פרשת-ויגש

נקודת השיא של פרשת ויגש היא ההתוודעות של יוסף אל אחיו והזריזות להביא את יעקוב וכל בני ביתו למצריים, שאז נפגשים יעקוב ויוסף לאחר פרידה ארוכה.

“ויגש אליו יהודה” – תוכן ענין הגשת יהודה ליוסף הוא יחוד יהודה ויוסף. וכמו שמבואר בהפטרת הפרשה, שלעתיד לבוא יהיו שני עצים, עץ יהודה ועץ אפרים, ומלך אחד יהיה לכולם שהוא דוד. ככתוב: “ועבדי דוד מלך עליהם… ודוד עבדי נשיא להם לעולם”.

בהפטרת פרשת ויגש נאמר: “ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם” – למה מייחסים את מלך המשיח לדוד המלך עליו השלום וקוראים אותו בשם דוד?

ויגש אליו יהודה – מזה שיהודה היה צריך לגשת אל יוסף מוכח שיהודה הוא למטה מיוסף, כי עניינו של יהודה הוא ענין הביטול, יהודה מלשון הודאה וביטול ודומם, ואילו יוסף הוא לשון תוספת וריבוי וצמיחה.

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני – יש בזה הוראה עיקרית בעבודת כל אחד במשך כל ימי חייו. על פי הזהר הגשת יהודה ליוסף הוא עניין סמיכת גאולה לתפילה. יהודה הוא מלשון הודאה – תפילה, ויוסף – גאולה.

פרשת ויגש עוסקת בעיקרה בהתגלות יוסף לאחיו, בירידת יעקב ומשפחתו למצריים, בפגישה שבין יוסף לאביו יעקב ובהשתלטות המוחלטת של יוסף במצריים.

פרשת ויגש – הנקודה של “הגומל לחייבים טובות” קשורה למהותו הפנימית של היהודי, שבפנימיותו גם הוא טוב, ושומה עלינו להביט על יהודי כפי שהוא בפנימיותו, ובכך מעוררים את הטוב שבו.

כמו בסיפור עם יוסף, על עם ישראל נגזרו גלויות ארוכות וקשות. חשובה העובדה, שברגע שהסתיימה הגזירה, ממש מיד יש להיפטר ממנה כמה שיותר מהר ולחזור למצב תקין.

פרשת ויגש – פרשת יוסף ואחיו מגיעה לשיאה. בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ כָּזוֹ שֶׁל יְהוּדָה יוֹסֵף נִשְׁבַּר… הוּא כְּבָר לֹא יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ עוֹד אֶת הַמִּשְׂחָק. עַכְשָׁו הוּא מֻכְרָח לְהִתְגַּלּוֹת אֶל אֶחָיו.

פרשת ויגש – ב”ויגש אליו יהודה” נרמז ענין התפילה. כי סמיכת גאולה לתפילה הוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה, שאחריה באה ההעלאה מלמטה למעלה, ענין “ויגש אליו יהודה”.

פרשת ויגש לילדים – חידון. שאלות ותשובות על הפרשה מתוך הדגשה על התבוננות בפירוש רש”י.


פרשת ויגש לילדים – חידון האל”ף בי”ת. שאלות על הפרשה לפי סדר אותיות האל”ף בי”ת באופן משעשע


בפרשתנו פרשת ויגש דורש יוסף מהמצרים למול את עצמם כדי לקבל מזון. יוסף התכוון בזה לזכך את מצרים, אולם טעה כי דוקא על ידי כך הקליפות קיבלו תוספת חיות. מכאן שאל לנו לפעול על דעת עצמנו.

בפרשתנו פרשת השבוע ויגש מגיעים לשיא דרמטי במפגש שבין יוסף לאחיו בשיחה שבין יהודה ליוסף ואחר כך בגנבת גביע הכסף ולשיא השיאים כשהגיע הרגע של אמת בהתוודעות יוסף לאחיו.

דוקא בתקופה של העלם והסתר “מפני הצינה” כשאור הנשמה אינו בגילוי, מתגלה כח העצמות (עצמות ה’) שאינו מוגבל במגבלות של גילוי. ועצם האלוקות נהנה מהגוף שהפך לקדושה. זוהי המשמעות הפנימית של “הגוף נהנה מן הגוף”. הגוף במובן “עצמות”, עצם האלוקות (כמו “גופי הלכות” “גופא דמלכא”) נהנה מהגוף – מעצמות כנסת ישראל. לעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף עד שהנשמה תהיה ניזונית מן הגוף.

בפרשתנו, יוסף ויהודה הם בחינות “שמים” ו”ארץ” – “צומח” ו”דומם” – “זעיר אנפין” ו”מלכות” – (מידות ואותיות). יוסף (לשון תוספת וריבוי) מוסיף והולך בהגדלה והגבהה למעלה (בחינת צומח). הוא מבריח מעלה מעלה עד שעולה לרום המעלות – צדיק עליון. יוסף בחינת “יסוד” שעולה עד ה”דעת”, ו”דעת” עולה עד ה”כתר”. “צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה”. יהודה מלשון הודאה (=ביטול) הוא בחינת ה”דומם” דאצילות – שיא הביטול.

בפרשתנו פרשת ויגש מגיעים לשיא המפגש שבין יוסף לאחיו. יוסף אינו יכול להתאפק, אין הוא יכול להמשיך עוד במשחק. הגיע הרגע של גילוי האמת, גילוי הזהות האמיתית של המשנה למלך מצרים. בתפנית חדה ומפתיעה יוסף מקלף את התפאורה המלכותית אשר עליו. ומתגלה לאחיו בני משפחתו היקרים, “אני יוסף אחיכם” הדורש טובתכם. האמת היא פשוטה – אחים אנחנו עם כל מה שמשתמע מכך.

יהודה שממנו צומחת מלכות בית דוד ניגש ליוסף מלך מצרים. יוסף ויהודה אינם שני אנשים פרטיים, יוסף ובנימין (נשמות כלליות) מייצגים שני עניינים עיקריים וחשובים – תלמוד ומעשה. מהו היחס בין יוסף ליהודה? מי נעלה יותר?… מהו היחס בין תלמוד למעשה – מה נעלה ממה?… אמנם תלמוד תורה כנגד כולם, אך עבודת האדם היא תכלית הכל וממנה משתלשלים כל ענייני העולם (כל סדר ההשתלשלות).

בפרשתנו פרשת ויגש אומר יעקב לבנו יקירו יוסף: השליחות המיוחדת המוטלת עליך גדולה ונכבדה יותר מהשליחות של האבות ואחיך השבטים. עליך, יוסף, מוטל לרדת לארץ מצרים, הנחותה שבארצות, להיות בה משנה למלך ולנהל את כל ענייני המדינה, וגם לשמור על דבקות מלאה ומוחלטת בקב”ה. היינו, “כל מעשיך לשם שמים” ו”בכל דרכיך דעהו”.

יוֹסֵף וִיהוּדָה דּוֹמִים כָּעֵת לְ”שָׁמַיִם” וָ”אָרֶץ” לְ”צוֹמֵחַ” וְ”דוֹמֵם”, יוֹסֵף (מִלְּשׁוֹן תּוֹסֶפֶת וְרִבּוּי) תָּמִיד מוֹסִיף לִגְדֹּל לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב דֻּגְמַת הַצּוֹמֵחַ. תָּמִיד הוּא עוֹלֶה מַעְלָה מַעְלָה עַד לְרוּם הַמַּעֲלוֹת, כִּי הוּא צַדִּיק עֶלְיוֹן, לְעֻמָּתוֹ, יְהוּדָה מִלְּשׁוֹן הוֹדָאָה, דּוֹמֶה לְ”דוֹמֵם” – שִׂיא הַבִּטּוּל. וּכְפִי שֶׁרוֹאִים בְּמַעֲמַד הַמִּפְגָּשׁ שֶׁבֵּין יוֹסֵף לְאֶחָיו, יוֹסֵף הוּא לְמַעְלָה מִיהוּדָה. הוּא “הַשַּׁלִּיט עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם”, הוּא הַמַּשְׁבִּיר אֹכֶל וּמַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע לְכֻלָּם. לָכֵן יְהוּדָה נִגַּשׁ לְיוֹסֵף לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶת הַשֶּׁפַע.

בדבר מלכות לפרשת השבוע ויגש מסביר הרבי שהתוקף של הגשת יהודה ליוסף – שבא ע”י הקשר שלו עם הקב”ה שלמעלה מהנהגת העולם (כפי שיתגלה לע”ל) – היא הכנה הנותנת את הכח להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בתכלית השלימות בכל העולם כולו התוקף ד”ודוד עבדי נשיא להם לעולם”, דבר הקשור לשלימות התוקף של הקב”ה, שיש בכחו לפעול “רצון יראיו יעשה”, החיבור של רצונות הפכיים.

מפרשת ויגש למדים שכל יהודי הוא בעל הבית על העולם, ואין לשום אדם בעולם שליטה על יהודי. גם בזמן הגלות יהודי יכול להתנהג “כרצון מרדכי” למעלה מהגבלות העולם.