שמהתחתונים עצמם תפרוץ “אמיתת הימצאו”

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ג אלול ה׳תשע״א
בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א עולים ו’מגיעים עד למעלה מעלה, לעצמותו ומהותו יתברך, שלמעלה מכל גדר וגבול בדיוק כמו שהוא גם למעלה מגדר של בלי גבול. וכן יורדים למטה מטה, לתחתון שאין תחתון למטה ממנו. ודווקא בגלל שהוא יתברך נעלה מכל גדר שהוא, חשוב כל-כך הביטוי לכך בגשמיות, כי דווקא הגשמיות והחומריות, שאין בהם שום מעלה תוכן וענין, מבטאים את היות עצמותו יתברך נעלה מכל גדר תוכן וענין איזה שיהיה.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
טבע

 

דירה בתחתונים

בהמשך למה שנכתב במסגרת זו בשבוע שעבר בקשר לסיום הרמב”ם, שהרמב”ם התחיל גילוי אלוקי בעולם, כהכנה לשלימות גילוי עצמותו יתברך בתחתונים בגאולה האמיתית והשלימה, ננסה להמשיך ולהסביר באותו כיוון, על פי המבואר בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הרבי שליט”א. ובפרט, כיוון שעל כל אחד מאתנו מוטל לערוך “סיום-הרמב”ם” במקומו ובעירו – הרי גם עליי לערוך לפחות משהו מעין “סיום-הרמב”ם” גם במסגרת זו. וכמובן תוך הדגשה שהדברים לא יהיו נפרדים ח”ו מ”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

“נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”. דירה, בה הוא ישכון כמות שהוא, בכל תוקפו ובכל עצמותו. ולא זו בלבד שהוא יהי’ שם בכל עצמותו, אלא שהוא יאיר ויתגלה שם כמות שהוא.

יותר מזה, דבר שישנו רק בנמשל ולא במשל מדירת האדם – שהוא ימלא לגמרי את כל פרטי המציאות של הדירה, עד שלא תישאר שום נקודה מחוץ לזה, כי[1] הדירה והדייר יהיו דבר אחד ממש.

היכן תהי’ אותה דירה, בה ישכון ויתגלה הקב”ה בכל עצמותו – נתאווה הקב”ה שדירה זו תהי’ בתחתונים, בעולם הזה התחתון שאין למטה הימנו.

ובזה עצמו שלשה פרטים[2]: היכן תהי’ הדירה – בתחתונים. מי יעשה את הדירה – דווקא התחתונים עצמם. ובאיזו עבודה יעשו את הדירה – לא בעבודה עליונה אלא דווקא בעבודה כזו ששייכת למציאותם ועניינם של התחתונים.

כשם שבדירה דר האדם עצמו כל כולו בכל עצמותו, כך נתאווה הקב”ה שהוא יימצא כמות-שהוא, בכל עצמותו ומהותו יתברך, בתוך-תוכו של העולם-הזה הגשמי והחומרי.

ולא רק מצדו יתברך, משום שהוא יתברך נמצא בכל מקום ובכל דבר (שזה קיים כל הזמן), אלא דווקא מצדו של התחתון.

ושהדבר ייעשה דווקא על-ידי התחתון עצמו, ודווקא באופן השייך למציאותו של התחתון עצמו, שעל ידי עבודתו שלו יהי’ “כלי” מתאים להיות דירה לו יתברך.

ונוסף לזה נתאווה הקב”ה להיות בדירה זו בגלוי, שהנבראים התחתונים ירגישו אותו מצד עצמם בגלוי ובהרגש טבעי, כמות שהוא, ללא שום לבושים. ככתוב[3] “ולא יכנף עוד מוריך – פירוש שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש”. היינו שמהתחתון עצמו, שאין תחתון למטה הימנו, תבקע ותפרוץ המציאות האמיתית, “שכולם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו”[4].

החורבן והגלות – כדי שזה יהי’ בתחתון מצד עצמו

במתן[5] תורה ניתן הכח מלמעלה לעבודה זו, עבודתם של ישראל להשכין את השכינה בתוך הדברים הגשמיים.

ברגע שאחרי מתן תורה[6] התחילו ישראל בפועל בעבודה זו. ולכן הם נצטוו אז להקים את המשכן. כדי שהם מצד עצמם, יקימו משכן להקב”ה מדברים גשמיים תחתונים.

אלא שהמשכן הי’ עדיין דירת עראי, ולכן הוא הי’ הכנה בלבד אל התכלית, להיכנס לארץ ישראל ולהקים בה בית-מקדש קבוע להשראת השכינה.

אבל גם אז לא הי’ ענין זה בשלימות בגלוי בהרגש הנבראים. שהרי הם עדיין לא הרגישו אלקות בגלוי, מצדם-הם. הם ביצעו אמנם את רצון ה’, קיימו את מצוותיו, הקימו את המשכן ובית-המקדש והשכינה שרתה בו – אבל כל זה הי’ רק מצד הגילוי האלוקי העליון שהאיר בעולם ורומם אותו מתחתוניותו, אך עדיין לא מצד התחתון עצמו. אל תוך-תוכו של התחתון עצמו, כפי שהוא מצד עצמו נחות ותחתון, עדיין לא חדרה ולא ‘הגיעה’ הקדושה האלוקית האין-סופית.

כדי שהגילוי האלוקי יחדור אל תוך-תוכו של התחתון שאין תחתון למטה ממנו, צריך שהגילוי יבוא מצד התחתון עצמו.

זו הסיבה הפנימית והעמוקה (מצד כוונתו של הקב”ה, שמאחורי הסיבה הפשוטה: “מפני חטאינו”) לכך שהייתה הירידה העצומה לגלות, למצב של חורבן בית-המקדש והעדר וסילוק הגילוי האלוקי מלמעלה, כאשר המצב הטבעי הוא חושך והעלם – כדי שהגילוי הגדול של הגאולה יגיע (לא רק מלמעלה, מצד הגילוי האלוקי, אלא גם ודווקא) מלמטה, על-ידי עבודתם של ישראל בבירור וזיכוך העולם.

לשם כך הי’ חושך והעלם והסתר מוחלט, כאשר “אותותינו לא ראינו”, לא רואים ניסים ולא רואים כלל גילוי אלוקות – כדי שהגילוי האלוקי שיבוא לאחר-מכן יבוא לא מצד הגילוי מלמעלה, אלא מן התחתון מצד עצמו, מתוך חושך הגלות עצמו.

עיקרו של חושך הגלות הוא, כמובן, החושך הרוחני, ההעלם והסתר על האלוקות. כאשר כל התפיסה וההסתכלות על אלוקות וקדושה הופכת להיות מגושמת יותר ויותר. כאשר מחפשים רק כדאיות, ואף למטה מזה, תכלית גשמית וחומרית. ואף על הקב”ה מסתכלים במבט מגושם, וגם גדולים וטובים תופסים את הקב”ה כאילו יש לו ח”ו גוף, ציור, תמונה והגשמה.

כל זה משום שהמושגים: אלוקות, רוחניות, בלי גבול – אינם נמצאים כלל בתחום המחשבה הגלותית, המשועבדת כולה לחושך והגבלות העולם.

להתנער מן המושגים המעוותים

מתוך החושך הזה, מתוך-תוכה של ארץ מצרים (גם כפשוטה), קם הרמב”ם ונלחם בחושך הגלות. הוא קרא לצאת מתוך הגבלות הטבע והעולם. הוא הכריז על התרוממות, הפשטה מן הגשם והתנערות מכל המושגים המגושמים והמעוותים:

לדעת כי “ה’ הוא האלוקים”, הוא האמת האמיתית “אין עוד מלבדו”.

להכיר כי את תורתו ואת מצוותיו צריך לשמור, לעשות ולקיים, “לא מפני דבר שבעולם” אלא “עושים האמת מפני שהוא אמת”.

להפסיק לרדוף אחרי מה שכדאי ומשתלם בכלל, ואחרי התאוות והתענוגים הגשמיים בפרט.

לחדול מלמדוד את הקב”ה לפי ‘המשקפיים שלנו’, שוכני בתי-חומר. להתרומם, להתעלות ולצאת יותר ויותר מכל המיצרים וההגבלות הנובעים מהימצאותנו בגלות בפרט, ובעולם-הזה הגשמי והחומרי בכלל. ו’לרדוף’ ולהתאוות אל האמת האמיתית, אל האלוקות והרוחניות, אל האין-סוף והבלי גבול, שלמעלה מכל המושגים הקטנוניים שלנו ושל הנבראים בכלל.

להחדיר את האמת האלוקית

דברים אלו באים לידי ביטוי ברור בספרו משנה-תורה, שנקרא גם יד-החזקה –  אותו פותח הרמב”ם בהדגשה כפולה ומכופלת על כך שהקב”ה הוא אין-סוף ובלי גבול. אין לו גוף ולא דמות הגוף. אין בו שום שינוי וריבוי ח”ו וכו’ וכו’

לשם כך מאריך הרמב”ם – שלא כדרכו כלל בספרו זה, ספר שכולו אינו אלא “הלכות הלכות” – ליישב ולהסביר את פירושם של פסוקים שונים בתורה שנדמה כאילו הם סותרים, לכאורה, עיקרון זה. הוא נלחם ונאבק להפיץ את אמיתותה של האמת האלוקית, נגד מי שנאחז בקרנות המזבח של התפיסה המעוותת ואף מנסה להביא ראיות לכך מפסוקים שונים.

בהמשך ההלכות מדגיש הרמב”ם את חיוב האמונה בנביאים ובמשה רבינו, וקובע[7], כעיקר מי”ג עיקרי האמונה, כי “מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם” – שה”דירה” נמצאת דווקא בתחתונים, באדם גשמי דווקא. והוא מאריך ומפרט אודות שלימות הנבואה – נבואתו של משה רבינו.

בהמשך[8], מפרט הרמב”ם את אמיתותה ונצחיותה של התורה, את העובדה שהתורה הזאת לא תהי’ מוחלפת והיא אינה נתונה לשינויים ח”ו.

הוא מדגיש שאין אנו מאמינים רק בגלל אותות ומופתים, כי “המאמין בגלל האותות יש בלבו דופי”, אלא כיוון ש”עינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר” במעמד הר סיני.

כל זה הוא חלק מהמאבק של הרמב”ם באותה הסתכלות מגושמת, לפי-ה יש למדוד כל דבר לפי הראי’ השטחית שלנו, להתפעל, לצאת מן הכלים ולהתחיל להאמין.

לא כך צריך להיות, זועק הרמב”ם.

אמונה צריכה להיבנות על יסוד מוצק ואיתן, ולא על נס חד-פעמי שראית ברגע מסוים – גם אם נכון שכל נס בוקע במידה מסוימת, את חושך הגלות ומראה שיש בעל-הבית לבירה זו – כיוון שהאמונה, גם אם ייתכן שהיא תקבל חיזוק מהעובדה שקרה נס מסוים, אבל היא לא יכולה להתבסס על נס.

הרמב”ם נלחם בצורה נחרצת נגד כל מיני אמונות טפלות, כמו: כישוף, איצטגנינות ומזלות ומדגיש כל הזמן שאין בהם ממש[9] – הרבה יותר מגדולי ישראל אחרים, הסוברים שבחלק מן הדברים הללו ‘יש משהו’, אלא שהתורה אוסרת אותן – וקובע כי חובה לדעת שאין שום מציאות של כוחות שונים בעולם בלתי ה’ לבדו.

הוא מבהיר[10] את עיקרון הבחירה החופשית שביד כל אחד ואחד. מתבטא[11] בחריפות רבה נגד החושבים שכל התכלית היא הגוף, תאוותיו ותענוגותיו.

הוא מלמד, מחנך, מדריך ומורה לנבוכים את דרך האמת – להביא לאמונה והכרה יהודית אמיתית נכונה ובריאה בבורא יתברך. ללמוד את תורתו ולקיים את מצוותיו רק מפני שזוהי האמת וזוהי התכלית. לא לצפות דווקא לתענוגים גשמיים או אפילו לתענוגים רוחניים. אלא להתרומם ולהתעלות, לצאת ממיצרי הגופניות וההגשמה אל האלקות והרוחניות, אל הבלי-גבול האמיתי ש”אין עוד מלבדו”.

גם לרמב”ם העיקר הוא עולם התחי’

אפשר לראות כיצד בולטת נקודה זו – ‘להכניס’ אלוקות ורוחניות בכל מקום, בכל ענין ובכל פרט, ולדעת שדווקא זוהי המציאות האמיתית – בספר “משנה תורה”, עד שיש לכך אף ביטוי מעניין בכמה וכמה הלכות פרטיות.

כמו בהלכות ברכות, שלדעת הרמב”ם[12] “אף מי שבירך רק בלבו ולא הוציא בשפתיו – יצא ידי חובתו בדיעבד”! שכן העיקר, לדבריו, הוא הענין הפנימי, הכוונה שבלב, ולא רק הביטוי הגשמי בשפתיים. אלא שכמובן, ההלכה למעשה נפסקה בשולחן ערוך לא כן, שכן התכלית היא “דירה בתחתונים” דווקא[13] כדלקמן.

אבל, כאמור, בזמנו של הרמב”ם עדיין לא הייתה אפשרות ולא ניתן רשות לגלות יותר ממה שנגלה אז. ובהמשך אליו באו גדולי ישראל שאחריו, שכל אחד הוסיף בגילוי אלוקות שבעולם.

ומה נפלא הדבר, שבסופו של סיום-הרמב”ם של תחילת שנת תשנ”ב, האחרון לעת-עתה ששמענו מפי קדשו של הרבי מלך המשיח שליט”א[14], אומר הרבי: “גם לדעת הרמב”ם עיקר שלימות השכר הוא בעולם התחי’ (כהפסק-דין בתורת החסידות) [=שלא כדעת הרמב”ם בפירוש המשניות!], אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני’ דימות המשיח כשיחיו המתים”.

ובהתאם לכל זה, מדגיש הרמב”ם בסיום וחותם ספרו, שהתכלית של ימות המשיח היא לא גוף וגשמיות כשלעצמם, אלא הרוחניות והאלקות שבזה:

“לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגוים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח – אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהי’ להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא.

“ובאותו הזמן לא יהי’ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי’ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהי’ עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ את ה’ כמים לים מכסים”.

עולים למעלה יותר ויורדים למטה יותר

בין ממשיכי דרכו של הרמב”ם, הממשיכים את המהפך המחשבתי שחולל, הן בהפשטה מן הגשם ובהתרוממות למעלה מעלה, והן ב’הורדת’ הענין ו’הכנסתו’ למטה מטה, בולטת במיוחד חסידות חב”ד, שמייסדה – רבינו הזקן – יש לו שייכות מיוחדת לרמב”ם בהרבה פרטים ועניינים[15].

כמעט בכל הנושאים שהוזכרו לעיל, מסבירים רבינו הזקן ורבותינו נשיאינו אחריו מחד עד כמה נכונים וצודקים דברי החולקים על הרמב”ם. ומאידך, עד כמה גם דברי הרמב”ם אמת, אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים בפשטות בדברי הרמב”ם, אלא הם דורשים ביאור ותיקון – עליי’ למעלה מעלה יותר וירידה למטה מטה יותר.

במיוחד בולט הדבר בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א, בה עולים ו’מגיעים’ עד למעלה מעלה, לעצמותו ומהותו יתברך, שלמעלה מכל גדר וגבול בדיוק כמו שהוא גם למעלה מגדר של בלי גבול. וכן יורדים למטה מטה, לתחתון שאין תחתון למטה ממנו. ודווקא בגלל שהוא יתברך נעלה מכל גדר שהוא, חשוב כל-כך הביטוי לכך בגשמיות, כי דווקא הגשמיות והחומריות, שאין בהם שום מעלה תוכן וענין, מבטאים את היות עצמותו יתברך נעלה מכל גדר תוכן וענין איזה שיהיו.

לכן חשוב כל-כך לקיים את המצוות בגשמיות כפשוטו, ולא די בשום אופן בכוונה שבלב – כי דווקא הגשמיות פועלת את ענין ה”דירה לו יתברך בתחתונים“, ודווקא התחתון ביותר יש לו שייכות לבטא ולגלות את עצמותו יתברך שלמעלה מכל הגדרים.

לכן גם עיקר שלימות השכר הוא בימות המשיח ובתחיית המתים דווקא לנשמות בגופים, ובשום אופן לא בגן-עדן לנשמות בלא גופים – כי דווקא בהתלבשות הנשמה בגוף הגשמי בא לידי ביטוי עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר של רוחניות והפשטה.

דווקא בגוף הגשמי של המלך המשיח

לכן חשוב כל-כך שכל ייעודי הגאולה יתקיימו דווקא כפשוטם של דברים – כדי שה’נקודה’ של עצמותו יתברך שלמעלה מכל הגדרים תתבטא גם בתחתון ביותר. שגם בו ודווקא בו, מתגלה הקב”ה בכבודו ובעצמו, שאין לו שום הגבלה כלל.

ועד – שדווקא בגוף הגשמי של המלך המשיח, שמעיקרי האמונה שהוא צריך להיות בשר ודם דווקא, עם כל גדרי הגוף, באה לידי ביטוי עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר של גבול ובלי-גבול כאחד.

אפילו לא כמו אצל משה רבינו, עליו נאמר[16] שעם היותו “ממוצע-המחבר, ושכינה מדברת מתוך גרונו, בלי שום הרגש כלל, כי אם דבר ה’ הי’ מדבר, ‘בדרך מעבר ולא בדרך התלבשות’. ועל-דרך-משל משקה ששופכין דרך המשפך, אינו מקבל כלל המשקה, כי אם עובר דרך המשפך, שהוא בחינת פנימיות ועצמות האור ולא נשתנה כלל בירידתו למטה” –

ובכל זאת נאמר בו ש”המעבר פועל גם כן”. שהרי מהקב”ה בעצמו לא היו יכולים לקבל, אלא על-ידי משה. כלומר, ש”עם היות שהוא בדרך מעבר לבד, מכל-מקום הרי זה פועל שיוכל להתקבל בנשמות ישראל”.

אך כל זה נאמר לגבי משה רבינו שקיבל תורה מסיני – ששייך לגילוי האלוקי שהי’ במתן-תורה. שלמרות כל העילויים וההפלאות, בכל זאת, נשארה אצלו איזושהי הגבלה מסוימת באופן היותר דק ונעלה ומופשט.

מה-שאין-כן במלך המשיח, ש”ירום[17] ונשא וגבה מאד“, יותר ממשה רבינו ויותר מכל הצדיקים. אלא שזה גופא הוא בסיועם של כל הצדיקים ועל-גביהם, על דרך[18] ננס העומד על גבי הענק – אצלו אין הגוף מסתיר כלל וכלל. ואדרבה: דווקא גופו הגשמי מגלה ומבטא בתכלית השלימות את עצמותו יתברך שלמעלה מכל ציור והגבלה איזה שיהיו.

דווקא משום היותו בלי גבול בתכלית ולמעלה גם מהגדר של בלי-גבול – ביכולתו להתבטא ולהתגלות על-ידי הגבול הנמוך ביותר של הגוף הגשמי.

אדרבה, דווקא הגוף הגשמי של מלך המשיח מגלה ומבטא את עצמותו יתברך כמות-שהוא ממש מבלי שום שינוי וירידה כלל וכלל, כיוון שאין לו יתברך שום גדר ושום גבול ושום ציור כלל וכלל.

[ונפלא הדבר, שבאותה שיחה[19] כשמדובר על כל הראשי-תיבות של “מי”ד” – משה רבינו, ישראל הבעש”ט ודוד מלכא משיחא, או: משיח (מנחם שמו) יוסף יצחק ודורם, מעיר הרבי שליט”א ומזכיר אודות הרמב”ם[20] – “ולהעיר מהאופנים בחתימת הרמב”ם (פוסק ומורה נבוכים): “באותיות נפרדות. באותיות מחוברות זה לזה]!”

כדי לפעול בעולם צריך להיות כך בעצמו

שכן ענין זה שצריך המלך המשיח לפעול בכל ישראל ובעולם כולו – שהגשמיות עצמה תהי’ מלאה וחדורה באלקות ותהי’ נצחית בדיוק כמו הרוחניות ועוד יותר – ענין זה מתחיל מהמלך המשיח עצמו. שכן מי שצריך לפעול ענין בעולם, הרי זה מתחיל מזה שתחילה פועל ענין זה בעצמו[21].

[ואולי יש להוסיף עוד, שענין זה מודגש עוד יותר דווקא בזמן ובמצב שנראה לעיני בשר כתכלית השפלות והירידה, תחתון שאין למטה הימנו, כמו אחרי ג’ תמוז. וכאשר בניגוד לכל הגדרים של המציאות והטבע, מאמינים ובטוחים מצד עצמם גם ודווקא אנחנו, התחתונים שאין למטה מהם, שהוא חי וקיים כפשוטו, וגם ודווקא בגופו הגשמי – הרי אמונה וביטחון זה פועלים שתהי’ ההתגלות המלאה של כל זה לעיני בשר תיכף ומיד ממש].

וממנו נפעלת בכל ישראל הגאולה והיציאה מכל מיצרי והגבלות הטבע והמציאות, עד שנעשה “ישראל וקודשא-בריך-הוא כולא חד ממש”.

וכפי שהרבי מדגיש כמה פעמים[22] – “עד בלי ‘כביכול’, ממש ממש”.

ומישראל נמשך ונפעל כן בכל העולם כולו. עד שאפילו “אבן מקיר תזעק” שאין לאף דבר שום מציאות כלל וכלל, וכל מציאותו אינה אלא ביטוי וגילוי של הקב”ה, כי “הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל”.

זהו אמיתית הענין של “יפוצו מעינותיך חוצה”, שלכן זה מביא ל”קאתי מר – דא מלכא משיחא” – שגם ה”חוצה שאין חוצה הימנו”, גם הוא ודווקא הוא, מבטא את עצמותו ומהותו יתברך ממש, ה”מעיין” עצמו.

ועד שהכל הוא באופן של “יפוצו” – שחודר וממלא את כל המציאות, עד שלא נראה ולא ניכר שום מציאות אחרת כלל, כי רק הוא לבדו ואין זולתו כלל וכלל (“ניעט ניעט ניקאווא”) – בגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר, תיכף ומיד ממש.

לאורך כל הדרך במשך כל השנים

            מכאן נובעת אמונתנו המוחלטת, הנוגעת לכל חיינו ולכל מציאותנו וקיומנו, בכך שהרבי מלך המשיח שליט”א חי גם בגופו הגשמי בפשטות, ומקומו דווקא ב”770″.

            מלבד ההוכחות הידועות מדברי הרבי שליט”א המפורשים:

            שמוכרח[23] להיות בכל דור נשיא שבגופו הגשמי מתלבשת נשמתו של משה רבינו (והרי לכולי עלמא, “גם הצדוקים מודים בזה”, שהרבי שליט”א הוא נשיא דורנו).

            שבדורנו[24] זה ישנה מציאותו של משה רבינו “נשמה בגוף באופן נצחי” ואין בו יותר שום ענין של מיתה והסתלקות.

            שההבדל[25] בין דורנו זה, הדור התשיעי מהבעל-שם-טוב, לבין הדורות הקודמים, ואפילו לדור הקודם, הרבי הריי”צ, הדור השמיני מהבעל-שם-טוב – שבדורות הקודמים עדיין לא נשלם הבירור ולכן הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, מה שאין כן בדורנו זה שנשלם הבירור לגמרי ולכן לא שייכת הסתלקות.

            – הרי אמונה מופלאה זו, מבוססת לכל לראש על תורתו ושיטתו של הרבי שליט”א לאורך כל הדרך במשך כל השנים, ומשנה לשנה יותר ויותר, בהמשך לתורתם של רבותינו נשיאינו שלפניו, בהדגשת העובדה שהאלקות חודרת אל תוך תוכה של הגשמיות והחומריות דווקא, ו”כל הספרים מלאים בדבר זה”.

            [לדוגמאות בעלמא: ביאורו של הרבי מלך המשיח שליט”א[26] בהדגשה העיקרית בדברי רבינו הזקן[27] “ובנו בחרת הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם”. ביאור הרבי שליט”א[28] למה עשה הקב”ה שבדורותינו אלו לא יוכלו לצום – כיוון שהתכלית היא זיכוך החומר דווקא ובצומות יש עילוי לנשמה אך לא לגוף. ועוד הרבה מאד].

            שזהו מפני היותו של הרבי שליט”א המלך המשיח, המביא את הגאולה אל תוך תוכה של הגשמיות והחומריות דווקא. וככל שמתקרבים לגאולה הולך ומתגבר יותר ויותר העניין שדווקא הגשמיות מבטאת את העצם, כנ”ל בארוכה.

אם “בדרך-אפשר” הוא וודאות – ק”ו כשהרבי אומר בוודאות

            והגילוי האלוקי הזה חודר יותר ויותר בעולם משנה לשנה, עד הביטויים הנפלאים בשנים האחרונות ללא הרף אודות “הבטחה גמורה בתורה”[29] על המעבר לחיים נצחיים נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלמות ללא הפסק בינתיים. ושזהו[30] החידוש בדורנו זה על כל הדורות הקודמים ואף על הדור השמיני, דורו של הרבי הריי”צ.

            [אלו שגם על ביטויים כה ברורים מתעקשים הם “להסביר” שזה רק איחול ומשאלה – אולי חס ושלום גם העובדה שדורנו הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה היא רק איחול, ואולי חלילה גם העובדה שהרבי הוא נשיא דורנו אינה אלא משאלה, וכך אפשר להמשיך ולהגיע רחוק מאד, עד כדי “לקצץ בנטיעות” לגמרי רחמנא ליצלן.

            – חסידים ידעו ויודעים תמיד[31] שגם “בדרך אפשר” של הרבי היא אצלנו וודאות מוחלטת. וכמה עלוב הדבר שגם וודאות מוחלטת של הרבי אינו אצל מישהו אלא “בדרך אפשר”, איחול ומשאלה].

            אבל כל זה הוא ההמשך והסיום והתכלית של כל מה שהתחיל להתגלות לפני כן, גם אם אז עדיין לא הי’ זה באופן מוחלט ובגשמיות כפשוטו – משום שמי שמסיים ומשלים את הדברים בתכלית הוא רק המלך המשיח, ולפניו עדיין הדברים לא ירדו ונמשכו בתוך הגשמיות ממש.

ומכיוון שהמלך המשיח כבר ישנו, וכבר מזמן הכריז ש”הגיע זמן גאולתכם”. והרי משהגיע הזמן “לא עיכבן אפילו כהרף עין” – אנו מבקשים ודורשים ותובעים לראות כבר בפשטות ובגלוי את כל זה בהתגלות מלכנו משיחנו שליט”א לעין כל תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

 

מקורות


[1] ראה בארוכה שיחת ש”פ יתרו וכ”ב שבט תשנ”ב.

[2] סה”מ מלוקט ח”ו ר”ע צא ועוד.

[3] ישעי’ ל, כ. תניא פל”ו.

[4] לשון הרמב”ם בתחילת ספר הי”ד.

[5] ראה בכ”ז בספר “משיח-עכשיו” ח”א מתחילתו.

[6] ראה לקו”ש ח”ד ע’ 1028.

[7] הל’ יסוה”ת פ”ז ואילך.

[8] שם פ”ט.

[9] הל’ ע”ז פי”א הט”ז.

[10] הל’ תשובה פ”ה ואילך.

[11] שם פ”ט.

[12] הל’ ברכות פ”א ה”ז.

[13] כמבואר בתניא פל”ח ועוד.

[14] “קונטרס הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם” – משיחות תשרי ה’תשנ”ב. סה”ש תשנ”ב ח”א ע’ 35.

[15] ראה בארוכה לקו”ש חכ”ו ע’ 26 ואילך, שיחת כ-כד טבת.

[16] ראה בארוכה שיחת ש”פ יתרו וכ”ב שבט ה’תשנ”ב וש”נ.

[17] ישעי’ נב, יג.

[18] ראה שיחת אחש”פ תשמ”ב ועוד.

[19] ש”פ יתרו תשנ”ב.

[20] בהערה 95.

[21] ראה שיחת ש”פ בא תשנ”ב ובכ”מ.

[22] לדוגמא ראה סה”מ מלוקט ח”א ע’ שלט, התוועדויות תשמ”ה ח”ה ע’ 3048, תשמ”ז ח”ד ע’ 95 ועוד.

[23] לקו”ש חכ”ד ע’ 6. חכ”ו ע’ 7.

[24] שיחת ש”פ האזינו תש”נ.

[25] שיחת ש”פ בא תשנ”ב.

[26] שיחת שבת פרשת בראשית ה’תשנ”ב ועוד בכ”מ.

[27] תניא פרק מ”ט.

[28] נדפס בשבסה”ת על פ”ג באגה”ת.

[29] שיחת ש”פ שמות תשנ”ב.

[30] שיחת ש”פ בא תשנ”ב.

[31] ראה במאמר ד”ה לכה דודי תשי”ד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email