פרשת-האזינו

הקדוש ברוך הוא מצווה על משה לכתוב שירה שתהיה לאות ולזיכרון לבני ישראל, שירה שתוכנה הוא ברית עולם בין השם לישראל, להזכיר להם הן את הבטחות הקדוש ברוך הוא לעמו אם יקיימו מצוותיו והן אזהרות על עונשי הגלות אם לא ישמרו מצוותיו.

הקדוש ברוך הוא מצווה על משה לכתוב שירה שתהיה לאות ולזיכרון לבני ישראל, שירה שתוכנה הוא ברית עולם בין השם לישראל

הפסוק: "ישאהו על אברתו", כוונתו, ישראל קדמו לכל דבר אפילו לתורה, וכדאיתא במדרש: שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קדם.

מדת הרחמים מושרשת בפנימיות הכתר, לפיכך נפלה למטה מטה עד הנשר. נשר מלשון נשירה ונפילה, דנפיל מן דרגי׳, עד לעוף טמא שמחוץ למקום הקדושה.

הפסוק בפרשתנו פרשת האזינו: כנשר יעיר קנו, מלמד על בחינת הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, כהמשך לכתובים שלפניו, ששם נאמר ימצאהו בארץ מדבר גו׳.

הרבי מסביר שמשמעות הפסוק: כי חלק הוי׳ עמו… היא שישראל הם חלק מן העצם, ובחלק מן העצם נמצא כל העצם, שכאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו…

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן א. הַשֵּׁם שׁוֹמֵר עַל עַם יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ עַל _______ _______ ב. "הַשֵּׁם _______ יַנְחֶנּוּ" ג. הַנֶּשֶׁר מְרַחֵף עֲלֵיהֶם


הביטוי בעצם היום הזה המופיע בפרשת האזינו נדיר בתורה ומשמעו: באמצע היום. מדוע מציין הקב"ה את זמן פטירתו המדויק של משה? ועונה: "וכל מי שיש בו כוח למחות – יבוא וימחה"?

הָרַמְבַּ"ן, רַבִּי מֹשֶׁה בֶּן נַחְמָן, לִמֵּד פַּעַם אֶת תַּלְמִידָיו, שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת וְאַף כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם רְמוּזִים בְּפָרָשַׁת הַאֲזִינוּ.

בחודש תשרי קוראים את פרשת האזינו, שעל ידי כך מקבלים את השכר מהקב״ה לקבלת כח המשפיע על ידי שמים וארץ לכל סוגי העבודות, ועל ידי כך כל השנה.

שְׁלוֹשָׁה אֵרוּעִים חֲשׁוּבִים נַעֲשׂוּ "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" – בְּאֶמְצַע הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה בִּמְלוֹא עָצְמָתָהּ. כִּי כָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם לְהוֹדִיעַ כּוֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁהוּא כָּל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁבִּרְצוֹנוֹ וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ.

הדביקות בה' היא דבר נצחי הנדרש בכל עת. הקשר עם הקב"ה דומה לטל, שהוא סימן יפה לעולם, והעולם זקוק לו תמיד, ולעולם אינו נעצר, בדומה לשמש המאירה ומחממת את העולם בכל יום ועל ידה חיים הנבראים. לקשר חיוני ותמידי זה אין תחליף.

יְלָדִים יְקָרִים, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּשֶׁנַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּנוּ בְּיַחַד כְּאִישׁ אֶחָד, כְּדֵי לְהַמְלִיךְ אוֹתוֹ עָלֵינוּ, וּכְדֵי שֶׁיָּדוּן כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ עַל עֲבוֹדָתֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה; נִהְיֶה בְּהִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, וּכְשֶׁנִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר שֶׁהוּא קוֹל פָּשׁוּט וְנַרְגִּישׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מֵעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ, נֵדַע שֶׁהַשֵּׁם יַעֲמֹד מִכִּסֵּא דִּין וְיֵשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, וְהָאֵימָה וְהַיִּרְאָה יַהַפְכוּ לְגִילָה וְשִׂמְחָה.

נשר הוא סמל למידת הרחמים, ולא סתם רחמים אלא רחמים רבים. הקב"ה מתגלה אלינו במידותיו הם "רמ"ח אברים דמלכא", "רמ"ח אברים" המתגלים על ידי המצוות – "רמ"ח פקודין"! ומחיבת קיום המצוות אומר הקב"ה – "מעלה אני עליכם כאילו עשאוני". אולם מצות התשובה מעוררת מידה נעלית יותר – רחמים רבים דוגמת הנשר שלמעלה מרמ"ח אברין דמלכא – "ישאהו על אברתו". לכן קוראים פרשת האזינו בשבת תשובה או סמוך לכיפור.

בדומה לנשמה שעשתה דרכה למטה לבירא עמיקתא מאיגרא רמה, מ"נשמה שנתת בי" עד ל"נפחתה בי" בעולם הזה התחתון, כדי שבעולם הזה תהיה לה עליה מלמטה ביותר, כדי שתעשה דרכה חזרה בסולם המוצב ארצה שראשו מגיע השמיימה; גם "בחינת הנשר", בחינת מידת הרחמים, ירד ונפל למדבר שמחוץ למקום הקדושה, כדי לאפשר ליהודי עליה מהמדבר, עליה רמה ונישאה עד לפנימיות הכתר.

זוהי מעלת האדם שבבריאתו נעשה שותף לבריאה, ומשלים את הבריאה. שהעולם נברא במדידה והגבלה, ואדם הראשון על ידי עבודתו פורץ את כל הגדרים. על ידי עבודת האדם נמשך אור שלמעלה ממדידה והגבלה.