איש יהודי הי׳ בשושן הבירה – אף על פי שהיה בשושן הבירה בימי אחשורוש, הרי היה איש יהודי הכופר בעבודה זרה ומודה בכל התורה כולה.

חטא בני אהרן היה שב"רצוא" שלהם לא נרגש ה"שוב", הם נכנסו לפני ולפנים ולא חשבו אודות היציאה. ואף שעבודתם היתה בתכלית העילוי, והיו מקודשים יותר ממשה ואהרן, בכל זאת היו צריכים את ה"שוב".

פרשת בא – בעשור לחודש הזה. בעשור, משמע בעשירי לחודש. אז למה נאמר: בעשור? כי אין הוא העשירי בלבד, אלא הוא כולל את כל העשרה.

פרשת וארא מתארת את שעבוד הגוף במצרים, כי באמת תכלית העילוי הוא בגוף. על ידי ביטוש הגוף מאיר האור העצמי של הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש.

פרשת ויגש – ב"ויגש אליו יהודה" נרמז ענין התפילה. כי סמיכת גאולה לתפילה הוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה, שאחריה באה ההעלאה מלמטה למעלה, ענין "ויגש אליו יהודה".

שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה משעה אחת של קורת רוח בעולם הזה, ואפילו משעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, עד שיפה מכל חיי העולם הבא.

על ידי "ויקהל משה" נזכה ל"ואתם תלוקטו לאחד אחד" גו׳. שום ניצוץ של קדושה לא ישאר בגלות. קהל גדול ישובו הנה – לארץ ישראל ולירושלים ולבית המקדש השלישי מיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

נאמר ויקרא אל משה ולא נאמר מי הקורא. והכוונה היא ל"אנכי מי שאנכי", ומצד שחסר אצלו בהתעוררות מלמטה, חסר באותיות שלו, לכן מה שנמשך באותיות הוא רק באופן של מלאך או ספירת המלכות.

בשעה שראה יעקב את אלופי עשו הכתובים בסוף פרשת וישלח איך שהם בתוקף ובריבוי פחד, אמר מי יכול לכבוש את כולם?… אלא שניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם.

במאמר הרבי לפרשת וישלח "קטנתי מכל החסדים" מסביר הרבי, על פי אגרת הקדש ב' של אדמו"ר הזקן שכל החסדים שה' עושה עמנו אינם צריכים לפעול גאוה אלא ענוה – קטנתי".

קודם לכל הווי' והתהוות צריך שיהיה העדר, וכמו הצמצום שהוא בשביל הגילוי. החרדה ע"י הקולות וברקים שהי' במתן תורה גרמה לביטול וענוה ובעקבות זאת לגילויי העצמות במתן תורה.

מאמר זה של הרבי לפרשת יתרו מתפרסם לראשונה, זהו מאמר מיוחד המדבר על יהודי רוסיא ומדוע יש מצב בעולם שיהודים אינם יכולים לקיים מצוות.

במאמר הרבי לפרשת כי תשא מסביר הרבי, שהעילוי של צדיק הוא שיתעלה לדרגת בעל תשובה, וזה מה שיהיה לעתיד לבוא, שמשיח ישיב את הצדיקים בתשובה.

ההבדל בין שאר השבטים לבני גד ובני ראובן וכו׳, ששאר השבטים היו עובדי ה׳ בדברים גשמיים, ואילו בני גד ובני ראובן כרועי צאן היו צריכים לעשות עבודתם בהתבודדות מהעולם.

בכל דור ובכל יום מוכרח אדם לחוש יציאת מצרים כרצון התורה בחיות כחלק מעבודתו בעולם כמו שהרגיש בט"ו בניסן, וכן את מסעי בני ישראל וכך עולה ומתקדם עד לגאולה.

סיבת הנגעים הוא מחמת הסתלקות אור החכמה, שהרי ענין הנגעים הוא כאשר מאיר רק מוחין דאימא, והתיקון לענין הנגעים הוא להמשיך המוחין דאבא.

ענין נס חנוכה הוא להאיר את החושך וכמו שכתוב: והוי׳ יגי׳ חשכי, והוי׳ בתוספת ו׳, שהוא שם הוי׳ הב׳, שם הוי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות, הנה דוקא בכחו יכול להאיר את החושך.

הפסוק בפרשת השבוע משפטים: "כסף תלוה את עמי את העני עמך" מלמד שעַמִי הכוונה עִמִי , בחי׳ עמך מקור חיים , שזהו מקור החיים, שמחי׳ החיים יתן לך חיים, שע״י גמילות חסדים ממשיכים מבחי׳ עמי, מחיי החיים וכו׳.

פרשת ניצבים קורין לעולם קודם ראש השנה המרומז במלת "היום". ועבודת ראש השנה (אתם נצבים היום) היא הכתרת הקב"ה למלך.

כשקוראים פרשת פינחס בג' השבועות בין המצרים מפטירים "דברי ירמיהו"… (ירמי' ב) בו נקראים ישראל קודש לה', ראשית תבואתו, שעניינם לגלות את בחינת היחידה שבנפש.

מאהבה רבה של קיום מצוות ובמיוחד קיום שמירת שבת באים להרגש הביטול, תענוג עצמי.

במאמר הרבי לפרשת שמות מסביר הרבי את עניין הגאולה על פי ההפטרה "הבאים ישרש יעקב"… שאם בגלות מצרים היתה עבודת פרך כפשוטה, בגלות זה האחרון, צריך להיות לימוד התורה בקל וחומר, ובמקום הלבנים ליבון הלכתא.

פרשת שמיני נאמרה בפשטות בר״ח ניסן, וקריאתה ברוב השנים היא בסמיכות לחג הפסח. ומזה מובן שענין "ויהי ביום השמיני", הוא המשכה למעלה מהשתלשלות עד למטה מטה, שייך וקשור גם עם ענינו של חג הפסח.

במאמר הרבי לפרשת תצוה, מסבר הרבי, שמשמעות "ואתה תצוה את בני ישראל" הוא, שעל ידי השפעת האמונה נהי' "תצוה את בני ישראל", תצוה, לשון צוותא וחיבור, היינו, שמחבר את כל בני ישראל יחד.

וידבר הוי׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו׳ , ואמרו רז״ל ג׳ תרומות נאמרו בפרשה זו, ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם.