יום ראשון כ״ח סיון ה׳תשע״ו

 

 

לא רק לפני אלפי שנים

 

בפרק הקודם הסביר רבינו הזקן^[1] כי ישנה דרך שווה לכל נפש להגיע לידי אהבת ה', גם למי שהוא פחות ושפל ביותר. וקרוב הדבר מאד מאד לכל אחד, באיזה מצב שפל ונמוך שלא יהי', להגיע לכך. ואדרבה, ככל שהוא שפל ופחות יותר, יוכל יותר להגיע לכך.

וזאת, אפילו ללא התבוננות, אם רק ישים אל לבו (ולא יסיח דעתו לדברים אחרים, שאז אינו חושב על כך) את אהבת הקב"ה הגדולה והנפלאה אלינו.

שכן "כמים^[2] הפנים לפנים, כן לב האדם אל האדם" – כשם שמים שמשתקפים בהם פנים של מישהו, משתקפים מהם בחזרה אותם פנים, כך טבע האדם, אפילו של הנפש הבהמית, שכאשר ישנה (ובפרט כשהוא רואה זאת) אהבה גדולה ועצומה מחברו אליו, זה מעורר בו אהבה עצומה בחזרה לחברו.

ומכל שכן אם מלך גדול ונורא, מראה אהבה גדולה ועצומה, לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה – בוודאי שתתעורר אהבה נפלאה בלב הנבזה והשפל אל המלך.

ובנמשל, הרי זה בכפלי כפליים לאין קץ בכל שלושת המרכיבים: גדולתו הנפלאה בכפלי כפליים לאין קץ של האוהב, פחיתותו בכפלי כפליים לאין קץ של האהוב, וגודל האהבה שהרעיף עלינו בכפלי כפליים לאין קץ.

כי המלך הגדול והנורא בכפלי כפליים לאין קץ, הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאף אחד לא חשוב אצלו מאומה, וכולם נחשבים אצלו כאילו אינם קיימים כלל.

והוא הניח הצידה כביכול את כל העליונים והתחתונים, ולא בחר בכולם, אלא רק בנו, בישראל עמו.

ולשם כך הוא ירד אלינו, למקום השפל ביותר בכפלי כפליים לאין קץ בו התגוללנו, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ובו עצמו במצרים "ערוות^[3] הארץ".

והוא גילה לנו את אהבתו הגדולה והעצומה בכפלי כפליים לאין קץ, בכך שקירב אותנו אליו ממש, להיות מיוחדים לגמרי עמו בייחוד גמור, בתכלית הדבקות והייחוד, והעלה אותנו לקדושתו הנפלאה, על ידי התורה והמצוות.

כאשר האדם ישים זאת אל לבו (אפילו ללא התבוננות, ומכל שכן אם יתבונן בזה), ויראה את גודל האהבה הגדולה והנפלאה של ה' אליו – ממילא תתעורר בו בטבעו (אפילו מצד טבע הנפש הבהמית) אהבה גדולה ונפלאה בחזרה אל הקב"ה.

אולם^[4], עדיין חסר משהו בשימת לב והתבוננות זו.

שהרי עובדה זו, שהקב"ה ירד אלינו למצרים וקירב אותנו אליו במתן תורה, הייתה לפני אלפי שנים, ביציאת מצרים ובמתן תורה.

ובטבע האדם, שכאשר עבר הרבה זמן מאז ראה את אהבתו הגדולה והנפלאה של השני אליו, אין בו כבר את ההתלהבות הגדולה שהייתה לו בשעה שזה קרה. וקשה מאד לאהוב את השני בכל להט לבו ונפשו רק בגלל האהבה שראה לפני אלפי שנים.

ולכן ממשיך רבינו ומסביר בפרק זה שאת האהבה הגדולה והנפלאה הזו ראינו לא רק אז, לפני אלפי שנים, אלא בעצם אנו רואים זאת בכל יום ואפילו בכל רגע.

שכן אנו, מצד הגוף והנפש הבהמית, שקועים גם עכשיו ב"מצרים", שהם ההגבלות והתאוות של העולם הזה. והקב"ה יורד אלינו עכשיו ומוציא אותנו עכשיו ממש מאותו "מצרים", ומקרב אותנו עכשיו ממש אליו, להיות מיוחדים עמו ממש, על ידי התורה והמצוות.

ואם כן, גם האהבה החוזרת מאתנו אליו, צריכה להתעורר עכשיו בכל ההתלהבות, ממה שהוא עושה עמנו עכשיו.

והנה, עובדה זו, שהקב"ה ירד אלינו למצרים וקירב אותנו אליו על ידי התורה והמצוות, להיות מיוחדים עמו ממש, היא לא רק משהו שהי' לפני אלפי שנים, אלא זה דבר שקורה היום ועכשיו.

שהרי, המשנה^[5] אומרת כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

ומוסיף רבינו על לשון המשנה ומפרש, שהמשנה לא מתכוונת לומר שחיוב זה, לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים בכל דור ודור, הוא רק פעם אחת בשנה, בחג הפסח וכדומה, אלא^[6] זהו דבר שקורה כל הזמן – וכל יום ויום.

שזוהי המצווה של זכירת יציאת מצרים בכל יום בבוקר ובערב. כדברי המשנה^[7] ש"מזכירים יציאת מצרים (גם) בלילות".

[ולהעיר, שהרבי הריי"צ מפרש^[8] "בכל דור ודור" – בכל שורה ושורה^[9]. והיינו שבכל מצב ומדרגה בו האדם נמצא, עליו לצאת ממצרים].

כי תמיד חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא – ושוב מוסיף רבינו על לשון המשנה את המילה היום – להדגיש שחיוב זה הוא לא רק לזכור שיצא פעם ממצרים, אלא כאילו היום ממש הוא יצא ממצרים.

                                                                                                                             

לצאת ממאסר הגוף

 

מה הפירוש, היכן יצא האדם היום ממצרים –

והיא, יציאה זו ממצרים שהייתה היום ממש, היא יציאת נפש האלוקית, שהנפש האלוקית יוצאת (על ידי קיום התורה והמצוות, ובפרט על ידי קריאת שמע ותפילה, כדלקמן) מ"מצרים", מהמיצרים וההגבלות שהייתה כלואה בתוכם עכשיו, בהיותה מלובשת בגוף הגשמי ובנפש הבהמית.

שכן הנפש האלוקית המלובשת בגוף (אילולא התורה והמצוות והתפילה) היא בעצם כלואה בתוכו ואינה יכולה לעשות מה שהיא רוצה בטבעה. אלא היא נמשכת ומוכרחה להימצא היכן שנמצאים הגוף והנפש הבהמית. כל מה שקורה עם הגוף והנפש הבהמית קורה גם עמה, עם הנפש האלוקית.

שכן ביהודי הנפש האלוקית והנפש הבהמית מלובשות זו בזו בהתלבשות פנימית^[10], ואף אחת מהן אינה יכולה לעשות מאומה ללא השני'. השאלה רק מי גורר את מי.

כאשר הנפש האלוקית שולטת, נמשכת אחרי' גם הנפש הבהמית. שכן הנפש האלוקית אינה יכולה לעשות מאומה ללא הנפש הבהמית^[11].

ואילו כאשר הנפש הבהמית שולטת ח"ו, נמשכת אחרי' גם הנפש האלוקית. שכן ביהודי גם היא אינה יכולה לעשות מאומה ללא הנפש האלוקית.

"וכמו^[12] שכתוב בספר של בינונים דעיקר החיות דנשמות ישראל הוא מהנשמה האלוקית דווקא. ועל כן בכל דבר יש בזה כוחות הנפש האלוקית כו'. ולכן נוגע מאד הענינים שעוסקים בהם, מפני שבכל דבר שהאדם פועל ועושה, מכניס בזה כוחות אלוקיים כו'." 

וכיוון שהגוף בטבעו, וכן הנפש הבהמית, שכל עניינה הוא הגוף ותאוותיו, נמשכים לכל תאוות העולם הזה – נמצאת שם גם הנפש האלוקית, בניגוד לטבעה ורצונה להימשך רק לאלקות.

הגוף^[13] והנפש הבהמית כאילו מקיפים אותה מכל צד, ומונעים ממנה להתפשט כרצונה. כמו היושב בבית האסורים שהוא מצומצם ומכווץ בלי יכולת להתפשט כלל. נמצא שבהתלבשותה בגוף היא בעצם כלואה בבית האסורים^[14].

וזו המשמעות של "תזכור^[15] את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – ש"כל ימי חייך", ואפילו "בלילות", כאשר^[16] אתה במצב של לילה וחושך רוחני, שקוע עמוק בגלות, גם אז צריך אתה "לצאת ממצרים", להוציא את הנפש האלוקית ממאסר הגוף, ממאסר זה של היותה מלובשת בתוך הגוף.

מאסר זה הוא קודם כל, בגלל שהגוף מוגדר ומוגבל בהגבלות גשמיות וחומריות. וממילא הנפש שמלובשת בו גם היא מוגבלת, וכל רצונותי' והשגתה ומדותי' כולם מוגבלים בהגבלה זו של הגוף. כדברי הרמב"ם^[17] שכשם שהעיוור אינו יכול להבין מהו צבע, כך אין האדם הנתון בגוף מסוגל להשיג את מהות הרוחניות.

אך לא רק בגלל זה אנו אומרים שהנשמה נמצאת ב"מאסר הגוף", אלא הרבה יותר מזה.

כי הגוף הוא לא רק נמוך ומגושם, אלא הוא גם "קליפה וסטרא אחרא". עד שנקרא^[18] בשם משכא דחויא, עור של נחש, דהיינו^[19] שהוא מקליפת הנחש הקדמוני. ולכן הוא נחשב (לא רק מקום שפל ומגושם, אלא אף) "מצרים" שהיא "מקום^[20] הזוהמא והטומאה". כיוון שהוא משוקץ ומתועב^[21] והוא נמשך ומתאווה בטבעו לדברים חומריים ושפלים מאד^[22].

וכפי שהי' המשפיע ר' מענדל פוטרפס מספר שחסידים היו אומרים בדרך צחות, ש"גוף" הוא ראשי תיבות: גוף וויל פרעסען (גוף רוצה לאכול הרבה, לזלול). גוף וויל פאפען (גוף רוצה לישון הרבה, לזלול שינה). וגם כאשר מטיפים לגוף מוסר ואומרים לו: גוף, וועסט פגר'ן (גוף, הרי סופך למות ומה אתה מתאווה כל כך)! גוף, וועסט פארפוילן (גוף, הרי סופך להירקב ומה אתה מתאווה כל כך)!, בכל זאת הגוף אינו מוכן להפסיק מתאוותו, גוף וויל פארט (הגוף רוצה בכל זאת)…

והגוף^[23] והנפש הבהמית מקיפים את הנפש האלוקית מכל צד ופינה, עד שהיא נעשית בקטנות ובהעלם כל כך, כמו מי שנמצא בגלות ובשבי' שמתכווץ מבלי יכולת להתפשט כלל.

[ואף שמבואר בכמה מקומות שהגוף של יהודי הוא גוף קדוש, "גופא^[24] דילהון קדישא", ובו דווקא בחר הקב"ה^[25], ולו דווקא ניתנה התורה –

אך מעלות אלו נמצאות עמוק בפנימיותו של הגוף, ואינן מתייחסות אליו כלל, ואינן מאירות בו כלל בגלוי מצד עצמו.

כי^[26] הגוף הגשמי בטבעו הוא חומרי וגופני. ודברים גשמיים הם קרובים אליו ומשפיעים עליו ופועלים בו שיתפעל מהם. ואילו דברים רוחניים הם רחוקים ממנו ואינם משפיעים עליו ואינם פועלים בו.

ורק על ידי הנשמה וקיום התורה והמצוות, הוא מעבד ומזכך את גופו, עד שיתגלו בו מעלות אלו.

אבל הגוף מצד עצמו בגלוי, קודם שיעבד את גופו לגלות בו את הקדושה, נמצאת בו הקדושה בהעלם גדול, והוא בתחתית המדרגות שבעולם הזה, עד שנקרא "משכא דחיוויא"^[27]].

 

להיות מיוחד לעד

 

אולם כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות, שהם פנימיות רצונו יתברך ובהם הכניס הקב"ה את כל מהותו ועצמותו.

שכן^[28] התורה, גם בהיותה למטה (היא לא רק הוראות עבורנו מה עלינו לעשות, אלא) "אורייתא^[29] וקודשא בריך הוא כולא חד". כיוון שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה, והוא ורצונו וחכמתו אחד.

וכאשר על ידי התורה והמצווה מאיר באדם בגלוי פנימיות רצונו יתברך, נמצא שאין שום הסתר פנים והוא בטל ומיוחד לגמרי בו יתברך^[30].

ולכן בשעה שהוא עוסק בתורה או במצווה, יוצאת הנפש האלוקית ממאסר הגוף, ליכלל להיות בכך כלולה ומיוחדת לגמרי ביחוד אור אין סוף ברוך הוא.

שזה נעשה על ידי עסק התורה והמצות בכלל, כאמור, שבהם הכניס הקב"ה את כל מהותו ועצמותו. וכאשר פנימיות רצונו יתברך מאירה בו, אין שום הסתר פנים והוא בטל ומיוחד לגמרי בו יתברך.

אם כן, בכל רגע שהאדם עוסק בתורה ובמצוות, הוא יוצא באותו רגע ממצרים להיות מיוחד לגמרי בו יתברך.

ויציאה זו ממצרים היא לא רק לאותו רגע, אלא לעולם ועד. כפי שנתבאר לעיל^[31]: "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד, כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן. ולכן גם גילוי רצונו שבדיבורו, שהיא התורה, הוא נצחי".

וזאת, כיוון שכאמור, התורה, גם בהיותה למטה, נמצא בה ממש הקב"ה בכל מהותו ועצמותו. וכאשר מגיעים אליו יתברך ומתאחדים עמו, מגיעים בכך למעלה מן הזמן. ולכן התורה במהותה היא למעלה מהזמן, גם בהיותה בתוך גדרי הזמן והמקום. ולכן גם ייחוד זה שעל ידי התורה והמצוות הוא נצחי וקיים לעד.

[נקודה זו, שנצחיות התורה היא לא רק בכך שההוראות הן לתמיד וחייבים לקיימם תמיד, אלא שהדיבור עצמו הוא נצחי, ובלשון הגאון הרוגטשובי^[32] "הוא דבר הנמשך ופועל תמיד" – נוגעת גם להלכה למעשה:

ההלכה^[33] אומרת שכאשר אדם "מתפיס בדבר הנדור" – הוא נודר על חפץ מסוים, שייאסר עליו בהנאה כמו חפץ אחר, חפץ שעליו כבר נדרו נדר שיהי' אסור בהנאה – נאסר גם החפץ השני.

וכן כשאדם "מתפיס בשבועה" – הוא אומר שדבר מסוים ייאסר עליו בשבועה, כמו אותה שבועה שנשבע פלוני – חלה השבועה והדבר אכן נאסר עליו.

אבל אם כבר התירו את הנדר או השבועה הקודמים, לא חלו הנדר או השבועה שנשבע עכשיו, שכן הדבר כבר התבטל ואין כאן במה להתפיס.

ולמרות זאת נפסק להלכה^[34] שאם אדם מתפיס בשבועתו של משה רבינו ליתרו, שנשבע לו "שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו", כמו שכתוב^[35] "ויואל משה" (לשון אלה ושבועה) – חלה השבועה.

והרי שבועה זו של משה ליתרו הותרה לאחר מכן ואינה קיימת עוד. איך אפשר אם כן להתפיס בה –

אלא, "כיוון דהשבועה כתובה בתורה, הוי דבר הנמשך, וכאילו השבועה ישנו תמיד". כי מה שכתוב בתורה הוא נצחי וקיים לעד, עד שאפשר גם להתפיס בו].

ולכן כאשר יהודי מתאחד עם הקב"ה ע"י תורה או מצווה, הריהו מתרומם בכך אל הלמעלה מן הזמן. והלמעלה מן הזמן נמצא גם בתוך הזמן, ואם כן זהו ענין נצחי לעולם ועד^[36].

(בכלל, "נצחי" שייך לומר רק על מי שבתוך גדרי הזמן, והוא נמשך ללא הגבלה. שכן מי שלמעלה לגמרי מגדר הזמן, לא שייך לומר עליו "נצחי", כי אינו נמשך בכלל, שהרי אינו תחת גדרי הזמן).

אך כל זה הוא רק למעלה, לגבי הקב"ה ובעולמות העליונים, שם נשאר הענין לעולם ועד.

"אלא שלמטה הוא תחת הזמן" – אצל האדם שנמצא למטה בעולם הזה, אצלו, בהרגשתו, נגמר הייחוד עם הקב"ה כשגמר לעסוק בזה, והוא עסוק עתה בדבר אחר. וכיוון שהאדם נמצא תחת הגבלות הזמן, הרי אצלו אכן גם ייחוד זה עם הקב"ה הינו תחת הזמן.

"ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצווה" קיים אצלו ייחוד זה עם הקב"ה. כי אחרי שגמר לעסוק בתורה או במצווה, אם עוסק בדבר אחר ויוצא מהמצב של ייחוד עם הקב"ה, אזי למטה הוא "נפרד מהיחוד העליון".

אך במה דברים אמורים – כאשר הוא, בהנהגתו, אחרי שגמר לעסוק בתורה או במצווה, אכן מפסיק את הייחוד עם הקב"ה, בכך שהוא עושה דברים שהם נגד הייחוד.

"והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי, שאין בהם צורך כלל לעבודת ה' " – כיוון שזהו דבר המנגד ומפריע לייחודו עם ה'. ובשעה זו אינו "כלי" לאותו ייחוד עם הקב"ה. ואז הוא, בהיותו למטה, נעשה נפרד מהייחוד.

אבל אם הוא מפסיק ללמוד ולקיים מצוות רק מפני שעליו לעסוק בצרכי הגוף לשם שמים, כגון לאכול או לעסוק בפרנסתו וכדומה, שאז אינו עושה שום פעולה נגד הייחוד, אזי גם למטה הוא נשאר מיוחד עם הקב"ה בתכלית גם לאחר מכן, לעולם ועד, כל זמן שלא יעשה שום דבר נגד הייחוד.

וגם אם עסק בדברים בטלים ונפרד למטה מהייחוד – אם יחזור בתשובה וישוב לעבודת ה', יחזור למצב של ייחוד נצחי גם למפרע. כי בכח התשובה לתקן גם את העבר, ולהחזיר אותו למצב של ייחוד בתכלית למפרע, שלא יהי' פירוד אפילו לרגע אחד^[37].

ולכן יציאת מצרים היא לא רק לרגע זה, אלא לעד ולעולמי עולמים.

ובכל זאת צריכה להיות שוב יציאת מצרים בכל יום ובכל רגע. כי בכל רגע שהוא לומד תורה או עושה מצווה, הריהו יוצא ממצרים מחדש.

ולמרות שכבר יצא ממצרים ברגע הקודם, הרי עדיין נשאר בגוף, ועלול הוא ח"ו להגיע שוב לידי פירוד ח"ו כנ"ל. ולכן עליו להמשיך כל הזמן לצאת שוב ושוב ממצרים, ללמוד עוד תורה ולקיים עוד מצוות, כי ללא זה יישאר למטה במאסר הגוף, ודווקא בזה הוא יוצא שוב ממאסר הגוף להתבטל ולהיכלל באין סוף.

ובעומק יותר, אם הוא נשאר באותו מצב ובאותה מדרגה, גם אם לגבי אתמול הייתה זו אכן יציאה ממצרים, הרי כרגע הוא שוב נמצא בתוך "מצרים", בתוך מיצרים והגבלה. אלא שזהו "מצרים" נעלה יותר. ועליו לצאת גם מ"מצרים" זו למדרגה נעלית עוד יותר, וכדלקמן.

 

בקריאת שמע – בגלוי ובהרגשה

 

אולם^[38] בלימוד התורה וקיום המצוות אין היציאה שלו ממצרים וייחודו עם ה' ניכרים כל כך בגלוי ובהרגשתו. כי התורה מדברת אודות "שור שנגח את הפרה" ו"המחליף פרה בחמור", והמצוות נתלבשו בדברים גשמיים. ולכן גם בעסקו בהם אין האלקות ניכרת בגלוי ממש, ובהרגשתו. הוא לא מרגיש אז אלקות בגילוי.

ועד כדי כך, שהוא עלול אפילו לקבל ישות וגאווה מן הלימוד ח"ו, דווקא בגלל שהבין היטב ויש לו השגה ותענוג בלימוד.

ואז "התורה^[39] היא בבחינת גלות בתוך הקליפה". התורה, שבה נתן הקב"ה את כל מהותו ועצמותו, והיא שיא הקירוב והדבקות בה', וכאן היא בגלות ובשבי נורא בתוך הקליפה.

במקום שהתורה תקרב אותו לאלקות ותפעל בו יותר ביטול וקירוב ודבקות בה', הרי במצב זה התורה מוסיפה בו ישות וגאווה ותאוות כבוד ח"ו.

וכמו שאמרו חכמינו ז"ל^[40] "זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו (התורה) סם המוות" ח"ו.

[ואף^[41] על פי כן חשוב להדגיש, שגם אז, כשהתורה נמצאת בתוך הקליפה, אין פירושו של דבר שהקליפות שולטים עלי' ח"ו. כי "התורה^[42] היא עץ החיים … ואין כח בקליפה לשלוט שם". ו"אין^[43] דברי תורה מקבלים טומאה" ח"ו. אלא שאז התורה היא בהעלם בגלל הקליפות]. 

מסופר על הרב הקדוש רבי מנחם מענדל מהאראדאק (מוויטעבסק) שבימי נערותו למד תורה אצל המגיד הגדול ממעזריטש, והי' זה בתחילת התקרבותו של הרב המגיד למורנו הבעל שם טוב.

פעם, בשבת קודש אחר הצהריים, ישב הנער והגה בגמרא בעיון ובעמקות ובמתיקות משך זמן רב. לאחר כמה שעות של לימוד מעמיק, קם ממקומו להתאוורר קצת, והסתובב בחדר אנה ואנה כשכובעו שמוט קצת הצידה מזחיחות הדעת.

קרא לו המגיד ושאל: מענדלע, כמה דפים למדת?

ששה דפים, ענה הנער.

ובכן, אמר המגיד, אם כשלומדים ששה דפים, זז הכובע קצת הצידה – כמה דפים אם כן צריך ללמוד כדי להוריד לגמרי ח"ו את הכובע מהראש?!

כאן 'תפס' הנער את עצמו, ובא בבכי' רבה אל מורו המגיד שיורה לו דרך תשובה, כי רואה הוא שהולך הוא בדרך עקלתון, ולימודו בתורה עלול לגרום לו את ההיפך הגמור ממה שהי' צריך להיות.

אמר לו המגיד: אם כן, ניסע שנינו, אני ואתה, אל מורנו הבעל שם טוב הקדוש, והוא יורנו בדרך העולה בית א-ל.

כלומר, עלול להיות מצב אבסורדי, שהאדם לומד את תורת ה', שהיא שיא הקירוב והדבקות בה'. ולא זו בלבד שאין התורה פועלת בו קירוב ודבקות לה', אלא להיפך, התורה שלמד נמצאת בגלות בתוך הקליפה, והיא מוסיפה בו ישות וגאווה ותאוות כבוד ח"ו^[44].

ואפילו אם לא יגיע ח"ו למצב זה, אך בלימוד התורה ובקיום המצוות בלבד אינו מרגיש בגלוי כל כך את ההתקשרות לה', כיוון שהלימוד עוסק ב"שור שנגח את הפרה" ו"המחליף פרה בחמור", והמצוות נתלבשו בדברים גשמיים.

ולכן, אף כי ההתקשרות והייחוד המוחלט עם הקב"ה הם רק בתורה ובמצוות. אך לא די בכך, כיוון שאין זה מאיר בהם בגילוי.

ולכן עיקר היציאה של הנפש האלוקית ממאסר הגוף בגלוי היא ובפרט בקבלת מלכות שמים, בשעה שהוא מקבל על עצמו באופן מודע ובגלוי את מלכותו של הקב"ה, להיות מסור ונתון לגמרי אך ורק לו יתברך, להתבטל ולהיכלל בייחודו יתברך.

כי הלשון "קבלת עול" הוא^[45] כמו "קבלת^[46] תענית", שהוא הסכם הרצון לקבל על עצמו את התענית. וכך קבלת עול מלכות שמים הוא הסכם הרצון לקבל על עצמו עול מלכות שמים.

שזהו התוכן של מה שהאדם עושה בקריאת שמע.

שבה, בקריאת שמע, האדם מקבל על עצמו את מלכותו יתברך – לדעת, להכיר, ולקבל על עצמו את הקב"ה שיהי' מלך עליו. ושזה יחדור היטב בתודעתו ובכל מהותו. "להיות^[47] מלך עליו, ולעבדו, ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד",

ובהמשך לכך שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא גם פונה אל הקב"ה ומבקש שהקב"ה ייענה לבקשתו והמלכתו, וייאות להיות אכן מלך עליו ועל העולם כולו. שבזה הוא וממשיך עליו את יחודו יתברך, את העובדה שה' הוא אלוקינו ואנחנו עמו, וה' אחד ואין עוד מלבדו.

וכאן אין זה רק כמו בקיום התורה והמצוות, שבהם הוא מתייחד אמנם לגמרי באלקות, אולם אין זה כל כך בגלוי בהרגשתו. אלא כאן הוא גם מדגיש את שייכותו לאלקות ומקבל עליו עול מלכות שמים בפירוש, בגלוי ובהדגשה.

באמרו, בזה שהוא אומר, בפסוק הראשון של קריאת שמע^[48], שהוא עיקר קריאת שמע, שבו עיקר קבלת עול מלכות שמים^[49]. ובו האדם מצהיר^[50] כי הוא מוסר ונותן את עצמו לגמרי אל ה' ומקבל וממליך על עצמו את הקב"ה, להיות בטל אליו לגמרי ומסור ונתון אליו בכל מציאותו לגמרי – ה' אלוקינו.

שהמלכה זו, שהאדם ממליך את ה', ומקבל את הקב"ה כמלך על עצמו ועל כולם, ומקבל עליו את עול מלכותו – היא^[51] כדוגמת מה שישראל ממליכים את הקב"ה בראש השנה, "בניין המלכות"^[52].

כדברי חכמינו ז"ל^[53] שהקב"ה אומר לישראל: "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם".

"ולכך^[54] אנו מבקשים פניו בכל התפילות ותחנונים שמראש השנה ועד יום כפור במלכיות זכרונות ושופרות, וצועקים מלך מלך, להמשיך מלכותו עלינו". אנו מבקשים ממנו יתברך בכל התפילות^[55] "מלוך על העולם כולו בכבודך". וצועקים אליו בקול^[56] פשוט מעומק הלב, ובפרט בתקיעת שופר, כי הוא אבינו מלכנו ו"אין^[57] לנו מלך אלא אתה".

ואף "צועקים מלך מלך" – חוזרים שוב ושוב בתפילות ובפיוטים על העובדה שהקב"ה הוא מלכנו.

בכך מקבלים אנו אותו יתברך עלינו כמלך, וכביכול פועלים שאכן יהי' כך, וממשיכים אותו להיות מלך ישראל ומלך על כל העולם.

אלא^[58] שבראש השנה מדובר על הכתרת והמלכת הקב"ה לכל השנה. ואילו בקריאת שמע שבכל יום מדובר בעיקר על ההכתרה וההמלכה הפרטית ליום זה.

 

אין עוד מלבדו

 

ואחרי "ה' אלוקינו", אחרי שהאדם מקבל על עצמו וממשיך על עצמו את מלכותו יתברך, להיות בטל אליו לגמרי ומסור ונתון אליו בכל מציאותו לגמרי – הוא ממשיך ומצהיר כי לא זו בלבד שהוא אלוקינו ואנחנו עמו, שאנו בטלים אליו יתברך לגמרי, אלא –  ה' אחד ואין עוד מלבדו, אין עוד אף אחד ואין שום מציאות נוספת ח"ו מלבדו יתברך, כי כולם בטלים אליו יתברך בתכלית, ביטול במציאות.

וכמובן, כאשר הוא מתבונן כיצד כל העולמות והנבראים בטלים במציאות לגמרי וכאילו אינם נמצאים כלל – אל לו לשכוח את העיקר, את עצמו, שאכן גם הוא עצמו בטל בתכלית אל ה'. כפי הפתגם הידוע, שהאדם יכול להמליך את הקב"ה למעלה ולמטה ולכל ארבע רוחות העולם ולבטל את כולם בתכלית אל ה' – ועדיין הוא עלול לשכוח להמליך את ה' גם על עצמו, ולבטל גם את מציאותו שלו בביטול בתכלית לה'.

ולכן נחוץ להדגיש^[59] ש"אל^[60] יוציא אדם עצמו מן הכלל". שכאשר הוא ממליך את הקב"ה על כל העולם כולו, שלא ישכח להמליך אותו גם ובעיקר על עצמו, ולבטל אליו גם ובעיקר את עצמו. שגם הוא עצמו, גופו, ונפשו, ורוחו, ונשמתו, בטלים במציאות בתוך מקורם, בדבר ה' המהווה אותם בכל רגע מאין ליש. ועוד יותר, בתוך הקב"ה עצמו, שדבר ה' נמצא ונשאר בתוכו כל הזמן, גם אחרי שברא את העולמות^[61].

שהכרזה זו כי ה' אחד, מדגישה עוד יותר עד כמה הוא מוסר ונותן את כל כולו אך ורק לה', להיבטל ולהיכלל בייחודו יתברך, ואין לו שום דבר מלבד זאת.

וכמו שנתבאר לעיל^[62] כי כשאנו אומרים עליו יתברך שהוא אלוקינו – שלכאורה, איך שייך לומר על הקב"ה, הקדוש ומובדל מהכל לגמרי, שהוא כאילו רק האלוקים שלנו. אלא –

הוא, הכוונה בזה היא, שעל ידי התורה והמצוות אנו מתבטלים אליו לגמרי ומתייחדים בייחוד מוחלט עמו. עד שהקב"ה אומר "הריני אלוקה שלכם". הוא נקרא האלוקים כאילו רק שלנו, משום שהוא מייחד את מלכותו עלינו באופן מיוחד, ואנו מיוחדים עמו ממש, עד שאין בנו שום מציאות מלבד זאת. כמו, והרבה יותר, בקידושין בין חתן וכלה, שהם מתאחדים לגמרי, עד "והיו לבשר אחד".

כמו שהקב"ה נקרא בשם אלוקי אברהם^[63] וכו' (וכן אלוקי יצחק ואלוקי יעקב). לומר שכאילו הוא רק האלוקים של אברהם בלבד. לפי שהי' אברהם בטל אל הקב"ה בתכלית, ועל ידי הביטול הוא ונכלל, נהי' כלול ביחוד אור אין סוף ברוך הוא, עד שנהי' עמו יתברך דבר אחד לגמרי. ואז שייך לומר שהקב"ה הוא אלוקי אברהם, כיוון שאברהם בטל בתכלית ונכלל בו יתברך.

ואותו הדבר כאשר הקב"ה קורא עלינו את שמו ואומר שהוא אלוקינו, כאילו הוא האלוקים רק שלנו – זהו "כמו אלוקי אברהם", משום שעל ידי התורה והמצוות אנו בטלים אליו לגמרי ונכללים בו יתברך לגמרי, להיות עמו דבר אחד ממש.

 

גם ממצרים דקדושה

 

ובפנימיות יותר, מבואר בחסידות^[64] שנוסף ל"מצרים דקליפה" במיצר הגוף והנפש הבהמית, יש גם "מצרים" בדקות יותר, "מצרים דקדושה".

והיינו שגם אם הוא עובד את ה' ולומד תורה ומקיים מצוות. אולם כאשר עבודתו היא רק כפי מה ששכלו משיג ולבו מרגיש, הרי הוא עדיין ב"מצרים", במדידה והגבלה שלו. כי הוא קשור אל ה' רק עד כמה שהוא משיג והוא מרגיש.

והרי^[65] אפילו צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, גם הוא עדיין "יש מי שאוהב", ועבודתו מצד עצמו היא עדיין במסגרת המציאות שלו. ורק על ידי הביטול המוחלט שבתורה ומצוות, ובפרט כשזה נעשה מתוך קבלת עול וביטול מוחלט אל הקב"ה, אזי אין היא מדודה ומוגבלת כפי מה שהוא משיג ומרגיש, אלא למעלה ממדידה והגבלה, כפי מידת הקב"ה שאליו הוא בטל.

וגם יציאת מצרים זו נעשית בעיקר בשעת קריאת שמע ותפילה. שתוכנה, כמבואר כאן, קבלת עול מלכות שמים וביטול אל ה'.

אך כמובן העיקר הוא^[66] קודם כל לצאת ממצרים דקליפה. ואז, אחרי התחלת העבודה, אחרי היציאה ממיצרי הגוף והנפש הבהמית, מצרים דקליפה, הוא צריך לצאת גם ממגבלותיו דקדושה, ולהתמסר לגמרי אל הקב"ה, להתבטל ולהיכלל לגמרי בו יתברך.

וזו גם התשובה לשאלה: אם האדם יצא כבר אתמול ממצרים, הרי הוא כבר יצא ממצרים, ומדוע הוא צריך מחר לצאת שוב ממצרים.

אלא שב"מצרים" יש מדרגות רבות. וככל שהאדם מתעלה יותר ויוצא ממצרים נמוך יותר, הוא נמצא עכשיו במצרים נעלה יותר, אבל גם זה מצרים.

והרי האדם^[67] הוא בעל שינויים, שכל הזמן הוא משתנה. וגם^[68] מבואר בזוהר שבכל יום מקבל האדם כוחות חדשים. ונתבאר^[69] גם לעיל^[70] שבכל שעה מגיעה המשכה אחרת מהעולמות העליונים להחיות התחתונים. ולכן עליו תמיד לצאת מאותה מצרים שבה הוא נמצא עתה.

כשם^[71] שלבושי האדם צריכים להיות בהתאם למידתו. וכאשר הוא גדל יותר, לא מתאימים כבר הלבושים שהיו לו קודם, גם אם אז היו מתאימים מאד. כי עכשיו, כיוון שגדל יותר, זקוק הוא ללבושים גדולים יותר. כך לא די במצבו של אתמול, וככל שנתעלה יותר, עליו לצאת גם ממצב זה למעלה יותר.

ואם^[72] הוא היום כמו אתמול ומחר כמו היום, גם אם הוא במעלה ומדרגה גבוהה, שרוי הוא במצרים כל ימי חייו.

ולכן תמיד עליו להתעלות תמיד יותר ויותר, עד אין סוף.

 

ירושה ומתנה היא לנו

 

רק (אלא) שיש הבדל בין מה שאברהם הי' בטל ונכלל לגמרי באלקות, לבין מה שאנו בטלים ונכללים בו יתברך על ידי התורה והמצוות.

שאברהם זכה לזה על ידי עבודתו שלו, במעשיו, על ידי המעשים שלו^[73], ועל ידי והילוכו בקודש, שהלך והתקדם והתעלה במדרגות הקדושה ממדרגה למדרגה.

כמו שכתוב^[74] ויסע אברם הלוך ונסוע וגו': הנגבה. והיינו שאברהם עבד את ה' בכל כוחו, והי' נוסע והולך ומתקדם ומתעלה תמיד ללא הרף מדרגה לדרגה באהבת ה' (שזהו הרמז במילה "הנגבה"^[75], שהנגב, ארץ הדרום, היא מקום חם^[76], לרמז על החמימות והלהט באהבת ה'). היינו שהגיע לזה בכוחות עצמו, בעבודתו שלו.

אבל אנחנו לא הגענו להיות בטלים ונכללים בו יתברך על ידי העבודה

שלנו, בכוחות שלנו. אלא קיבלנו זאת ירושה^[77] מאבותינו^[78] אברהם יצחק ויעקב. (ויש מפרשים^[79] שגם הירושה היא מהקב"ה, שנתן לנו זאת באופן של ירושה).

וכמו^[80] בירושה, שהיורש אינו צריך לעשות מאומה בכדי לזכות בירושה. ברגע שהמוריש נפטר והוריש זאת לבנו, זוכה הבן בכל הירושה ללא צורך בשום פעולה ובשום השגה. ואפילו אם הוא תינוק בן יומו, שאין לו שום השגה ושום שייכות בירושה, בכל זאת הירושה היא שלו לגמרי.

כך קיבלנו אנחנו את התורה בירושה, "מורשה^[81] קהילת יעקב", לכל יהודי, יהי' אשר יהי' מצבו הרוחני, התורה בשלמותה היא שלו לגמרי.

ונוסף לכך שקיבלנו זאת בירושה, קיבלנו זאת גם באופן של ומתנה מהקב"ה היא לנו^[82], שהקב"ה שנתן^[83] לנו את תורתו במתנה.

וכמו במתנה, שניתנת על ידי הנותן ואינה תלוי' כלל במצבו של המקבל, כך קיבלנו אנו את התורה במתנה מהקב"ה עצמו, בלי כל עבודה מצדנו.

והלביש בה, הקב"ה הכניס בתורה את כל רצונו וחכמתו יתברך.

וכפי שנתבאר לעיל^[84], שהיות ו"הוא וחכמתו אחד", הרי בזה שיש לנו את רצונו וחכמתו יתברך, יש לנו בכך את עצמותו יתברך. שהרי רצונו וחכמתו יתברך הם המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד, באחדות פשוטה ולא מורכבת כלל. נמצא שרצונו וחכמתו והוא יתברך בכבודו ובעצמו הם דבר אחד ממש.

אם כן, והרי זה, נתינת התורה לנו, כאלו נתן לנו את עצמו כביכול.

 

"אותי אתם לוקחים"

 

וזהו^[85] החידוש הנפלא של מתן תורה^[86], בו נתן לנו הקב"ה את כל מהותו ועצמותו – "אנכי" ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית^[87]" – שהכניס את כל מהותו ועצמותו בתורה ובמצוות, ועל ידם "אותי^[88] אתם לוקחים".

וכל זה, ללא שום עבודה מצדנו, אלא רק בירושה ובמתנה.

וענין זה, שאנו קיבלנו זאת ללא כל עבודה מצדנו, אלא רק בירושה ובמתנה, נוגע לענייננו, לראות ולהבין יותר את גודל אהבת ה' אלינו, ואת גודל ועוצמת מה שקיבלנו^[89]:

א. קודם כל רואים בכך הרבה יותר את גודל האהבה והחביבות של הקב"ה אלינו. שהוא לא ציפה מאתנו לשום השקעה ועבודה מצדנו לשם כך, אלא נתן לנו זאת מצדו לגמרי.

ב. רואים בכך גם את גודל הריחוק בינינו, עד כמה אנו שפלים לגביו, וממילא עוד יותר את גודל האהבה שלו יתברך אלינו.

שהרי נתבאר לעיל שככל שהאהוב נבזה ושפל יותר, נראית בזה יותר גודל אהבת המלך, בכך שירד אליו כל כך למטה.

ולכן, אילו היינו עמלים להגיע לדרגה זו, ומקבלים אותה על ידי עבודתנו, לא היינו כה שפלים מצד עצמנו. שהרי עבדנו את ה' והתרוממנו בעבודתנו מדרגה לדרגה. ומי שעובד ומתקדם בעבודת ה' אינו שפל ונבזה אלא אדם נעלה.

אך כיוון שלא עשינו מאומה לשם כך, וקיבלנו זאת רק בירושה ובמתנה, הרי אנו מצד עצמנו שפלים ונבזים. ובכל זאת הוא יורד אלינו ונותן לנו את זאת מרוב אהבתו.

ג. נוסף לכך, והוא העיקר: אילו היינו מקבלים זאת על ידי עבודתנו, היינו מקבלים רק לפי ערך מה שעשינו. והרי נברא הוא באין ערוך לגמרי לבורא. היינו אם כן מקבלים רק מדרגה נמוכה באלקות ששייכת אל הנבראים, ולא את הקב"ה עצמו. שהרי לגביו יתברך בוודאי אין אף אחד תופס שום מקום, ואף אחד לא יכול להגיע אליו ולקחת אותו.

אולם כאשר הקב"ה נותן לנו זאת במתנה מצדו, ולא על ידי עבודתנו, הרי הוא נותן זאת בכוחו הכל יכול. והוא אכן יכול ורוצה ונותן לנו את כל מהותו ועצמותו יתברך.

וכאמור, זהו החידוש הנפלא של מתן תורה^[90], בו נתן לנו הקב"ה את כל מהותו ועצמותו – "אנכי" ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית^[91]" – שהכניס זאת בתורה ובמצוות, ועל ידם "אותי^[92] אתם לוקחים".

וכמו שאמרו חכמינו ז"ל^[93] על הפסוק^[94] "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך".

שהמצוות שקיימו האבות, "ריחות היו", כמו ריח, שהוא הארה בעלמא מהדבר עצמו, ואין בו את הדבר עצמו.

אולם המצוות שאנו מקיימים אחרי מתן תורה, הרי זה "שמן תורק", כשמן שמריקים אותו מכלי אל כלי, שנותנים בזה את השמן עצמו, את עצם הדבר, את הקב"ה בכבודו ובעצמו.

ולזה אין הנבראים מסוגלים להגיע בשום אופן בעבודתם, שהרי הנברא הוא באין ערוך לגמרי לבורא.

רק הקב"ה עצמו, הוא, ורק הוא, בכוחו הכל יכול, יכול לעשות את החידוש הנפלא ביותר. שלמרות שהוא קדוש ומובדל לגמרי מהכל, בכל זאת הוא נותן לנו את כל מהותו ועצמותו ממש, על ידי התורה והמצוות, שבהם ועל ידם נהי' מאוחדים עמו לגמרי. עד שהקב"ה קורא את שמו עלינו להיות נקרא "אלוקינו", "הריני אלוקה שלכם".

ולכן^[95] רבינו לא מסתפק במה שקיבלנו זאת בירושה, והוא מוסיף שקיבלנו זאת גם במתנה – כי הירושה היא מאבותינו, ואי אפשר לקבל בירושה מה שלא הי' למוריש. ונמצא שאנו מקבלים בירושה רק את הדרגה הנמוכה באלקות שקיבלו האבות. והמעלה בזה היא רק, שלמרות שלא עמלנו על זה בעצמנו כלל, בכל זאת נותנים לנו זאת בירושה, ללא שום עבודה מצדנו. אבל אנו מקבלים רק את הדרגה הנמוכה.

ועל זה מוסיף רבינו, שנוסף לירושה מאבותינו, אנו מקבלים ממנו יתברך גם במתנה. ואת המתנה הרי הוא נותן, בכוחו הכל יכול. אם כן, יכול הוא ורוצה, ואכן נותן לנו, את כל מהותו ועצמותו יתברך, כי על ידי התורה והמצוות "אותי אתם לוקחים" ממש.

 

אין כאן שני דברים כי "כולא חד"

 

ענין זה, שעל ידי התורה והמצוות "אותי אתם לוקחים" ממש, כי התורה והקב"ה כולא חד ממש, הוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש^[96] על פסוק^[97] ויקחו לי תרומה.

הזוהר הקדוש מפרש את המילים "ויקחו לי", לא במובן של "לי" – לשמי, וכדומה, אלא במובן של "ויקחו אותי".

[דלי, פירוש המילה "לי", מפרש הזוהר, הוא כלומר, אותי. ואם כן, "ויקחו לי תרומה" פירושו ויקחו אותי, ביחד עם התרומה, על ידי לקיחת התרומה.

והזוהר אומר גם^[98] ש"תרומה" הוא אותן האותיות של "תורה–מ". והכוונה היא לתורה שניתנה בארבעים (מ') יום. והיינו שעל ידי התורה שניתנה לארבעים יום, לוקחים את הקב"ה.

אבל אם כן, ממשיך הזוהר, לכאורה והוה לי' למימר, הי' הפסוק צריך לומר (לא "ויקחו לי תרומה". אלא) ויקחו לי ותרומה, בתוספת ו' החיבור. שהרי לפירוש זה אומר הפסוק שייקחו שני דברים: ייקחו לי – ייקחו אותי, ועוד דבר, שייקחו גם תרומה.

אלא מדוע נאמר בפסוק "תרומה" ולא "ותרומה" – משום דכולא חד, משום שהתורה (התרומה, תורה-מ') והקב"ה אינם שני דברים לחוד, אלא זהו דבר אחד ממש. אם כן לא לוקחים כאן שני דברים, את הקב"ה ואת התורה. אלא לוקחים דבר אחד בלבד, את הקב"ה שהוא דבר אחד ממש עם התורה.

עיין שם היטב^[99]]:

וזהו בדיוק מה שאמרנו כאן, שעל ידי התורה "אותי אתם לוקחים". כי התורה והקב"ה כולא חד, וכשקיבלנו את התורה, קיבלנו בזה את הקב"ה עצמו.

וזהו, ענין זה, שעל ידי התורה והמצוות "אותי אתם לוקחים", זהו גם מה שאומרים בתפילה, ומשבחים ומודים להקב"ה על כך^[100]:

ותתן לנו. ומה נתת לנו (נוסף לפירוש הפשוט, שאתה, ה' אלוקינו, נתת לנו את יום החג הזה, מפרש רבינו כאן שנתת לנו את המתנה הגדולה ביותר) – נתת לנו את העובדה שאתה הוא ה' אלוקינו. שייחדת את שמך עלינו, להיות נקרא "אלוקינו", האלוקים שלנו, כאילו אתה רק שלנו, בהיותנו בטלים ונכללים בייחודו יתברך לגמרי על ידי התורה והמצוות.

ונתת לנו את זאת באהבה, בגלל גודל אהבתך אלינו, כאהבת המלך הגדול אל ההדיוט ושפל אנשים. כו', עם כל מה שזה אומר.

וכן אנו אומרים זאת בעוד מקום בתפילה^[101]: כי באור פניך נתת לנו. ומה נתת לנו – את העובדה שאתה הוא ה' אלוקינו.

כו', וממשיך שנתת לנו "תורת חיים". כי נתינה זו, שה' נתן לנו את עצמו היא בזה שנתן לנו את התורה, שבה הוא הכניס את כל מהותו ועצמותו.

[רבינו^[102] מצטט ומדגיש כי הקב"ה נתן לנו זאת "באהבה" ו"באור פניך" – כי זה מוסיף בהתבוננות עד כמה הוא אוהב אותנו ועושה בשבילנו, שזה מביא את האהבה החוזרת מצדנו "כמים הפנים לפנים"^[103]].

 

צריך רק לרצות

 

ולזה, וכיוון^[104] שכן, שאת העובדה שעל ידי התורה והמצוות "אותי אתם לוקחים", קיבלנו בירושה ובמתנה מלמעלה, ואין זה תלוי במה שאנו עשינו או לא עשינו. נמצא שאין מה שימנע ויפריע לדבקות וייחוד זה עם הקב"ה.

אילו היינו מגיעים לזה על ידי העבודה שלנו, הי' הדבר תלוי בכמות ואיכות העבודה שלנו.

אבל מאחר שזה בא לגמרי מלמעלה, כמו ירושה ומתנה שבאות רק מצד הנותן ואינן תלויות במקבל כלל, אם כן אין שום דבר שיוכל להיות ח"ו מונע לנו ומפריע שלא נוכל להגיע ולהיות במצב של מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך, כי מצדו יתברך אין שום מניעה לכך.

ולכן גם אדם פשוט ביותר יכול לקבל הרבה יותר ממה שקיבל אברהם אבינו. כי אין הדבר תלוי כלל בעבודתו שלו, אלא במה שהוא מקבל מלמעלה^[105]. ואם הוא רק רוצה בכך, הוא מקבל בתורה ובמצוות את עצמותו יתברך, "אותי אתם לוקחים".

אלא הדבר היחיד שעלול בכל זאת להפריע לייחוד זה, הוא רק מצדנו, מצד הרצון שלנו.

שאם אין האדם רוצה כלל חס ושלום לדבקה בו, אזי אי רצונו בייחוד זה עלול להפריע ולמנוע ייחוד זה, כו', עם כל מה שזה אומר. כי בכוחו של יהודי להתנגד לכך שיהי' מיוחד לגמרי באלקות, ואם אינו רוצה בכך, אכן אינו מיוחד.

אבל מיד שרוצה האדם להידבק בו יתברך, והוא ומקבל על עצמו מלכות שמים, וממשיך עליו את אלקותו יתברך, שיהי' מלך עליו,

והוא עושה זאת בכך שהוא ואומר בקריאת שמע, שעניינה קבלת עול מלכות שמים, ועיקרה היא הקריאה ה' אלוקינו ה' אחד, שהוא מוסר ונותן את נפשו לה', ורוצה להיות בטל ומיוחד בתכלית עמו יתברך, וזועק שאין שום דבר חוץ ממנו יתברך ואין עוד מלבדו –

הרי ממילא, ללא צורך בשום פעולה נוספת מיוחדת מצדו, נכללת נפשו ביחודו יתברך. שהרי הייחוד נעשה מלמעלה. קיבלנו אותו בירושה ובמתנה מהקב"ה ללא צורך בשום פעולה נוספת מצדנו.

דרוח^[106] אייתי רוח, הרוח של האדם, שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלקותו יתברך, היא מביאה ("אייתי") את הרוח מלמעלה, שהקב"ה אכן בא ונמשך ומתייחד עמו.

ועל ידי זה ואמשיך רוח, זה מביא לכך שהתעוררות זו שמלמעלה תימשך על האדם ותפעל בו שגם הרוח שלו תימשך ותהי' מיוחדת עם הקב"ה לגמרי^[107], עוד הרבה יותר מכפי שהייתה הרוח שלו בתחילה מצד עצמו.

ועוד יש לפרש^[108]. שעל ידי שרוח האדם הביאה את הרוח של הקב"ה להתייחד עמו, היא פועלת גם להמשיך מלמעלה רוח והמשכה נוספת, נעלית יותר, מהקב"ה אליו. "אייתי רוח מלעילא, ואמשיך רוח מלעילא לעילא".

כי ההמשכה מלמעלה שהייתה קודם היא רק כפי ערך רצון ועבודת האדם המוגבל, שלכן גם מה שנמשך הוא רק אור אלוקי מוגבל.

אולם אחרי ההמשכה שלפי ערך ההעלאה, נותן הקב"ה את ההמשכה לפי מה שהוא יכול, בכוחו הכל יכול, כנ"ל. ואז הייחוד עם הקב"ה הוא עם מהותו ועצמותו ממש השוכן באדם.

וזהו התוכן של קריאת שמע. שהאדם זועק אל ה' כי הוא רוצה ומקבל וממשיך עליו אלקותו יתברך. ובזה הוא מביא וממשיך ופועל שהקב"ה אכן ישכון ויאיר בו בגלוי.

ולא רק כמו בתורה ובמצוות, שהאלקות נמצאת שם רק בהעלם, כי בגלוי הוא עוסק ב"שור שנגח את הפרה" וכדומה. אלא בקריאת שמע הוא מתקשר בגלוי לאלקות. ולכן הקב"ה מאיר בו אז בגלוי.

"חסידות^[109] תובעת ש"ורחץ^[110] את בשרו במים ולבשם". היינו שההשכלה של חסידות מוכרחה לרחוץ ולשטוף את הבשר, ולהוריד ולהוציא לגמרי את ה"את בשרו", "את^[111] הטפל לבשרו", את כל ההרגלים שבאים מהבשר.

"ואז, רק אז, אפשר ללבוש את בגדי הקודש – מחשבת ודיבור חסידות, והנהגתם של חסידים בהתבוננות קודם התפילה "בגדי^[112] קודש הם", אלו הם "בגדים" שניתנו מן הקודש. אולם ה"ורחץ במים את בשרו", את זה צריך לעשות בעצמו.

"את לבושי הנפש נותנים מלמעלה. אבל לשטוף ולהסיר את הטפל שנהי' מהבשר, ולעשות מהבשר עצמו בשר קודש, זהו רק בכח עצמו.

"ואת זאת תובעת חסידות, ועל זה הי' לרבינו הגדול מסירות נפש. הוא פתח את הצינור של מסירות נפש על עבודת ה' בתפילה, להיות קשור ומיוחד עם עצמות אין סוף.

"חסידות מעמידה את האדם פנים אל פנים עם עצמות אין סוף".

"ערב^[113] חג השבועות תקנ"ז אמר רבינו הזקן תורה: "וקדשתם^[114] היום ומחר גו' " – "וקדשתם היום ומחר" זהו מלמעלה. אבל "וכבסו שמלותם", את זה צריך לעשות לבד." זו הייתה כל התורה.

"וביאר הצמח צדק: "וקדשתם" נאמר למשה רבינו, ו"אתפשטותא^[115] דמשה בכל דרא ודרא", (שהם^[116] רועי ישראל, בחינת משה רבינו שבכל דור ודור) הם יכולים לקדש את היום ואת המחר. אולם לשם כך צריך קודם "וכבסו שמלותם", לכבס את לבושי המחשבה הדיבור והמעשה. ואת זה צריך לעשות בעצמו."

כלומר, אחרי ההכנה בכח עצמו, לשטוף ולהוריד את כל ההרגלים הנובעים מבשר הגוף^[117], נותן הרבי (ורק הרבי, כנ"ל^[118] שרק על ידי משה רבינו, ומשה שבכל דור, יכולים להתקשר באלקות, כי הוא המגלה בכל יהודי את שייכותו לאלקות בגלוי) ומגלה בכל אחד את הכוחות לקדש את היום ואת המחר. ללמוד חסידות, להתבונן בזה לפני התפילה, להגיע בקריאת שמע ובתפילה להיות "רוצה ומקבל וממשיך עליו אלקותו יתברך", ולהיות פנים אל פנים עם האין סוף.

 

יציאת מצרים וקריאת שמע – דבר אחד ממש

 

והיא, ענין זה, בחינה זו, בה האדם יוצא מהמאסר של הימצאותו בגוף, "משכא דחיוויא", והנפש הבהמית, שמושכים אותו בטבעו מטה מטה לתאוות החומריות. והאדם יוצא מזה להידבק בה' לגמרי על ידי התורה והמצוות, ובפרט על ידי קריאת שמע כנ"ל –

בחינה זו, היא בחינת יציאת מצרים. זוהי יציאת מצרים שנעשית בכל יום ובכל רגע. על ידי שהאדם יוצא באותו רגע ממאסר הגוף והנפש הבהמית, להידבק בה' לגמרי על ידי התורה והמצוות, ובפרט על ידי קריאת שמע כנ"ל.

ולכן^[119], בגלל מה שנתבאר כאן, שתוכנה של קריאת שמע היא היציאה ממאסר הגוף להידבק לגמרי בה', יציאת מצרים, לכן, זוהי הסיבה לכך שהחכמים תקנו^[120] לומר את פרשת יציאת מצרים – "אני^[121] ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים" וגו' – בשעת קריאת שמע דווקא, בסיומה של קריאת שמע.

אף שהיא, המצווה לזכור את מה שה' הוציא אותנו ממצרים, זוהי מצוה בפני עצמה. כמו שכתוב^[122] "למען תזכור את יציאת מצרים כל ימי חייך"^[123]. ולא ממצות קריאת שמע, ולכאורה אין למצווה זו שום קשר למצווה לקרוא את שמע ולקבל על עצמו עול מלכות שמים.

כדאיתא בגמרא^[124] ופוסקים^[125], שאכן אלו שתי מצוות שונות שאין כל קשר ביניהן: מצווה אחת לזכור את מה שה' הוציא אותנו ממצרים, ומצווה אחרת לקרוא את שמע ולקבל על עצמו עול מלכות שמים.

מדוע אם כן הכניסו החכמים את יציאת מצרים בתוך קריאת שמע –

אלא מפני שהן, שתי מצוות אלו, המצווה של זכירת יציאת מצרים, והמצווה של קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים, התוכן של שתי מצוות אלו הוא דבר אחד ממש, לפי מה שנתבאר כאן.

כי התוכן של מצוות זכירת יציאת מצרים היא לא רק לזכור מה שהי' לפני אלפי שנים, שאז הוציא אותנו הקב"ה ממצרים.

אלא גם ובעיקר לזכור ולחיות מחדש ולהודות לה' גם על יציאת מצרים העכשווית, שעכשיו מוציא ה' אותו ממצרים, ממאסר הגוף והנפש הבהמית, להידבק בה' לגמרי. וזהו על ידי שהוא קורא את שמע ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, להתבטל לגמרי לה' ולהידבק בו. אם כן, יציאת מצרים וקריאת שמע הן דבר אחד ממש.

ולכן מתאים להכניס את פרשת יציאת מצרים לתוך קריאת שמע, כי עניינה של קריאת שמע נעשה על ידי היציאה מה"מצרים" של הגוף והנפש הבהמית.

וכן, זו גם הסיבה לכך שבסוף פרשת יציאת מצרים מסיים הפסוק^[126] גם כן, נוסף למה שהכניסו את פרשת יציאת מצרים לתוך קריאת שמע, נוסף לכך הכניסו את התוכן של קריאת שמע לתוך פרשת יציאת מצרים. שהרי פרשת יציאת מצרים מסיימת במילים אני ה' אלוקיכם.

והרי התוכן של מילים אלו הוא לכאורה לא יציאת מצרים, אלא ההדגשה שהקב"ה הוא אלוקינו ואנחנו עמו, שזהו התוכן של קריאת שמע.

אם כן, מדוע מכניסים לתוך יציאת מצרים את התוכן של קריאת שמע. אלא והיינו הסיבה לכך היא גם כן כמו שנתבאר לעיל^[127]: שפירוש המילים "ה' אלוקינו" הוא כמו אלוקי אברהם, לפי שהי' בטל ונכלל באורו יתברך, כך אנו (יוצאים ממיצרי הגוף להיות) בטלים ונכללים לגמרי בה'. שזהו התוכן של יציאת מצרים.

והיינו שאותו הסבר שנתבאר כאן לעיל, בתשובה לשאלה מדוע הכניסו את פרשת יציאת מצרים לתוך קריאת שמע, אותו הסבר הוא גם לשאלה מדוע הכניסו את התוכן של קריאת שמע לתוך יציאת מצרים – משום שהתוכן של יציאת מצרים וקריאת שמע הוא דבר אחד ממש.

כי, כאמור, מצוות זכירת יציאת מצרים היא לא רק לזכור מה שהי' לפני אלפי שנים, שאז הוציא אותנו הקב"ה ממצרים. אלא גם ובעיקר לזכור ולהודות לה' על יציאת מצרים העכשווית – שעכשיו מוציא ה' אותו ממצרים, ממאסר הגוף והנפש הבהמית, כדי להידבק בה' לגמרי. וזהו על ידי שהוא קורא את שמע ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, להתבטל לגמרי לה' ולהידבק בו. אם כן, יציאת מצרים וקריאת שמע הן דבר אחד ממש.

ולכן מתאים לסיים את פרשת יציאת מצרים במילים "אני ה' אלוקיכם", כי על ידי היציאה מה"מצרים" של הגוף והנפש הבהמית, מגיעים ל"אני ה' אלוקיכם", שהוא האלוקים שלנו ואנו מיוחדים עמו ממש על ידי התורה והמצוות, ובפרט על ידי קריאת שמע.

ובפרטיות יותר, נאמר בפסוק זה פעמיים "אני ה' אלוקיכם", בתחילת הפסוק ובסופו.

בפעם הראשונה מדגיש הפסוק^[128] שגם מי שנמצא עמוק בתוך הקליפה יכול להגיע להיות מיוחד עם ה'. כי ה' הוציא ממצרים גם את אלו שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה.

ובפעם השני' מדגיש הפסוק^[129] את העובדה שעל ידי קיום המצוות מתייחד האדם לגמרי עם האין סוף.

 

לקבל ולבקש ו"להמשיך" את המלך המשיח

 

כאמור, תוכנה של קריאת שמע הוא לקבל על עצמנו עול מלכות שמים ולהמליך אותו יתברך עלינו ועל העולם כולו, ובכך אנו פועלים שהוא אכן ימלוך עלינו ועל העולם כולו.

שהמלכה זו, שהאדם ממליך את ה', ומקבל את הקב"ה כמלך על עצמו ועל כולם, ומקבל עליו את עול מלכותו – היא^[130] כדוגמת מה שישראל ממליכים את הקב"ה בראש השנה, "בניין המלכות"^[131].

כדברי חכמינו ז"ל^[132] שהקב"ה אומר לישראל: "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם".

"ולכך^[133] אנו מבקשים פניו בכל התפילות ותחנונים שמראש השנה ועד יום כפור במלכיות זכרונות ושופרות, וצועקים מלך מלך, להמשיך מלכותו עלינו". אנו מבקשים ממנו יתברך בכל התפילות^[134] "מלוך על העולם כולו בכבודך". וצועקים אליו בקול^[135] פשוט מעומק הלב, ובפרט בתקיעת שופר, כי הוא אבינו מלכנו ו"אין^[136] לנו מלך אלא אתה".

ואף "צועקים מלך מלך" – חוזרים שוב ושוב בתפילות ובפיוטים על העובדה שהקב"ה הוא מלכנו.

בכך מקבלים אנו אותו יתברך עלינו כמלך. ובזה פועלים שאכן יהי' כך, וממשיכים אותו להיות מלך ישראל ומלך על כל העולם.

אלא^[137] שבראש השנה מדובר על הכתרת והמלכת הקב"ה לכל השנה. ואילו בקריאת שמע שבכל יום מדובר בעיקר על ההכתרה וההמלכה הפרטית ליום זה.

וכך בדיוק הוא גם בנוגע למלך המשיח. כאשר מגיע הזמן שהקב"ה כבר בחר בו ושלח אותו לגאול את ישראל, והוא כבר נמצא בעולם וכבר פועל בעולם, "בחזקת^[138] שהוא משיח", ועד "הרי זה משיח בוודאי" – צריכה אז להיות ההמלכה וההכתרה מצד העם. שהעם יקבלו על עצמם את מלכותו ויבקשו ממנו שימלוך עליהם.

שקריאה ובקשה זו כביכול, היא אמנם כמובן קודם כל בקשה מהקב"ה. אך יחד עם זה ישנה אכן הדגשה מיוחדת לבקש זאת גם מן המלך המשיח עצמו. שכן בקשה זו ממנו פועלת בו את "בניין המלכות".

כדברי הכתוב^[139] "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דויד מלכם" – "וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם".

שזה נפעל "על^[140] ידי פעולת העם שמכריזים "יחי המלך" …

"וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא על דבר הצורך להכריז "עד מתי", שעל ידי זה מקרבים ומזרזים את הגאולה … יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – "יחי המלך", שעל ידי זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא …

"והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתינו" – כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה הקשורה עם שמחה וחיות".

והיינו, כאמור, שכאשר ישנו כבר המלך המשיח והוא כבר פועל בעולם, אזי, כדי לפעול את שלימות התגלותו לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה, צריכים את ההכרזה לפניו "יחי המלך".

"שתוכנה^[141] של הכרזה זו היא התגלות מציאותו של מלך המשיח. ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעיני כל על ידי פעולותיו".

והיינו שבהכרזה זו אנו קובעים עובדה כי הוא מלכנו ואנחנו עבדיו ועמו. אנו מקבלים עלינו את מלכותו, ומבקשים ו"ממשיכים" עלינו את מלכותו להיות מלך עלינו. עד שלמות המלכות בהתגלותו המלאה לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה.

ואחרי הכרזה זו, ועל ידה, נפעלת שלימות התגלותו לעיני כל כמלך המשיח, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

ולכן יש חשיבות מיוחדת לחזור שוב ושוב, בכל הזדמנות ובכל הצורות והאופנים, על הכרזה זו בדיבור ובכתב. על דרך המבואר^[142] שבראש השנה, זמן "בניין המלכות", אזי "צועקים מלך מלך" שוב ושוב. כי בכך קובעים עובדה שהוא המלך ואנו עמו ועבדיו, ובכך פועלים גם אצלו כביכול שיהי' אכן מלך בפועל.

ויתר על כן, יש הדגשה מיוחדת על עצם אמירת "יחי המלך" בדיבור, גם אם אין הכוונה בזה בשלמות.

שהרי^[143] מלכויות זיכרונות ושופרות הן כנגד מחשבה דיבור ומעשה: שופרות היא בעיקר במעשה, בתקיעת שופר. זיכרונות הוא בעיקר במחשבה, שיעלה זיכרונכם לפני לטובה. ומלכויות היא בעיקר בדיבור, שהרי "מלכות" עניינה דיבור, כמו שכתוב^[144] "מלכות – פה". "וכמו בעניין "יחי המלך" שאין נוגע המחשבה והכוונה, אלא העיקר שיאמרו בדיבור "יחי המלך"."

והרי זהו בדיוק המצב בו אנו נמצאים היום^[145]. כדברי הרבי מלך המשיח שליט"א^[146] שהמינוי של המלך המשיח כבר הי', וצריכה להיות רק קבלת מלכותו על ידי העם ושלימות ההתקשרות בין המלך ובין העם בגאולה האמיתית והשלימה. וכי^[147] קיימת כבר בעולם לא רק מציאותו, אלא גם התגלותו של המלך המשיח. ועד הביטוי^[148] שנשיא דורנו, שהוא^[149] משיח שבדורנו, כבר נתגלה בכל התוקף. ולכן צריך כבר להיות "ימלא^[150] שחוק פינו" בהווה, עכשיו.

ונוסף לכך, ישנו פסק דין של מאות רבנים הקובע כי הרבי שליט"א הנו כבר "בחזקת^[151] שהוא משיח", ועד "הרי זה משיח בוודאי". כלומר, שישנו כבר המלך המשיח – לא רק שהוא עומד להיות הגואל, כמו בכל הדורות שישנו תמיד מי ש"ראוי^[152] מצדקתו להיות גואל"^[153], אלא שהוא כבר עכשיו הגואל. והוא כבר פועל בעולם בשליחות ה' להביא את הגאולה.

והרבי מתייחס לפסק זה, ואומר^[154] כי פסק הרבנים אודות "בחזקת שהוא משיח" ועד "הרי זה משיח בוודאי", פעל בעולם את פירוק הנשק של המעצמות, סיום "המלחמה הקרה" ביניהן, והחתירה לשלום ולשיתוף פעולה, "וכתתו^[155] חרבותם לאתים".

כמו בגואל הראשון. כשם^[156] שמשה רבינו התגלה לעם ישראל במצרים, אחרי שהקב"ה התגלה אליו ושלח אותו. הוא בישר לעם בשם ה' את בשורת הגאולה, "כה^[157] אמר ה' פקד פקדתי". עשה אותות ומופתים לעיני עם ישראל. הלך אל פרעה ואמר לו בשם ה' "שלח^[158] את עמי ויחוגו לי במדבר".

ועדיין הגאולה ממצרים לא הגיעה. פרעה עדיין הכביד את לבו ואף הכביד עוד יותר את הגלות. עד כדי כך שמשה רבינו טען בזעקה להקב"ה "למה^[159] הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".

ובכל זאת ידעו כולם שישנו כבר הגואל, משה רבינו. לא רק שהוא עומד להיות הגואל, אלא שהוא כבר עכשיו הגואל. והוא כבר פועל בעולם בשליחות ה' להביא את הגאולה.

וכך בדיוק בגואל אחרון. כפסק הרמב"ם^[160] שהוא מתחיל לפעול בעולם עוד בזמן הגלות: "יעמוד^[161] מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה'." שאז "הרי זה בחזקת שהוא משיח". (וזה עוד לפני שהצליח בפעולותיו וניצח במלחמותיו בשלמות, שאז הוא "משיח בוודאי").

והרי "חזקה" היא וודאות גמורה על פי התורה, עד כדי ש"סוקלין^[162] ושורפין על החזקות". וכפי שלומדים אנו מרבי עקיבא, שהלך להיות נושא כליו של בן כוזיבא המלך^[163], כדי שכל ישראל ילכו אחריו להילחם מלחמות ה' נגד הרומיים, אף שיציאה זו למלחמה הייתה כרוכה בפיקוח נפש.

ולאחר מכן, "אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי".

ולכן, בעת הזאת, כאשר ישנו כבר "בחזקת^[164] שהוא משיח", ועד "הרי זה משיח בוודאי". שכן^[165] "רואים במוחש שמשיח כבר נלחם מלחמות ה'^[166] ובכמה עניינים כבר מנצח"^[167].

[ואולי יש לפרש ההדגשה "ועד – הרי זה משיח בוודאי". שלכאורה, הרי "משיח בוודאי" בשלמות הוא רק אחרי שרואים את הגאולה בפשטות ואת משיח ובית המקדש וקיבוץ גלויות בעיני בשר. ומה מוסיף לנו מה שהתחיל כבר גם העניין של "ועד – הרי זה משיח בוודאי" (כיוון שעדיין לא נשלם ענין זה, כנ"ל).

ואולי יש לומר, שאף כי התורה מצווה אותנו להתייחס ל"בחזקת שהוא משיח" כוודאות גמורה, כנ"ל ש"סוקלין ושורפין על החזקות", ושחייבים ללכת למלחמה עמו, כמו שעשה רבי עקיבא לבר כוזיבא, אף שזה הי' כרוך בפיקוח נפש.

ובכל זאת יש עדיין אפשרות על פי התורה שהחזקה תיפסק בהמשך ח"ו. וכמו אשה שהיא בחזקת אשת איש, הרי אף כי כרגע עלינו להתייחס לכך כאשת איש גמורה, עד ש"סוקלין ושורפין על החזקות". אולם אם יבואו עדים ויעידו שנתגרשה, תיפסק החזקה. וכמו שהי' בבר כוזיבא, שאף שהי' בחזקת שהוא משיח, הרי לא זכו אז, ובסופו של דבר "ונהרג בעוונות".

וזוהי ההוספה והחידוש כאשר התחיל כבר (אף שעדיין לא נשלם, כנ"ל) גם הגדר ההלכתי של "משיח בוודאי" – שאז לא רק שהתורה מצווה אותנו להתייחס לכך כוודאות גמורה כנ"ל, אלא זוהי כבר וודאות מוחלטת שאינה יכולה להיפסק עוד, כבר שכבר התחילה להתממש בניצחונות בכמה ממלחמותיו].

ולכן נדרש מאתנו עתה "הדבר^[168] היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש". לקבל את מלכותו ולבקש את התגלותו המלאה כמלך המשיח, בדיוק כפי המבואר בחסידות אודות עבודת בניין המלכות והכתרת המלך בראש-השנה.

וקריאה בקשה ותביעה זו צריכה להישמע ללא הרף, "צועקים מלך מלך" כנ"ל, ולחדור בכל החיים ובכל המציאות, שכל העבודה תהי' חדורה בה, עד שתתמלא בשלימות בגאולה האמיתית והשלמה.

ובפרט, כנ"ל, בהכרזת "יחי המלך", הפועלת את שלמות התגלותו לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

ולא להסתפק גם ב"יחי המלך" – אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב"בניין המלכות" נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא, "מראה באצבעו ואומר זה", במפורש ובהדגשה –

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".