”, הפיכת המידות לקדושה.

מסופר על אחד הבחורים שהתלונן בפני חברו, שכאשר הוא מגיע להתוועדות אין העניין משפיע עליו, לא נגע ולא פגע, והעניין חורה לו. הציע לו ידידו לגשת למשפיע ר’ שלמה חיים קסלמן. ואכן, כך עשה. ר’ שלמה חיים ישב ולידו כוס תה. הוא הוסיף לכוס מים נוספים והם גלשו, הוסיף שוב מים, ושוב הכלי לא הכיל, והמים נשפכו… כשהתפלא הבחור על מעשיו של המשפיע, אמר לו ר’ שלמה חיים: כאשר הכלי מלא, לא ניתן להוסיף. כאשר מגיעים להתוועדות מלאי מחשבות שאינן של קדושה, כאשר הראש מלא בדברים של הבל, לא ניתן להוסיף ולהפנים ענייני קדושה… סור מרע קודם לעשה טוב!

בפרשת “אמור”, הנקראת בסמיכות לפסח שני, נאמר[7] “אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם”, לשם מה הכפילות? מביא רש”י: “להזהיר גדולים על הקטנים” על פי הפשט, הכוונה היא לחינוך הילדים, אך הביאור הפנימי הוא, שה’זוהר’ של הדברים הקטנים, שאדם דש בעקביו ואינו מייחס אליהם חשיבות, צריך להיות כמו העניינים הגדולים.

כי הדברים הגדולים בנויים מהפרטים הקטנים. וכאשר אוהבים מישהו, מוכנים לעשות הכל למענו.

מסופר על ר’ לוי יצחק מברדיצ’וב, שלא יכול היה להירדם מרוב התרגשות ביום טוב הראשון של סוכות, מרוב תשוקתו לקיים את מצוות ארבעת המינים. בכל פעם שלח את המשרת אל החצר, לבדוק האם כבר האיר השחר… כאשר הגיע הזמן ור’ לוי יצחק כבר היה מוכן ומזומן לקיים מצווה חשובה זו, הוא קם מכיסאו, ניגש לארון, וברוב התרגשותו לא שם לב לדלת הזכוכית שבארון, ושברה… התשוקה והאהבה לכל מצווה זהו עניינו של פסח שני.

לפי אחת הדעות, פסח שני הוא[8] “רגל בפני עצמו”. לפי דעה זו, פסח שני אינו תלוי בחיובו של פסח ראשון – אלא הוא חיוב בפני עצמו כמו שאר הרגלים.

ולפיכך,  גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שגדל וכדומה, חייב לעשות פסח שני.

3. פסח שני – אין דבר אבוד

“פסח שני” מורה על מעלת התשובה[9], שזהו עילוי אחר עילוי. ולכן ההשלמה של קרבן פסח אינה לאחר מספר ימים כמו בשאר החגים, אלא חודש לאחר מכן – בחודש אייר, שעניינו הוא ספירת העומר – עבודת האדם. לעומת ניסן, שעניינו הוא אתערותא דלעילא – התעוררות מלמעלה, שהקב”ה הוציא את בני ישראל מארץ מצרים ללא זכות מצידם. ולכן פסח שני הוא יום אחד, כי עבודת התשובה היא למעלה מסדר השתלשלות – יש “קונה עולמו בשעה אחת”. ולכן מכל מצב ניתן לצאת, כמו שנאמר[10]: עניינו של פסח שני: “אין מצב אבוד” תמיד אפשר לתקן ולהשלים, אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה ואפילו “לכם”, שהדבר היה ברצון. על אף הכל אפשר לתקן”

מספר בחורים יצאו למבצעים ונסעו בכביש הראשי (הייווי) של פלורידה. טעו הבחורים בדרכם וכבר ראו שלא יוכלו להגיע אל היעד לשבת, ולכן נכנסו לחנות לקנות משהו כשר, כדי שיהיה להם מה לאכול בשבת. כאשר נכנסו אל החנות, פגש אותם גוי גברתן ואמר להם: “בואו, היכנסו לחדר, וודאי באתם לקחת את אבא שלי”.

הם נכנסו לחדר ומצאו בו יהודי זקן. הוא סיפר להם שהוא ניצול שואה, התחתן עם גויה ושכח את עברו. לפני מספר שבועות פתח טלוויזיה, וראה שהרבי מליובאוויטש מדבר ומספר שמשיח עומד להגיע, ואז ילוקטו אחד לאחד מכל המקומות הנידחים. התרגש מאד אותו זקן, ניגש אל רעייתו וילדיו, ואמר להם שעוד מעט משיח יגיע ויבואו לקחת אותו, אבל רק אותו, כי רק הוא יהודי.

כשראה הבן הגוי הגברתן את הבחורים החב”דניקים, אמר להם שבוודאי הגיעו לקחת את אביו… הבחורים נשארו בקשר עם אותו זקן, ולאחר מספר חודשים נפטר. בזכות הקשרים הובא לקבר ישראל. אין מצב אבוד.

וביחס אל האמהות:

לעיתים “פסח שני” עובר, ובלהט הטרדות בקושי נזכרים לאכול מצה ביום זה.

לכן, אולי כדאי לשלוח את הילדים בלבוש חגיגי יותר – חולצה לבנה כבראש חודש, בטקסיות, לשלוח עם כל ילד מצה, והפעם אפשר להכינה ככריך ממולא כל טוב… לשבת עם הילדים ולהזכיר את מהותו המיוחד של היום. ואנו עצמנו ננסה להחדיר את העניינים של “פסח שני” אל תוכנו, כי יום זה נותן לנו את הכוחות לכך.

לקראת פסח ראשון עמלנו קשה, לנקות ולצחצח, שהרי יש איסור של חמץ. והנה מגיע “פסח שני” – לכאורה יום חול רגיל, אין איסור מלאכה, אין איסור חמץ ועוד, ועם כל זאת זהו יום עם עצמה, זהו יום עם מסר וכוח רב, נתבונן וניקח כוחות, שלא נפספס…

לראות שבכל ילד וילד, יש ה”קב שלו” המיוחד לו – להתבונן במה הוא מצטיין ובמה הוא מתמודד, ולהיות איתו. אם לאחד הלימודים קשים יותר ואף על פי כן הוא משתדל, נעודד אותו, נדע להעריך.

פסח שני – עניינו “עשה טוב”. אם עד כה היה קשה ללכת לשיעור חסידות – ניתן לשנות. לא יצאנו למבצעים – אפשר לצאת מעכשיו. ביתנו לא היה בית של אורחים – אפשר מעכשיו. אמנם לשנות הרגלים ולהוסיף בקודש אין זה קל, אך זו משימה שניתן לעמוד בה.

אף פעם לא מאוחר, אין דבר אבוד. אם נקטנו בדרך שלא הוכיחה את עצמה, ניתן לשנות. לא לומר – כך הבית שלנו בנוי, ואלו הן התוצאות, מה אעשה? תמיד אפשר להוסיף ולשנות. לזכור שהאינטרנט יכול להוריד חס ושלום באופן משמעותי את החסידישקייט בבית, וניתן לשנות. היינו חסרי סבלנות – ניתן לשנות. לא היינו מספיק קשובים לקטנים, נזכור שאחר כך כאשר יגדלו ונרצה שיספרו לנו – הם כבר לא יספרו, כי לא הורגלו לכך. הילדה תמיד לא מרוצה, כדאי לבדוק את הסיבה – אולי מקומה בבית גרם לכך, אולי אחד הילדים מציק לה, ואולי ואולי… אם נתייחס בכובד ראש, הרי שבודאי גם תהיה לנו הסייעתא דשמייא לשנות.

ישנם נשים האומרות: “אני טיפוס שנעלב מהר מאוד, וכאשר בעלי אומר דבר שפוגע בי ליד הילדים או ליד בני משפחה אחרים, קשה לי מאוד. זה משפיע גם על המחשבות שלא פוסקות, המגדילות את הפלונטר, וגם על מצב הרוח ועל העבודה. המחשבות והרגשות גואים ביותר, וממש קשה לי לתפקד”. כדאי לפרוץ את המעגלים המתמשכים הללו, אשר אינם מועילים, ולשוחח בעניין או להתעלם, כל אחת כפי האופן המתאים לה, אך לשנות…

אם אשה מרגישה שהיא אינה מסתדרת עם הכובעים השונים של תפקידה – פחות מדי זמן מוקדש לבית, יותר מדי זמן למקום העבודה, או ההיפך, הרי שיש לעשות חושבים, ולזכור את הכלל החשוב ש”טובה פעולה אחת מאלף אנחות”[11]. יש להפעיל שקולי דעת מחדש, ולשנות…

להוסיף בהקפדה על צניעות, שזו בוודאי דרך בטוחה (כלשון הרבי) לבריאות, פרנסה ונחת מהילדים.

 

זעקת “עד מתי?!”

ומה עם זעקת עד מתי?! למה נגרע?! רצוננו לראות את מלכנו. אז נזכור: יום י”ד באייר לא יהיה “עוד” יום, אלא יום משמעותי לפסיחה, לדילוג, לשינוי, להוספה הן בתוכנו, הן בביתנו והן בסביבתנו…

ובעז”ה זעקת “עד מתי” תתחלף בעזרת ה’ בגאולה פרטית ובגאולה כללית.

ואכן עד מתי???

 

 

מקורות



[1]  מוסף כפ”ח, פסח תשס”ט.

[2]  במדבר ט, י.

[3]  התועדויות תשד”מ ח”ג עמ’ 1679.

[4]  מתוך דברים שנאמרו בכנס נשי חב”ד.

[5]  התועדויות תשמ”ג ח”ג עמ’ 1406.

[6]  לקו”ש חל”ג עט’ 56.

[7]  אמור, כא, א.

[8]  פסחים צג, א.

[9]  לקו”ש חי”ח עמ’ 117.

[10]  היום יום י”ד אייר.

[11]  היום יום ח’ אדר שני.

 

פרסום תגובה חדשה

test email