לאחר שהקבלנו את פני המלך הקב"ה בשדה, בחודש אלול חודש הרחמים,

וגם הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות,

מגיע הזמן ללוות את המלך לארמונו, מגיע הזמן לחדש את המלכות של המלך…

ובהתרגשות רבה ובשמחה עצומה אנו מקבלים את יום קבלת המלכות מחדש – ראש השנה.

חודש תשרי הוא החודש השביעי, "כל השביעין חביבין".

"חודש תשרי" הוא השבת של כל החודשים, ו"ראש השנה" השבת של החגים –

"זה היום תחילת מעשיך".

הקב"ה "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא",

שגילה את מלכותו בכ"ה אלול,

"ומלכותו בכל משלה" באופן של ממשלה והכרח!…

בורא את האדם תכלית הבריאה ביום ששי, כדי שיכתיר אותו למלך,

(שלכן אומרים ביום ששי את המזמור "ה' מלך גאות לבש").

ואכן מיד כשנברא אדם הראשון הוא פונה לכל הנבראים ואומר:

"בואו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו".

וכשאדם בעל בחירה מכתיר את הקב"ה למלך – "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם",

זוהי מלוכה אמיתית.

שעיקר ההכתרה היא כשנעשית מלמטה, כי "אין מלך בלא עם".

הקב"ה ברא את העולם בששה ימים,

והאדם בחיר הנבראים נברא ביום הששי – "סוף מעשה במחשבה תחילה".

כשרצה הקב"ה לברוא את האדם הזדעזעו העליונים והתחתונים,

מאחר שמציאותם של הנבראים כלולה באדם ותלויה בו,

שהאדם אינו פרט בבריאה, אלא הוא כולל את כל הנבראים.

האדם כלול מעליונים (נשמה) ומתחתונים (גוף – דומם ממש),

ותפקיד האדם לברר את כל הניצוצות הקדושים שבכל הנבראים – לזככם ולהעלותם,

דבר הפועל שלימות בבריאה.

לכן רק ביום הששי היה גמר וכליון הבריאה – "ויכולו השמים והארץ".

רק ביום הששי ראה הקב"ה "את כל אשר עשה והנה טוב מאוד",

עד לרגש הכליון והתענוג לנוכח שלימות הבריאה ביום השביעי – יום השבת.

לכן דוקא היום שבו נברא אדם הראשון,

דוקא היום שבו הושלמה הבריאה בבריאת האדם תכלית הבריאה,

נבחר ל"ראש השנה"…

זוהי מעלת האדם שבבריאתו נעשה שותף לבריאה, ומשלים את הבריאה.

שהעולם נברא במדידה והגבלה, ואדם הראשון על ידי עבודתו פורץ את כל הגדרים.

על ידי עבודת האדם נמשך אור שלמעלה ממדידה והגבלה.

והימים האלה נזכרים ונעשים… ובאופן של "מוסיף והולך"…

ובכל ראש השנה, היום הששי למעשה בראשית, מתחדש עניין "ויכולו",

מתחדש עניין שלימות הבריאה בבריאת האדם הכולל את כל נשמות ישראל.

ובכל שנה בראש השנה עם ישראל כנולד מחדש, מחדש את מלכות ה' בעולם.

אדם הראשון הוא מקור נשמות כל ישראל,

מכאן שראש השנה הוא היום בו נבראו נשמות ישראל.

ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר אפילו למחשבתה של תורה,

כי נשמות ישראל נמשכו מפנימיותו ותוכיותו של הקב"ה – "ויפח באפיו נשמת חיים".

יתירה מזאת עם ישראל נקראו "בנים למקום",

וכמו הבן הנמשך מעצמות האב, נשמות ישראל נמשכו מעצמות הקב"ה.

נשמות ישראל היו בעצמות ה' ית' טרם נעשו מציאות בפועל,

ומזה נמשכו אחר כך בבחינה כללית באדם הראשון וביעקב אבינו,

ואחר כך נוצר עם ישראל בבחינה פרטית.

ובדוגמת אדם הראשון בגן עדן הקורא לכל באי עולם לקבל את מלכות ה',

עם ישראל שהתכונן כל חודש אלול לראש השנה,

ועדיין המלים שקרא בשבת שלפני ראש השנה –

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" מהדהדות באזניו…

חפץ לקיים את דרישת המלך "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם",

ואומר את פסוקי מלכויות כדי להמשיך את המלכות מלמעלה.

הוא גם תוקע בשופר כדי להמשיך את המלכות.

הוא יודע שצריך כח והוראה מהתורה להמשיך את המלכות –

"אמרו לפני מלכויות", "תקעו בחודש שופר",

מכל מקום ברור לו שחובת ההמשכה מוטלת עליו דוקא.

עם ישראל מפני גודל מעלתו פועל חידוש בבריאה.

וכשבראש השנה חוזרים הדברים לקדמותם – למקורם ועד לעצמותם,

הוא מחדש אותם ממקורם ושורשם כמו שהיה בפעם הראשונה.

כשישראל (נשמות בגופים דוקא) תוקעים בשופרות,

לא זו בלבד שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ("כסה" מלשון "כיסא"),

אלא שעם ישראל ממשיכים את המלכות ממקורה ושורשה.

שקול השופר קול פשוט הנמשך מפשיטות הנפש,

מגיע בפשיטות העצמות, בעצם של כל הבחינות שבסדר ההשתלשלות,

בעצם כל אחת מהספירות (חכמה בינה כו') עד למלכות ועד למטה מטה.

על ידי זה נמשך פשיטות העצמות, נמשך התענוג העליון (פנימיות הכתר),

נמשך אור חדש שלא היה מעולם, עד שכל הדברים נעשים מציאות חדשה.

העולם נברא מחדש ומתעלה…

ה' מחדש את המלכות על עם ישראל, ומזה נמשכת המלכות על כל העולם –

"מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

ה' ברא עולם והעולם הוא מציאות, שכן כך פוסקת התורה,

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ",

"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – התורה מקור הבריאה.

אלא שאמיתית מציאות העולם נעשה על ידי שממשיכים בו את ספירת המלכות,

שכמו שהיא למעלה ככה היא נמשכת מטה מטה.

וכאשר המלכות נמשכת למטה שרשה הוא בגלוי.

ועל ידי המשכת המלכות מחדש בראש השנה עושים לה' ית' דירה בתחתונים.

זוהי שלימות העבודה של "ויכולו השמים והארץ" ובאופן של התיישבות.

אם כן, עניינו של ראש השנה הוא בניין המלכות.

הקב"ה מבקש מבניו "קבלו מלכותי" באופן כללי – קבלת עול מלכות שמים,

ואחר כך זה נמשך בפרטים "אגזור עליכם גזירות" – תורה ומצוות.

זוהי הכוונה ב"אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. ובמה? בשופר" –

עניין המלכות בראש השנה "קבלו מלכותי" ו"קבלו גזרותי" נמשך בשופר.

כי שופר לשון תענוג – מלכות, ולשון חרדה – גזרות ("היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"?)

וכמו שתכלית ושלימות הבריאה היא בריבוי פרטים:

"מה גדלו מעשיך", "מה רבו מעשיך",

כך בעבודת האדם יש ריבוי פרטים.

וכשם שבראש השנה מתחילים את העבודה בקבלת המלכות, ובכל השנה יש ריבוי מצוות,

כך בעבודת יום יום מקבלים קודם כל עול מלכות שמים.

תיכף כשמתעוררים בבוקר אומרים "מודה אני לפניך מלך" – קבלת המלכות,

ובאופן פנימי, פנימיות ועצמות המלכות – לפניך.

ובמשך היום זה נמשך בעבודה הפרטית של כל היום כולו,

עד לפרטי הפרטים של כל המצוות.

זה טיבה של אומה זו… המושרשים בעצמות ה' ית' וממשיכים לעולם את מלכותו.

זוהי מעלת ישראל גוי קדוש שהתורה מבטיחה להם,

והם כבר יודעים זאת – שזוכים בדין!…

ועוד בערב ראש השנה לובשים בגדים לבנים ומתעטפים לבנים.

וכל ישראל נכתבים לאלתר בספרן של צדיקים לשנה טובה ומתוקה וחיים ארוכים וטובים

בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות גם יחד.

ובשנה זו כשמגיעים לשבת המחוברת לחג

(שלושה ימי קדושה רצופים! ואפילו ארבעה! מכיון שבערב ראש השנה נולד הצמח צדק),

וקוראים פרשת "האזינו השמים ואדברה"…

הם מרגישים בדרגת משה רבינו שהתעלה לדרגת שמים, שלכן הוא מדבר עמהם.

ישראל מתעלים לדרגה שמעל "עבדים" ומעל "בנים" ומגיעים לדרגת "חברים".

מתגלה מעלת עם ישראל כחצי השני של הקב"ה…

ובעבודה זו מתוך שמחה וביטחון שזוכים בדין…

ממהרים את קיום היעוד דאחרית הימים בגאולה שאנו מייחלים לה כל כך –

שיהיה גילוי מלכותו של הקב"ה, עד שעצמותו ומהותו יהיה בגילוי,

עד ש"וראו כל בשר" – שהבשר עצמו יראה וירגיש את כח הפועל בנפעל.

לא רק עיני בשר, אלא הבשר עצמו יראה אלוקות.

הבשר יראה "שהכל נהיה בדברו", וכולם ידעו "כי אתה הוא ה' עליון לבדך"…

בעבודה זו מתוך ביטחון בה' מגיעים לשמחה פורצת גדר ובעיקר את גדרי הגלות,

מגיעים לגאולה האמיתית והשלימה על ידי דוד מלכא משיחא,

עד שנלמד תורתו של משיח באופן של ראיה – "ונגלה כבוד ה'"…

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,

לברכות בכל מכל כל ולבשורות טובות.