סיפור-תלמודי

על זכויות ושכר לעולם הבא בזכות השכנת שלום, ניתן ללמוד גם מהסיפור התלמודי על האנשים, שהיו שמחים ומשמחים ומשכינים שלום בין אדם לחברו.

רבי מאיר בעל הנס היה ידוע במאמציו ובכוחו להשכין שלום. אחד הסיפורים המפורסמים על מעשיו אלו מופיע במדרש. כדלהלן:…

בכל יום ויום הייתה באה בת קול לאבא אומנא ואומרת לו: "שלום עליך". לאביי, הייתה באה אחת לשבוע, בערב שבת, ואילו לרבא – הייתה באה אחת לשנה, בערב יום הכיפורים.

רבי פרידא, סבלן גדול היה. באורך רוח היה חוזר ומלמד תלמיד זה פעם ועוד פעם, מסביר ומשנן, מרחיב ומבהיר עד שהבין התלמיד את הדברים והם נכנסו ללבו.

הבין רב ברוקא שבזכות מצווה זו, לשמח לב אחרים ולהרחיקם מן המחלוקת, זכו השניים, ואליהו הנביא העיד עליהם כי הם בני העולם הבא.

הֶחְלִיט הַחֲמוֹר לָשׁוּב לְבֵית אֲדוֹנָיו, וְלַמְרוֹת עֲיֵפוּתוֹ וְחֻלְשָׁתוֹ קִבֵּל הַחֲמוֹר כּוֹחוֹת מִשָּׁמַיִם לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, שֵׂרַךְ הַחֲמוֹר דַּרְכּוֹ כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁהִגִּיעַ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר בְּנֵי הַבַּיִת עֲדַיִן יְשֵׁנִים, לַחֲצֵרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. רָאָה הַחֲמוֹר שֶׁדֶּלֶת הֶחָצֵר נְעוּלָה וְלֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס, עָמַד מִחוּץ לְחָצֵר וְנָעַר בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.

הַפּוֹעֵל הִשְׁתּוֹמֵם, לֹא הֵבִין מַה פֵּשֶׁר הַדְּרִישָׁה הַמּוּזָרָה הַזֹּאת. אוּלָם מִשֶּׁהֵבִין שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו אִישׁ חָשׁוּב הַמְּפֻרְסָם בְּחָכְמָתוֹ, הוֹרִיד אֶת חֲבִילַת הַקָּנִים מֵעַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח אֶת הַחֲבִילָה וְהֶרְאָה לוֹ. וְהִנֵּה בֵּין הַקָּנִים הָיָה נָחָשׁ אַרְסִי מֵת. הוּא לֹא יָדַע שֶׁבְּלִי מֵשִׂים הָרַג אֶת הַנָּחָשׁ בִּזְמַן שֶׁקָּצַץ אֶת הַקִּנִּים וְאַף כְּשֶׁאָרַז אֶת הַקָּנִים לֹא הִרְגִּישׁ שֶׁהַנָּחָשׁ הִשְׁתַּלְשֵׁל בֵּינֵיהֶם.

מעשה קמצא ובר קמצא הוא סיפור תלמודי המסביר שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם. לכן התיקון לזה הוא אהבת חינם.

אליעזר בן דורדיא בעל תשובה יוצא מן הכלל. הוא ראה שענין התשובה תלוי רק בו עצמו, לכן הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. רגש התשובה שלו היה כה חזק עד כדי כלות הנפש. תשובתו היתה למעלה מהגבלה – שלא בסדר והדרגה, אלא בשעתא חדא, והיא תשובה הנובעת מבחינת יחידה שבנפש. לכן קנה עולמו ברגע אחד.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהִקְפִּיד לָתֵת מַעַשְׂרוֹתָיו כַּדִּין וְזָכָה לְעֹשֶׁר רַב. וְאָכֵן כְּמוֹ שֶׁמַּסְבִּיר רַבִּי יוֹחָנָן "עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר".

רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָיָה חוֹתְנוֹ שֶׁל רַבֵּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְחַי בִּתְקוּפַת רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, הִתְפַּרְסֵם בְּנִסִּים וּמוֹפְתִים שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל יָדוֹ בִּזְכוּת צַדְקָנוּתוֹ הַגְּדוֹלָה. עַד שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אִם הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים, אָנוּ כִּבְנֵי אָדָם; וְאִם הֵם כִּבְנֵי אָדָם, אָנוּ כַּחֲמוֹרִים, אוּלָם לֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר"…

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שָׁב לְבֵיתוֹ שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ בְּעַצְמוֹ הוֹדִיעַ לוֹ, שֶׁהַיּוֹם יָבוֹא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָכֵן צִפָּה לוֹ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. כַּאֲשֶׁר נָטָה הַיּוֹם וְחֹשֶׁךְ כִּסָּה אֶת הָאָרֶץ, וְרָאָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶּׁמָּשִׁיחַ עֲדַיִן לֹא בָּא, חָזַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶל אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ: הַמָּשִׁיחַ לֹא עָמַד בְּדִבּוּרוֹ, הוּא אָמַר שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם, וְלֹא בָּא!

הֵבִין רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁזְּכוּת מִצְוַת הַצְּדָקָה עָמְדָה לְבִתּוֹ וְעַל כֵּן נִצְּלָה מִמָּוֶת. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא נִפְעָם וְנִרְגָּשׁ מֵהַבַּיִת, נִגַּשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְדָרַשׁ בָּרַבִּים: "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת!"

כַּאֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ שֶׁל הִלֵּל מַגִּיעָה עִם הַסְּעוּדָה לְאַחַר שָׁעָה אֲרֻכָּה שֶׁל צִפִּיָּה אֵין הוּא גּוֹעֵר בָּהּ, עַל שֶׁעִכְּבָה אֶת הַסְּעוּדָה. וְרַק שׁוֹאֵל בַּנִּימוּס: מִפְּנֵי מַה לֹּא הֵבֵאתָ לָנוּ מִיָּד אֶת הַסְּעוּדָה? וּכְשֶׁהִיא מְסַפֶּרֶת לוֹ אֶת סִפּוּר מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, הוּא אוֹמֵר לָהּ, שֶׁדָּן אוֹתָהּ לְכַף זְכוּת וְיָדַע שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשְׂתָה לְשֵׁם שָׁמַיִם.

מָשָׁל זֶה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ גַּם שֶׁצָּרִיךְ לַחְשֹׁב לִפְנֵי כָּל פְּעֻלָּה שֶׁעוֹשִׂים בַּחַיִּים. צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן מַהִי הַתַּכְלִית שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה אָנוּ עוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת, וְהַאִם כְּדַאי לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה עֲבוֹדָה לְשָׁוְא וּבְרָכָה לְבַטָּלָה.

בְּשַׁבָּת הָעוֹלָמוֹת עוֹלִים לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר וּמַרְגִּישִׁים אֶת זֶה גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת וְגַם בְּרוּחָנִיּוּת. אָנוּ טוֹרְחִים כָּל הַשָּׁבוּעַ וּבִמְיֻחָד בְּיוֹם שִׁשִּׁי לִכְבוֹד שַׁבָּת. וּבְשַׁבָּת לוֹבְשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת, אוֹכְלִים מַאַכְלֵי שַׁבָּת, יֵשׁ לָנוּ מַצַּב רוּחַ טוֹב יוֹתֵר בְּשַׁבָּת וְהַרְבֵּה תַּעֲנוּג. עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַעַם מְיֻחָד בְּמַאַכְלֵי שַׁבָּת.

רַבֵּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר עָסְקוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּלִמּוּד תּוֹרָה בַּמְּעָרָה בְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְכַיָּדוּעַ, דַּוְקָא בִּזְכוּת זֶה נִתְגַּלּוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְכָתַב אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר.

אַחֲרֵי שֶׁהָאִשָּׁה מַסְבִּירָה לָרַב שֶׁעָשְׂתָה רְצוֹן בַּעֲלָהּ לֹא רַק שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס עָלֶיהָ וּמוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּשְׁנֵי בָּנִים תַּלְמִידַי חֲכָמִים כָּמוֹהוּ, שָׂכָר עַל שֶׁעָשְׂתָה רְצוֹן בַּעֲלָהּ.

יְדוּעִים הַרְבֵּה סִפּוּרִים עַל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, שֶׁעָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה, וְהִתְגַּלָה לַאֲנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנּוּ. גַּם בָּרוּר שֶׁהָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים לֹא נִפְרְדוּ מִבְּנֵיהֶם, זְכוּתָם וּתְפִלָּתָם מְגִנָּה עָלֵינוּ תָּמִיד. גַּם הַתְּפִלָּה שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כֹּחָה עָצוּם. וּמוּבָן שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים דוֹרֵי דּוֹרוֹת יֵשׁ לָהֶם חֲשִׁיבוּת גְדוֹלָה, עָצְמָתָם מִצְטַבֶּרֶת וְלֹא יָשׁוּבוּ רֵיקָם. וּבְוַדַּאי תְּפִלָּתָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים תַּכְרִיעַ אֶת הַכַּף לְטוֹבַת עַם יִשְׂרָאֵל.

חוני המעגל ברוב צדקותו היה במעמד ומצב מיוחד אצל הקב"ה, אולם סיפור זה צריך ללמד גם אותנו מהו כוחה של תפילה. פשוט מרגש לראות נברא המתחטא לפני אלוקיו כבן לפני אביו, ולא עוד אלא שעג עוגה וכביכול מאיים שלא יצא ממקומו עד שבקשתו תתמלא. ומה הוא מבקש דורש ותובע? לא בקשה פשוטה וגם לא אישית אלא שליטה מוחלטת באיתני הטבע וסדרי בראשית.

בסיפור קצר ונפלא זה שהוא מופת לרבים למדים שבכח זוגיות נפלאה אפשר להתגבר על עניינים שמעל הטבע, ועוד שכדברי שלמה המלך: "חכמות נשים בנתה ביתה". בסיפורנו, האשה החכמה שבעלה הוא כל העולם שלה יודעת שאין שום תחליף לבן זוגה. לכן היא מצוה על עבדיה ושפחותיה לקחת את בעלה לבית אביה ובזה היא מבטאת לא רק אהבת אין קץ לבעלה, אלא שחייה בלעדיו אינם חיים, כי אין לה חפץ יקר ממנו.

זכות גדולה ומיוחדת לנחום איש גמזו בעל האמונה הפשוטה והתמימה, איש המלומד בניסים, שאינו נבהל משום דבר בעולם. בדרך חייו הוא מורה לנו דרך בעבודת ה' לקבל כל מה שה' נותן לנו באהבה ובשמחה. ואכן הכל משמים! ואין רע יורד מלמעלה!… הכל לטובה!… חשוב טוב יהיה טוב!…

אדם מתאוה לחייו ולנפשו, אל ה"אני" האמיתי והפנימי שלו שהוא הקב"ה. זוהי אהבה עצמית ממש. ומכיון שה' והתורה זה דבר אחד. על ידי לימוד תורה הוא ממשיך בקרבו אור אין סוף – חיים אמיתיים, את ה', שהוא מקור החיים שלו, ובאופן טבעי רצונו לדבוק בו.

אב ובן נפגשים. ומה מבקש האב מבנו? ישמעאל בני, ברכני!… הבן שהגיע בעבודת ה' שלו לעבודה הפנימית ביותר "לפני ולפנים", ומתאחד עם אביו ומתכלל בו בתכלית ההתאחדות. איזו ברכה הוא אומר? אותה תפילה שאביו שבשמים הכוסף למעשה ידיו מתפלל ובדיוק באותו הנוסח. כי באהבתו לעמו אבינו שבשמים רוצה לנהוג עמנו במידת הרחמים ולפנים משורת הדין.

כל מה שעושה ה' הכל לטובה. יש לדעת שה' הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב. ובאמת אין רע יורד מלמעלה. אלא שלא תמיד הטוב הוא גלוי, ולא תמיד הוא נראה מיד. אולם עם קצת סבלנות כשמלאים אמונה וביטחון בה', רואים שכאשר חושבים טוב, אז גם נהיה טוב באופן גלוי, באופן הנראה ונגלה לעין.

סיפור אהבה אמיתי – רחל אשה כשרה העושה רצון בעלה (שעושה רצונו ללמוד תורה) שולחת את בעלה ללמוד תורה. כאן היא מגלה את התכלית האמיתית לנישואיה. לא לטובת עצמה התחתנה אתו, אלא בהיותה אשת חיל היא רוצה בטובת בעלה. היא חפצה להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות הגנוזות בו, ופועלת יחד אתו לגלות את הכוחות הפנימיים והנעלמים האצורים בו. מפליא ומדהים לראות עד היכן מגיע הכח של מסירות נפש לשם שמים מצד שניהם!…