נער ממשפחה חסידית שבנעוריו התדרדר וירד מדרך התורה והמצוות וההשגחה העליונה הביאה אותו להיפגש עם הרבי המהר"ש עד שבסוף נפגש עם הרבי הריי"ץ וחזר בתשובה.

מופת של הרבי הרש"ב. כך חזר יעקב לדרך התורה והמצוות, לאחר הירידה העצומה שהייתה לו, ויראת השמים שלו התחזקה ביותר, במיוחד לאחר שראה נסים גלויים.

לצערנו, יש עדיין הרבה יהודים שאינם יודעים שהם יהודים, ובהיותם תינוקות שבויים עלינו לעזור להם לגלות את זהותם היהודית. מולי דוד היתה אחת מהם.

מי היה מאמין שערבי מוסלמי שהתחנך על ברכי הקוראן במסגדים הקיצוניים יתגייר ויקים בית נאמן בישראל? להלן סיפורו המדהים של ערבי שהתגייר.

"ראיתי את המתחולל בלבו של אותו יהודי", סיים הבעל-שם-טוב, "והמתנתי לתפילתו. רציתי להתפלל יחד עמו. זו הסיבה לאיחור התפילה היום, אך זכינו להתפלל יחד עם בעל התשובה, ותפילתנו הגיעה יחד עם תפילתו היישר לריבון העולמים".

התברר שבמשך שתי דקות היא מתה מוות קליני, ובאותו זמן עלתה לשמיים ועברה את כל הגלגולים עד בריאת העולם ועד האין המוחלט.

אליעזר בן דורדיא בעל תשובה יוצא מן הכלל. הוא ראה שענין התשובה תלוי רק בו עצמו, לכן הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. רגש התשובה שלו היה כה חזק עד כדי כלות הנפש. תשובתו היתה למעלה מהגבלה – שלא בסדר והדרגה, אלא בשעתא חדא, והיא תשובה הנובעת מבחינת יחידה שבנפש. לכן קנה עולמו ברגע אחד.

"רוני. הייתי בעולם האמת. אתה רואה את החכם הזה? כאלה חכמים ראיתי בשמיים. הם אמרו לי בבית דין של מעלה: 'אתה רוצה לחזור לעולם? תלך לבן שלך שחזר בתשובה. בזכותו תוכל לחזור. ואם לא – תישאר כאן!' אמרתי להם: 'אני רוצה להיות כמו הבן שלי', והם החזירו אותי לחיים…"

באותו יום חתם יניב חוזה על הדירה ברחובות ובני הזוג עברו אליה. כאשר העביר את חפציו הופתע לגלות שיש ברחובות קהילת חב"ד פורחת ומשגשגת. וכך זכו להקים בית חסידי משפיע והתקיים בהם גם המכתב השני ב"אגרות קודש"…

המאמר הראשון שפתח דיבר על אור הממלא ואור הסובב, דברים שממש ראה בהזיה הגדולה. הוא הרגיש שהגיע למקום הנכון ושהוא לא לבד בהזיות שחווה, שההזיות הללו היו מצד הטומאה, ואילו כעת זכה לפגוש את האור מהצד המתוקן והנכון.

כשחזרה לדירתה השכורה, חיכה לה מכתב מחברתה הטובה מילדות, שכבר היתה נשואה ואם לילדים, ואשר ליוותה את מסעה מרחוק לאורך כל תחנות חייה. היא כתבה: "את מנסה כל-כך הרבה למצוא את האמת – למה שלא תנסי לבדוק גם את היהדות?!"

הם הופתעו מכך שלא התנפלה עליהם בצעקות וגם וויתרה בקלות על עשרת הדולרים. לא הבינו מדוע ביקשה דווקא את הדולר הבודד. הנער לקח אותם לפינת רחוב והצביע על תיבת דואר אדומה ומגושמת ואמר כי השליך לתוכה את הדרכון. מוכר בדוכן סמוך הסביר להם שכבר רוקנו את תיבת הדואר ואי אפשר לדעת לאיזה סניף בדלהי הגיעה תכולת התיבה.

לאחר שניצל בנס, מצא את עצמו מותש ורחוק בלב-ים, בשעת בין-ערביים, בפחד מוחשי מאוד מהכרישים. כל גל חשוד וסנפיר מבצבץ החרידו אותו. מה יכול יהודי לומר בלב-ים שורץ כרישים? הוא קרא "שמע ישראל!", המשיך לשחות מעט, ושוב קרא "שמע ישראל!" וחוזר חלילה. חש שרק הכח העליון שהציל אותו לפני שעה קלה, יכול להביאו לחוף מבטחים.

למחרת בבוקר הזמין המנהל את אלדד לחדרו. לא היה צורך בחכמת אלקים כדי להבין מהי מטרת הפגישה. אלדד נכנס לחדר בדחילו ורחימו ונתקל בפניו חמורות הסבר של מר ראובני, שאפילו לא הציע לו לשבת. "התפלאתי מהשקט שהשתרר בשיעורים שלך. אף מורה, ובטח שלא חדש כמוך, לא הצליח להחזיק את הכיתה ככה… והנה אתמול קבלתי סוף-סוף את התשובה…"

יהודים רבים, שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, שמעו את סיפורו של אמנון יצחק ונדהמו לשמוע על מסירות נפשו, כיצד חצה גבולות תהומיים של מוות ושנאה רק כדי להיות יהודי. חלקם קיבלו על עצמם מיד להניח תפילין והיו כאלו שאף קיבלו עליהם חיי מצוות מלאים.

בלימודי החסידות למד, שכל מה שיש בעולם הזה ונראה בעינינו כמציאות הוא בעצם "יש מדומה" ורק הקדוש-ברוך-הוא, שאין עוד מלבדו, הוא "היש האמיתי", כלומר המציאות היחידה בעולם הדמיון.

מה נותר לו כעת? ספר התנ"ך. כאשר פתח את התנ"ך החליט להתנתק מהפרשנות הנוצרית שהודבקה לו בכנסיה. הוא קרא את התורה והגיע לסיפור מתן תורה. בכל הדתות בעולם מסופר על איש מיוחד מאוד שזכה להתגלות אלוקית שעליו להעבירה לאנושות ואילו ביהדות מסופר שמשה רבינו קיבל את התורה לעיני כל ישראל, כלומר לפני מיליוני עדים. הבין שלא ניתן לפברק סיפור התגלות שבה נכח עם שלם ולהעבירו מדור לדור. חש שסיפור מתן תורה בלבד מוכיח את אמיתות התנ"ך מעבר לכל ספק.

אט-אט החלו התפילות והקריאה בתורה לחלחל לנפשו. הוא קלט שיש לעם ישראל מסורת מפוארת בת אלפי שנים, ועם זאת אין להם ולילדיהם כמעט שום קשר אליה. עדיין לא העלה את הנושא על דל שפתיו. יום אחד פנתה אליו אשתו: "חשוב לי שילדינו לא יתנתקו ממורשת עם ישראל."

אלפרדו היה אדם רציונלי ללא חזיונות ודמיונות שוא. כעת, לראשונה בחייו, נחשכו עיניו בצהרי היום מרוב צער על כך שהשבת הראשונה של השנה – "שבת בראשית" תעבור עליו סתם כך. הרב בראל הספיק לרדת למטה ואילו אלפרדו נותר ליד פתח המשרד כשהוא בוכה ואף צועק בקולות מחרידים.

כאשר הגיע למחצית הדרך, הבין שאין לו מספיק זמן כדי להגיע לכפר, לנוח, ולחזור בזמן לבית-הכנסת. הוא התיישב בין שני הרים ופתח בשיחה חופשית עם ריבונו של עולם, שבה הודה לו על הזכות להתפלל, אפילו זמן מועט, בבית-כנסת יהודי ביום הכי קדוש. לאחר מכן חזר בשמחה לבית-הכנסת המלא בקולות תפילה עד לסיום תפילת הנעילה.

ישראל לא הגיב והשיחה ביניהם הסתיימה בהחלטה לשמור על קשר להבא. לאחר שהניח את השפופרת נותר ישראל מהורהר והביט על כלובו של תוכידוס שמשום מה שתק לאורך השיחה. מירב שאלה: "מי דיבר איתך? למה התלהבת כל-כך?" וישראל ענה לה תשובה מפתיעה: "את יודעת מה?! נראה לי שהוא בעליו של תוכידוס…"

הגיע הרגע המיוחל. אבישג עלתה על המכונית שהובילה לשדה התעופה במיאמי, אך הם איחרו לטיסת "אל-על" בשעתיים שלמות. בכל זאת אמה הצליחה לעכב את הטיסה כאשר התחננה לפני הצוות הישראלי שימתינו לבתה המשתחררת מהכלא. אם היו מחמיצות את המטוס היתה מתעכבת עוד שבועיים לפחות. כאשר נכנסה לבטן המטוס וראתה את הישראלים המדברים עברית היתה מאושרת, ובעת שראתה בשעת תפילת שחרית כמה נוסעים עטופי טלית ועטורי תפילין הרקיעה שחקים מריבוי שמחתה.

לפתע הרגיש כמה הוא קטן ואפסי מול הבורא. כמה הכל יכול להתהפך בן-רגע. מלך העולם המדומיין יכול לאבד הכל ולהפוך לאביון גמור בהרף עין, ובפרט בעניינים המפוקפקים שבהם עסק. כעת הרגיש בבירור שמלך העולם האמיתי נמצא בכל מקום בעולם ומשגיח עליו בכל צעד ושעל, גם כשאינו מודע לכך כלל.

ביום-כיפור עבר חוויה מרעידת נפש. הוא הרגיש בעת התפילות את הקדוש-ברוך-הוא בעצמותיו. אי-אפשר לתאר זאת. כאשר התוודה, עשה זאת ברעדה, כאשר אמר "אשמנו", הרגיש את ה"אשמנו" של כל ימי חייו, ואחריו את ה"בגדנו" של כל חייו וכך הלאה. המילים האירו לו באור עצום, נפשו התגלתה לו והוא חש ברגשי תשובה נעלים הבוקעים ממעמקיה. הכל האיר מבפנים. אז חש בבירור שה' סובב מלמעלה את כל דרכיו עד כה, רק כדי שיגיע לנקודת ההכרה הזאת.

ביום ששי לפני השקיעה, הדליקו בבסיס נר חמישי של חנוכה, לפני הדלקת נרות שבת. שי התעקש לראות את הדלקת הנרות ולהסתופף לאורם. נרות החנוכה האירו לו, מעבר לכל ספק, שמישהו משגיח עליו כל העת, שכל חייו מתחברים ליחידת משמעות אחת.

מרוב בהלתו מסר להם את כתובתו המדויקת ואף נתן בידם את מפתח הדירה. השעה היתה שלוש אחר-הצהרים, והוא החל לדמיין כיצד השוטרים נוסעים לדירתו, עולים במדרגות, פותחים את הדלת ונכנסים לתוך הדירה, מחפשים ומחפשים, עד שהם פותחים את הארון, שבו מחכה להם מזוודה מלאה בחמשה-עשר קילו חשיש! וכאשר ימצאוה לא יצא מבית הכלא שנים ארוכות מאד…

כאן הגיעה ההתרגשות לשיאה. רחל הרגישה מחנק בגרונה והדמעות החלו זולגות על לחייה – אדון כל הנשמות… המחזיר נשמות לפגרים מתים… מה שלא העזה לספר במשך שנים, כתוב כאן במפורש! היא המשיכה לקרוא לפי הסדר…

באותו לילה ממש הגיעה לצפת ונקלעה, בעצת עוברים ושבים, למכון "אסנט" לקבלה וחסידות. בדיוק באותו יום נערכה שם הדפסה חגיגית של ספר התניא שליוה אותה בתרמיל בכל המסע המסוכן ושמר עליה מפני המכשף, מפני אותו האיש, מפני הסמים ומפני טירוף הדעת. כעת הודפס ברוב פאר והדר, כאילו לכבודה, לכבוד בת המלך האבודה שחזרה לעצמה.

לא נותר אצלו דבר פרט לידיעה, שכאשר יחזור לארץ עליו לבדוק את ענין היהדות. האחות, שאליה כתב, התקרבה כשנתיים לפני כן ליהדות. הוא נזכר שהיא אמרה פעם כי "מי שנעשה לו נס צריך לומר הגומל". כמו כן זכר שיש מושג ביהדות שנקרא "נדר", שאומרים אותו בעת צרה. כעת פנה לראשונה בחייו למי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף: "ריבונו של עולם… אם אתה נמצא פה ושומע אותי, תדע לך שאם תוציא אותי מפה בחיים, אני… הולך לומר הגומל בכותל!…"

היו אלו ימי אלול. הרב יוסי דיבר על ראש-השנה המתקרב ועל כך שההחלטות שנקבל כעת ישפיעו על כל השנה הבאה. הוא דיבר על הימצאות בצומת דרכים ועל הרצון להתחיל הכל מחדש. עוד דיבר על הצורך להיות עם ההורים בראש-השנה. אז חשבה לעצמה שהיא רוצה לחגוג עם אמה את ראש-השנה המתקרב, דבר שלא עשו מעולם לפני כן.

תהתה מיכל: מצד אחד האדם מגיע להישגים עצומים, לפיתוח טכנולוגיות משוכללות, להמצאות נפלאות, לירח, ומאידך הוא נתון בכזאת שפלות מוסרית, מתבזה על-ידי יצריו האפלים. למה אנחנו חיים כאן? כמעט קראה בקול, למה אנחנו חיים? כך נהגה באותה תקופה לצאת לרחוב הסואן ולשוב לדירת הגג, והשאלות שבקירבהּ הלכו והתעצמו.

ראשו של כחלון נשמט על כתפי הרב ונשמעה מפיו התייפחות יבשה. "אני יודע שיש א-להים, רבי, ועכשיו אני קרוב אליו ולא יכול לברוח… אני רוצה לעלות אליו עם המצוה הזאת… אני מפחד לעלות למעלה בלי כלום…" כך השיב יעקב כחלון נשמתו לבוראו ביום חופתו בטהרה. אכן, יש מי שקונה עולמו בשעה אחת…

בעל הבית, שליח חב"ד המקומי, הביט בבחורים שעדיין הסבו לשולחן, והמשיכו באכילתם הגסה, ואמר לי: אתה רואה את הבחורים האלה? תתבונן בהם היטב… בדיוק כמו שהם נראים היום, כך אני נראיתי לפני שנים מספר, וכשם שהם התפרצו לביתי ככה סתם בלי הזמנה ובלי להתחשב בסביבה ובאוירת הקודש של שבת, כך אני התפרצתי לביתו של שליח חב"ד בליל שבת, אז כשהייתי "היפי" דומה להם…. (עפ"י סיפורי חסידים בהתוועדויות של חסידי חב"ד).