הרב-קרסיק

טיפים לחיי נישואין מאושרים ולשלום בית, אותם ניתן ללמוד מנגלה דתורה ובכפי שהם מבוארים בקבלה ובחסידות. מנהגים אותם הנהיגו החסידים בחיי הנישואין שלהם.

החתונה היא המעבר מחיי רווקות לחיי נישואין שנעשה על ידי חופה וקידושין, ולזה נלוים מנהגים רבים בחלקם בהשתתפות המשפחה והחברים הנותנים תמיכה ברכה ועידוד לזוג הבא בברית הנישואין.

מנהגים מהשידוך עד ערב החתונה כוללים איך למצוא שידוך, השתתפות ההורים בשידוך, חגיגת השידוך, קביעת זמן החתונה, ההזמנה לחתונה, השבוע שלפני החתונה ושבת כלה.

כאשר יהודי בונה את ביתו בישראל הוא חייב בכמה מצוות כגון חנוכת הבית, קביעת מזוזה הכנסת ספרי קודש ועוד. על מנהגי הבית היהודי במשנת החסידות והקבלה במאמר שלפניכם.

אברהם אבינו וויתר לא רק על "פת הלחם" שלו, על דברים גשמיים, אלא גם על דברים שהיו בעיניו הרבה יותר חשובים – התגלות של הקב"ה – וכל זה בשביל להכניס אורחים. זו היא מידת החסד האמיתית והמושלמת!

כשם שקיימת מצוות הכנסת אורחים בגשמיות – בנתינת מזון גשמי בשביל הגוף, כך קיימת גם מצוות הכנסת אורחים רוחנית – בנתינת מזון רוחני עבור הנשמה, והמזון הוא התורה והמצוות, שהרי התורה נקראת "לחם" ו"מים".

מצוות הכנסת אורחים וגמילות חסדים היא לא רק לעניים אלא גם לעשירים, שכן המצווה, בעיקרה, אינה להאכיל את האורח, אלא לקבלו בסבר פנים יפות. שהרי גם ביחס לעשיר שאינו זקוק למזונו של המארח, קיימת מצוות הכנסת אורחים, כי המצווה אחידה לכל הבריות, את כולם צריך לקבל במאור פנים ובהרגשה נעימה.

חובה וזכות גדולה היא לקיים את מצוות התורה והחכמים, להרבות במצוות פרו ורבו, ואין לעשות שום חשבונות ותכנוני משפחה.

בימי חיי האמהות היו מאורעות חשובים רבים, ורוב רובם לא נכתבו בתורה, היות שאין בהם ענין ללימוד ומוסר השכל לדורות הבאים. אבל בנוגע ללידת ילדים מספרת התורה באריכות על כל אחת מהאמהות, על הדרישה והבקשה שלהן ללדת ילדים, וזאת, כדי ללמדנו על הרצון העמוק הקיים בכל אשה יהודיה: לראות פרי בטן, ללדת בנים ובנות.

"פרו ורבו" הוא הציווי הראשון שהצטווה האדם מיד לאחר בריאתו, שנאמר בפרשת בראשית: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה גו'".

זמן הגלות מכונה ומתואר כ"גירושין". בזמן מתן תורה וחיי עם ישראל בארץ הקודש היתה קירבה בין היהודי להקב"ה, ותקופה זו נקראת תקופת ה"קידושין", שבין ישראל והקב"ה. והגלות, של עם ישראל מארצו: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הוא ה"גירושין", הפירוד, כביכול, בין הקב"ה לישראל.

שבירת הבית היהודי, הפירוד בין איש לאשתו, הינו אחד הדברים הקשים והמצערים ביותר, ועד שאמרו חז"ל שגם הקב׳׳ה מצטער על זה: "כל המגרש אשתו כו' אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". יתירה מזו, חז"ל מצווים אותנו לעשות, ככל האפשר, שלום בית בין איש לאשתו, ואמרו חז"ל המביא שלום בין איש לאשתו שכרו גדול בעולם הזה ובעולם הבא: "אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא".

הטהרה מהטומאה בטבילה במי מקוה, ככתוב : "ורחץ בשרו במים חיים – וטהר" היא דבר על־שכלי הנשגב מבינת בני האדם, וכדברי הרמב"ם: "הטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן בכלל החוקים כו'".

קיימות שתי בחינות ב"רע" : כזה שאמרה התורה שהוא "אסור", וכזה שאמרה התורה שהוא "טמא". מה בין דבר אסור לדבר טמא?

ההשקפה היהודית שוללת נזירות והתרחקות בין הבעל לאשתו, אולם היא דורשת שמירה קפדנית על הלכות נידה. על המהות הפנימית שבטומאת "דם הנידה" על פי תורת הקבלה והחסידות בפרק שלפניכם.

אשה פטורה מקיום מצוות־עשה הקיימות בזמנים מסויימים בשנה. כמו מצוות ישיבה בסוכה, שהיא רק בימים מיוחדים בשנה – ט"ו בתשרי [אבל במצוות־עשה הקיימות תמיד ולא רק בזמנים מסויימים, כמו מצוות "אהבת הקב"ה" היא חייבת.

אמרו חכמינו ז"ל בתלמוד: "תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה כו', עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך". וגם את האשה ציוו חכמים לכבד את בעלה ביותר.

ספר זה עוסק באירוסים וחתונה, בחיי נישואין על טהרת הקודש. על זוגיות נאותה ועל שלום בית, על כבוד ואהבה בין איש לאשתו, תוך הדגשה על היופי שבחיי נישואין על פי תורה.

גדול הוא ערכו של השלום, עד שהוא הבסיס לכל הברכות שבעולם' ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שנאמר; "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

יוסף הצדיק הוא היהודי הראשון שמסופר עליו שאירס אשה לפני הנישואין. במה זכה יוסף מה שלא זכו האבות?

בימינו "אירוסין" ו"נישואין" מתבצעים יחד ובזה אחר זה בחתונה, שלא כבדורות הקדומים בהם האירוסין היו נעשים מספר חדשים, ולעיתים אף שנה שלימה לפני הנישואין.

במדרשים ממשילים את הקשר שבין עם ישראל להקב"ה לקשר שבין בעל לאשה: כשם שבין הבעל והאשה יש אחדות אמיתית – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כך גם בין עם ישראל להקב"ה יש דביקות אמיתית מושלמת.

חתונה בין איש לאשה, נבנית בשני שלבים, בשלב הראשון ״אירוסין״ מלשון ״איסור״, שאז האשה נעשית אשת איש לבעלה, ונאסרת להינשא על כל העולם.

איש ואשה למרות שהם בעלי תכונות נפש שונות ואולי אף הפוכות ומנוגדות. בכל זאת הם מצווים לבנות בית אחד, וליצור ביניהם "אהבה ואחווה, שלום ורעות", כמובא ומבואר לעיל בארוכה.

בחתונה מתחייב הבעל לתת לאשתו שלושה דברים: "שארה, כסותה ועונתה", מזון, בגדים וחיי אישות.

מנהג ישראל לתת דורונות מתנות לחתן ולכלה כדי לשמחם. בחסידות מבואר שיש לנתינת מתנות תוכן ומשמעות עמוקה ביותר.

מצווה גדולה לרקד לפני החתן והכלה ולשמחם , כדברי המשנה : "מרקדין לפני הכלה כו'" "אמרו עליו על רבי יהודה בר' אילעאי שהיה מרקד לפני הכלה".

בברכת "אשר ברא" יש עשר לשונות שמחה – שלימות השמחה – אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה שלום ורעות.

השמחה היא יסוד מרכזי בנישואין, ומצווה חשובה וגדולה היא להרבות בשמחה בנישואין, כי שמחה שבאה מעצם הנפש פורצת את כל הגדרים.

ברכת "שוש תשיש" הינה אודות הגאולה האמיתית והשלמה, בביאת משיח צדקנו, שאז ירושלים תשיש ״בקיבוץ בניה לתוכה״ – קיבוץ גלויות, של כל בני ישראל, לירושלים עיר הקודש.

הברכה הראשונה משבע ברכות – "יוצר האדם", מדברת על יצירת אדם הראשון, והברכה השניה – "והתקין לו ממנו בנין עדי עד", מדברת על יצירת חוה. הקשר של הברכה השניה לתתונה ברור, אולם מהו הקשר של הברכה הראשונה, המדברת על יצירת האדם, לחתונה?

מדוע בחתונה מברכים ״שהכל ברא לכבודו", מהו הקשר המיוחד של ״כבוד״ הקב״ה לחתונה, כלומר: מדוע בכל שאר המאורעות בחיי האדם אין מזכירים שהם ״לכבודו״ של הקב״ה, ורק בחתונה מזכירים ״שהכל ברא לכבודו״?

חז"ל תיקנו שבחופה (וב"שבעת ימי המשתה") יברכו את החתן והכלה ב"ברכת חתנים", אלה הם "שבע הברכות" שבהם מברכים את בני הזוג שיבנו את חייהם במנוחה ובשמחה, בשלום ובשלוה, ושה"אחוה" שביניהם תהיה מושלמת בכל הרבדים: הן הגשמי והן הרוחני.

״עדי קיום״ הם חלק מהמעשה, הם מקיימים את הדבר, בלעדיהם אין שום תוקף למעשה. גם כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, וכולם מודים בסיפור המעשה, ואנו בטוחים באמיתות הדבר, אין למעשה שום תוקף הלכתי אם הוא נעשה שלא בפני עדים, כי העדים הם הנותנים תוקף וקיום לדבר.

בעת נתינת הטבעת אומר הבעל לאשה: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. ואילו האשה שותקת ואינה עונה מאומה לדברי בעלה. הדברים מעוררים תמיהה – מדוע שהאשה לא תענה ותאמר בפירוש אני מקבלת את הקידושין ואני מסכימה להתחתן?

המנהג לקדש ב״טבעת״, הינו מנהג עתיק יומין, והרמ״א כותב על כך בשולחן ערוך: ״נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזהר״. מה הטעם?

יש הנוהגים שתחת החופה, לפני הקידושין, הכלה והשושבינין, סובבים ומקיפים את החתן שבע פעמים. מהי משמעות הדבר על פי תורת הקבלה והחסידות?

בכמה קהילות קדושות בישראל נוהגים, שהחתן והכלה אינם הולכים לבדם לחופה, אלא שני אנשים, אחד מימין החתן ואחד משמאלו, ושתי נשותיהן, אחת מימין הכלה ואחת משמאלה, מכניסים את החתן והכלה לחופה, והם הנקראים: שושבינים. מה הרעיון המסתתר מאחורי זה?

החופה צריכה להתקיים, לפחות, בפני מנין – עשרה אנשים – כמו כל דבר שבקדושה הנעשה בפני עשרה יהודים – צבור, שהם נקראים – ׳׳עדה קדושה".

עת החופה היא עת סגולה לחתן ולכלה, ולכן עליהם ליחד את מחשבתם בזמן זה למחשבות של קדושה וטהרה ביראת שמים.

הרמ״א כותב שיש להעמיד את החופה מחוץ לבית, תחת כיפת השמים. טעם הדבר – לסימן לשפע ברכה והצלחה: תחת הכוכבים – ״שיהא זרעם ככוכבי השמים״, ותחת השמים – שהם מקור לברכה ולהצלחה.

זמן החופה הוא שעת רצון וזמן סגולה למעלה, לכן גם לצורת החופה יש משמעות מיוחדת שהיא המשכת המקיפים העליונים שעל ידם מתחברים החתן והכלה.

המשנה בתחילת מסכת קידושין אומרת: ״בשלושה דרכים האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה״. מהי המשמעות הרוחנית והפנימית של הלכה זו?

מדוע מתענים החתן והכלה ביום חתונתם הרי זהו יום שמחתם והצום עשוי להחליש אותם?

ברור ופשוט לכל שההכנה הטובה ביותר לכל הדברים זה ההתקשרות עם התורה הקדושה. ועל־אחת־כמה־וכמה כשמדובר אודות פעולה הכי כללית – בנין בית בישראל, בנין עדי עד, בוודאי שבהקדמה לזה צריך להתקשר עם התורה.

מדוע אסור לחתן לצאת יחידי לרחוב בכל שבעת ימי המשתה, בשבוע שלאחר החתונה. ויש הנוהגים שגם בשבוע שלפני החתונה לא יצאו החתן או הכלה לרחוב לבדם, אלא עם ליווי של אדם נוסף. יתירה מזאת : בשבוע שלפני החתונה החתן והכלה לא יהיו לבד גם בהיותם בבית, ולא רק בעת הליכתם ברחוב?

לא אחת נשאלת השאלה: איך יודעים לבחור את השידוך המתאים? איך יודעים שזהו זה? איך יודעים שאין זו טעות? וכו'.

לכאורה, צריך להבין מדוע על אדם לחשוש שמא יקדימנו אחר ברחמים? הרי זיווגו כבר נקבע משמים, וחצי נשמתו נמצאת בגוף אשה פלונית, ואין מישהו אחר יכול לשאתה, שהלא היא אינה חצי הנשמה שלו, ואיך יכול להיות ש״יקדימנו אחר״?

מאחר שהבעל והאשה הם בחזקת ״עצם מעצמי״ שמשמעותו נשמה אחת – ״על כן יעזוב את איש אביו ואמו גר ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. למרות שהאיש והאשה אינם מציאות גופנית גשמית אחת. בכל זאת במישור הרוחני הקשר ביניהם זהה לקשר שהיה בין אדם וחוה שהיו בעלי נשמה אחת. לכן עליהם להתחתן ולדבוק זה בזו.

הכוח של בני הזוג להיות ״אחד״ נובע מה״חוזה״ עצמו, מה״חופה״ עצמה, כלומר: לא רק שהאיחוד ביניהם נוצר בעת החופה, אלא הוא נוצר על־ידי החופה, במעשה החופה טמון כוח ואנרגיה שהוא המבצע את האיחוד ביניהם, והופכם לבני־זוג.

היהדות מייחסת חשיבות מיוחדת ויוצאת־דופן לבית היהודי ולחיי הנישואין של האיש והאשה. וחכמינו ז״ל, בתלמוד. במפרשיו ובמדרשים, האריכו בתיאורים נפלאים ונשגבים בנושאים המייחדים את הבית היהודי.

במבט לאחור, יעקב רואה לא רק את הצלחתו באותן 17 שנים, אלא גם מה פעל יוסף בעולם באותן 22 שנות ניתוק ממנו. לימד את פוטיפר ושאר הסובבים אותו, שיש אלוקים בעולם. ועד שבסוף כל המוני המצריים למדו שיש אלוקים, וגם יוסף עצמו, זכה לעלות מעלה מעלה, ונעשה שליט כל יכול במצרים. והמסקנה היא שהפיכת "חושך" הגלות ל"אור", מביאה לרווח כפול: א. רווח לעולם ב. רווח לאדם

בפרשתנו פרשת השבוע וישב מסופר על חלומותיו של יוסף, שמשמעם הוא שעתיד יוסף להיות מלך ובני משפחתו, אחיו והוריו, יכירו במלכותו יקבלו אותה ואף יבואו להשתחוות לפניו. ומשמעות הענין לדורות הוא שיוסף הוא נשיא דורו והתקשרות והתחברות לנשיא הדור הוא צינור המקשר ומחבר לקבלת שפע קדושה וברכת ה'.

לכאורה לא ברור למה העדיף יעקב את יוסף על אחיו. אלא שמפרשתנו, פרשת השבוע וישב, למדים, שיעקב אבינו ידע את סוד הנשמה הכללית והראש של הנשמות שבכל דור ודור, וראה בנבואה שיוסף יהיה ממלא מקומו כצדיק הדור הבא, המוח והלב של עם ישראל, וכדי לגלות בו את כוחו הנשמתי – קירב אותו אליו, לימד אותו והכין לו כתונת פסים.

בפרשתנו פרשת וישב מסופר על חלומותיו של יוסף – על האלומות של אחיו המשתחוות לאלומתו ועל השמש והירח ואחד עשר הכוכבים המשתחווים אליו. אחיו הגיבו על כך בקנאה וכעס ואילו לאביו הדברים נגעו מאוד והוא ציפה לקיומם – "ואביו שמר את הדבר, היה ממתין ומצפה מתי יבא".

במאמר לפרשתנו פרשת וישב כללנו בנושא "מעמד הבכור במשפחה" גם תת נושאים אלה: קנאת האחים בני יעקב והשלכותיה, יחסי ראובן ויוסף, עץ משפחתי, שני בכורים – מהאב ומהאם, הקשר הראשוני בין בעל לאשה, למה נפטרה רחל בלידת בנימין? על פי מדרשי חז"ל, קבלה וחסידות לאור תורת חב"ד.

מיד כשעלה עמוד השחר, נכנע המלאך הרע מפני יעקב, ואף נעמד לרשותו של יעקב ובירכו. מכאן סימן לכל יהודי שכאשר הוא יאיר עצמו באור התורה הקדושה, ובמיוחד במאור שבתורה זו תורת החסידות ובלימוד בעניני גאולה ומשיח – הרי הוא יאיר עצמו באור הגדול של התורה, וכך אפילו אם המלאך הרע כבר הצליח להכות אותו ולפגוע בו, הוא יצליח להכניעו ועוד להפכו לקדושה, שהמלאך הרע יברכהו ויסייע לו לקדושה ולטובה.

המטרה הסופית שלשמה ברא ה' את העולם, היא להביא גאולה לעולם, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", כלומר להביא לגילוי האור האלוקי בעולם. למילוי המטרה והייעוד האלוקי ישנן שני תפקידים: 1) תפקיד הראשון הוא של "משיח בן יוסף", לשמור על עם ישראל עד לבוא הגאולה השלימה. כמו יוסף הצדיק שבנה את התשתית לירידת יעקב ובניו לגלות מצרים. 2) התפקיד השני מוטל על "משיח בן דוד", ועיקרו הוא להביא גאולה לעולם כולו ש"יכיר וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלוקים".

היהודי לא צריך להתווכח עם הגוי כדי לגרשו מהארץ, כשהגוי רואה שהיהודי מקים משפחה ברוכת ילדים, ולו צאן ובקר רבים, בנים ובנות ההולכים בדרך התורה והמצוות – זה עצמו גורם לגוי לחשוש ולפחוד מכל מיני דמיונות ופחדים, והוא מעצמו בורח מארץ ישראל, כדברי בעל הטורים: לפי ששרתה על יעקב השכינה לא יכל עשו, שהיה עובד עבודה זרה, לסבול את המגורים בארץ!

מהי משמעות הוספה או שינוי בשם הפרטי? מה בין אברהם ליעקב? מה משמעות הגימטריא של השמות? כידוע, הורים נותנים שמות לבניהם בנבואה. סיפור על הבעש"ט ותלמידו ועוד. כל זה במבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד.

כשיבוא מלך המשיח בני האדם יחיו לא רק חיים ארוכים אלא חיים נצחיים, כי לא יהיה מוות, כדברי הנביא: "ובילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", והרמב"ן מביא על כך את הפסוק שמתייחס למשיח: "חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד". וכבר הבטיח הרבי שדורנו הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה האמיתית והשלימה.

עשו הוא כמו ילד חסר משמעת בעייתי מופרע וחריג, שבמבט ראשון ניתן לחשוב שהוא דל כישרונות וטיפש, או שהוא סובל מבעיית קשב וריכוז, אך כשמתעמקים ומתבוננים במהותו מגלים שיש לו פוטנציאל עצום, הוא מוכשר וגאון. והבעיה שלו היא בחוסר יכולתו "להשתלט" על עצמו. מערכת החינוך, מוריו ומחנכיו, אינם יודעים לטפל בו לכוון ולדרבן אותו. ודווקא כוחותיו האדירים והעצומים הם הבעיה האמיתית והגדולה שלו, כי במקום לנתבם לכיוונים חיוביים, הוא מפנה את העוצמה האדירה שלו לאפיקים שליליים.

לעתיד לבוא כשיתגלה אור חדש יהיו לא רק חיים ארוכים אלא חיים נצחיים. שהרי כל ענין המוות נובע מהאור האלוקי הקיים בעולם. בזמן הגלות העולם מושפע מכוח הגבול וממילא יש לו קצבה, וכן כח הגבול נותן מקום ליצר הרע המקצר את ימי האדם, אבל לעתיד לבוא העולם יינק מהכוח האלוקי הלא מוגבל, מדת החסד הנעלית – לכן לא יהיה גבול להשפעת החסד והחיים לנבראים, ויהיו חיים נצחיים.

יכולים לעבוד קשה מאוד, לעמול בפרוייקטים אדירים ונשגבים, לבנות תיבה אדירה במשך 120 שנה, אך אם מצב הזולת אינו נוגע באמת וכל העמל הוא רק לצאת ידי חובה – ההצלחה תהיה מינמלית; אבל כשיש דאגה וכאב הנובע מאהבה אמיתית לזולת, אז ההצלחה תהיה הרבה יותר חזקה ומובטחת.

הרבי מלמד אותנו להפיק שבח גם מהגנאי, ולהסתכל תמיד רק על הצד החיובי שבכל דבר. שהרי גם דרשות חז"ל לגנאי הם שבח וטובה. הרבי מלמד את כל בני הדור להסתכל על הצדדים החיוביים ולחזקם, וכך הוא אומר: חושך אין מגרשים במקלות, אלא בהוספת אור וטוב, התיקון המושלם והמעולה להתמודדות עם הרע, הוא על-ידי הוספה וחיזוק לדברים הקדושים והטובים. ב"משקפיים המיוחדות" של הרבי הוא מביט רק על הטוב ומעודדו, ואומר, שאף הדורשים לגנאי מסתכלים על הטוב ולא על הרע!!!

מדוע לא הצליח נח להשפיע על בני דורו? 120 שנות מבצעים של נח בלי שום הצלחה! למה ומדוע?! כי כדי להצליח בהשפעה על הזולת צריך להאמין באמת האלוקית בכל לבנו ונפשנו! ורק כך אפשר להצליח להשפיע ולקרב את הזולת. אולם נח שהיה מקטני אמונה ולא האמין באמונה שלימה שיהיה מבול בעולם לא יכול להשפיע על העולם לשוב בתשובה ולבטל את גזירת המבול.

איך עושים צהר לתבה? בשלב ראשון בונים "חלון" – עושים נקב וחור במחיצת הטבע הגשמי המסתירה את אור האמת האלוקית. אחר-כך מתעלים לדרגה עליונה יותר לדרגת עשיית "אבן טובה", שהופכים את העולם עצמו למקור של אור, כמו אבן טובה; שהאבן הגשמית עצמה הופכת לדבר מאיר, עד שהעולם הגשמי עצמו יכול להאיר וכאילו לזעוק מתוך עצמו: יש אלוקים, הכל זה אלוקות ואלקות זה הכל.

לבני ישראל לא היה שום ספק בלבם שהם מעל הטבע ולא יזוקו מפגעי הטבע. הם היו חזקים בביטחונם שה' לא יעזוב אותם בימי הרעב ובפרט כשראו שיש להם תבואה בעת ששאר אנשי כנען רעבו מפני חוסר התבואה; הרי זה שהם זכו לברכה והצלחה שלמעלה מהטבע, חיזק את ביטחונם שה' ימשיך לכלכלם, לכן הם הראו עצמם כאילו הם שבעים והרגישו ביטחון חזק בה'.

המאבק בין הטוב לרע, בין יעקב הטוב לרע המתגלם בעשו, הוא מאבק איתנים אדיר המעלה ענני אבק עד כסא הכבוד, אבל הרי כולנו בני יעקב. יהודי צריך להיות "איש תם יושב אוהלים" – ללמוד תורה בתמימות, זו התחלה והבסיס לעבודת היהודי. עם זאת צריך יהודי להיות גם "יודע ציד" – לצאת לשדה, לעולם, ולעשות מהדברים שיש בעולם 'מטעמים' לאבינו שבשמים. וכאשר היציאה אל העולם נעשית כהמשך ל"יושב אוהלים" – מגינה התורה על האדם שיוכל להצליח בשליחותו זו.