מהותו של ל”ג בעומר

הקראת כתבה
יום ראשון כ״ב אייר ה׳תשע״ו
כולם זקוקים לשבח ועידוד אפילו רבי שמעון בר יוחאי, אפילו הקדוש ברוך הוא. אז מדוע לקמץ ולצמצם? עצם השבח מעורר גם אצל המשבח את הכבוד והערכה לשני.
מאת ברכה טברדוביץ
העיר

 

 

מהותו של ל”ג בעומר

“יום ל”ג בעומר הוא מיום טוב המצוינים אצל אדמו”ר האמצעי. היו יוצאים לשדה .. היו רואים אז הרבה מופתים. רוב המופתים היו בנוגע לילדים, ובמשך השנה ייחלו וציפו לל”ג בעומר”[1];

המיוחד ביום זה הוא, של”ג בעומר מאגד בתוכו שני עניינים הפכיים, לכאורה: מחד, השמחה שפסקו תלמידי ר’ עקיבא מלמות, ונשארו חמישה תלמידים, שהקימו את עולם התורה מחדש. וכלשון הגמרא[2]: “שנים עשר אלף זוגי תלמידים היו לו לר’ עקיבא .. וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה”. ובל”ג בעומר – “פסקו מלמות”, כמקובל ביד הגאונים.

ומאידך, ל”ג בעומר – יום הסתלקותו של ר’ שמעון בר יוחאי, מחמשת התלמידים שנותרו. יום בו מתאחדים כל עבודותיו שעמל משך כל ימי חייו, ומתעלים בעילוי אחר עילוי. עבודתו של רשב”י הייתה שגילה את הזהר לתלמידיו. את תורת הקבלה, שבעבר הייתה בחינת סוד, ובימינו היא נחלת כל יהודי. כפי שנאמר[3]: “והיתרון בדורנו זה על דורות הראשונים, שלא ניתן רשות לגלות זו התורה רק לרשב”י ותלמידיו. אבל בדורות האחרונים מותר ומצווה לגלות פנימיות התורה”. ובלימוד זה דווקא: “יפקון ביה מן גלותא ברחמין” – יצאו בו (בספר הזהר) מן הגלות ברחמים.

 

הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי

כתוב ב”אדרא זוטא”[4]: מסורת קבלה היה מדור דור, שיום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי נתמלא אור גדול של שמחה אין קץ, על ידי הסודות הטמירים שגילה לתלמידיו באותו יום ושנכתבו בספר הזוהר. ולא היה העולם כדאי כאותו יום שעניינים נשגבים אלו נתגלו לבריות. והיה אותו היום ארוך משאר כל הימים, ולא שקעה שמשו עד שגילה כל מה שניתן לו רשות לגלות. אז נתן רשות לשמש שתשקע. שקעה השמש, יצאה נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי ועלתה למרום.

לאור האור המרובה ביום פטירתו, נהגו שמרבים בנרות ומדליקים מדורות ביום זה ומשבחים בפיוטים מיוחדים את התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. כפי שמתואר[5]:

“כבר הייתה נהוגה הדלקת הנרות בעסק גדול על קבר רשב”י בל”ג בעומר עוד מימים קדמונים. ורבינו עובדיה מברטנורא במכתבו לאחיו בשנת רמ”ט, כך הוא אומר: “בי”ח באייר, יום מיתתו של רשב”י, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד”.

“משהופיע האר”י הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם לימדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו. ואחריהם באו גדולי החסידות, תלמידי הבעל שם טוב שהלכו בעקבות המקובלים, וכך נעשה ל”ג בעומר יום שהכל מעלים את זכר התנא האלוקי רשב”י, ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בגבולות כל ישראל”.

 

תלמידי רבי עקיבא

ישנה קושיה עצומה לגבי תלמידי רבי עקיבא:

תלמידי ר’ עקיבא זכו לתואר זה בהיותם הולכים בדרכי רבם, רבי עקיבא, שהצטיין במידת אהבת ישראל. וכפי שאמר: “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”. כלומר, זו הייתה המידה שהצטיין בה. ואם כן, איך ייתכן שדווקא הם נכשלו באותה מידה – אהבת ישראל?

ללא לימוד החסידות המדגישה את דברי האר”י הקדוש, שמצווה היום לגלות זו החכמה, לא ניתן להבין את נקודת העניין, וללמוד הלכה למעשה. כדי להבין את גודל הזכות בימינו, שניתן להבין עניינים מהותיים רק על פי תורת החסידות, נתבונן בסיפור הבא:

פעם התעורר ויכוח חריף בדווינסק: מי גדול ממי? האם הגאון הרגצ’ובי השייך לעדת החסידים, או ר’ מאיר שמחה השייך לעדת המתנגדים. הויכוח היה סוער, אלו מיימינים ואלו משמאילים… היה שם ילד אחד שהיה עד לכל הויכוח, והחל לשחוק בקול גדול. כששאלוהו לפשר צחוקו ענה, הרי כולם רואים שהגאון הרגצ’ובי הוא נמוך, ור’ מאיר שמחה גבוה הוא, אם כן מה עניינו של הויכוח מי גבוה ממי? התחילו להסביר לו שלא התכוונו לגובה כפשוטו, אלא לגובה רוחני, להיותם רמי מעלה. אך הילד נותר צוחק: אינכם אומרים את האמת. הרי שמעתי מכם במפורש על עניין הגובה, ועתה שאין מענה בפיכם, אתם מתרצים בקושיות ובהפרכות.

כך גם בעבודת האדם, וברעיונות החסידיים. ביאור חסידי איננו אמור להיות “פשטעל” יפה, הסבר נאה, או אמרה נאה. באור חסידי הוא מהות העניין, הוא הנקודה האמיתית, וכל התיאורים ה”גשמיים” באים ממנו.

וכך נבין את הביאור החסידי האמיתי לתמיהה זו, כיצד נכשלו תלמידי רבי עקיבא בכך שלא נהגו כבוד זה בזה. כי בוודאי היו חדורים באהבת ישראל, ואף למדו מרבם להיות חדורים בזה עד כדי מסירת הנפש, כפי שהייתה דרכו של ר’ עקיבא – מסירות נפש, ‘מתי יבוא לידי פסוק זה (“בכל נפשך”) ואקיימנו’. ואדרבה – דווקא היותם תלמידי ר’ עקיבא גרם להם “שלא נהגו כבוד זה בזה”. והביאור[6]:

“אמרו חז”ל שאין דעותיהם של בני אדם שוות. וכמובן שכן הוא בנוגע לכ”ד אלף תלמידי ר’ עקיבא שכל אחד ואחד מהם השיג תורת רבו לפי דרכו ודעתו, ובשיקול הדעת שלו. ומסקנתו שבודאי כפי שהשיג הוא, כן הוא הפירוש האמיתי בדברי ר’ עקיבא. ולכן, כאשר שמע שחברו לומד את דברי רבו באופן שונה – ובלתי נכון לפי דעתו – לא היה יכול לנהוג בו כבוד והערכה – שהרי הוא לומד את דברי רבו באופן מוטעה!

“ונמצא שדווקא היותם “תלמידי רבי עקיבא” היא הסיבה שלא נהגו כבוד זה בזה. כל אחד מתלמידי רבי עקיבא היה מסור ונתון בכל לבו לתורת רבו, עד שלא היה יכול לסבול שמישהו מפרש תורת רבו שלא כהלכה (לפי דעתו), ובפרט כאשר זה ה”טועה” הוא תלמיד רבי עקיבא, ופשיטא שלא יכול היה לנהוג כבוד”.

מכאן ניתן ללמוד, מביא הרבי[7], שעל עבודת ה’ להיות עבודה תמה, פנימית, אמיתית, ובחיות המחיה את כל חיינו, כולל מצווה חשובה זו של “אהבת ישראל”. ויחד עם כל זאת, לנהוג כבוד זה בזה, ולהביט בעין טובה על כל אחד ואחד אף אם דרכו שונה.

 

הכלים לנתינת כבוד זה לזה:

ארבע נקודות חשובות, הנגזרות מהמילה: רשב”י, מהוות את הכלים לחיזוק ולנתינת כבוד זה לזה. ואלו הן:

 

ראיית החיוב

בדרך כלל כאשר אדם נתון בשמחה, הוא מתבונן על הסובבים אותו במשקפיים ורודות ורואה בהם את הצד החיובי. הרבי הריי”צ מביא[8]:

“מירון הוא אוהל שמח. כשבאים למירון הופכים להיות חזקים יותר . . רשב”י הוא רבי שמח. כל מה שיהודים מחסירים בקיום התורה והמצוות, לוקח רשב”י על שכמו”.

הבעל שם טוב אמר בל”ג בעומר[9] תורה על הפסוק[10]: “ואהבת לרעך כמוך” – “ואהבת” בגימטרייה ב’ פעמים “אור” (414=2*207), וכן ב’ פעמים “רז”. יש להכניס את ה”רז” לתוך ה”זר”, יש לעורר את הסוד בכל עניין, ולהחדיר בו את האור.

כאמור, כדי להגיע ל”ואהבת”, יש לראות את הפנימיות, את הרז. יש להתבונן בחיובי שבשני, אף שלעיתים אין זה קל.

כמים הפנים לפנים

חשיבות הראיה החיובית, ניתנת לידי ביטוי בסיפור הבא:

בעיירה שאדיק שבפולין, שבה חי הצדיק רבי נחום לעווי, התגורר מלשין יהודי שהפיל את חיתתו על יהודי העיירה. מוסר ממונם למלכות, יורד לחייהם של הרוכלים העניים, ומתעלל בהם ככל העולה על רוחו הגסה, מבלי שיהין מישהו להכות בו ולהניאו ממעלליו.

ו”תאווה” משונה הייתה לו ל”מוסר” הזה: כל שבת בבוקר היה בא לבית־הכנסת הגדול של העיירה, מתיישב ב”מזרח” ועולה דווקא ל”שישי”…

באחד הימים נפטר רב העיירה, ובמקומו נתמנה אחד מגדולי התורה, שאיווה לו דווקא רבנות של עיירה קטנה ושקטה זו, למען יוכל לשקוד על התורה באין מפריע. בין חבורת התלמידים שבאו להסתופף בצלו של אותו גדול, היה גם הצעיר ר’ נחום, שנודע אח”כ בעולם כ”הקדוש רבי נחום שאדיקער”. ובית כנסת קטן היה לו לרב ליד ביתו, שבו היה מתפלל ועובד את בוראו בפרישות ועוסק בתורה יומם ולילה.

משהגיעו לאוזניו של הרב החדש שמע מעלליו ותעלוליו של המלשין, ודרכו ב”קודש” לבא בשבת לבית הכנסת ולעלות ל”שישי”, הרהר בלבו: הרי יש צו מיוחד “לא תגורו מפני איש”, ומה יהא עליו? אז גמלה בלבו ההחלטה לשים קץ להתקלסותו של אותו מלשין בבאי בית ה’.

וישלח הרב לקרוא לשמש בית הכנסת הגדול, ויצווהו להודיע לגבאים כי בשבת הקרובה הוא מתכנן לבא לתפילת הבוקר בבית כנסת הגדול.

תמהו האנשים לפשר הדבר, “מה יום מיומיים”? וציפו לשבת לראות את כוונתו ונימוקו של רבם.

בשבת בבוקר הופיע הרב בבית הכנסת, כשחן של קודש והדר נסוכים עליו, מלווה על ידי שני תלמידיו הבכירים, שאחד מהם היה ר’ נחום.

בקריאת התורה נתכבד הרב ב”שלישי”, עלה וירד מהבמה והתיישב במקומו בשלוה ובציפייה.

כשגמר זה שעלה “חמישי” את הברכה השנייה, קרא הגבאי בקול צלול “יעמוד ר’… ש־ש־י”! וה”מוסר” החל לצעוד בצעדים בטוחים ויהירים לעבר הבמה, כששקט מעיק ומכאיב שורר בין המתפללים.

והנה רעם של “דפיקה” עזה הפר את השקט, וכל העיניים הופנו אל עבר מקום מושבו של הרב, משם באה הדפיקה: עצור מחוצף. מה לך ולתורה הקדושה?! נשמע קולו הרועם של הרב. מה לפה טמא ומשוקץ, שמוסר ממונם ונפשם של ישראל לרשות, לברך על התורה?! צא טמא! רעם קולו של הרב, בפנותו אל המלשין שנשאר המום ומבולבל.

חלחלה עברה בין המתפללים, בעת שהמלשין זנק בפנים מפיקות אימה וזעם כלפי הרב, כשאגרופיו הקמוצים דרוכים ומונפים להלום במרא דאתרא. אלא שחומה של אנשים התייצבה והפרידה בין ה”מוסר” הזועם לבין הרב, שעמד זקוף ללא חת.

בחרי אף פנה המלשין הנעלב והזועף לעבר דלת היציאה, ומתוך אגרופיו הקמוצים שלח אצבע מאיימת כלפי הקהל והמרא דאתרא, כאומר: עוד אלמדכם לקח!

לימים, נקרא הרב אל אחת העיירות הסמוכות על מנת למול תינוק שנולד. הוא יצא לדרך בליווי שניים מתלמידיו. הם לא הרחיקו, כשלפתע הבחינו שני התלמידים במלשין הדוהר בסוסו מהכיוון הנגדי לקראתם, ואף מנופף בשוטו לעומתם כמאותת להם להיעצר, ועמו חבר מרעים. ויצא ליבם מרב פחד, הם הבינו שהקריאה למול תינוק היא קריאת שווא, במטרה להזיק לרבם.

הרב, נראה כמרוכז בעניין נעלה… ולפתע אל מול עיניהם המפוחדות והמשתאות, הגיע המלשין קרוב אליהם, ירד מסוסו, התנפל לרגלי הרב, ובקש והתחנן למחילתו…

כשחזרו אל עירם, כבוד הרב עלה בעיניהם. הם פנו אל רבם, מחולל הניסים, ושאלוהו לפשר הנס: “אל תחשדו בי בניסים”, אמר להם הרב. “אלא, כאשר ראיתי כי כלתה הרעה, הבנתי שהדרך היחידה להינצל מהצרה, היא להתבונן בטוב שבאדם מולי. ואז “כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם”. חשבתי על כך, שודאי הייתה לו ילדות קשה, שאף אחד לא כיוון אותו בדרכו. גם אחר כך, אנשים חששו ממנו, ועל כן לא הדריכו אותו בדרכו. רחמי גברו עליו. וככל שהתעמקתי, כן חשתי אהדה ורחמים כלפיו… אותה תחושה עברה אל ה”מלשין”, ולבו נמס בקרבו. אין אלו ניסים ומופתים, זוהי דרך באהבת ישראל”!

דרך זו אמורים אנו לאמץ אל עצמנו, דרך זו מהווה את נתינת הכבוד זה לזה.

 

שבח – מתן שבחים

דרך נוספת המהווה כלי לנתינת כבוד זה לזה, היא מתן שבחים. ניתן ללמוד זאת מרבי שמעון בר יוחאי. נאמר בזוהר[11], שפעם אחת היה העולם זקוק לגשם, באו אל ר’ שמעון בר יוחאי, קילסו ושיבחו אותו ב”שבחים נוראים”, ואז אמר תורה על הפסוק[12]: “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, וירד מיד מטר.

לכאורה, שואל הרבי[13], לשם מה היה זקוק ר’ שמעון בר יוחאי לשבחים, והרי ידוע שדרגתו של רשב”י מי ישורנה?! אלא, רשב”י היה זקוק לכך משני טעמים: האחד, על מנת שהשפע לא יישאר בדרגה רוחנית, אלא ירד וישפיע, לשם כך היה זקוק לשבחים, שישפיע על הרצון להוריד לעולמות. והשני, שהשבח העלה את ר’ שמעון בר יוחאי לדרגה כל כך נעלית, יותר מדרגתו הרגילה, וכך יכול היה להוריד את השפע…

הרי, שהשבח הוא זה שנתן לר’ שמעון בר יוחאי את הכוח להוריד שפע מן השמים…

כמה מוסר השכל ניתן ללמוד מסיפור זה. אפילו הקב”ה זקוק לסידור שבחיו של מקום, בתפילה, גם ר’ שמעון בר יוחאי זקוק לשבחים על מנת להוריד שפע… כל שכן אנו, שבני אנוש אנחנו, זקוקים לשבח ומילות עידוד. מדוע יש לנו קושי בעניין זה? מדוע אנו חושבים, ששבחים מיועדים רק לקטנים שבחבורה?

כולם זקוקים למילות של שבח ועידוד, אז מדוע לקמץ ולצמצם? עצם השבח מעורר גם אצל המשבח את הכבוד והערכה לשני.

 

ביטול

על מנת לתת כבוד זה לזה, יש גם צורך בביטול כלפי השני. בידיעה, שלמרות שיתכן שיש דברים שאני יותר מהאחר, אך בודאי גם יש נקודות שהשני יותר ממני. ולכן עלי ללמוד ממנו, או להעניק לו תוך מילוי שליחות, ולא כהתנשאות. כך גם תמיד הלב פתוח יותר גם לנותן וגם למקבל.

מספר הרב שמואל חפר, מנכ”ל מוסדות “בית רבקה”:

בשנת תשכ”ז נסע אל הרבי לפורים. מחירי הטיסה אז היו יקרים ביותר, שווי של משכורת עבור שלושה־ארבעה חודשים. בתענית אסתר שלח אותו הרב חדקוב, בשליחותו של הרבי, לנסוע אל הרב פלר, ויחד עמו להגיע לאיזו עיר במדינת הייווה, למצוא יהודים, שבחלקם מתבוללים, על מנת להזכיר להם את החג, ולקרוא להם מגילה. הדבר היחיד שיכלו לשבור בו את הצום של תענית אסתר, היה שתיית מיץ קר. לניו יורק הגיעו ממש לפני השקיעה, ובקושי הספיקו את סעודת פורים – ההתועדות של הרבי.

במהלך ההתועדות חלף הרהור בראשו של הרב חפר: בכל כך הרבה מאמצים הייתה כרוכה ההגעה להיות במחיצת הרבי, הן מבחינה תקציבית והן מבחינת פינוי הזמן, והנה הוא נשלח לשליחות עלומה, ובזמן שרצה להיות במחיצת הרבי, הוא מוצא את עצמו טס במטוסים… ואז לפתע החל הרבי לומר:

“לפעמים יש חסיד שנמצא במקום מסוים, וכשמגיע לכאן, שולחים אותו אלפיים מייל, ושם שולחים אותו לשמח יהודי, והם לא שייכים לקריאת מגילה ולפורים, וחושב לעצמו, לשם מה הוא שם? צריך לדעת שהבעל שם טוב אומר “במקום שהאדם רוצה שם הוא נמצא”. יש אחד שנמצא במרחק אלפיים מייל, ונמצא כאן, ויש כאלה שנמצאים כאן, והם אלפיים מייל מכאן”.

הרבי הביט לכיוונו של הרב חפר, ואמר לו “לחיים”!

מעבר לכך שהרבי קורא מחשבות, ושהרבי שולח לשליחות ונותן את העידוד והכוח, יחד עם זאת כמה ביטול דורש הרבי מכל חסיד עבור כל יהודי, הנמצא אי שם בתבל?! על חשבון הזמן היקר ביותר שלו, ועל חשבון החוויות הכי רוחניות שלו… ביטול אל השני, ביטול אל מילוי שליחותנו בעולם!

 

יחד

המוטיב הנוסף בנתינת כבוד זה לזה, המשלים את ראשי התיבות של המילה רשב”י הוא ה”יחד”. אין השכינה שורה אלא באתר שלים, “ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך”. הדברים אמורים תחילה במסגרת הפרטית שלנו – מסגרת המשפחה, הן בהתייחסות אל בן הזוג, לקבל את הדעה השונה, והן בהתייחסות בכבוד אל הילדים. לעיתים הורים חדורים באידיאל של חינוך, וחושבים שהדרך של עמידה בתוקף ללא הסבר, של השפלה, זו הדרך. שעל מנת לשבור עקשנות של ילדים יש צורך לבקר, ללעוג, לרדות. אם הילד לא נוהג כפי שדרשו, ימצו את הדין עמו עד תומו. יש לזכור! חוסר הכבוד לא נותן לילד מנוחה, פוגע בדימוי העצמי שלו, פוגע בנפשו הרגישה, וגורם לילד נזק לעיתים בלתי הפיך. כאשר נמצאים באחדות, ומעירים ומאירים מתוך אהבה ואיכפתיות, הדברים מתקבלים על לב השומע.

 

להיות חדורים באהבת ישראל

זהו הלימוד מל”ג בעומר, יש להיות חדורים באהבת ישראל, לצפות ולרצות שהשני יגיע אל רום המעלות, אך יחד עם זאת תוך הבטה בעין יפה על הזולת הקרוב והרחוק, תוך נתינת כבוד זה לזה.

הדוגמא הטובה ביותר היא התנא הגדול ר’ שמעון בר יוחאי, של”ג בעומר הוא יום שמחתו. מידת אהבת ישראל הייתה בו בהדגשה יתירה, והוא תיקן את המושג שלא נהגו כבוד זה בזה. בצאתו מהמערה, במקום ללכת ולהתעסק בלימוד תורה, עסק בתיקון העולם, שאמר:[14] “יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין”. הוא רצה לתת את כל הזכויות שלו לטובתם של כל עם ישראל הן הרחוקים והן הקרובים. ולאחת הדעות, יום ל”ג בעומר הוא יום של שמחה, מפני העילוי שנעשה על ידי השלום שלאחר המחלוקת, כיתרון האור הבא מן החושך.

מי ייתן וביום גדול זה, בזכות השלום והכבוד לדעות השונות הן מבית והן מחוץ, על ידי יישום הנקודות המהוות את המילה רשב”י – ראיית החיוב, מתן שבח, ביטול אל הזולת ומימוש המושג: “יחד”, נזכה לגאולה פרטית ולגאולה הכללית תיכף ומיד ממש!

 

 

מקורות



[1] היום יום ל”ג בעומר.

[2] יבמות סב, ב.

[3] אגה”ק סכ”ו.

[4]  זוהר האזינו.

[5]  ספר התודעה עמ’ רנז.

[6]  לקו”ש תל”ב עמ’ 149.

[7]  שערי המועדים, ל”ג בעומר, עמ’ שיא.

[8]  ספר השיחות תרצ”ט.

[9]  ל”ג בעומר תק”כ.

[10]  קדושים יט, יח.

[11] ח”ג נט, ריש ע”ב.

[12]  תהלים קלג, א.

[13]  ל”ג בעומר תשמ”ב, תשמ”ה.

[14] סוכה מה, ב.

 

פרסום תגובה חדשה

test email