ערכים-בחסידות

יום הולדת הרבי המהר״ש, רבי שמואל, הנשיא הרביעי לאדמו״רי חב״ד, בב׳ אייר. בספירת העומר זוהי הספירה של ״תפארת שבתפארת״. לכן הנהגתו היתה "לכתחילה אריבער״.

ענין האירוסין והנשואין ברוחניות, מתבטא – הן בכלל, והיא התקשרות הקב"ה עם כנסת ישראל – הכונסת וכוללת את כל נשמות ישראל בבחינת מלכות דאצילות, והן בפרט – התקשרות כל נשמה בפרט, בקב"ה.

אלישע הנביא היה תלמידו של אליהו הנביא, כמסופר בספר מלכים. ובסדר מקבלי התורה היה השמיני, וקיבל מאליהו ובית דינו.

אהבה היא הרגש הראשון מבין כוחות הנפש המתלבשים ושוכנים בלב האדם, ומצויה – הן בכוחות הנפש האלקית והן בכוחות הנפש הבהמית.

עבודת התפילה היא עבודה שבלב, וכמו שכתוב: "ולעבדו בכל לבבכם" ואמרו חז"ל: איזו היא עבודה שהיא בלב זו תפילה.

אדם הראשון הוא הראשון מהמין האנושי (סוג המדבר), ואחרון בבריאת הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית. בבריאתו כלתה מלאכת ה' עושה שמים וארץ, וכל הבריאה באה לידי שלימות.

הדברים האסורים הם אלו האסורים וקשורים בידי הקליפות וסטרא אחרא – כמו אסירים בבית הסוהר. ולכן האדם מנוע – במצות ה׳ – מלעשותם או מלהשתמש בהם. ואילו הדברים המותרים, אעפ״י שגם הם מתחום הקליפה, אבל מותרים ופתוחים הם ויכולים לעלות מרשות הקליפה אל הקדושה. ולכן אין האדם מנוע מלעשותם, ובלבד שאכן יעשם לשם שמים ויעלה אותם אל הקדושה.

כאשר לומדים פנימיות התורה והולכים בדרכיה, הרי זו הדרך הישרה והקלה לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא וכל הקללות נהפכות לברכות בטוב הנראה והנגלה.

בדבר ה' שמים נעשו. בעשרה מאמרות (של הקב"ה) נברא העולם, "כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד", וכמו "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", "ויאמר אלקים יהי רקיע וגו' ויהי כן".

התורה ניתנה בשני רבדים; "סתים" (הנסתר) ו"גליא" (הנגלה). הנגלה הוא חלק התורה שמתלבש בעניני העולם הזה כדי לבררו ולתקנו – מבואר בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, והנסתר – חלק התורה שענינו גילוי אלקות – מבואר במדרשים, בזהר הקדוש, ספרי הקבלה והחקירה וספרי מוסר.

בשעה שפרחה נשמתו של רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי ועלה למרום – לגן עדן – שמע שהכריזו בשמים: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו".

עיקר המעלה ד״עטרת בעלה״ יהיה לעתיד לבוא, שאז תתגלה מעלת האשה בשרשה, שהיא ספירת המלכות כפי שהיא – המלכות – בשרשה העליון, שאז יומשכו תוספת אורות מבחינת מלכות אל בחינת זעיר אנפין.

איזהו שוטה – המאבד (את) ה'מה' שנותנים לו, כי אדם שמאבד את בחינת מ"ה שבנפש, שהוא הביטול המוחלט לה׳ יתברך הרי זה כתוצאה מהעובדה שהוא שוטה, שיש בו רוח שטות.

חסיד אמיתי הוא חסיד שטובת ה' ועשיית נחת רוח לו יתברך לנגד עיניו תמיד, והיינו, לעשות לו יתברך – דירה בתחתונים, וזהו המניע היחידי בקרבו לעבודתו את ה', ולא בשביל הנאה אישית וסיפוק כלשהו, אפילו אם הוא סיפוק רוחני אלוקי.

איזהו חכם? הרואה את הנולד! מי שרואה ומתבונן איך נולד ונברא כל נברא מהכח האלקי, ואיך הוא בטל אליו, וזה פועל גם בו עצמו את הביטול לה' – חכמה שבנפש.

דמות הכתובה בתורת ה', והוא וכן כל הכתוב אודותיו, הרי אלו דברי אלקים חיים – תורת אמת, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, הרי בודאי שקיומו של איוב וכל המסופר אודותיו – אינה עובדה המוטלת בספק, והדיון אינו אלא, האם איוב הוא מציאות בעלת ערך בפני עצמו, או שמא לא נברא אלא לשמש כמשל וכהוראה לבני ישראל בעבודתם את ה'.

מכיון שהעולם הגשמי אינו מציאות קיימת מצד עצמו, שהרי לפני שבראו ה' – היה אין ואפס, וכל מציאותו התחדשה והיתה בדבר ה', ורק מאמיתת המצאו של ה"מצוי הראשון" – הבורא יתברך – נמצאו כל הנמצאים, לכן אין מציאותם אמיתית כמציאותו של ה'.

משמעות הביטוי "אודך ה' כי אנפת בי", בחינת הודאה דוקא, כי הודאה היא הסכמה לדבר המנוגד לסברתו של אדם, ושייך רק לדבר פלא שלמעלה משכל האדם, על דרך מה שכתוב: "אודה שמך כי עשית פלא". והכונה בזה לאריכות הגלות שהוא דבר פלא ו"אינו מושג בשכל כלל, זהו מכלל במופלא ממך אל תדרוש"

מהי אשת חיל? מדוע אשת חיל היא הכתר של בעלה? איפה ומתי זה בא לידי גילוי?

צריך להיות שפל רוח בפני כל האדם, שאפילו אם הוא עצמו אינו חוטא כל כך כמו הקל שבקלים, בכל זאת יוכח לדעת – שאעפ"י שאינו נתקל במלחמה ונסיון שנתקל בו הקל שבקלים, משום היותו במדריגה רוחנית גבוהה יותר, מכל מקום – אינו נכנע ונשבר מפני פחד ה׳ כראוי לו לפי מעמדו, ולכן אשמתו גדלה בכפלי כפליים.

אילו ידעתיו הייתיו, משמעו שאין שום אפשרות לאף מצוי שבעולם לדעת את ה', כי רק עצמותו יתברך יודע ומכיר את עצמו.

על מהותו של חודש אלול כחודש הרחמים שאז מתגלה המלך בשדה לכל אחד ואחד, על היותו הכנה לראש השנה, ועל האירועים המיוחדים שבו במאמר שלפניכם.

התהוות הנבראים היא משם הוי"ה, כי ענינו של שם הוי"ה – שמהוה את הכל, אך מכיון שהאור האלקי של שם הוי"ה הוא בלי גבול, אין הנבראים המוגבלים יכולים לקבל את האור הבלתי בעל גבול – להתהוות ממנו ולהתקיים בצורתם המוגבלת. לכן הנבראים מקבלים רק הארה ממנו. עוד הסבר לאור הוי' על פי קבלה ועל אופן התגלותו לעתיד לבוא במאמר שלפניכם.

אור אין סוף הוא התגלות עצמותו יתברך בדרך זיו והארה בלבד והגם שהזיו הוא הארה ולא עצם, מכל מקום הנה העצם מתגלה על ידי הזיו. והיינו שעל ידי הזיו יודעים מציאותו של העצם.

הדבקות וההתאחדות המוחלטת של הנשמה בקב"ה נקראת אמונה, והיינו, שה' ית' הוא האמת היחידה הקיימת בנפשו של אדם כהתאמתות מוחלטת בתכלית.

ספירת המלכות של עולם הבריאה נקראת אמה, על שם שטפלה לספירת המלכות שבעולם האצילות – המתלבשת בתוכה, ומלכות דבריאה משרתת אותה.

ספירת המלכות נקראת אימא תתאה (האם התחתונה) ורמוזה באות 'ה' אחרונה ־ התחתונה מבין שתי האותיות 'ה' של שם הוי'.

ספירת הבינה נקראת אימא עילאה (האם העליונה), ורמוזה באות 'ה' ראשונה – העליונה מבין שתי האותיות 'ה' שבשם הוי' ב"'ה.

אליעזר בן דורדיא בעל תשובה יוצא מן הכלל. הוא ראה שענין התשובה תלוי רק בו עצמו, לכן הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. רגש התשובה שלו היה כה חזק עד כדי כלות הנפש. תשובתו היתה למעלה מהגבלה – שלא בסדר והדרגה, אלא בשעתא חדא, והיא תשובה הנובעת מבחינת יחידה שבנפש. לכן קנה עולמו ברגע אחד.

ארבעה שמות ניתנו לארץ: ארץ – כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה פירותיה. תבל – כנגד תקופת תמוז שהיא מתבלת פירותיה. אדמה – כנגד תקופת תשרי שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה. ארקא – כנגד תקופת טבת שהיא מורקת את פירותיה.

טבע הטביע הקב״ה בנפש האדם, שדבר שאדם מקבל מחברו בחסד חינם – בלא עמל ויגיעה, אין הוא מתענג בו – באותה מידה שמתענג מדבר שלו – שעמל בו ויצר אותו והשקיע בו את כח עצמו.

"אין קורין אבות אלא לשלושה" והם אברהם יצחק ויעקב – אבות האומה. אמרו חז"ל: האבות הן הן המרכבה, והוא משל על שני ענינים שהיו באבות הביטול וההתעלות.

"יצירה דכללות": "עקודים" ו"כתר דאצילות", שהם מתחילת "התרקמות" הספירות (אחרי ה"בריאה" בא"ק) ועד סוף התפתחותם, טרם ש"נולדו" להיות "מציאות ממש" של "ספירות ממש" ב"ציור" ובגבול של עולם האצילות (ה"פרטי").

'בריאה דכללות": הספירות והעולמות, הגבול וה"ציור", עברו ממצב של "אין" למצב של "יש". למרות שבגלוי זה נראה ממש כמו קודם (כמו שברגע התחלת ההריון לא רואים שום שינוי), אבל כאן העניו כבר "הולך לכיוון זה", ”יש כבר על מה לדבר".

"אצילות דכללות": פירוש המילה "אצילות", מלשון "האצלה והפרשה" (בניגוד ל"בריאה", שהיא דבר חדש) הוא ש"האצילו" משהו ממה שהי' קודם. לא התחיל כאן עדיין שום דבר חדש, ואפילו לא "מדברים על כך". זהו עדיין המצב הקודם, מצב של "אין" מוחלט, אלא שזהו לא המצב הקודם כמו שהוא בכל תוקפו ובכל עצמותו, אלא רק "האצלה" ו"הפרשה" של "משהו" ממה שהי' קודם. אבל אנו בהחלט נמצאים עדיין במצב הקודם.

ה"יש" המוגמר, שכאן "חותרים"כדי להגיע אליו הוא "עולם האצילות". כלומר: לא מדובר כלל על שום "תפיסת מקום" לנבראים, ובוודאי שלא מדובר על נבראים בפועל. מה שכן מדובר כאן הוא על "ציור" והגבלה של "עשר ספירות" באלוקות גופא.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)

למעלה מ"כתר" (אך לפעמים כוללים גם אותו בתוך "כתר", כשמדברים בצורה כללית יותר, ובכל אופן למעלה מ"עתיק ואריך") ישנו עולם ה"עקודים" שבו "עשר אורות עקודים בכלי אחד".

למעלה מעולם האצילות הוא "כתר עליון" המתחלק בפרטיות לשני חלקים: "עתיק יומין" ו"אריך אנפין. "עתיק" הוא "המדריגה התחתונה שבמאציל" ו"אריך" הוא "ראש וראשון לנאצלים".

קודם הצמצום היה אלוקות בפשיטות, דבר מובן ופשוט. ומציאות העולמות והנבראים בהתחדשות ואחרי הצמצום הראשון התהפכו היוצרות מציאות הוא בפשיטות ואלוקות בהתחדשות.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)

ספירת המלכות מבטאת את העדר ההגבלה המוחלט של ה' יתברך, שלמעלה מכל ענין של מעלה ושלימות, עד שכביכול אין הוא יתברך מוגבל ומוגדר גם לא ב"ציור" וב"הגדרה" של "שלימותו שלו" ש"אין עוד מלבדו", אלא יכול הוא לברוא ולהוות גם דברים שיהיו כאילו נפרדים ממנו יתברך, ואף על פי כן לא יחול שום שינוי ח"ו בעובדה האמיתית המוחלטת ש"אין עוד מלבדו".

אין אנו יכולים כלל להבין את עניין אחדות ה' בשכלנו, וקשה מאד אפילו לצייר זאת בשכלנו גם בלי להבין, "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם". לפיכך, כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו. לכן אין לנו אלא "להאמין אמונה שלימה דאיהו וגרמוהי חד. היינו, שמדותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מאוחדות עם מהותו ועצמותו.

"עולם האצילות" הוא "עולם הספירות", שכל מציאותם הוא אלוקות. דוגמת עשר כוחות הנפש שבאדם (השכל והרגש), שמהוים חלק מאישיותו. המהות הגלויה של האדם הם שכלו ורגשותיו. ולמרות זאת הם רק כוחות הנפש ("כוחות" ולא "עצם"), שכן הנפש עצמה היא "פשוטה" ובלתי מוגבלת ואין בה חלוקה לכוחות פרטיים כלל. כך עולם האצילות. הספירות שבו אינם ח"ו דבר נפרד מאלוקות אלא הם כוחות אלוקיים, ואין כאן שום נתינת מקום לנבראים כלל.

כשם שהלבוש הוא דבר זר ונפרד מהאדם עצמו, כך הכוחות האלוקיים שבעולמות בי"ע, למרות היותם כוחות אלוקיים, הרי הם כבר "נותנים מקום" שיהיה דבר נוסף כביכול – שיתהוו נבראים, שבעצם הימצאותם מהווים הם ניגוד לאמת האלוקית האמיתית ש"אין עוד מלבדו", אין שום מציאות כלל חוץ הימנו. ולכן יכולים להתהוות נבראים בעולמות בי"ע.

ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונישאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלוקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות (תניא, קונטרס אחרון עמ' 312).

השבירה בעולם התוהו שבמקורו הוא לא בגדר זמן, היא המשכת שפע לעולם הזמן באופן של שבירה, המתחדשת בכל רגע ורגע, בהתאם לעולם הזמן המתחדש בכל רגע ורגע. כאשר מגיעה השבירה לעולם הזמן יש בכל פעם שבירה חדשה. כשהשפע הבלתי מוגבל מגיע לעולם הזמן הוא נעשה מוגבל ובגדר זמן. וכל פעם שנופלים שברים חדשים – ניצוצות של תוהו – בכוח הצומח יש צמיחה חדשה, הולדה חדשה.

"ישת חושך סתרו" הוא חושך והעלם, בחינת פנימיות "עתיק" – בחינת ההעלם העצמי שלמעלה מבחינת אור, המשכה מבחינת עצמות א"ס ב"ה.

בסדר של השתלשלות יכול להתהוות דבר רוחני מדבר רוחני גבוה ממנו, אף שיכול להיות מרחק גדול ביניהם, כמו נפש הבהמה שהשתלשלה מפני שור שבמרכבה. לעומת זאת ה"יש" הנברא אינו יכול להתהוות בסדר של השתלשלות, מציאות של "יש" מ"אין" יכולה להיות רק על ידי הקב"ה – "בחיק הבורא", שהוא אין סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות.

עניין המשכת גילוי פנימיות ועצמות אור אין סוף בגילוי למטה בעולם התחתון דוקא – אין זה מצד איזה הכרח וטעם שכלי אלא שהוא למעלה מטעם ודעת. בשביל זה ירדו נשמות לעולם. ונשמות ישראל על ידי עבודתם בקיום תורה ומצוות ממשיכים בחינת עצמות אור אין סוף למטה.

הפרסא, היא הפרוכת, המפסקת בין אצילות לבריאה, יצירה עשיה, שהוא מסך עב המבדיל ומעלים את האור הרב והזך עד למאד של עולם האצילות.

אור הסובב ומקיף את החלל ומקום פנוי מהווה ומחיה את העולמות מאין ליש. אור זה אינו מצומצם כל כך, אולם אין הוא מתלבש בתוך העולמות להחיותם בבחינת גילוי והשפעתו על העולמות היא בבחינת "מקיף" ובהעלם בלבד. מאור הסובב נמשך הקו וחוט אל תוך החלל ומקום פנוי, והוא אור המכיל הארה מועטת ומצומצמת מאד מאד, אך החיות האלוקית שבו ממלאת את כל העולמות ומתלבשת בפנימיותם ובגילוי באופן של קירוב, והשגחה פרטי פרטית.

הקו והרשימו מתיחדים כאורות וכלים לכלל העולמות כנשמה וגוף. וראה הקב"ה שברשימו בלבד, שהוא בחינת דין וצמצומים, בלי המשכת הקו – מידת הרחמים, אין העולם יכול להתקיים, לכן המשיך אור מסביבות החלל לתוכו.

עניין הרשימו הוא רושם האור הבלי גבולי שלפני הצמצום, רושם בעלמא מאור אין סוף שלפני הצמצום. מה שלא נגע בו הצמצום. הוא בחינת כוח הגבול שבאין סוף.

ההבדל בין עיגולים לקוים הוא כמו בעיגול גשמי שאין לו ראש, תוך וסוף, ואין בו שום התחלקות לשום קצוות לעומת קו ישר, שיש בו כל הבחינות הללו. ספירות היושר עומדות באמצע העיגולים כאדם העומד, שהוא בבחינת קו ישר, שנדמה לו תמיד, שעומד באמצע הרקיע העגול.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312). וכהמשך ההסבר לסדר ההשתלשלות – אדם קדמון הוא העולם העליון ביותר בסדר ההשתלשלות, לאחר הצמצום הראשון.