חב"ד – אור אין סוף הוא אתר ללימוד יהדות וחסידות בשפע של מאמרים וסיפורים המלווים בהרצאות סרטונים וניגונים בנושאי פרשת השבוע, זוגיות, סוגיות בתנ"ך ועוד, באור החסידות והקבלה. אתם מוזמנים לגלוש בהנאה.

עניין המצוות קשור בזה, שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ועלינו הוטלה המשימה להכין את הדירה, על ידי עבודת הבירורים, על ידי הפרדת הטוב מן הרע (=הקליפה) והעלאת ניצוצות הקדושה. עלינו לנקות את הדירה ב"סור מרע", ולקשט אותה ב"ועשה טוב". אם העבודה נעשית כדבעי – מה טוב! ואם לא – לפי גודל הפגם, כך היא רמת המירוק והזיכוך.

האדם נושא בקרבו כל זמן קיומו, מצד אחד, את הגשמי הנפסד והולך, דהיינו, מה שקשור בתאוות לבו – יצרו הרע. ומצד שני, את החיות האלוקית, חיי הנצח – מה שקשור במוחו ושכלו – יצרו הטוב. והוא מצווה לבחור בחיים, כלומר, לתפוס בכל דבר את הרוחני שבו ולא את הגשמי והחומרי שבו. ועל ידי שיודע את מקום משכן הנפשות יכול לבחור בטוב, כי מה שבא מהמוח בדרך כלל הוא קדושה, ומה שבא מהלב בדרך כלל הוא קליפה.

ה"בינוני" עובד ה' הוא במלחמה תמידית עם היצר הרע, ומשנה רגילותו כל הזמן. אלא שגם הוא צריך לתת דעתו, שלפעמים יצטרך לחזק את העבודה או להחליפה.

מי שקיים מצוות בפועל, אף אם זה לא נבע מאהבה בהתגלות הלב, אלא באהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, שנקראת: מחשבה טובה בלבד. אמנם אהבה מסותרת זו רחוקה מהמעשה ואינה מתלבשת בו, אלא שהקב"ה ברוב חסדו מצרפה למעשה, כאילו היתה אהבתו בהתגלות הלב. מכאן שיש ערך למחשבה טובה אף שאינה כוונת הלב בשלימות.

הצדיק בחר בטוב. הוא הגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית עד שהנפש האלוקית ממלאת את תודעתו, מהותו ועצמותו הגלויה, ושולטת בכל פרטי הגוף; כך שכל בחירתו החפשית שבנפש השכלית לדבוק בה', היא האדם עצמו. צדיק שאינו גמור עשה את עבודת האתכפיא בשלימות, אך לא השלים את עבודת האתהפכא, שלא הפך את הרע שבנפשו הבהמית, לקדושה.

מי שחוטא אפילו חטא אחד קל נקרא "רשע" בשם התואר והמעלה, הן במהותו והן בהתנהגותו. כי מכיון שאין לו קבלת עול מלכות שמים כדבעי, הוא מסוגל לחטוא ולמרוד בה'. אך יש הרבה דרגות ברשע. מ"רשע וטוב לו" שקרוב לבינוני, ויוכל לחטוא רק לעיתים רחוקות או לעיתים קרובות שגם בזה יש הרבה דרגות, עד ל"רשע ורע לו", שהרע שבו התגבר כל כך על הטוב, וגם בזה יש דרגות רבות. בכל זאת בכל יהודי אפילו רשע גמור יש טוב המקיף עליו שנשאר באופן נצחי.

מהבינוני מושלל עניין החטא באופן קבוע ותמידי, שאין לבושי הנפש של הנפש הבהמית מצד הקליפה גוברים להתלבש בגוף. הוא שומר את כל "מצוות לא תעשה" וגם "מצוות עשה" עושה לשם שמים, ואפילו ענייני העולם כאכילה ושתיה עושה לשם שמים. אין הוא פורק עול לעולם, ואף נזהר שלא להרהר הרהורים רעים. לכן אין הוא נקרא "רשע" אפילו שעה אחת ואפילו רגע אחד כל ימיו. ואף הרהורים העולים מהלב למוח ממילא, הבינוני דוחה אותם, כדי שלא יהיו מחשבה ממש.

האמת נמצאת בכל מקום לפי מדרגתו, בכל מדרגה יש האמת שלה, ותמיד יש מדרגה גבוהה יותר שלגביה המדרגות התחתונות אינן אמת. והסימן לעליה במדרגה הוא, כשהמדרגה הקודמת כבר אינה האמת שלו. זה מה שנדרש מהבינוני לעלות ממדרגה למדרגה עד שמה שנראה לו אתמול בשמים ובלתי מושג, יהיה בארץ ובהישג יד, עד שישאף לשמים חדשים וארץ חדשה בכל יום מחדש.

כל אדם, ללא קשר להתפתחותו השכלית או להכשרתו הרוחנית, יכול להגיע למדרגת "בינוני" בבת אחת, אפילו אם לא יתבונן בגדולת ה', ועדיין יש לו תאוות, הוא רק צריך להחליט שמעכשו אינו רוצה למרוד בה' ולחטוא בפועל. אין דורשים מהבינוני רגש שבלב, שאינו יכול למאוס ברע תמיד. ואף אם בטבע ברייתו הוא נמשך לכל תענוגי העולם הזה, הוא יכול לחסום את הרע שבלב שלא יתפשט לאברי הגוף וכחות הנפש, כי המוח שליט על הלב.

רשעים לא רק שאינם יכולים לעבוד את ה' מתוך רגש פנימי של אהבת ה', ובאופן קבוע ומסודר, אלא שעבודת ה' שלהם מוסיפה חיות בסטרא אחרא, עד שיעשו תשובה. ומהו עניין התשובה? – לשבר הקליפות שהן המסכים היוצרים מחיצה בין החוטא לבין הקב"ה. ושתי דרגות במחיצה זו: מסך דק המבדיל אותו מעט מה', היא קליפת נוגה, או מחיצה של ברזל שמנתקת אותו לגמרי מה', על ידי שלש קליפות הטמאות.

האמונה בעם ישראל חזקה כל כך, לכן אפילו קל שבקלים – המזלזל במצוות, ופושעי ישראל – שמורדים בזדון בעברות חמורות; כשמבקשים מהם להמיר את דתם, הם מוסרים נפשם על קידוש ה' ברוב המקרים, ואפילו מוכנים לסבול עינויים קשים. זהו כח מסירות הנפש שלמעלה מהשכל שנמשך מהחכמה שבנפש. מסירות נפש שמעל אהבת ה' הרגילה ונמצאת גבוה ועמוק בנפש היהודי, שאינו מוכן לכפור בה' אחד, ומקדש את ה' על ידי קיום המצוה: יהרג ואל יעבור.

שאיפת הנשמה להיכלל בשרשה הוא רצון נסתר ונעלם של הנפש שאינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן. תשוקה מעצם הנשמה שמרגיש רק אלוקות, תשוקה מניצוץ בורא שלמעלה מהיחידה שבנפש, למעלה מרצון. וניצוץ בורא המלובש ומאיר בניצוץ נברא הוא היחידה שבנפש הבטלה לבחינת יחיד הוא עצם הנשמה ומיוחדת עמו. זהו מהות בחינת החכמה שבנפש, שכל עניינה רצון ותשוקה להתבטל לה' ולהתכלל בו. זוהי מדרגת החכמה שמאיר בה אור אין סוף ב"ה, שאין עוד מלבדו.

לגבי הקב"ה הבריאה אינה קיימת כלל, שהוא לבדו הוא יחיד ומיוחד בדיוק כמו קודם שנבראו העולמות, ולא חל שום שינוי באחדותו. אין שום מציאות נפרדת ממנו, שהכל בטל אליו במציאות. משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש. אם כי כלא חשיב בכף הדמיון, כי הרי העולם בהרגשתו קיים, ומכיון שזהו רצון ה' שירגיש כך, לכן העולם מציאות, שיש בו דומם, צומח, חי ומדבר.

דבור ה' ומחשבתו מיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, גם אחר שיצא דבור ה' אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, שאין שום שינוי לפניו בין לפני הבריאה בין אחרי הבריאות. כמו, דרך משל, דבור ומחשבת האדם לפני שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, כאשר הן בכח בשכלו או בתשוקה שבלבו; שלפני שעולים מהלב למוח באותיות המחשבה, הן מיוחדות בשרשן.

גסות הרוח היא עבודה זרה – כי מי שבאמת הוא אין ואפס, אבל חושב את עצמו למציאות וחשוב, אפילו שמאמין שה' גדול וחשוב ממנו, חסר לו בביטול לה' ובהבנה באחדותו – שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). והוא כעובד עבודה זרה. ולכן אמרו חז"ל, שמי שיש בו גסות הרוח, כאילו הוא עובד עבודה זרה (סוטה ד ב). שהכלי לקדושה הוא דוקא הביטול המוחלט.

הדרך להתאחד עם ה' ולהידבק בו הוא על ידי תורה ומצוות. רק שיש מעלה בתורה על המצוות. שהתורה היא דבר ה' המאוחד עם ה', ורמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, אברי המלך הקב"ה. שהמצוות דומות לאברים, כשם שהנפש מתאחדת עם אברי הגוף, כך מתאחד הקב"ה עם המצוות ומקיים המצוות מתאחד עם ה'.

האדם החוטא גרוע מהקליפות וסטרא אחרא שנקראים עבודה זרה ואלקים אחרים, כי בעוד הקליפה מאמינה בה' מקור חיותה ומכירה בו ועושה רצונו, החוטא מורד בה', עושה נגד רצונו, נפרד ממנו וכופר באחדותו, במלכותו, בריבונותו ובעליונותו עליו יותר מהקליפה. מאחר שחושב שדעתו ורצונו חשובים מדעתו ורצונו של הקב"ה.

אם יהודי מוכן למסור נפשו כדי שלא להיפרד מה' אחד, על אחת כמה וכמה שיהיה מוכן להשתדל לשבור תאוותיו, שמביאות אותו לידי עבירה. שהרי הרבה יותר קל לשבור תאוות מאשר למסור את הנפש. וכשיחדיר למודעותו והכרתו שעל ידי עבירה אפילו קלה הוא נפרד מה' אחד בשעת העבירה, כמו בעבודה זרה ממש – אזי יזהר מאד לקיים תורה ומצוות, כי על ידי כך הוא נדבק בה'.

יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה' – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.

מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה', אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה' כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו.

מפרשת ויגש למדים שכל יהודי הוא בעל הבית על העולם, ואין לשום אדם בעולם שליטה על יהודי. גם בזמן הגלות יהודי יכול להתנהג "כרצון מרדכי" למעלה מהגבלות העולם.

לכל עם ישראל אנשים נשים וטף שליחות משותפת בשוה. ולכל יהודי בפרט שליחות פרטית מיוחדת – יש מי ששליחותו בעיקר בלימוד תורה (דוגמת יששכר), ויש מי ששליחותו בעיקר בגמילות חסדים (דוגמת זבולון). ולכל אדם כוחות נפש במניין תרי"ג, ולכל כוח השליחות והתפקיד המיוחדים לו. ולזה נוספים ההבדלים מחמת גיל – בן חמש למקרא בן עשר למשנה וכו', אך הכל לתכלית אחת – לעשות לה' ית' דירה בתחתונים!…

האמונה היא מעלתו המיוחדת של עם ישראל שבזכותה נגאל ובזכותה ייגאל. כשעם ישראל יצא ממצרים הוא נגאל מהמיצרים והגבולים אפילו מ"מצרים דקדושה". הוא נגאל אפילו מההכרה הטבעית המוגבלת, המחפשת בכל דבר את הטעם ההגיוני, מהאמונה המוגבלת בשם "אלוקים", שורש ההתהוות. וכמובן שנגאל גם מ"מצרים דקליפה" המשכחת את האלוקים לגמרי… מהירידה מטה מטה עד להשתקעות במ"ט שערי טומאה. עם ישראל התעלה לדרגת "מאמינים".

עם ישראל כולו חוגג את חג החנוכה. עם ישראל "אור לגויים" מדליק נר חנוכה, ש"מצותה משתשקע החמה". על ידי הגברת האמונה בה' שהוא הכל ואין עוד מלבדו, הוא מגרש את החושך וההעלם, עד לגילוי אלוקות שלמעלה מסדר השתלשלות, שזהו עניינו של המספר "שמונה". לכן חג החנוכה הוא "שמונה ימים" בו מדליקים "שמונה נרות", דוגמת הכינור של "שמונה נימין" שיהיה לעתיד לבוא.