פרשת בא – הדרך לגילוי האור הגנוז

הקראת כתבה
יום רביעי א׳ שבט ה׳תשע״ד
מהפסוק בפרשת השבוע בא: החודש הזה לכם ראש חודשים… למדים שעם ישראל קובע את המועדות על פי הלבנה. ועל פי פנימיות התורה מיעוט הירח עם קיום המצוות של עם ישראל מסייע לגילוי האור הגנוז.
מאת שולמית שמידע
העיר

החודש הזה לכם – עם ישראל קובעים את המועדות

על הפסוק “החודש הזה לכם ראש חודשים” מספר המדרש:

כשבאו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ושאלוהו:

אימתי אתה עושה את המועדות?

אמר להם הקב”ה: אני ואתם חייבים לקבל את המועדות

שעם ישראל קובעים בבית דין של מטה,

כי כשישראל קובעים את המועדות בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו.

וכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר היה עניין זה בידי,

אולם מכאן ואילך הרי עניין זה מסור בידכם וברשותכם – “החדש הזה לכם!”…

אם אמרתם הן, הן! אם אמרתם לאו, לאו! מכל מקום יהא “החדש הזה לכם”,

ולא עוד אלא אם ביקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם.

 

כבר במצרים התחיל עם ישראל לקבוע את החודשים

כבר בסיפור מעשה בראשית מציינת התורה מהי תכלית בריאת המאורות:

“ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים…

והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים”…

אלא שלפי זה עדיין איננו יודעים איזה מן המאורות קובע את המועדות,

עד שבא דוד ופירש “עשה ירח למועדים (שמש ידע מבואו)”.

אמרו לו (ישראל) לדוד: עד שאנו במצרים נטלנו חודש של לבנה.

שכבר במצרים התחיל עם ישראל לקבוע את החודשים על פי הלבנה.

 

שמים ואור – מי קדם למי בבריאה?

הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים עמד דוד ופירשם.

והמדרש מביא עוד דוגמה חשובה ממעשה בראשית הקשורה לענייננו –

כתוב: “בראשית ברא אלקים” ואחר כך “ויאמר אלקים: יהי אור”,

ומתוך זה אין אנו יודעים, מי קדם למי?…

עד שבא דוד ופירש, מאחר שברא את האור ברא שמים, שנאמר:

“עוטה אור כשלמה” והדר “נוטה שמים כיריעה”.

וכאומרו במדרש: שלשה בריות קדמו את העולם: המים, הרוח והאש,

שלמרות היותם נבראים ככל הנבראים, קדמה ברייתם לבריאת העולם,

(“האש הרה וילדה אור”…)

מכאן שיש רבדים פנימיים בתורה שההסברים להם עמוקים ביותר,

ומתגלים בתורה שבעל פה בכלל ובפנימיות התורה בפרט.

לכן מוכרחים ללמוד פנימיות התורה ואין לסתפק בלימוד נגלה דתורה.

 

המלכות מקבלת מן החכמה ומתאחדת עמה

ומפרש הרבי הרש”ב: משה ודוד משלימים זה את זה,

משה ודוד הם שתי מדרגות בחכמה: “חכמה עילאה” ו”חכמה תתאה” (חכמה ומלכות).

משה בחינת חכמה עילאה, “כי מן המים (חכמה) משיתיהו”, כתב בתורה דברים סתומים,

ובא דוד בחינת ספירת המלכות (חכמה תתאה) וגילה אותם ופירשם.

ב”חכמה” העניינים הם באופן של נקודה בהעלם ובקיצור נמרץ,

וב”מלכות” הם בגילוי בהתפשטות והתרחבות עד לפרטים ופרטי פרטים.

אמנם ה”נקודה” כוללת הכל, שהרי דוד הוא רק מפרש ולא מחדש,

אלא שהמלכות המקבלת מן החכמה מתאחדת אתה ובה נמשך הגילוי.

 

בריאת האור קדמה לבריאת שמים וארץ

בריאת האור מוזכרת בתורה באופן של נקודה:

“ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, וירא אלקים את האור כי טוב”…

אך כאמור המדרש דן בשאלה: מה קדם למה “שמים וארץ” או ה”אור”?

ופוסק שבריאת האור קדמה לבריאת שמים וארץ.

בפנימיות התורה יש הסבר עמוק לכך.

על הפסוק: “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”, אומר אבודרהם,

“בטובו” הוא “האור” עליו נאמר “וירא אלקים את האור כי טוב”.

ולכאורה תמוה, הרי על האור שנברא ביום ראשון אמרו חז”ל:

ראה הקב”ה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים,

ולא עוד אלא (על פי הירושלמי) הבדילו לעצמו,

שלא יאיר לזולת, כי הוא למעלה מגדר זולת.

אז איך אפשר לחדש מעשה בראשית על ידי אור זה?

ועוד לכאורה איזה חידוש יש במעשה בראשית,

הרי אנו רואים שעולם כמנהגו נוהג ללא חידוש כלל?…

 

מתי מאיר האור שנברא ביום הראשון?

הזוהר בפרשת אמור, פרשת המועדים, פותח בחג הפסח הראשון לרגלים ואומר:

ר’ יצחק פתח “ויקרא אלקים לאור יום”…

ומבאר שהאור שנברא ביום הראשון ושה’ גנזו לצדיקים מאיר במועדים,

ולא עוד אלא שאור זה מאיר בכל יום.

כי על ידי שאור זה מאיר במועדים, מעין אור זה מאיר בכל יום.

 

האור הגנוז והשפעתו בעולם

מהו “האור הגנוז” ולמה חשוב לנו לדעת עליו?…

כיצד הוא מאיר במועדים ואף בכל יום הרי עולם כמנהגו נוהג?…

למדנו בתניא שהעולם נברא כל יום ואף כל רגע מחדש.

בכל יום יש חידוש בבריאה לא רק חידוש הישנות אלא חידוש אמיתי,

וכדי לפעול חידוש אמיתי וגמור בבריאה לא די בהארה בלבד,

אלא צריך המשכה מהאור שנברא ביום ראשון,

צריך הארה שלמעלה לגמרי מכל מדידה והגבלה,

צריך הארה מהאור שהבדילו ה’ להאיר לעצמו ואינו בערך הארה וגילוי לעולמות.

כי דוקא אור כזה יכול לחדש חידוש גמור ואמיתי בבריאה.

 

ולתוספת ביאור, בכללות הבריאה יש סדר השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות,

כלומר, יש בריאה בדרך של “עילה ועלול” (יש מיש) ויש בריאה בדרך של “יש מאין”.

אמנם גם בעילה ועלול יש ריחוק ערך ה”עלול” מה”עילה”,

ומה שנמשך מה”עילה” אל ה”עלול” הוא רק הארה חיצונית בלבד,

שחיצוניות שבעליון (ורק חלק עשירי בלבד) נעשה פנימיות לתחתון.

וכמו בהשפעת השכל, שמה שנמשך מהמשפיע אל המקבל הוא רק חלק עשירי בלבד.

ואף שלכאורה גם “עילה ועלול” הם באין ערוך זה לזה,

עד ש”עילה ועלול” דומה כאילו לבריאת “יש מאין”,

בכל זאת ההפרש בין בריאה של “עילה ועלול” לבריאת “יש מאין” הוא באין ערוך.

ב”עילה ועלול” נמשך איזה מציאות מה”עילה”, שנעשית אחר כך מציאות ה”עלול”.

וכיון שנמשך איזה מציאות מהעילה, אף שהיא חיצוניות והארה היא עושה שינוי בעילה.

וכמו במשפיע ומקבל כשנמשך שכל מהמשפיע, ההשפעה עושה שינוי במשפיע,

שהמשפיע בעת ההשפעה ואחרי ההשפעה אינו כמו שהיה קודם ההשפעה,

לפי שנמשך איזה מציאות ממנו.

לעומת זאת בבריאת “יש מאין” לא נמשכת איזו מציאות מה”אין” שנעשית “יש”,

אלא שה”אין” מהוה את ה”יש” בדרך התחדשות,

וכמו בורא ונברא, שהבורא רק מהוה את הנברא,

ולא שהבורא נעשה בבחינת נברא (דוגמת “עילה ועלול”).

בבריאת “יש מאין” ה”אין” אינו מתגלה ב”יש”, אלא אדרבה, מתעלם מה”יש”.

וה”יש” צריך תמיד להשפעה מה”אין”, ככתוב: “לעולם הוי’ דברך נצב בשמים”,

שאם ההשפעה מה”אין” האלקי היתה מסתלקת לרגע, ח”ו,

ה”יש” היה חוזר לאין ואפס כמו שהיה קודם הבריאה.

לכן צריך את ההארה מהאור שנברא ביום הראשון באופן תמידי,

כדי שיהיה קיום לעולמות.

 

כל יום נמשך אור חדש לעולם על ידי עבודת ישראל

ואכן אף שהעולם נראה כמנהגו נוהג,

מכיון שהתהוות העולמות היא באופן של בריאת “יש מאין”,

ה”אין” מחדש את ה”יש” בהתחדשות תמידית,

בכח האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות שנברא ביום הראשון (“בטובו”),

וכח ההתהוות הוא במלכות, היינו, בכח האין סוף שישנו במלכות.

וכך יורד כל יום אור חדש לעולם שלא היה כמוהו ביום שלפניו,

עד לגאולה שאז יהיה שלימות באור ובגלוי.

 

ומכיון שהעולם נברא בשביל ישראל שנקראו “ראשית” ובשביל התורה שנקראת “ראשית”,

המשכת אור חדש לעולם היא על ידי עבודת ישראל על פי תורה.

על ידי העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה (“מהלכים” – בשני הכיוונים)

על ידי גילוי האור הגנוז המתגלה במועדים דוקא (“עשה ירח למועדים”) –

גילוי האור שנברא ביום הראשון שהבדילו לעצמו ולא מנע ממנו בכל יום.

 

מיעוט הלבנה לצורך תקנת המועדות

וזהו “החודש הזה לכם”… וזהו “עשה ירח למועדים”…

הקב”ה מיעט את הלבנה לצורך תקנת המועדות.

עם ישראל מרבים וממעטים בלבנה, וקובעים מתי החודש חסר ומתי מלא,

ואף קובעים איזו שנה תהיה שנת עיבור ויהיו בה שני חודשי אדר.

ועל ידי זה קובעים את המועדים: חג המצות, חג הסוכות, חג השבועות וכו’.

 

מיעוט הלבנה וירידתה לעולם לצורך עבודת הבירורים

ועוד שעל פי פנימיות התורה הלבנה היא סמל לספירת המלכות

(כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל),

ומיעוט הלבנה הוא ירידת המלכות לעולמות בריאה יצירה עשיה.

המלכות עושה מסירות נפש למען עם ישראל ויורדת לעולם התחתון ביותר

לצורך עבודת הבירורים,

אולם אף שהמלכות היא בירידה, לא רע לה ובאמת אין בה חיסרון כלל,

בזכות ירידתה לצורך עבודת הבירורים נמשך בה תוספת אור רב.

זהו הגילוי של המועדים, זהו גילוי האור הגנוז שעל ידו יתגלה עצמות אין סוף,

שדוקא בספירת המלכות מתגלה אור אין סוף בגילוי.

 

ספירת המלכות ועם ישראל מגלים את האור

ואכן המלכות עושה עבודה נפלאה, אך עיקר העבודה היא דוקא על ידי עם ישראל,

שכל אחד מישראל הוא פרט בשכינה פרט בספירת המלכות.

רק בכח נשמות ישראל להמשיך בחינת גילוי אור אין סוף.

כי בניגוד לכל הנבראים שבהם הבורא רק מהוה את הנברא,

בבריאת הנשמות האלקות נעשה בחינת נשמה,

כך שבכח הנשמות להמשיך את האור הגנוז הנעלם,

ולא רק את האור שמסתתר ומתעלם ב”יש”, אלא גם את האור שנסתלק לגמרי.

וכשנשמות ישראל מגלים את ההעלם שבהם,

הם מגלים גם את ההעלם שבעולם, שגם את העולם נתן בלבם.

 

ואכן עם ישראל על ידי קיום המצוות בקבלת עול

מגיע לבחינת כתר שבכתר שלמעלה מהשתלשלות,

ובמיוחד כשהעבודה היא באופן של מיעוט וירידה,

וכל שכן בירידה ועליה בקדושה, בבחינת “רצוא ושוב”.

וכך מתגלה האור שבמועדים, האור הגנוז שנברא ביום הראשון,

וממשיך מבחינת “שמש ידע מבואו” בבחינת ירח שלא ידע מבואו.

 

וזהו שאמרו ישראל לדוד: “עד שאנו במצרים נטלנו חודש של לבנה”.

על ידי העבודה והירידה בגלות מצרים נמשך אצלנו בגילוי “עשה ירח למועדים”,

שהירידות הן הכנה לעליה.

שהרי עיקר עבודת הבירורים היה במצרים, כש”ערב רב עלה אתם”.

רוב הבירורים!… ר”ב ניצוצות! מהרפ”ח ניצוצות נתבררו במצרים.

אולם גאולת מצרים לא היתה גאולה שלימה… הגלות לא הסתיימה…

ודוקא על ידי עבודת הבירורים בגלות האחרונה שבה החושך כפול ומכופל,

יהיה גילוי גדול ביותר… תהיה הגאולה שלימה ואמיתית,

ש”כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” אינו אלא בכ”ף הדמיון בלבד.

 

כל הירידות צורך עליה וגאולה

ואכן כגלות מצרים המקור לכל הגלויות וכגאולה ממצרים מקור כל הגאולות,

כך בגלות האחרונה אף שאדם יודע בנפשו מעמדו ומצבו שהם בירידה,

ברור לו שהירידה היא בשביל העליה שתהיה לעתיד לבוא.

הוא יודע ש”שבע פעמים יפול צדיק”, ודוקא על ידי זה “וקם”.

והירידה היא רק לפי מדרגתו והיא חלק מהעליה שלו.

והראיה, שגם בגלות הרי ישראל עוסקים בתורה ומצוות.

ופשיטא, שהעבודה של זמן הגלות היא הכנה לגאולה ותמשיך בגאולה,

גם כשיהיו שמים חדשים וארץ חדשה.

עד שנזכה לקידוש החודש באופן של ראייה,

כשאהרון ומשה ואבותינו ורבותינו נשיאינו עמנו,

והיתה לה’ המלוכה במהרה בימינו ממש.

 

(על פי מאמרי הרבי ש”פ בא תש”מ וש”פ ויקהל פקודי, פ’ החודש, מבה”ח ניסן תשט”ו)

 

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email