עומדים אנו בסמיכות לז' אדר, יום ההולדת ויום ההילולא של משה רבינו. אי אפשר כמובן להתעלם מכך שזו שבת פרשת זכור, שבה במיוחד עלינו לזכור ולמחות את עמלק. ועל כולם – סיום הרמב"ם היומי. ובפרט על פי הוראות הרבי מלך המשיח שליט"א, שהובאו גם במסגרת זו פעמים רבות, להרעיש את העולם כולו בכינוסים והתוועדויות מיוחדים של סיומי הרמב"ם. ולעשות הכל שישתתפו בזה ציבור גדול ככל האפשר בכמות ובאיכות, רבנים ואנשי ציבור וכו'. ובסיומים עצמם, להדגיש שהרבי שליט"א קורא לכל אחד ואחת להצטרף ולהשתתף בלימוד הרמב"ם היומי באחד משלושת המסלולים. וביחד עם ה'שטורעם' בכינוסים הגדולים, מוטל גם על כל אחד ואחת לערוך "סיום הרמב"ם" פרטי בכל הזדמנות בתקופה זו, בכל שיעור, בכל כינוס או אסיפה ובכל מקום אפשרי. ולא לשכוח את העיקר בתקופתנו המופלאה – ש"סיומים" אלו לא יהיו כאילו ח"ו דבר נפרד מהעניין שהזמן גרמא, הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות, קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

"תורה ציווה לנו משה" – משה רבינו. ו"ממשה עד משה לא קם כמשה" – הרמב"ם, שציווה לנו את התורה שבעל פה כולה. שזהו המיוחד בספרו של הרמב"ם, המכיל את כל התורה כולה: יכול אדם ללמוד בישיבות ובכוללים שנים רבות, וללמוד ברצינות ולהספיק הרבה. ובכל זאת ייתכן שלנושאים מסוימים בתורה הוא כלל לא יגיע – החל מאמונות ודעות ועיקרי האמונה, דיני נבואה, משיח צדקנו ותחיית המתים, קורבנות ובית המקדש וכו'. רק בספרו של הרמב"ם נמצאים כל הדברים ממש, כל התורה כולה.

אלא שישנם השואלים, לשם מה בכלל חשוב להדגיש כי את התורה ציווה לנו משה – וכי משה הוא שציווה את התורה? והרי הקב"ה הוא ורק הוא נותן התורה ומצווה המצוות, ומשה רבינו אינו אלא שליח. מדוע חשוב ונוגע ונחוץ לדעת כי השליח הוא משה דווקא ולא מישהו אחר, או בכלל לא בן אדם? והרי ברור שהקב"ה הי' יכול לעשות שהתורה לא תגיע אלינו בכלל דרך אדם מסוים אלא באופן אחר. מדוע חשוב כל כך להדגיש את האדם, את משה רבינו? וישנם אפילו כאלו שבכלל אינם שואלים, אלא הם באים בטענות וטרוניות קשות, שיותר מדאי מדגישים את משה, שאינו אלא אדם הקרוץ מחומר, כאשר העיקר לכאורה צריך להיות אך ורק הקב"ה!

ולכן חשוב להדגיש ולחזור ולהדגיש שוב ושוב שעל פי שלוש עשרה העיקרים שקובע הרמב"ם (בפירוש המשניות שלו בסוף פרק חלק שבמסכת סנהדרין), שהם היסודות והעיקרים של אמונת ישראל – האמונה במשה רבינו כבשר ודם מקבל התורה, כמו גם האמונה במלך המשיח כבשר ודם, נשמה בגוף גשמי דווקא, היא מעיקרי האמונה.

ו"עיקרי האמונה" אין פירושם רק שעניינים אלו הם הדברים החשובים ביותר – שבת היא לא מעיקרי האמונה, וגם לא ברית מילה או מצוות חשובות אחרות. פירושם של עיקרי האמונה הם דברים כאלו שהם העיקרים והיסודות של כל אמונתנו וכל התורה והמצוות, ובלעדיהן אין שום משמעות לכל השאר. וכך בדיוק צריך להתייחס לאמונה בעובדה ש"הא-ל מנבא את בני האדם", לאמונה במשה רבינו, לאמונה בנשיא הדור שבכל דור ודור, והעיקר לאמונה ברבי שליט"א מלך המשיח –  שאלה הם חלק עיקרי מעיקרי האמונה, ובלי זה כביכול אין אמונה ואין יהדות ואין תורה ואין מצוות!

כמו בקשר לעיקר הראשון, האמונה במציאות ה'. שמובן ופשוט שזהו היסוד ובלעדיו אין משמעות לשום דבר. וכגון אם יבוא מישהו ויאמר שהוא מסכים ומקבל את כל התורה והמצוות, מלבד ח"ו את העובדה שישנו אלוקים בורא העולם ומנהיגו – הרי ללא האמונה בזה פשוט שאין שום משמעות לשום דבר. וכן שאר העיקרים בקשר למציאות הבורא – אחדות ה'. שאין לו גוף ולא דמות הגוף. שאין לו הגבלות הזמן. ושראוי לעובדו והוא יודע ומשגיח על מעשי בני האדם – כי בלי אמונה בא-ל אחד בלתי מוגבל, ושאיכפת לו כביכול ממה שעושים בני האדם והוא רוצה כביכול שנעבוד אותו, ושהתורה היא מן השמים, בלי זה אין משמעות לכל התורה והמצוות.

וכך בדיוק עלינו להתייחס לאמונה בזה ש"הא-ל מנבא את בני האדם". לנבואת משה רבינו. ולאמונה בביאת המשיח, יחד עם ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ושצריך לחכות לו כל הזמן. ולאמונה בתחיית המתים – שאלו הם עיקרים באמונה, וללא זה נשמט הבסיס לכל התורה ואין משמעות לקיומה.

ולכאורה מדוע, לכאורה אפשר להאמין בכל התורה והמצוות, עם שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא וכו', ללא קשר כלל לאמונה בנבואה, בנבואת משה רבינו, בביאת המשיח ובתחיית המתים.

ולהדגיש, שבכל עם ישראל, ללא אף יוצא מן הכלל, נתקבלו באופן מוחלט ללא עוררין י"ג העיקרים של הרמב"ם, כולל כל אותם עיקרים שישנם השואלים והתמהים מדוע הם עיקרים. כמעט בכל החוגים והעדות אומרים את י"ג העיקרים סמוך לתפילה. אם באמירת י"ג "אני מאמין" אחרי התפילה, או באמירת הפיוט "יגדל אלוקים חי" הכולל בתוכו את י"ג העיקרים.

[מלבד חסידי חב"ד שאינם אומרים זאת בתפילה, משום (ראה לקו"ש ח"ט ע' 282. אג"ק חי"ב ע' יט) שהדבר אינו שייך כלל לתפילה. אין כאן לא שבחו של מקום ולא צרכיו של אדם, שזהו ענין התפילה. ובכלל אין שום ענין לומר את העיקרים בפה דווקא אלא העיקר הוא ללמדם לדעת אותם ולהתבונן בהם ולחיות עמם כל הזמן. וכנראה אלו שהנהיגו לומר זאת סמוך לתפילה חששו שאם לא ינהגו כן לא יידעו בכלל על קיומם של עיקרי האמונה ולא יחשבו עליהם אף פעם. ולכן סידרו שלפחות יאמרו זאת בכל יום סמוך לתפילה, ואז יש סיכוי שיחשבו על זה אי פעם. אך בחב"ד נהוג שלומדים אותם ומתבוננים בהם הרבה ולא סתם אומרים אותם. אומרים פחות וחושבים יותר].

בכל אופן, הדברים דורשים ביאור – מדוע דברים אלו נחשבים עיקרי האמונה.

את התשובה מדוע דברים אלו נחשבים עיקרים באמונה, מבאר הרבי מלך המשיח שליט"א על פי המבואר בתניא פרקים ל"ו-ל"ז שתכלית בריאת הכל היא "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". תכלית זו תהי' בשלימות בימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים. וזה נעשה באמצעות קיום התורה והמצוות על ידי ישראל. ולכן, כיוון שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, מבאר הרבי שליט"א מדוע כל אותם פרטים נחשבים עיקרי האמונה:

מדוע נוגע לכל האמונה היהודית ש"הא-ל מנבא את בני האדם", ונבואת משה רבינו – בוודאי יכול הקב"ה להעביר את כל המסרים שהוא רוצה להעביר לנו באיזה אופן שהוא רוצה. אבל בגלל שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, רוצה הקב"ה שהכל ייעשה דווקא על ידי התחתונים, על ידי אדם גשמי, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.

לכן ענין עיקרי באמונה, דבר שנוגע לכל האמונה, היא העובדה שהקב"ה שוכן ומתלבש כביכול בבני אדם ומנבא את בני האדם.

אילו היינו אומרים שהקב"ה אינו יכול לשכון ולהתלבש באדם גשמי, פירושו של דבר שלא יכולה להיות דירה לו יתברך בתחתונים. לכן מעיקרי האמונה שהדברים יכולים וצריכים לעבור דווקא על ידי נביאים, בני אדם גשמיים, דירה בתחתונים.

ואם שאר הנביאים "יוצאים מעצמם" בשעת הנבואה, "עשתונותיהם מטרפות" והם נמצאים אז במצב של שינה או עילפון, לא תחתונים כמות שהם – הרי משה רבינו עומד על עמדו בשעת הנבואה. וכמות שהוא, אדם תחתון, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, הוא "כלי" לגמרי ומשכן מוחלט לה'. הוא נמצא כל הזמן כמות שהוא בתכלית הביטול לה', שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ובו שוכן ומתלבש הקב"ה. לכן נוגע לכל האמונה לדעת ש"תורה ציווה לנו משה" דווקא, ועל ידו דווקא רוצה הקב"ה לתת את התורה לישראל, תחתונים שנעשים דירה לו יתברך בתכלית השלימות.

והעיקר, בקשר לביאת המשיח, יחד עם ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ושצריך לחכות לו כל הזמן, ותחיית המתים. מדוע אלו עיקרים באמונה – משום שזוהי התכלית של כל עם ישראל ושל כל התורה והמצוות, לכבוש את העולם כולו שיהי' דירה לו יתברך בתחתונים. אילולא זה, כאילו אין משמעות ואין תכלית ח"ו לכל התורה והמצוות.

וכפי המשל הידוע מהחייל היוצא למלחמה, שאף אם הוא עושה הכל כפי שמורים לו בקבלת עול מוחלטת, הרי אם אין הוא יודע כלל על המשימה אותה עליו למלא ועל היעד אותו הוא מבקש לכבוש, הרי גם אם יעשה כל מה שאומרים לו בשלימות, חסרה נקודה עיקרית ביותר בעצם היותו חייל!

ומסיבה זו עצמה ישנה הדגשה מיוחדת בתוך אמונה זו בביאת המשיח, שמשיח חייב להיות בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.

כך כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בעיתון "הקריאה והקדושה":

"רבים מעמנו בני ישראל, שלדעתם מאמינים הם, ואף הולכים לבית הכנסת להתפלל, סוברים כי גאולת ישראל תבוא על ידי אידיאל עולמי כל שהוא ולא על ידי גואל יחיד. כלומר, מאמינים הם במשיחיות, אבל לא באדם שיהיה משיחן של ישראל.

"שום סברא אינה רחוקה מהאמת יותר מזו של המשיחיות, ושום אשליית שווא יהודית לא הייתה כפירה ברורה כל כך כמו אשליית הרעיון המשיחי תחת משיח חי וקיים.

"התורה, הנביאים וחז"ל מרבים לדבר אודות משיח כגואל יחיד, כפי שהיה משה רבינו. על מלך המשיח מדברים הם, ולא על המשיחיות. וכך אומרים אנו בכל יום בעיקרי האמונה "אני מאמין … בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו". המילים "שיתמהמה" ו"לו" מתייחסות לאדם חי, ולא לרעיון מת.

"משיח יהי' גואל יהודי, אדם שיהי' מנהיג גדול, ויבוא מזרעו של דוד המלך. לדברי הגמרא בריאתו עלתה במחשבת הבורא קודם שנברא העולם, כי הוא מהווה תכלית כוונת ריבונו של עולם בבריאה."

[ואף שבגמרא מופיעה גם דעתו של ר' הלל שאמר: "אין להם משיח לישראל", וכפירוש רש"י "אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו". אבל הגמרא דוחה את דבריו לגמרי מהלכה. הרמב"ם קובע את הופעת משיח בשר ודם מעיקרי האמונה. וכותב כי "מי שאינו מאמין בו או (אפילו אם הוא מאמין בו, אבל) אינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו". והחתם סופר כותב (שו"ת חת"ס יו"ד סשנ"ו). כי מי שאומר היום כר' הלל ש"אין להם משיח לישראל" הוא כופר בכלל התורה!

מדוע כל כך נוגע שמשיח צריך להיות דווקא בשר ודם ולא שהגאולה תבוא על ידי הקב"ה בעצמו ללא מלך בשר ודם, עד שענין זה הוא מעיקרי האמונה – מכיוון שהמטרה היא דירה לו יתברך בתחתונים. והכוונה היא שדירה זו תיעשה דווקא על ידי התחתונים ובכוחותיהם שלהם מצד עצמם. ואם משיח ח"ו אינו בשר ודם, אין הוא אם כן מן התחתונים, ואין יכולה להתבצע על ידו תכלית הבריאה שהדבר ייעשה על ידי התחתונים עצמם.

ותכלית זו של דירה בתחתונים מתחילה קודם כל במלך המשיח עצמו, כשם שעניינו של משה רבינו להביא את התורה לעולם מתחילה קודם כל במשה רבינו עצמו (שיחת ש"פ בא תשנ"ב) – קודם כל מהווה משיח עצמו "כלי" המכיל בתוכו את הקדושה האלוקית האין סופית של עצמותו יתברך בכל תוקפו ובל עצמותו. וזאת תוך היותו בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי. ולאחר מכן תפקידו ושליחותו להביא זאת לכל עם ישראל ומהם לעולם כולו. והרבי שליט"א מדגיש עוד יותר, שלא זו בלבד שהמלך המשיח הנו בשר ודם, אלא שעיקר עניינו הוא (לא להיות מופשט מן העולם ולעסוק רק בתורה ובעבודת ה'. משיח הוא לא רק "רב", אלא בעיקר) "מלך מבית דוד". ועליו להיות היטב היטב בתוך העולם, לנהל מלחמות עם אלו המנגדים ומפריעים לגילוי ה' בעולם, "וילחם מלחמות ה' " עד "ונצח". שכל זה הוא מפני שעל ידו באה הכוונה האלוקית של דירה בתחתונים לידי שלימות. ולכן, יחד עם היותו עליון ביותר, "ירום ונישא וגבה מאד", עליו להיות חלק מן התחתונים ועמוק בתוכם, כדי שדווקא התחתונים יעשו את הדירה לו יתברך, כנ"ל בארוכה.

ובאמת אצל משיח מודגשת העובדה שהוא חייב להיות בגוף גשמי עוד הרבה יותר מאשר במשה רבינו. שכן משה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם. נמצא שאצלו מודגש עוד הרבה יותר שהדברים חייבים להתחיל דווקא מתוך הגוף הגשמי.

ומאותה סיבה, כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, לכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו במשה רבינו, אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת "יחי המלך". וכמו שכתוב "ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם" – "זה מלך המשיח וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם". שהתחתונים דווקא יעשו אותו למלך, יקבלו את מלכותו ויכתירוהו, ועל ידי זה יוסיפו בו חיים ויפעלו את התגלותו כמשיח.

זו גם הסיבה שאנו מתעקשים כל כך על האמונה כי הרבי מלך המשיח שליט"א חי וקיים גם בגופו הגשמי כפשוטו ממש. וכל מה שהי' בג' תמוז ה'תשנ"ד, גם אם אין לנו שום הבנה מה כן קרה שם, הרי אנו מאמינים ובטוחים שבשום אופן לא הי' שם שום ענין ח"ו של הסתלקות הנשמה מן הגוף באיזה אופן שיהי'. ולכן שוללים בתכלית כל ענין של מנהגי יארצייט ביום זה, וישנם כאלו הנמנעים אפילו מהליכה על ציון כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מחשש שמא יתפרש הדבר כהכרה באיזה שהוא ענין של הסתלקות ח"ו אצל הרבי מלך המשיח שליט"א. וגם רוב גדול מאלו שכן הולכים על הציון, מאמינים גם הם בפשטות בנצחיות חייו הגשמיים של נשיא הדור, ורובם הגדול אינו נוהג במנהגי יארצייט בג' תמוז. אלא שהם סבורים כי מכיוון שאיננו מבינים כלל וכלל מה קורה, הרי ייתכן שגם הליכה על הציון אינה סתירה לאמונה שהרבי חי גם בגשמיות וכדומה.

ורבים תמהים – לשם מה ההתעקשות הזאת שהרבי חי וקיים כפשוטו בגופו הגשמי, מה זה נותן, ולשם מה מתעקשים על זה כל כך. וכי הרבי צריך דווקא את היד הגשמית והאברים הגשמיים?! וכי אין הרבי יכול לפעול את כל העניינים ללא שיהי' בגוף גשמי?! האם הרבי "נהי' יותר גדול" בכך שהוא נמצא דווקא בגוף גשמי?! וגם מצד ההתקשרות שלנו אל הרבי – וכי אי אפשר להתקשר לרבי ללא האברים הגשמיים? מדוע אם כן להתעקש "ללא שום צורך" דווקא על דבר שרבים לא מקבלים זאת כלל, וגם מצד אמיתות הענין הוא כאילו "מיותר לחלוטין"?

והאמת היא, שהתעקשות זו מיוסדת על האמונה המוחלטת בדברי הרבי שליט"א שבדורנו זה לא תהי' ולא יכולה בשום אופן להיות הסתלקות הנשמה מן הגוף. ואין זו רק משמעות מדברי הרבי במקומות ספורים (שגם בזה די ומספיק לנו, כי גם מילה אחת של הרבי או אפילו רק המשמעות מדברי הרבי זו אמת מוחלטת ואין בילתה), שאולי מישהו חושב שניתן לדון ולהתווכח האם אמנם זהו פירוש הדברים שם – אלא שכך עולה ברור מכל תורתו המופלאה של הרבי מלך המשיח שליט"א מיום עלותו לנשיאות חב"ד.

ונקודת הדברים, על יסוד המבואר לעיל שתכלית הכל היא הדירה לו יתברך בתחתונים שתהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה. הרבי הכריז עם עלותו לנשיאות כי אנו נמצאים בדור השביעי שתפקידו ושליחותו לגמור ולסיים להוריד את השכינה "למטה בארץ" ולהביא את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש. על נקודה זו בנוי' עיקר תורתו ושיטתו המופלאה של הרבי שליט"א בכל חלקי התורה ועל כך בנוי גם כל מפעל השליחות האדיר שבנה ובונה הרבי שליט"א בכל רחבי תבל. הכל כדי להכין את העולם כולו להיות דירה לו יתברך בתחתונים. ובפרט בשנים האחרונות בהם הרבי אינו פוסק להכריז ללא הרף כי דורנו הוא הדור האחרון לגלות שהוא הוא הדור הראשון לגאולה. הוא מדגיש כי נשיא הדור הוא משיח שבדור, וכי משיח "מנחם שמו", "וגם מענדל". ו"כל אחד הי' דורש אחר שמו" (ולא שהתלמידים חידשו ששמו כשם רבם). ואנן (חסידים) נעני' אבתריי-הו (בנוגע לרבותינו נשיאינו ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו)"! הוא אומר ש-"770" בגימטרייא "בית משיח". וכי ישנה הבטחה גמורה בתורה שבדורנו עוברים לגאולה "ללא הפסק בינתיים" בין החיים הגשמיים שלנו נשמה בגוף לחיים הנצחיים שבגאולה. ובניגוד לכל הדורות הקודמים, כולל דורו של הרבי הריי"צ, בהם "לא נשלם הבירור" ולכן הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, הרי בדורנו זה, הדור התשיעי לבעש"ט והדור השביעי לרבינו הזקן, מקבלים את כל הגילויים הכי נפלאים של עצמותו יתברך, "אתפריעו כל נהורין", באופן של נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלימות. והרבי אף נותן לכל דברים אלו תוקף של נבואה לטובה שלא ייתכן בה שום שינוי ח"ו.

ומכיוון שהכוונה האלוקית שתתממש בגאולה היא דירה לו יתברך בתחתונים ודווקא על ידי התחתונים, הרי משיח חייב להיות דווקא מן התחתונים, נשמה בגוף גשמי כנ"ל.

לכן אין מקום לשאול לשם מה צריכים אנו לומר ולהיאבק על כך שהרבי נמצא גם עתה דווקא בגוף גשמי – שהרי זהו עיקר ענינו של משיח, דירה בתחתונים, ולכן זה מתחיל ממנו עצמו, מהגוף הגשמי שלו דווקא, שגם ודווקא כפי שהוא גשמי, תתגלה שייכותו האמיתית ל"יש האמיתי".

ונגד אמונה מוחלטת זו בא עמלק להילחם. הוא בא לכל אחד ואחת מאתנו, כאשר הגענו ל"רפידים" – "שרפו ידיהם מדברי תורה".

כל זמן שעסוקים בתורה – תורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א, ובמיוחד בדבר-מלכות משיחות תנש"א-תשנ"ב – אזי אין מה לחשוש מאותו "עמלק". שכן תורתו של הרבי ממלאת את כל מציאותו של היהודי, חודרת בו ומורה לו את הדרך האחת והיחידה – קדימה למתן-תורה, לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, מבלי להתחשב בשום דבר ובשום ענין, יהיה מי שיהיה ומה שיהי'.

רק "כשרפו ידיהם מדברי תורה", כאשר מנסים להרפות קצת את הידיים [לא. אין הכוונה "להרפות" את הראש. הראש ימשיך ללמוד ולהבין ולהתעמק ולהתפלפל ואפילו להוציא קובצי חידושי-תורה ופלפולים, ואפילו בנושאי משיח וגאולה. אלא שהדברים נאמרים רק בראש, ברמתם העליונה הנעלית והנפלאה של לימוד ופלפול, ולא מורידים אותם לרמה המגושמת והנמוכה של הגוף, של הידיים ושל הלב). הדברים לא יורדים לחיים הרגילים, שיהיו מלאים וחדורים לגמרי ב"לחיות עם משיח" שזה יהיה כל הנושא סביבו מסתובבים כל החיים] – אז עלול לבוא עמלק, חס ושלום.

עמלק גם הוא "יודע את ריבונו" – הוא לומד נגלה וחסידות, הוא אפילו מתבונן ומתעמק באלוקות ומתפלל באריכות. הוא טוען גם לשייכות ל"דור השביעי" ועוסק בלהט ב"מאמרים ולקוטי שיחות של נשיא דורנו".

אלא שהוא בא להפריד בין התיאוריה ובין המעשה. בין התורה לבין הלב והידיים. הוא טוען שלא כל מה שטוב ואמיתי ברמה התיאורטית, טוב ואמיתי ברמה המעשית, בעולם-הזה הגשמי.

"עמלק" הוא מלשון "ומלק את ראשו" – הוא מנסה "למלוק" את הראש מן הגוף. לחלק ולהפריד בין האמונה הפנימית של יהודי ושל חסיד ובין הנהגתו בפועל בחייו הרגילים. ובמיוחד כשהוא יוצא החוצה ובא במגע עם הזולת.

הוא מגייס לעזרתו את כל המילים הקדושות והאמיתיות שלמד. החל מ"כלים דתיקון" ו"אופן המתקבל", ועד לאהבת ישראל ואחדותם של חסידים. ו"בכוח התורה" שלו רוצה הוא, רחמנא-ליצלן, להטיל ספקות ("עמלק" בגימטרייא "ספק") ולקרר ("אשר קרך בדרך") את היהודי, שלא יתקדם ללא חת בדרך הסלולה והכבושה, האחת והיחידה, המובילה למתן-תורה, לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

אותו "עמלק" יודע למי להיטפל. הוא יודע שישנם אלו הנמצאים "בתוך הענן" – מלאים, חדורים ואפופים ב"ענני הכבוד" (של "כבוד מלכותך" – הדבר-מלכות), ואצלם אי-אפשר יהיה לפעול מאומה, גם עם כל ה"הוכחות" של מי ש"יודע את ריבונו".

אבל ישנם אלו שנפלטו מן הענן, "הנחשלים אחריך". והגיעו גם למצב של "ואתה עייף ויגע", עייפים מהגלות, עייפים מהפעולות להביא את משיח. שהרי כבר עברו כך וכך שנים מבשורת הגאולה ועדיין נדמה שרואים את ההיפך, ועד כדי מצב של "ולא ירא אלוקים".

לאלו הנמצאים במצב זה פונה עמלק עם כל עוצמתו. כולל העוצמה התורנית ואפילו החסידותית, ובעטיפה של התקשרות לוהטת באילנא דחיי. ומנסה לחבל באמונתם הלוהטת ובידיעתם הברורה כי אכן צועדים אנו ממש לקראת התגלות מלכנו משיחנו שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה.

על הפסוק "כי יד על כס י-ה", אומר  רש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק".

עמלק מנסה להפריד ו"למלוק" בין ה"י-ה" – המוחין, חכמה ובינה, לבין ה"ו-ה" – בגימטריא י"א, ראשי-תיבות "יחי אדוננו", ובכל אופן להשאיר אותו בתיאוריה ולא להוריד אותו למעשה בפועל.

גם כסא המלכות של הקב"ה ושל מלך המשיח אינו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, שכן עמלק רוצה לכסות ("כס") על כסא המלוכה של מלך המשיח, ולהשאיר אותו רק "רב" ולא "מלך".

במלחמות קודמות נצטווינו לא להילחם חזיתית. נאמר לנו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ידענו שכוחנו הוא לא במלחמות אלא בקיום ציווי ה' ומשה רבינו והליכה קדימה בהיצמדות להוראותיו הברורות. לא התחשבנו בכל הכיתות מסביב שדרשו תגובה טבעית למצב בשטח. ידענו שתפקידנו הוא להפיץ אור וחום מסביב, ואם יש צורך במלחמות – יילחם האלוקים עבורנו. הלכנו בתמימות אחרי משה רבינו ולא התחשבנו כלל אם זה מוצא חן בעיני מישהו או לא.

אך לפתע הכל משתנה. הפעם צריך ליטול כלי-נשק ביד ולהילחם בגשמיות כפשוטו. שכן הפעם, האויב אינו מאיים מאחור או מן הצד, אלא עומד באמצע הדרך. הוא מפריע לנו ללכת קדימה למתן-תורה, הוא מעכב את ההליכה לפי הוראותיו הברורות של משה רבינו. ואז אי-אפשר להתחשב בשום דבר – גם לא בעובדה שלא הייתה זו דרכנו עד עתה, אנו לא רגילים להילחם ולא יודעים להילחם כראוי. הפעם אין ברירה. אם רוצים אנו ללכת בדרכו של משה רבינו, חייבים להילחם באויב שעומד באמצע ומפריע ומנסה לעצור את כל השיירה על-ידי ש"ויזנב בך את הנחשלים אחריך".

ודווקא ברגעים כל-כך קריטיים, במלחמה עם אויב כה מסוכן, אותה אפשר לנצח אך ורק על-ידי "בחר לנו אנשים", "אנשי משה", המקושרים והשייכים כל כולם לגמרי אך ורק למשה רבינו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון"; בשעה שזקוקים כל-כך להדרכה והכוונה והוראות ברורות ממשה רבינו – דווקא אז נדמה כאילו משה רבינו לא משתתף במלחמה זו. הוא עלה ל"ראש הגבעה", יחד עם אהרן וחור ומטה האלוקים, ואת המלחמה למטה הוא משאיר, כביכול, לאותם "אנשי משה" הנמצאים כאילו (ח"ו וח"ו) לבדם בשטח.

האמת היא, שבמלחמה זו יכול לנצח אך ורק משה רבינו. רק הוא מי שמנהל את המלחמה. רק העובדה שידיו מתרוממות או מורדות קובעת את גורל הקרב. רק "אנשי משה" מסוגלים להתמודד עם עמלק ולנצח למעלה מדרך הטבע.

זו אכן האמת היחידה והמוחלטת, אבל לעומד מן הצד, ואפילו למי שמשתתף במלחמה בפועל, נדמה כאילו משה רבינו "עלה ראש הגבעה". כאילו השאיר את חייליו לבד בשטח, חשופים להתקפותיו הכפרניות של אלוף הקרירות והספיקות – עמלק. הסוחף אחריו את ה"זנבות" שאין להם "עצם" חזק, ואינם יכולים לעמוד איתנים על מקומם, ולכן הם נסחבים ונגררים אחרי מה יאמרו ומה יגידו. "הנחשלים אחריך".

כדי לנצח את עמלק ("היודע את ריבונו") מחליט אפילו משה רבינו, ה"ראש" שלמעלה מכולם – "להרים את הידיים מעל הראש" – לא ללכת על-פי הראש והשכל, אלא דווקא להתעצם באמונה פשוטה ולוהטת שלמעלה מן השכל. שכן השכל מצד-עצמו – אפילו שכלו של משה רבינו, תכלית החכמה דקדושה – אין בכוחו לנצח את עמלק (כך מסביר אדמו"ר האמצעי ב"שער האמונה"). רק כאשר הולכים באמונה פשוטה ולוהטת, בלי שום חשבונות ובלי שום חישובים, גם לא כאלו שהם תכלית הקדושה – רק אז אפשר לנצח גם את עמלק ולהתקדם למתן-תורה, לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.

"אנשי משה", המנצחים במלחמה זו, יודעים ברור שמשה רבינו הוא ורק הוא מנהל את המלחמה. הוא ורק הוא מנצח את המלחמה. הוא ורק הוא נמצא עמנו ממש כפשוטו, ומוליך את כולנו ואת כל אחד ואחת מאתנו בכל רגע ורגע ובכל פרט ופרט ממש. יודעים הם שהרבי אוחז בידו של כל אחד ואחת, קטן ככל שיהיה וחסר שכל רגש וכוח ככל שיהיה, והולך עמו בכל צעד ושעל. כל אחד מהם-מאתנו משליך את עצמו אל המלחמה מבלי התחשב עם כל מאומה. מוסר את עצמו למשה רבינו ללא שום חשבונות. לומד את תורתו, ובפרט את הדבר-מלכות, בהכרה ברורה שהרבי אומר לנו עכשיו שיחות אלו ונותן לנו עכשיו הוראות אלו. מפיץ את בשורת הגאולה בדיבור, בכתב, בפרסום ובכל צורה אפשרית. חי כל הזמן בהרגשה ובהכרה ברורה, שאינה נתונה כלל לדיון ולמשא ומתן, שיש רבי גם בגשמיות כפשוטו בעולם-הזה הגשמי. ועד שיוצא בשמחה ובריקוד (ובפרט בימי חודש אדר, כפי שנצטווינו כמפורסם) על כך שמשיח צדקנו מגיע ברגע זה ממש. וזאת, וחייבים לחזור על כך שוב ושוב ללא הרף, יחד עם אהבת ישראל אמיתית ואחדות אמיתית גם עם מי שאינו סובר כמוהו (ודווקא בגלל זה עושה הכל לפעול עליו שיהיה גם הוא מ"אנשי משה"). וביחד עם זה כואב וזועק מעומק ליבו "עד מתי" יימשך מצב בלתי נורמלי זה של "עלה ראש הגבעה" – רצוננו לראות את מלכנו משיחנו גם בעיני בשר וכפשוטו, לעיני כל, בתכלית הגילוי ובפשטות ממש ותיכף ומיד ממש, בלי פשט'לך. זוהי ההנהגה של "אנשי משה" המביאה ופועלת את התגלותו של משה, "גואל ראשון הוא גואל אחרון", לעיני כל, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

וכאמור, כיוון שעיקר ענינו של משיח הוא דירה בתחתונים באופן של "מלמטה למעלה" – לכן גם לא די רק להאמין בו וללכת אחריו, כפי שהי' אצל משה רבינו, אלא צריך גם שהעם, האנשים הפשוטים, התחתון מצד עצמו, יבקש ממנו ויפעל בו את המלכות, על דרך מה שנאמר "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". שזהו תוכן ההכרזה של קבלת מלכותו, הפועלת את ההתגלות המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.