כל התכנים בנושא:

בית רבינו שבבבל – 770 הוא בית מקדש מעט, שלהיותו מקומו הקבוע של נשיא הדור, הנשיא הוא הכל, שכולל כל הדור, יש בו השראת וגילוי השכינה מעין ודוגמת השראת וגילוי השכינה בבית המקדש.

הרב מנדי טורין שליח הרבי מה”מ לספרינגפילד בפתיחה של מושב בית הנבחרים במדינת אילינוי מאחל להם שיזכו לאמץ את שבע מצוות בני נח.

עֶרֶב כְּנִיסָתָם לָאָרֶץ מַזְכִּיר מֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכַּוָּנָה בַּכְּנִיסָה לָאָרֶץ הִיא קִיּוּם מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ. עַם יִשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה לְקַיֵּם אֶת “כָּל הַמִּצְוָה”. כְּלוֹמַר, אֶת כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, וְכָל מִצְוָה בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁאֵין הַמִּצְוָה נִקְרֵאת אֶלָּא עַל שֵׁם גּוֹמְרָהּ.

פרשת מסעי מונה 42 מסעות במדבר. ותכלית המסעות היתה ללכת במדבר אשר לא ישב אדם שם, ולעשות ממנו ענין של בית, כתפארת אדם לשבת בית, ומשם להגיע לארץ ישראל.

קליפת מדין מנגדת לשם הוי׳. מדין מלשון מדון ומריבה. כלומר, קליפת מדין הוא ענין הפירוד וההתחלקות, ועד לשנאת חנם ופירוד הלבבות, היפך ענין השלום והאהבה שבקדושה, לכן יש להילחם בה.

פרשת מטות עוסקת בענייני נדרים ושבועות, במלחמת מדיין ובעניין בני ראובן ובני גד המקבלים נחלה בעבר הירדן המזרחי.

שידוך משמים – סיפור מרגש במיוחד, שהתרחש בשנת ש”כ בערך, בתקופה שקדמה להתגלות תורת־החסידות בכמה דורות. הובא ב’ספר הזיכרונות’ של אדמו”רי חב”ד.

כתוב שאין מזל לישראל, אז איך אפשר לומר “דרך כוכב מיעקב”? ועוד כתוב שהכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. ומבאר שם הרב המגיד שמדריגת אין שהיא חכמה היא המזל לישראל.

על ידי התורה שהיא כלי חמדה נברא העולם, ומכיון שהתורה ניתנה לישראל דוקא, לכן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.

פרשת פינחס עוסקת בשכרו של פינחס, במלחמת מדיין, במפקד בני ישראל, בבנות צלפחד וחוק הירושה, בקרבנות תמידים ומוספים ועוד.

איזה מזל שיש שבת! בכל הדורות שקדמו לנו אבל בעיקר בדור הזה, של קצב מסחרר, מידע מהיר, ריבוי משימות… שבת היא תחנת עצירה, הרגעות, ריענון וטעינה.

באחת הסעודות אצל הרבי הרש”ב שר אחד האורחים “ומפני חטאנו”. שמע אורח שני, והעיר שה”ומפני חטאנו” הזה הוא של החזן. הוא מתכוון ללחן שלו. העיר על כך הרבי הרש”ב: הבעיה היא שה”מפני חטאנו” של עצמנו אנו מייחסים לזולת.

בכל אדם יש דעת בחינת משה שיכול להמשיך יחוד אור אין סוף שיתגלה בנפשו. כח שיש בכל נפש מישראל לקשר מחשבתו בה' בקשר אמיץ וחזק כמו… שרואה בעיני בשר (על פי אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה ראשית פרשת ויקרא ג)  

ספר ויקרא נקרא גם ספר הקורבנות כי תוכנו עוסק באחת המצוות שהיו נהוגות במשכן ואחר כך בבית המקדש – הקרבת קרבנות.

נאמר ויקרא אל משה ולא נאמר מי הקורא. והכוונה היא ל”אנכי מי שאנכי”, ומצד שחסר אצלו בהתעוררות מלמטה, חסר באותיות שלו, לכן מה שנמשך באותיות הוא רק באופן של מלאך או ספירת המלכות.

משנכנס אדר מרבים בשמחה. צפו בסרטון שלפניכם ותיכנסו לאוירת חודש אדר בשמחה פורצת גדר.

אמר הקב"ה, הוו זהירים בתפילה, שאין לך מידה יפה ממנה, והיא גדולה מכל הקרבנות, ואפילו אין אדם כדאי לענות לו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, חסד אני עושה עמו ועונה לו, שכל דרכי חסד! (תנחומא וירא א). 

במאמר הרבי לפרשת כי תשא מסביר הרבי, שהעילוי של צדיק הוא שיתעלה לדרגת בעל תשובה, וזה מה שיהיה לעתיד לבוא, שמשיח ישיב את הצדיקים בתשובה.

לעתיד לבוא תהיה הראיה באלוקות כמו דבר טבעי ממש כי יתגלה לא רק האור שהאיר בגילוי קודם הצמצום בעולמות, אלא גם פנימיות ועצמות אור אין סוף שלמעלה גם מהאור שהאיר קודם הצמצום, דבר שיהיה למעלה מראיה למעלה מגילוי דוקא בגלל הצמצוםומצד משיח שהוא מלך (ע”פ מאמר אחרון של פסח תשכ”ה הערה 61)

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן א. הָעֲבוֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֶעֶשְׂתָה בִּידֵיהֶם ב. מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים נוֹעֲדוּ לְכַסּוֹת _______ _______ ג. אֶחָד מִשְּׁמוֹת הַשְּׁבָטִים שֶׁהָיוּ עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית מֵאַבְנֵי הַשֹּׁהַם…

במאמר הרבי לפרשת תצוה, מסבר הרבי, שמשמעות “ואתה תצוה את בני ישראל” הוא, שעל ידי השפעת האמונה נהי’ “תצוה את בני ישראל”, תצוה, לשון צוותא וחיבור, היינו, שמחבר את כל בני ישראל יחד.

יכול האדם לדעת איזה עולם הבא יהיה לו. לפי מידת העונג והנחת רוח שיש לו בשבת כך יהיה העולם הבא שלו (רבי פינחס מקוריץ).

שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה משעה אחת של קורת רוח בעולם הזה, ואפילו משעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, עד שיפה מכל חיי העולם הבא.

כל הרוצה להתחבר אל הקב"ה שנאמר עליו: עוז וחדוה במקומו, אסור לו להיות שרוי בעצב, ומי שאין לו שמחת הנפש, סימן שאינו במחיצת הקב"ה (ר' ישראל מרוז'ין).

בפרשת השבוע וישב מסופר על חלומות יוסף. שני החלומות נותנים לנו הוראות בעבודת ה’.

בימים האחרונים של הגלות כשהחושך יכסה ארץ וערפל לאומים ופעולות הטרור והאיבה מרובות בעולם וכל אמצעי הלוחמה אינם מצליחים לעצור זאת, לא נותרה לנו דרך אחרת אלא הומור עד ש”עליך יזרח ה'”.

המשכת עצמות אור אין סוף לעולם הזה הוא לא על ידי הבנה והשגה שעניינה שכל שאינו בערך כלל לשכל שלמעלה, אלא על ידי שמחה דוקא (על פי מאמר הרבי לפרשת חיי שרה תשי"ב).   

פרשת וירא – חביבות ברית מילה לשמונה ימים. דוקא אצל יצחק, שנימול לשמונה ימים, היה גלוי כיצד הענין של ברית מילה הוא – קשר הנוצר לא מצד האדם הנימול אלא מצד הקדוש־ברוך־הוא.

פרשת לך לך מלמדת שתמיד יש התקדמות בהליכה גם כאשר הולכים ממטה למעלה וגם כאשר הולכים ממעלה למטה. ומכאן שגם הירידה היא עלייה.

“נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו” – הַאִם זֶה שִׁבְחוֹ אוֹ גְּנוּתוֹ? – פרשת נח לילדים – חידון המסייע בלימוד הפרשה.

פרשת נח עוסקת בנח ובניו עליהם אומרת המשנה: ״חביב אדם שנברא בצלם״ הכוונה לנפש השכלית של המין האנושי, ו״בחיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם״ הכוונה היא לנפש השכלית של ישראל.

מדוע האוכל ושותה בתשיעי (ט' תשרי), כאילו התענה תשיעי ועשירי (ט' תשרי וי' תשרי)? כי לאכול לשם שמים קשה הרבה יותר מלצום לשם שמים (המלבי"ם)

לָמָּה מֵעִיד מֹשֶׁה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר הוּא מַתְרֶה בְּיִשְׂרָאֵל? ועוד שאלות בחידון לילדים על פרשת האזינו.

בחודש תשרי קוראים את פרשת האזינו, שעל ידי כך מקבלים את השכר מהקב״ה לקבלת כח המשפיע על ידי שמים וארץ לכל סוגי העבודות, ועל ידי כך כל השנה.

פרשת כי תבוא כוללת את פרשת התוכחות. על ידי לימוד פנימיות התורה של דברי התוכחה, יתגלה בקרוב ממש הטוב אשר בפנימיות דברי התוכחה, בטוב הנראה והנגלה לעין.

פרשת כי תצא דנה במצות מעקה ״כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך״. מדוע כתוב ״בית חדש”, הרי ההלכה היא שחייבים במעקה לא רק כאשר בונים בית חדש?

“תָּמִים תִּהְיֶה עִם הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ” – הַתּוֹרָה דּוֹרֶשֶׁת מֵאִתָּנוּ לִהְיוֹת תְּמִימִים, כְּלוֹמַר, יְשָׁרִים וַאֲמִתִּיִּים. וְגַם לִהְיוֹת תָּמִיד בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן בְּהַשֵּׁם וְלֹא לַחְקֹר אַחַר הָעֲתִידוֹת.

פרשת שופטים לילדים – חידון. רצונכם להתעמק בביאורים של רש”י לפרשת השבוע, אין טוב מאשר לחדד את הבנת הפרשה בשאלות וחידונים על תוכן הפרשה וביאורה.

פרשת שופטים מדברת על נביא שקר, המתנבא מה שלא שמע מה’, ואשר ציוה ה’ לנביא אחר ולא לו. המתנבא מה שלא נאמר לו, או שמדבר בשם עבודה זרה. מה דינו?

דע כי החיבור הוא ענין קדוש ונקי, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הראויה, ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור ח"ו, כי החיבור נקרא ידיעה (אגרת הקודש לרמב"ן פרק ב').  

משיחת הרבי לפרשת דברים למדים, שפנימיות ענין הגלות היא – גילוי אור חדש, שמחמת ההיצמדות אליו באה התרחקות ההשפעה, ולכן ככל שמתקרב המשיח, הולכת הגלות ומתגברת.

תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).

הגאולה שלאחר הגלות תביא למצב נעלה מכפי שהיה לפני הגלות, שכן אם להחזיר את המצב לקדמותו – מה היה צורך בגלות? וכמו ״סותר על־מנת לבנות״: הבנין שלאחר הסתירה גדול מכפי שהיה לפני הסתירה (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).

תשובה אמיתית יש לעשות בשמחה גדולה. שאם כל מצוה צריך לעשות בשמחה שהיא עבודה גדולה! קל וחומר מצוה חשובה כמצות התשובה שיכולה לתקן כל מה שהחסירו בכל המצוות, שבודאי היא גדולה וחביבה מכל המצוות (הרבי בשיחת ו' תשרי ה'תשמ"ב).

אותי חינכו שלא נוגעים בדבר שאינו שלי. אשה היא דבר קדוש, ולא נוגעים בה סתם. אשה שייכת לא לכל אחד, אלא רק למי שהיא נשאת לו (הרבי אמר זאת לאשה שרצתה ללחוץ לו יד).

בפרשת פינחס מסופר על בנות צלפחד, מהן למדים על כוחה של האשה. ובימינו ימות המשיח שבהם “נקבה תסובב גבר” ברור שלנשים יש חלק פעיל ביותר בהבאת הבאולה.

פינחס הוא אלי’הו, מבשר הגאולה. פינחס מצד עצמו היה ראוי לכהונה, עוד בטרם הרג את זמרי, אלא שניתנה לו כהונה דוקא על ידי עבודת מסירות נפשו. מדוע?

ח”י אלול הוא החיות של חודש אלול. מח״י אלול מתחילה העבודה של ״אלול שבאלול״, חיות מחודשת שלא הייתה כמוה.

האמת היא בריאה, טהורה, ברה וזכה, הראויה לבעל חכמה, אבל היא מצויה יותר באיש פשוט… היא באה בענווה, בדברי נחת ובשקט. עם זאת יש לה עצמה רבה, וגם השקרן ועז הפנים יכרע ברך בפניה. בפני האמת כולם מתבטלים (הרבי הריי"צ)

חודש אלול הוא חודש מיוחד – בחודש אלול מאירים י״ג מידות הרחמים. בחודש זה המלך נמצא בשדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

הבעל שם טוב אומר על מ״ב המסעות שבפרשת מסעי, שכולם מצויים אצל כל אדם במשך שנות חייו. כלומר, החיים בעולם הזה הם מסע.

למה נוהגים חסידים לשתות משקה? נשאל פעם אחת רבי נפתלי מרושפיץ. בודאי כדי לברך: שהכל נהיה בדברו. ענה הצדיק. אז למה לא יסתפקו במים,המשיכו להקשות. חייך רבי נפתלי ואמר: יהודים שמכירים בבורא עולם ויודעים שהכול נהיה בדברו, לא מגיעה להם כוסית משקה?…

מי מנה עפר יעקב, משמע, שתחילה צריך ה”יחד לבבי”, “ומלתם את ערלת לבככם”, ענין עפר יעקב, ואח״כ אפשר להגיע ל”ומל הוי׳ אלקיך את לבבך”. שעפר הוא היסוד הכי תחתון.

במאמר הרבי לפרשת חוקת הוא מסביר, שתכלית תורה ומצוות, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. היינו שענין הרצוא ושוב מגלה את אותיות החקיקה שלמעלה בספירת המלכות.

אין כמו דוד נעים זמירות ישראל היכול לבטא את רחשי הלב הפנימיים בציפיה לישועה ולגאולה.

פָּרָשַׁת קֹרַח עוֹסֶקֶת בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ. בְּתוֹךְ הֲמֻלַּת הַמַּחֲלֹקֶת הָיָה אוֹן בֶּן פֶּלֶת. אֵיךְ קָרָה שֶׁבָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן וְהַמַּכְרִיעַ נִמְלַט מִסַּעֲרַת הַמַּחֲלֹקֶת, וּבְשֶׁל כָּךְ זָכָה לְהִנָּצֵל?…

מחלוקת קרח ועדתו היפך משה ואהרן, לפי שהוא גבורה בלי חסד, התחלקות שאינה לשם שמים, שרוצה שהיש יהיה מציאות בפני עצמו, אך אין סופה להתקייםכי בסוף יתברר.

על פי פנימיות התורה מפרשת קורח למדים, שרק נשמות כלליות של נשיאי ישראל ממשיכות השפע לעם, ולא אנשים כקורח ועדתו, שלכן “קריאי מועד” כתוב בכתיב חסר.

פָּרָשַׁת שְׁלַח מְסַפֶּרֶת לָנוּ אֶת כָּל סִפּוּר הַמְרַגְּלִים שֶׁתָּרוּ אֶת הָאָרֶץ.

פרשת שלח עוסקת בפרשת ציצית. ומסביר הרבי, שהפניה “דבר אל בני ישראל” היא מפני שענין זה שייך דוקא לבני ישראל, המושרשים בעצמותו ומהותו ית’, שזה שייך לבחי׳ מצוותי.

בשיחת הרבי על פרשת שלח מסביר הרבי שיתרון העבודה שבארץ ישראל על העבודה במדבר, מתבטאת בקיום מצוות ויותר מזה, בהתמסרות אל יהודי שני ולעשותו שומר תורה ומצוות.

במה זכה זבולון להיות השבט של חודש סיון חודש מתן תורה?

בפרשת בהעלותך מתארת התורה את תלונות עם ישראל במדבר. מה המניע לתלונות? ולמה חרה אף השם על כך?

בשיחת הרבי על פרשת בהעלותך הוא מדבר על מעלת המן שהיה לחם מן השמים, ואף ברדתו למטה נשאר במעלתו. המן משל לפנימיות התורה שכולם חייבים לעסוק בה.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַעֲמִיד אֶת קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, אַף אִישׁ לֹא יָכֹל לְהַעֲמִידוֹ. אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן עַל יְדֵי אָדָם?

כאשר חושבים על הגלות, צריך לדעת שהיא חלום, ומכיון שנמצאים בחלום הגלות, חושבים שזוהי המציאות. אולם יש לדעת, שכל ענייני הגלות הם רק חלום, והמציאות האמיתית גם בזמן הגלות היא הגאולה (שיחת הרבי ש"פ פינחס ה'תשד"מ).  

מזלו של חודש סיון הוא תאומים. מיהם התאומים האלה? יש אומרים יששכר וזבולון, ויש אומרים משה ואהרון, ויש אומרים פרץ וזרח, שהרי מפרץ יצא דוד המלך.

חודש סיון קרוי בתנ”ך החודש השלישי. רק פעם אחת הוא מופיע בשם “חודש סיון”. מה מקור השם סיון?

חודש סיוון הוא החודש השלישי אם מונים מניסן, והתשיעי אם מונים מתשרי. עיקרו של החודש הוא חג השבועות – חג הביכורים וחג מתן תורה.

בשיחת הרבי לפרשת במדבר מסביר הרבי, שבכל פעם שמונים את ישראל יש תכלית מיוחדת, ובמיוחד המניין השלישי שהיה הכנה למתן תורה, שעל ידי מניין זה התגלתה הנקודה הפנימית של עם ישראל.

ידוע ומפורסם יחסו האוהד של הרבי לאשה היהודיה ולמעמדה כפי דעת תורה בעומקה. על היחס של הרבי לגבי לימוד תורה לנשים, ובמיוחד גמרא במאמר שלפניכם המבוסס על שיחתו עם אדמו”ר מבעלז.

יום י״ח באייר, ל״ג בעומר, הוא יום פטירתו של ר׳ שמעון בר יוחאי, יום ההילולא שלו. זהו יום של חג עתיק ביותר, יום של חיים ושל אור מסיבות רבות.

בשיחת הרבי לפרשת בהר מסביר הרבי, ששלימות מנוחת העבד היא אם שנת יציאתו לחופשי חלה בשנת השמיטה, כמו ששלימות ספירת העומר היא כשסופרים שבע שבתות תמימות ממחרת השבת כפשוטו, ושלימות זכירת יציאת מצרים היא בליל הסדר. ושלימות עצרת כשיוצא ביום מתן תורה.

דברי הצומות וזעקתם – ימי התעניות והלכותיהם. לפניכם מושגים הקשורים בצומות עם ישראל, שייהפכו בקרוב ממש לימי שמחה.

חגי ישראל ומועדיו. לפניכם מושגים ביהדות הקשורים בחגי ישראל ומועדיו.

איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה. לפניכם רשימת מושגים הקשורים בתפילות ובבית הכנסת עם הגדרותיהם.

אדם יכול לחשוב שיש לו זמן גם מחר או מחרתים, והיה לו זמן אתמול וכו' – ספירת העומר מלמדת שכל יום הוא עולם מלא כשלעצמו. לכל רגע שניתן לאדם תכלית מסוימת, ויש לנצל כל רגע (הרבי, התועדויות תשמ"ב ח"ג 1217)

מזלו של חודש אייר הוא שור. השור וקרני השור הם גם סמל למלחמה. השור מסמל את חרישת השדה, ככתוב: ״ורב־תבואות בכח שור״, והוא גם מזכיר את העלאת הביכורים, שבה מילא השור תפקיד בולט.

בפרשת קדושים מצוה התורה לירא מן המקדש. מה פירוש?… מסביר הרמב”ם: “לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו”. וכיצד? על ידי קיום ההלכות המחייבות את ההתנהגות בו.

לחודש אייר שמות אחדים: החודש השני, חודש זיו וכמובן “אייר” שראשי התיבות שלו הוא “אני ה’ רופאך”.

חודש אייר הוא החודש השני לחדשי השנה על-פי תורה. הוא החודש השני לצאת בני ישראל ממצרים. ושמו העברי חודש זיו. דברים על מעלתו וסגולתו של החודש במאמר שלפניכם.

בשיחת הרבי לפרשת קדושים מסביר הרבי, שהגוף והגשמיות של האילן הוא דבר טהור, ורק החיות והכח שבה מצמיח האילן את פירותיו בשלוש השנים הראשונות הוא מג׳ קליפות הטמאות, לכן חל בהם איסור ערלה. ובשנה הרביעית מגיעה לאילן חיות חדשה, שאז פירותיו טהורים ומותרים.

כולנו מתרגשים יחד עם קייטי ותוהים: האם כבר זכינו לקיום היעוד בימות המשיח, בהם כל העוורים יפקחו את עיניהם?!… מי יתן!…

סוד השתיקה הוא שיכול לעצור ויכוח קטן לפני שיהפוך למריבה גדולה. העולם כולו עומד על מי שבולם פיו בשעת מריבה… כמו שכתוב “תולה ארץ על בלי מה”.

בשיחת הרבי לפרשת אחרי מסביר הרבי, שרק כאשר הכהן הגדול מרגיש עצמו ככהן הדיוט – בבגדי לבן ״כולן של בוץ״, ולא בבגדי זהב – כאשר מאיר בו ענין הפשטות. דוקא כך הוא ראוי להיכנס פנימה ולהביא כפרה וטהרה לעצמו ולזולתו. עד אשר ״וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל״.

פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא פּוֹתַחַת בְּתוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת, וְזֶהוּ עִנְיָנוֹ שֶׁל סֵפֶר וַיִּקְרָא כֻּלּוֹ. קָרְבָּן, מִלְּשׁוֹן קֵרוּב, תַּפְקִידוֹ לְקָרֵב אֶת הָאָדָם לְהַשֵּׁם, וּבִזְכוּת לִמּוּד תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת נִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה

פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ וּפָרָשַׁת מְצֹרָע נִקְרָאוֹת לָרֹב בְּיַחַד, דָּבָר הַמֵּעִיד עַל קֶשֶׁר מְיֻחָד בֵּין הַפָּרָשׁוֹת.

בחינוך הילדים על כל אשה יהודיה להשתמש ביד על מנת לבנות את ביתה כבית ה׳. השימוש ב״יד״ מתבצע במספר אופנים: א. היד המלטפת – המעצבת. ב. היד המלטפת – המשפיעה. ג. שילוב של היד המלטפת עם היד התקיפה.

נשות ישראל תרמו לבנין בית ה׳ את הטבעת – התכשיט שעל האצבע. וכך כל אשה יהודיה, עליה להשתמש באצבע על מנת לבנות את ביתה כבית לה’, אצבע במספר משמעויות: א. אצבע על הדופק. ב. האצבע המכוונת. ג. להראות באצבע את אצבע אלוקים.

חידון לשוני לפרשת תזריע מצורע – כדאי להעמיק בלימוד פרשת השבוע ולהרבות בשאלות וחידות המאמצות אותנו לעיון מדוקדק בפרשה.

שירה אדירה וריקודים סוערים בכינוס הגדול באצטדיון ארנה לכבוד יום ההולדת של הרבי י”א בניסן ה’תשע”ה.

מוטי שטיינמץ בניגון “ארבע בבות” בכינוס הגדול באצטדיון ארנה לכבוד יום ההולדת של הרבי י”א בניסן ה’תשע”ה.

על האשה מוטל תפקיד ניהול הבית וחינוך הילדים על ידי יצירת אוירה טובה. לצורך זה עליה להקדיש חלק ניכר מזמנה לדברים שאינם קשורים כלל, לכאורה עם עבודת ה׳. אולם כאשר היא עוסקת בהם אלה, בידיעה ובהרגשה, שזהו חלק מהתפקיד שהטיל עליה הקדוש ברוך הוא – הרי זו עבודת ה׳.

בשיחת הרבי לפרשת תזריע מצורע מסביר הרבי, שברוב השנים פרשות אלו המרמזות על הגאולה מחוברות בחיבור מושלם. ללמדנו שעבודתו של היהודי בתקופת הגלות צריכה להיות חדורה בצפיה מתמדת ושאיפה לגאולה, “אחכה לו בכל יום שיבוא”.

בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל חֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן קָרָה דָּבָר נוֹרָא. שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא לָקְחוּ אִישׁ מֵחִתָּתוֹ, וְהִקְרִיבוּ לְהַשֵּׁם קְטֹרֶת שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ, וְלָכֵן נֶעֶנְשׁוּ וְנִשְׂרְפוּ.

בליל שני של חג הפסח מתחילים לספור את ספירת העומר עד ליל ערב חג השבועות, ומה טוב לאחר תפילת ערבית. להלן סדר ספירת העומר והסבר על כל מידה של אותו יום.

ברוך שומר הבטחתו לישראל. והיא שעמדה לנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו… והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

יהודה הוא שבטו של חודש ניסן. כאשר קרא יעקב לבניו להיאסף ליד מיטתו, כדי להתברך בברכתו ולשמוע מפיו את אשר יקרא אותם באחרית הימים, ציווה עליהם כי יהודה יהיה למלך עליהם.

חזרה בתשובה היא תהליך עמוק בנפש האדם הגורם למהפך עצום בחייו. ובדורנו דור אחרון לגלות וראשון לגאולה אנו עדים לתהליך מדהים של חזרה בתשובה ההולך וגובר ומתעצם.

מכיון שהרבי הוא ראש בני ישראל, על כן על כל אחד מאתנו להיות מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, קודש לנשיא הדור, (וזאת דווקא) ע”י שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור, משה רבינו שבדור, גואל ראשון הוא גואל אחרון, שענינו העיקרי “להביא לימות המשיח” בפועל ממש.

הטלה הוא המזל של חודש ניסן. בחזיונות הנביאים הטלה מסמל את אופייה של גאולת אחרית הימים, שבה ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ…״; הטלה הרך והחלוש מבטא רחמים ואהבה, כאהבת שיר השירים של ניסן.

רבי יוסף קארו כתב ספרים רבים, וכן איגרות ובהן תשובות לשאלות שנשלחו אליו מקהילות בארצות שונות. רוב ספריו עוסקים בתחום ההלכה, והחשוב שבהם הוא הספר “שלחן ערוך”.

קביעתו של ניסן כראש החודשים, עם כל המתחייב מכך לגבי סדרי ההלכה, היא המצווה הראשונה שניתנה לישראל, עוד לפני מתן תורה. ולא עוד אלא שהוא חודש הניסים בו נגאלו ישראל ממצרים ובו הם עתידים להיגאל מן הגלות.

בשיחת הרבי לפרשת שמיני מסביר הרבי שלברכת כהנים השפעה מתמדת על כל הדורות, כי עבודת אהרן, המסתיימת בברכה זו, הביאה לידי השראת השכינה למטה, באופן שמאז נמצאת השכינה בתחתונים לנצח, אפילו בלילה ואפילו בחוץ לארץ.

בשיחת הרבי על פרשת צו מסביר הרבי שהאש שלמעלה שבדמות אריה הבאה מצד עבודת הקרבנות בכללותה העיקר בו הוא קו הגבורה והצמצום. אך הקרבנות בבחינת דורון לה’, לגרום ״נחת רוח לקונו״, מתגלה בהם השפעה אלקית שמעל סדר ההשתלשלות – אז נהפכות הגבורות לחסדים.

התורה וחז״ל העניקו, כאמור, משמעויות רבות וקשרו כתרים רבים לניסן, ובמיוחד לא׳ ניסן שהוא ראש החודש של ראש החודשים.

מהו סוד פרה אדומה? מדוע שורפים את הפרה ונותנים באפרה עץ ארז, אזוב, תולעת שני ומים מעליהם? איך יתכן שהיא מטהרת את הטמאים?

בפרשת פקודי מדובר על משכן העדות. מהו משכן העדות? המשכן הוא המקום בו בחר ה’ להשרות שכינתו, הוא מקום המנוחה, עדות לישראל שנתכפר להם חטא העגל, ולמעלה מזה, עדות למשכן של מעלה.

שֵׁם הַפָּרָשָׁה – וַיַּקְהֵל – מֵעִיד עַל תָּכְנָהּ. מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מְבַקֵּשׁ לִמְסֹר לְעַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַצִּוּוּיִים עַל הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, לְשֵׁם כָּךְ הוּא מַקְהִיל אוֹתָם – “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֵדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל”.

מִתְקַיְּמִים דִּבְרֵי הַ”מְּצוּדַת דָּוִד” לְדָנִיֵּאל יב, שֶׁבְּבוֹא עֵת הַקֵּץ יִפָּקְחוּ עֵינֵי כָּל לְהָבִין רִמְזֵי זְמַן הַגְּאֻלָּה. וּכְמוֹ שֶׁהָרַבִּי אוֹמֵר בְּשִׂיחַת שַׁבַּת פָּרָשַׁת וַיְחִי ה’תשמ”א: “יְהוּדִי צָרִיךְ לִרְצוֹת וּלְבַקֵּשׁ שֶׁיִּהְיֶה גִּלּוּי הַקֵּץ, שֶׁזֶּה גּוּפָא נוֹתֵן סִיּוּעַ וְעִדּוּד רַב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם”. וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם נִגָּאֵל מִיָּד מַמָּשׁ.

רמזים ברורים ששנת ה’תשע”ה שנת שמיטה היא שנת הגאולה. יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

כדי ללמוד את פרשת השבוע לעומק כדאי להיכנס לפרטים על ידי שאלות וחידות משעשעות. לפניכם חידון לשוני לפרשת ויקהל פקודי.

פרשת השבוע כי תשא עוסקת בחטא העגל. עם ישראל עשו לעצמם עגל מסכה. המסכה והתחפושת למעשה חושפות את תנועת הנפש שלנו, ועל ידם יש לנו הזדמנות לבחון האם היא בכיוון הנכון ובצורה הנכונה.

בסעודת חג הפורים המלכותית והמלבבת אליה נשב מסובים בפורים עם בני משפחה היקרים והאהובים – נחוש את אור האין סוף שנמשך ליהודים מאז ועם היום.

הניגון “כאייל תערוג” בביצוע מדהים ומרטיט, של ענק הזמר שמואל שפירו!!! בקרקס של פריז!

מצוות חינוך מוטלת על ההורים. החינוך היהודי אינו רק תפקיד טבעי של ההורים, אלא התורה מגדירה אותו כמצוה בין תרי״ג המצוות שהקדוש ברוך הוא מצוה את עמו.

פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ “כִּי תִּשָּׂא” מְסַפֶּרֶת לָנוּ עַל חֵטְא הָעֵגֶל, הַחֵטְא הֶחָמוּר בְּיוֹתֵר שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁדּוֹמֶה בְּחֻמְרָתוֹ לְחֵטְא עֵץ הַדַּעַת. לָמָּה הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת לָנוּ עַל כָּךְ בַּאֲרִיכוּת? מַה הַלֶּקַח מִמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל?

בשיחת הרבי לפרשת פקודי מסביר הרבי, שעל ידי העיסוק בתורת הבית שבכל התקופות – משכן, מקדש ראשון ושני – (תורה), אשר על ידי כך ״אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית״, על ידי כך ממהרים ומחישים את גילוי הבית השלישי בפועל, יגלה ויבוא משמים.

פרשת תצווה, היא פרשה שנקראת תמיד בסמיכות לז’ אדר יום הולדתו של משה רבנו ובאופן קצת פרדוכסלי, שמו לא מופיע בה פעם אחת. מדוע?

בשיחת הרבי על פרשת זכור מסביר הרבי, שעל ידי קיום המצוה של זכירת עמלק בזמן הגלות, המבטלת את ה”עמלק” שבנפש האדם, מזרזים את האפשרות לקיים את מצות מחיית עמלק כפשוטו, בעולם כולו ובגשמיות.

“וְעָשׂוּ לִי מִשְׁכָּן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” – פָּרָשַׁת תְּרוּמָה עוֹסֶקֶת בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן. לְשֵׁם כָּךְ מְצֻוִּים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחַת דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים כְּמוֹ זָהָב וָכֶסֶף, וּמֵהֶם לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן לְהַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכֹּן בְּתוֹכָם.

מה רב כוחה של התוועדות חסידית כאשר היא נערכת באוירה חמה, כשחסידים יושבים בצותא ולוגמים קצת משקה על מנת לעורר את פנימיות הנפש, על מנת להתחמם ולחמם את הלב לכל דבר שבקדושה.

פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה מְדַבֶּרֶת עַל חוֹבַת הַכֹּהֲנִים בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, תָּמִיד בְּכָל יוֹם. עַל בִּגְדֵי הַכֹּהֲנִים. עַל טֶקֶס הַמִּלּוּאִים בּוֹ מַקְדִּישִׁים אֶת אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַהֵן בַּמִּקְדָּשׁ וְעַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.

פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה, הִיא הַפָּרָשָׁה הַיְּחִידָה שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ מֻזְכָּר בָּהּ. מַדּוּעַ?

סיפור מרגש במיוחד שקרה בארצנו. את הסיפור סיפר הנהג ערן לחבריו הנהגים שישבו מרותקים לשמע סיפורו. הם לא עצרו את דמעותיהם מהתרגשות ולבסוף הקיפו אותו בחיבוקים חמים והודו לו על סיפורו.

בחידון לשוני לפרשת השבוע ניתן לשפר את רמת לימוד הפרשה תוך התעמקות בלשון הקודש ובמסורה.

חידון לשוני – אין טוב מחידונים ושאלות להעמיק בהבנת תוכן פרשת השבוע.

הרבי מסביר בשיחה לפרשת תצוה, שאין די בכך שיש אהבת ישראל, ולכל יהודי בכל מצב שהוא, ואפילו שהאהבה היא ״כמוך״ – אלא נדרשת פעולה למען יהודי אחר, ולמען כל יהודי אשר צריכה להתבטא ב״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ במסירות נפש ממש.

חודש אדר הוא החודש הששי לבריאה, והחודש השנים־עשר למנין בני ישראל. שם החודש – “אדר”, רומז לענינים רוחניים נעלים, הקשורים לחודש זה.

פרשתנו, פרשת תרומה עוסקת בסוגיה מעניינת שבין אדם לכספו. אגב כך, עומדת תורת החסידות גם על ההבדל בין “תרומה” ל”צדקה”.

“משנכנס אדר מרבים בשמחה”. מה הטעם, הרי יש לנו הרבה חגים שאנו מצווים לשמוח בהם. אם כן, מהו יחודו של חודש אדר?

עומדים אנו בסמיכות לז’ אדר, יום ההולדת ויום ההילולא של משה רבינו. ובימים אלו, בו’ אדר, חל גם היארצייט של חתנא דבי נשיאה, חתנו של הרבי הריי”צ וגיסו של הרבי שליט”א מלך המשיח, הרה”ח ר’ שמרי’ גורארי’, הרש”ג.

בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה מְצֻוִּים יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת מִשְׁכָּן, מִשְׁכָּן נַיָּד אֲרָעִי, כַּתַּבְנִית שֶׁהֶרְאָה הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה בָּהָר. מִשְׁכָּן הֶעָשׂוּי מִקְּרָשִׁים וִירִיעוֹת מֵעוֹרוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים, כָּךְ שֶׁאֶפְשָׁר לְפָרְקוֹ וְלַהֲקִימוֹ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ וְתַכְלִיתוֹ לְהַשְׁרוֹת הַשְּׁכִינָה בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה.

מה הם הרמזים הגלויים לכך שאנו נגאלים השנה שנת ה’תשע”ה? על פי אדמו”ר הזקן ועל פי הסבר הרבי בקונטרס בית רבינו שבבבל.

בסרטון זה נראים יהודי תימן בירושלים של שנת 1940- מבוגרים נשים וילדים בעבודה, בבית הספר אצל המורי וגם בבית המדרש. הסרטון באדיבות ארכיון המדינה והצלם נתן אקסלרוד.

הסיפור על אסתר המלכה במגילת אסתר מלמדנו שעיקר מעלת נס פורים קשור עם עבודת המקבל (האשה) מלמטה למעלה – “קיימו מה שקיבלו כבר׳; – במתן תורה. על ידי המסירות נפש של ישראל מצד עצמם. מסירות נפש זו מגיעה וממשיכה ממקום נעלה ביותר של “אשת חיל – עטרת בעלה”. לכן מודגשת בפורים מעלת האשה, מעלת המקבל.

ילד הגדל ומתחנך על ברכי הניגון החסידי, הרי הוא מתקשר עם רוח החסידות, ובודאי שאלו משפיעים על נפשו, על רצונותיו, מאווייו ועל כל אישיותו הנבנית.

בשיחת הרבי לפרשת תרומה מסביר הרבי, שלעתים חש אדם במצב של ״מדבר״, ללא קדושה ח״ו. ואל לו להתייאש. גם המשכן של ישראל הוקם בהיותם במצב של ״מדבר״. וכאשר יהודי בונה משכן בהיותו במצב רוחני של ״מדבר״, נגרם ״יתרון האור מן החושך״.

פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים צְמוּדָה לְפָרָשַׁת יִתְרוֹ וּבָאָה אַחֲרֶיהָ, וְיֵשׁ קֶשֶׁר יָשִׁיר בֵּינֵיהֶן. לְאַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי בּוֹ קִבַּלְנוּ אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, בָּאָה פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים לְפָרֵט וּלְהַשְׁלִים אֶת הַדְּבָרִים. לָכֵן הִיא פּוֹתַחַת בְּוָ”ו הַחִבּוּר “וְאֵלָה הַמִּשְׁפָּטִים”.

בפרשת משפטים מצוה התורה, “עזוב תעזוב עימו”, והכונה לגוף – אנחנו מצווים לעזור לגוף שלנו, להאכיל אותו במידה הנכונה, לשמור על שלמותו, לתת לו מנוחה ופעילות לפי הצורך והעיקר, הכי חשוב: לראות בו כלי קדוש לעבודת ה’ ואמצעי הכרחי וחשוב להשראת השכינה.

אביגיל הנביאה אשה חכמה שזכתה למעלות נשגבות, וממנה למדים על סודה המיוחד של האשה, שמפתח החיים בידיה. בידיה – להציל את בני ביתה. בחכמתה – לשנות ולהכריע את הכף לזכות.

מתוך הידיעה ש”הנה הנה משיח בא” אנו רואים שמתקיימים דברי המצודת דוד לדניאל יב, שבבוא עת הקץ יופקחו עיני כל להבין רמזי זמן הגאולה. להלן רמזים ברורים שהשנה שנת הַ’תְּשֻׁעָ”ה (5775) אנו נגאלים!

מִבְנֵה פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים מַתְאִים לַהֲבָנַת הַמַּעֲלָה שֶׁבָּאֱמוּנָה הַטִּבְעִית, לְפִיכָךְ פָּרָשָׁתֵנוּ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פּוֹתַחַת בְּהִתְגַּלּוּת הַשֵּׁם עַל הַר סִינַי, שֶׁאָז מַתְחִילָה הָעֲבוֹדָה הָעַצְמִית שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל – קִיּוּם מִצְווֹת, מִשְׁפָּטִים. וּבְסוֹף הַפָּרָשָׁה מְסַפֶּרֶת הַתּוֹרָה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הִקְדִּים נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע.

חנה אשה גדולה שזכתה להיות אמו של שמואל הנביא, היא אשה שממנה למדנו הלכות תפילה וממנה לומדים כללים בחינוך.

בערי וובר שר את השיר: יחד, המבטא את אהבת ישראל ואחדות ישראל שבזכות זה יבוא הגואל.

דבורה הנביאה זכתה למעלות נשגבות של ענוה בתוך ביתה, כשהיא מעלה על נס את בעלה, את ביתה ואת כל עמה. דבורה זריזה ופקחית, שאינה שוכחת להודות להקב״ה על חסדיו, ואומרת לפניו שירה! הלואי שנלמד ממנה.

הראשונה בין שבע הנביאות הנמנות בגמרא היא שרה אמנו. וגדולה היתה במעלת הנבואה מאברהם אבינו. לכן אמר ה’ לאברהם: “כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה”.

אם תרצו לדעת עד היכן מגיע מעמד האשה ביהדות, פנו לתורת ישראל, ותיוכחו, שניתנה לנשים הזכות להיות בדרגה נעלית למסור דברי אלוקים חיים לעם לדורות על ידי נביאות בעם ישראל.

ההתייחסות אל האשה היא דואלית, ויש בה סתירות. מחד, לחיוב – יש המדגישים את מעלתה, ומאידך, לשלילה – יש המדגישים את נחיתותה. אם כן, מהי ההתייחסות האמיתית לאשה? מהו, אם כן, סוד מעלת האשה?

בעיון מעמיק בפרשת יהודה ותמר ניתן לראות שלא היה שום איסור בקשר ביניהם, שכן לפני מתן תורה מצוות ייבום חלה לא רק על אח הנפטר אלא גם על האב, וכמו כן רואים בעליל שהיו קידושין ביניהם.

בשמחת בית השואבה בבית חיינו 770 השנה ה’תשע”ה היתה שמחה גדולה, שמחה פורצת גדר, מתוך תחושה שקרובים מאד לגאולה.

פרשת יתרו המתארת את מעמד הר סיני מדגישה את מצות כיבוד אב ואם. הולדתו של הילד על ידי הוריו היא בסיס הכבוד וההערכה שעליו לרחוש להם וזה נובע מאותו מקום של כיבוד ה’. כבוד ליצירה, לעצם מציאותנו וקיומנו בעולם.

מַעֲמַד הַר סִינַי הָיָה אֵרוּעַ מְיֻחָד בְּמִינוֹ וְחַד פַּעֲמִי הֲכָנָה לִנְתִינַת הַמִּצְווֹת עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נִקְרְעוּ הַשָּׁמַיִם וְאוֹר הַשְּׁכִינָה זָרַח בִּמְלוֹא הֲדָרוֹ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָכוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם לְקַבֵּל בִּנְבוּאָה אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. “אָנֹכִי” וְ”לֹא יִהְיֶה לְךָ.

בט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות, עלינו להתבונן בעובדה שהאדם עץ השדה. כל מה שיש בעץ השדה יש באדם. וכפי שלימד אותנו הבעל שם טוב עלינו ללמוד מעץ השדה כיצד עלינו לצמוח. ללמוד בעצמנו קל וחומר מהנהגת האילן.

ענין האירוסין והנשואין ברוחניות, מתבטא – הן בכלל, והיא התקשרות הקב”ה עם כנסת ישראל – הכונסת וכוללת את כל נשמות ישראל בבחינת מלכות דאצילות, והן בפרט – התקשרות כל נשמה בפרט, בקב”ה.

מַיִם… מַיִם רַבִּים… מַיִם חַיִּים… הָעוֹלָם מָלֵא מַיִם! לֹא רַק בַּיַּמִּים וּבַנְּהָרוֹת וּבַאֲגַמִּים אֶלָּא אַף בַּיַּבָּשָׁה – בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל נִבְרָא. רַק מֵרֹב רִיצָה בְּשִׁגְרַת הַחַיִּים אֵינֶנּוּ מִתְבּוֹנְנִים בַּדָּבָר הַמֻּפְלָא וְהַמְּרַתֵּק שֶׁשְּׁמוֹ מַיִם, יְסוֹד חָשׁוּב בְּיוֹתֵר בַּבְּרִיאָה. מַהוּ סוֹד הַמַּיִם?

בשיחת הרבי לפרשת יתרו ה’תש”מ מסביר הרבי, שכל יהודי צריך להשתדל ככל יכלתו, לא רק להפיץ תורה ויהדות בין יהודים, אלא גם להשפיע על בני נח לקיים את שבע המצוות שלהם , ולקיימן “מפני שצוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה”. כדי להפוך את רשות היחיד ליחודו יתברך.

בפרשת בשלח יוסף מבקש מאחיו לפני מותו להשאר במצרים עד בוא גאולת מצריים, ואז להעלות את עצמותיו לארץ.

כל ישראל הם אחים ובני זוג הם יחידה אחת ונשמה אחת, כפי שמלמד אותנו אדמו”ר הזקן בספר התניא. ועוד עיקרון גדול וחשוב ביחסי אנוש מלמד אותנו אדמו”ר הזקן בספר התניא בפרק לב, הפרק על אהבת ישראל, לב התניא, להגביר את הנפש על הגוף, שאז שמחתו תהיה רק שמחת הנפש לבדה ובזה יגיע לקיום מצות ואהבת לרעך כמוך בדרך הישרה והקלה.

במאמר לקראת יו”ד-י”א שבט מסביר הרב לויצ”ח גינזבורג, שהשליחות היחידה שלנו היא – לפרסם בכל מקום אודות הרבי שליט”א. ולא רק על גדולתו הנפלאה בכל התחומים, אלא בעיקר על כך שהוא הנשיא והראש, וגם הלב – “לבו הוא לב כל ישראל”. ובלי קשר עמו אי אפשר להתקשר באמת עם הקב”ה. והעיקר, שהוא המלך המשיח.

חודש שבט נחשב בעיקרו כחודש המים, מפני שבו יצאו רוב גשמי השנה והעצים מתחילים לשתות את המים החדשים. ט”ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, לכן התקבל גם כחג הנטיעות. בשנים האחרונות הפכה ארץ ישראל לארץ נושבת, ופריחתה המחודשת של הארץ, אשר עציה חוזרים להניב בשפע נפלא, היא מסימני הגאולה.

על צער הגלות היה רבי מנחם מנדל מקוצק נוהג לומר לתלמידיו כי הם יותר מדי עסוקים בצערם הם ובקשיים שלהם. ״כך זה תמיד״, נהג לומר, “האב מצטער בצער בניו ואילו הבנים אינם מצטערים בצער אביהם. הקדוש ברוך הוא מצטער בצערנו ואין אנו מצטערים בצער השכינה”.

תֹּכֶן פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח מַגִּיעַ לְשִׂיא יָפְיוֹ בִּקְרִיעַת יַם סוּף וְשִׁירַת הַיָּם. לָכֵן נִקְרֵאת הַשַּׁבָּת שַׁבָּת שִׁירָה, וּלְהָעִיר, שֶׁשִּׁירַת הַיָּם לֹא מָשָׁה מִפִּי עַם יִשְׂרָאֵל וְהוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּכָל יוֹם בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית, וְהִיא אַף רְמוּזָה בְּבִרְכַּת הַגְּאֻלָּה שֶׁלְּאַחַר קְרִיאַת שָׁמַע הֵן בַּשַּׁחֲרִית וְהֵן בְּעַרְבִית.

מֵהַפָּסוּק בְּפָרָשָׁתֵנוּ, פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח – “וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף” – לְמֵדִים שֶׁמֹּשֶׁה הִסִּיעַ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בְּעַל כָּרְחָם. עַם יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲסוּקִים כָּל כָּךְ בְּבִזַּת הַיָּם הַגְּדוֹלָה מִבִּזַּת מִצְרַיִם, לָכֵן לֹא רָצוּ לִנְסֹעַ מִיַּם סוּף. מַדּוּעַ?

חידות וחידודים מעשירים מאד את הלימוד. וכמעט אין דבר החביב יותר על תלמיד מאשר שאלות וחידונים, דבר המאתגר אותם לגלות את ידיעותיהם. ומה טוב להשתמש בזה בלימוד פרשת השבוע.

בשיחת הרבי על מה שכתוב בפרשת בשלח שמשה הסיע את עם ישראל בעל כרחם, מסביר הרבי שעם ישראל רצו בקבלת עול להשלים את עבודת הבירורים של מצרים. אף על פי שציפה להם המעמד החשוב ביותר של מתן תורה.

במאמר “באתי לגני” ה’תש”ל מסביר הרבי, שכדי שיוכל האדם להתגבר על הבלבולים ולדחותם, שזוהי עבודה גדולה וקשה ביותר, נותנים לו מלמעלה, ובאופן של בזבוז, את האוצר העליון. עד שהאדם מתגבר על כל הבלבולים ומנצח את הנפש הבהמית וגורם לגילוי פנימיות ועצמות אין סוף ב”ה.

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”ג מסביר הרבי, שכאשר האדם יודע שברכת ה׳ היא תעשיר, אז ה’ מברך אותו בכל מה שהוא עושה כלומר שכל מה שיעשה יעלה לטוב ולהצלחה יתירה, גם אם יעשה דבר קטן, יתעשר מזה בעושר רב ועצום. מפני שזוכר שה’ הוא הנותן לו כח לעשות חיל.

בפרשת בא – עם ישראל יוצא ממצרים בחיפזון. ובכל זאת ברגע האחרון המצרים מסייעים להם והם יוצאים ברכוש גדול. בניגוד לגאולת מצריים הגאולה העתידה לא תהיה בחיפזון ובבהילות אלא בנחת ובכיף, וכמו ביציאת מצרים העולם ייסייע לנו, רק שעלינו להיות מוכנים.

חידות וחידודים מעשירים מאד את הלימוד. וכמעט אין דבר החביב יותר על תלמיד מאשר שאלות וחידונים, דבר המאתגר אותם לגלות את ידיעותיהם. ומה טוב להשתמש בזה בלימוד פרשת השבוע.

בשיחת הרבי לפרשת בא מסביר הרבי, שבשר ודם יכול לדייק, אם כי במאמץ רב ברגע אחד. אך גם לרגע יש שיעור. אולם הקדוש ברוך הוא מדייק ב״חוט השערה״, בנקודה הקטנה ביותר של הזמן, שאדם אינו מסוגל להגדירה ולחלקה ורק הקדוש־ברוך־הוא אשר ״יודע עתיו ורגעיו״ יכול להבחין בכך. ולכן אמר הקדוש־ברוך־הוא “בחצות״ ומשה אמר לפרעה “כחצות”.

מזלו של חודש שבט הוא דלי המסמל מים. המים בעיקרם דבר טוב וחיוני לאדם. המים יורדים מלמעלה למטה דוגמת הגשם ומחיים אותנו בגשמיות. ועל כן נמשלה התורה למים “אין מים אלא תורה”. אף התורה ירדה בסתר המדרגות מלמעלה למטה, עד שהגיעה לעולם הזה והתלבשה בדברים גשמיים, כדי להחיות אותנו מבחינה רוחנית.

בְּפָרָשַׁת בֹּא מְתֹאֶרֶת מַכַּת הַחֹשֶׁךְ. מַכַּת הַחֹשֶׁךְ הָיְתָה נֵס גָּדוֹל! בְּעוֹד הַמִּצְרִים שְׁרוּיִים בַּאֲפֵלָה גְּמוּרָה, לַיְּהוּדִים הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם. אוֹר זֶה שֶׁהָיָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מַמְשִׁיךְ לְהָאִיר לָהֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.זֶהוּ יִחוּדוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁמָתָם מְאִירָה תָּמִיד וּמְפִיצָה אוֹר בָּעוֹלָם.

פרשת בא עוסקת בנושא “והגדת לבנך”. כנגד ארבעה בנים דברה תורה ולכל בן שאלה המתאימה לו ולמהותו. על האב להתייחס לכל בן לפי מדרגתו וערכו כפי מה שהוא בעצם מהותו.

אברהם פריד שר: חזק חזק ונתחזק כידוע לאחר סיום כל ספר בחומש בקריאת התורה בשבת אומרים: חזק חזק ונתחזק!

יהודה כץ מנגן ניגון של הרב המגיד עם חבורת כליזמרים בהתלהבות רבה.

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”ט מסביר הרבי את גודל העילוי של ההמשכה שעל ידי אתכפיא סטרא אחרא, כי כאשר עבודת האתכפיא היא בתקפה ובגבורתה היא יגיעה גדולה ועצומה יותר מהיגיעה שבעבודת הבירורים, ולכן, ההעלם שנמשך על ידי זה (אסתלק יקרא דקוב״ה) הוא נעלה יותר גם מההעלם שנמשך ע״י עבודת הבירורים.

קוים לדמותו של הרב מרדכי שמואל אשכנזי מרא דאתרא דכפר חב”ד, שהצטיין בגאונותו ובחסידותו ובהתקשרותו הנפלאה לרבי מלך המשיח, מביא לפנינו הרב לויצ”ח שיח’ גינזבורג, חברו וידידו שהכירו היטב באופן אישי.

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”ח מסביר הרבי שהרצון דמצוות הוא רצון עצמי שאין שייך בו שינוי, וגם מה שעל ידי תשובה מתמלאים הפגמים שפגם בתורה ומצוות, אין זה בבחינת ניחום ושינוי ח״ו, כי אם, שעל ידי התשובה מגיעים לעונג העצמי של פנימיות ועצמות אין סוף, שהוא התענוג בישראל מצד עצמם (נוסף על התענוג שמצד קיום התורה ומצוות שלהם), וכשנמשך העונג העצמי, נמשך גם הרצון. כי ישראל גם בהיותם בארץ הם דבוקים וקשורים עם הוי׳ אחד.

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”ז מסביר הרבי, שיש ב’ דרגות ביראה, יראת העונש ויראת הרוממות. מי שיש לו שכל ירא מלפניו מצד יראת הרוממות, אבל מי שאין לו שכל ואינו שייך להשגה זו, הנה על זה אמרו רז”ל, לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שמעוררים אותו ליראה חיצונית, יראה תחתונה ביותר, כדי שמיראה חיצונית זו ילך אל היראה העליונה.

מַה נִּתָּן לִלְמֹד מֵרְאִי? לָרְאִי צִפּוּי שֶׁל כֶּסֶף מֵאֲחוֹרָיו, וּלְעֻמָּתוֹ זְכוּכִית הַחַלּוֹן – דָּבָר אֵין מֵאֲחוֹרֶיהָ, לָכֵן דֶּרֶךְ הָרְאִי אַתָּה רוֹאֶה רַק אֶת עַצְמְךָ, וְאִלּוּ דֶּרֶךְ הַזְּכוּכִית אַתָּה רוֹאֶה מַה נַּעֲשֶׂה סְבִיבְךָ.

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”ו מסביר הרבי שהשכר שיהיה בסוף הימים ישולם לא רק כפי שהוא ראוי עכשיו אלא שהוא צומח וגדל בגידולי גידולין עד שהופך לאוצרות.

בפרשת השבוע וארא משה מוכיח לפרעה, שיחד עם המכות המטלטלות, העל טבעיות והמפחידות, הקב”ה גם יכול לרדת לפרטי פרטים, לדייק ברמת הרגע ולהתכנס לתוך הגדרות אנושיות ועל אנושיות בו זמנית, דבר שבא לידי ביטוי במכת הברד.

השליחות של רבי מנחם מענדל מהורודוק ואדמו”ר הזקן בהפצת המעיינות לא היתה קלה כלל וכלל באותם הימים. לא בקלות הבינו קהל הלומדים המתנגדים שמדובר בגאוני עולם הנחבאים אל הכלים.

מדוע חיבב כל כך רבי מנחם מענדל מויטבסק הנבחר שבתלמידי הרב המגיד את הצעיר שבחבורת התלמידים שניאור זלמן שהיה ידוע בכינוי החיבה שלו זלמניו, ואתו הוא יצר קשר נפשי עמוק ומיוחד במינו?

הם שלחו אגרת לרבי שמואל כדי שיעזור להם להיפגש עם הגאון מוילנא ולפרוש לפניו את דרך החסידות, מתוך נכונות לשמוע טענותיו ואחת ולתמיד לישר את ההדורים ולסיים את הויכוח המר. ואמנם רבי שמואל הסכים ברצון, ורק ביקש שהענין ישאר בחשאיות לטובת הענין ולהצלחתו.

במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא. יוסקה שיח’ מירלסון פתח במיזם חדש לשלוח בכל יום בווטסאפ פנינה גאולתית כדי להתחיל לחיות גאולה. ברכה והצלחה מופלגה.

בִּמְקוֹם שֶׁיְּחַזֵּק הַטַּבָּק אֶת בְּהִירוּת מַחְשַׁבְתּוֹ, הִרְגִּישׁ הָרַב שֶׁבְּכָל שְׁאִיפָה הֲרֵיהוּ מִתְבַּלְבֵּל, וּבְתוֹךְ כָּךְ חָפְנוּ אֶצְבְּעוֹתָיו עוֹד מְעַט טַבָּק, וּלְפֶתַע נִתְקְלוּ בִּדְבַר-מַה קָּשִׁיחַ, הַמֻּנָּח לוֹ בְּתַחְתִּית הַקֻּפְסָה. הוּא הִבִּיט אֶל תּוֹכָהּ, פִּשְׁפֵּשׁ בַּטַּבָּק אָנֶה וְאָנָה, וְהִנֵּה הִתְנוֹצְצָה לְעֵינָיו מַטְבֵּעַ-זָהָב.

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”ה מסביר הרבי, שכדי לנצח במלחמה, נותנים לפקידי החיל לא רק את הבחינה של למטה עד אין תכלית, אלא שגם מבזבזים את האוצרות של למעלה עד אין קץ ודרך פקידי החיל זה מגיע לאנשי הצבא, צבאות השם, וכך מנצחים במלחמה.

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”ד מסביר הרבי שהכח לנצח במלחמה הוא בכח המסירות נפש שהוא אוצר יראת שמים שיש בכל יהודי. כח שלמעלה אפילו מכח השכל ודרגא הכי עליונה שבשכל. האוצר שמצד היותו חלק אלוקה ממעל ממש, בחינת היחידה שמקבלת מיחידו של עולם.

פעם פנה חסיד לרבו וביקש עצה איך להימלט מהיצר הרע שרודף אחריו. ענה לו רבו, שעדיין לא הגיע לדרגה גבוהה כזו, והאמת היא שהוא עצמו רודף אחרי היצר הרע. צריך להתבונן מי רדף אחרי מי.

הַאִם יוֹדְעִים אָנוּ בֶּאֱמֶת מַהוּ טִיבָהּ שֶׁל הַבֵּיצָה? מַה מִּתְרַחֵשׁ בְּתוֹכָהּ וּמָה עוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי אֶלִיפְּסָה חֲבִיבָה זוֹ הַשּׁוֹכֶנֶת-כָּבוֹד כִּמְעַט בְּכָל מַקְרֵר וּבְכָל מִטְבַּח בֶּן-זְמַנֵּנוּ?

מפרשת השבוע וארא אנו לומדים שמֻתָּר לָנוּ לִצְעֹק בְּעָצְמָה: לָמָּה הֲרֵעוֹתָ?… עַד מָתַי?… רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ! כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת הָאֱמוּנָה הַפְּנִימִית, וּכְדֵי לִזְכּוֹת בְּתַכְלִית הַגִּלּוּי שֶׁל “וָאֵרָא” בַּגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה

במאמר באתי לגני ה’תשכ”ב מסביר הרבי שאור אין סוף למטה עד אין תכלית, מלמד על גודל מעלת אור אין סוף למעלה עד אין קץ הנעלה יותר. ומשמעו הוא שהאוצרות שנותנים לפקידים בשביל אנשי החיל, אינם כדי לשלול שלל ולבוז בז על מנת לקבל פרס, אלא בשביל הנצחון כרצון המלך, שמקבלים את האוצרות וממשיכים אותם למטה עד אין תכלית, עד עולם העשי’.

המהר”ל הָיָה גָּאוֹן עָצוּם בַּתּוֹרָה, צַדִּיק גָּדוֹל, וּבַעַל בְּקִיאוּת עֲמֻקָּה בְּסִפְרֵי קַבָּלָה שׁוֹנִים, וּבִכְלָלָם ‘סֵפֶר יְצִירָה’. כָּךְ יָדַע המהר”ל אֶת סוֹדוֹת הַשִּׁמּוּשׁ בְּ”שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים” וּבְעֶזְרָתָם הִצְלִיחַ לְבַטֵּל גְּזֵרוֹת וַעֲלִילוֹת שֶׁטָּפְלוּ גּוֹיִים צְמֵאֵי-דָּם עַל הַיְּהוּדִים. כָּךְ גַּם יָצַר אֶת הַגֹּלֶם.

משום מה זכתה תפילת “רחם” למקום מיוחד בברכת המזון. עם ישראל הנאנק בגלות הארוכה והקשה מנשוא אינו חדל לעורר את רחמי ה’ ממקור הרחמים. והוא זועק ללא הרף בכל פעם לאחר סעודתו: רחם נא. נכון, אכלנו ושבענו, ברוך ה’, אולם אין זה מנחם אותנו. אפילו כאשר יש שפע גשמי, עדין נותרנו רעבים וצמאים לשפע הרוחני שנשלל מאתנו בימי הגלות.

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”א ב’ מסביר הרבי שבגאולה יהיה לא רק עולם על מילואו נברא כמו שהיה קודם החטא, כי אם שיהיה ביתר שאת ויתר עז, בגלל בזבוז האוצרות שאצר המלך ואצרו המלכים אבותיו מדור דור והם מגיעים לאנשי החיל חיילי בית דוד ע״י פקידי החיל שעל ידם היא ההמשכה.

רַבִּי יוֹסֵף יִצְחָק בְּיַלְדוּתוֹ רָאָה אֶת אָבִיו בּוֹכֶה. קָשֶׁה לְתָאֵר וְאַף לְהָבִין הִתְנַהֲגוּת שֶׁל יֶלֶד בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ וִיחִידוֹ שֶׁל אַדְמוֹ”ר, הָרַבִּי הרש”ב, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת אַדְמוֹ”ר. בֵּן שֶׁנֵּחַן בְּמוֹחִין דְּגַדְלוּת וּבְמִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת. אוּלָם הָבָה נָצִיץ קִמְעָא בְּהִתְנַהֲגוּת שֶׁל בֵּן – מוֹפֵת לְכָל הַיְּלָדִים.

בפרשת שמות מספרת לנו התורה שמשה הרכיב את בני משפחתו על החמור. אומרים המפרשים שזהו אותו חמור שחבש אברהם והוא אותו חמור עליו ירכב המשיח. מיהו החמור הזה המתגלגל מדור לדור ומה הוא מסמל?

במאמר “באתי לגני” ה’תשכ”א (א) מסביר הרבי, שעיקר העבודה הוא צבא מלשון חיל, והתנאי לכך שיהיה גם צבא מלשון זמן. שכל עניני התורה ומצוות צריכים להיות בזמן ומקום דוקא, וגם בגילוי לעתיד, שיהיה נעלה יותר, התכלית היא שיתגלה גם בזמן ומקום עד למטה מטה, שגם הגוף הגשמי ירגיש אלקות, וככתוב: ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר.

אלישע הנביא היה תלמידו של אליהו הנביא, כמסופר בספר מלכים. ובסדר מקבלי התורה היה השמיני, וקיבל מאליהו ובית דינו.

בפרשת שמות מכנה הקב”ה את עמו “בני בכורי ישראל”. לכאורה, יכולנו לחשוב אם המטרה היא הקטנה עצמית – “בן קטן”, “ילד שעשועים”, אז ממילא היינו תינוקות בעלי קבלת עול טבעית, והקשר בינינו לבין הקב”ה היה קשר עצמי; אז למה עלינו לגדול ולהגיע לדרגת “בני בכורי ישראל” ואחר כך להקטין את עצמנו?…

במאמר “באתי לגני” ה’תשל”ה מסביר הרבי שבשעת המלחמה המלך מבזבז את כל האוצרות עד שרואים בגלוי בעיני בשר את האוצר שלמעלה, את אור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכל זה נמשך למטה מעשרה טפחים, עד שיהיה עוד פעם עיקר שכינה בתחתונים, על ידי מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות.

במאמר “באתי לגני” ה’תש”כ מסביר הרבי, שצבאות הוי׳, לא רק שממשיכים את הוי׳ בעולמות בריאה יצירה עשיה, אלא עוד יותר מזה, הם עושים מהעולם שיהי׳ בדרגה של עולם האצילות.

פָּרָשַׁת שְׁמוֹת פּוֹתַחַת אֶת הַסֵּפֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל חֲמֵשֶׁת חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה עַל שֵׁם תְּחִלָּתוֹ: “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה”. שֵׁם הַסֵּפֶר מְבַטֵּא אֶת תֹּכֶן הַסֵּפֶר בִּכְלָלוּתוֹ.

במאמר “באתי לגני, ה’תשי”ט מסביר הרבי, שהעבודה “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” הוא ע״י עצי שטים עומדים לשון עמודים שנצבים בארץ, שהיסוד הוא בעפר קשה וחזק דוקא, שזהו ההתחלה ואח״כ נמשכים למעלה עד שראשם מחובר בתקרה עד גבוה גבוה. ועל ידי זה ממשיכים את השכינה שתהיה בקרוב ממש על ידי משיח צדקנו.

במאמר באתי לגני תשח”י ב’ מבאר הרבי שעבודת האדם, עבודת התשובה, צריכה להיות בג׳ הקוין, תורה עבודה וגמ״ח, ועל ידי זה מהפכים את הקשר ושקר של העולם לקרש דקדושה, ומן הקרש של עצי שטים עומדים נבנה המשכן, שמהפך השטות דלעומת זה לשטות דקדושה, שהיא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, ועל ידי זה בונים את המשכן, דירה לה’ יתברך בתחתונים.

פָּרָשַׁת וַיְחִי הִיא הַסִּיּוּם שֶׁל סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, וְהִנֵּה בְּסִיּוּם הַפָּרָשָׁה יוֹסֵף מְבַשֵּׂר אֶת בְּשׂוֹרַת הַגְּאֻלָּה, “וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת”… יוֹסֵף הוּא שֶׁגָּרַם לִירִידַת יַעֲקֹב וּבָנָיו לְמִצְרַיִם, וְהוּא הוּא הַמְּבַשֵּׂר לָהֶם אֶת הָעֲלִיָּה מִמֶּנָּה. כָּאן מִתְגַּלָּה מַעֲלַת יוֹסֵף עַל שְׁאַר אֶחָיו.

מבקשת יעקב אבינו בפרשת ויחי שלא להיקבר במצרים למדים, שיעקב אינו שייך למצרים. יעקב היה למעלה ממצרים, למעלה מהגלות. מקומו אינו במצרים, אלא בארץ-ישראל, ומשם הוא מעניק את הכוח לבני-ישראל שבמצרים.

במאמר באתי לגני תשח”י הראשון מסביר הרבי מליובאוויטש שתכלית כל העבודה שבמשכן להפוך חושך לאור, ועבודת הצדיקים ובפרט נשיאי ישראל נותנים כח לכל המקושרים אליהם, לעבודה דאתכפיא ואתהפכא, שע״י עבודה זו אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, ונעשה באתי לגני כמו קודם החטא ולמעלה יותר, עד שנשלמת תכלית הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

שיר השירים כמשל. מי הם שלמה ושולמית? מהי הסיבה שהשיר “השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו” שחולת אהבה אני” הפך לאחד השירים הפופולאריים ביותר בימינו?…

במאמר “באתי לגני” לשנת ה’תשי”ז מסביר הרבי מליובאוויטש, כי לעתיד יהי’ כבוד הוי’ בגילוי ובאופן אשר וראו כל בשר, שגם בהמות וחיות יראו את כבוד הוי’, והגילוי דפי הוי’ (דוקא) דיבר, וזה יהי’ בעגלא דידן במהרה בימינו ממש.

אהבה היא הרגש הראשון מבין כוחות הנפש המתלבשים ושוכנים בלב האדם, ומצויה – הן בכוחות הנפש האלקית והן בכוחות הנפש הבהמית.

בקשר ליום הבהיר י”ט טבת. למרות שהרבי שליט”א לא קבע אותו ליום-טוב וליום התוועדות וקבלת החלטות טובות, והוא קשור “רק” אל הרבי אישית – הרי דווקא יום זה מבטא את האמיתיות והפנימיות ממש. את העצם שבעצם.

כְּפִי שֶׁחֲסִידִים מְסַפְּרִים, מְאֹרָעוֹת יָפִים וּמְעַנְיְנִים הָיוּ בַּחֲתֻנָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁנֶּעֶרְכָה בְּעִירָם זלאבין בִּשְׁנַת תקס״ד, כַּאֲשֶׁר בִּתּוֹ שֶׁל אַדְמוֹ״ר הָאֶמְצָעִי נִשְּׂאָה לְנֶכְדּוֹ שֶׁל רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מברדיטשב.

כאשר אדם שמח הוא שלו ורגוע והכל נראה לו טוב יותר. שמחה מרחיבה את כלי המוח, בניגוד לעצבות המצמצמת את יכולת המחשבה. על כן יש להרבות בשמחה כדי להגיע לישוב הדעת לשלוה, ולא להיות בעצבות המורה על חסרון באמונה.
 

במאמר “באתי לגני” ה’תשט”ו מסביר הרבי שאדם צריך לפעול בעצמו שיהפוך את תוקף הלעומת זה לקדושה, שהתוקף שהי’ אצלו בלעומת זה, בתוקף זה עצמו ישתמש בקדושה, בלמוד התורה ובזמני התפלה ובסור מרע ועשה טוב ובקיום המצות בהידור, שמהשטות דלעומת זה יעשה שטות דקדושה.

בפרשתנו פרשת ויגש דורש יוסף מהמצרים למול את עצמם כדי לקבל מזון. יוסף התכוון בזה לזכך את מצרים, אולם טעה כי דוקא על ידי כך הקליפות קיבלו תוספת חיות. מכאן שאל לנו לפעול על דעת עצמנו.

בפרשתנו פרשת השבוע ויגש מגיעים לשיא דרמטי במפגש שבין יוסף לאחיו בשיחה שבין יהודה ליוסף ואחר כך בגנבת גביע הכסף ולשיא השיאים כשהגיע הרגע של אמת בהתוודעות יוסף לאחיו.

לְשֵׁמַע הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְפַּלְּאוּ הַמְּאָרְחִים… הֲיִתָּכֵן?… הֲרֵי הֵם אֲנָשִׁים עֲדִינִים וּמְלֵאֵי חֶמְלָה הַשּׁוֹמְרִים מִצְווֹת בַּהַקְפָּדָה. וְכִי מָתַי פָּגְעוּ בְּבַעֲלֵי חַיִּים? אֲפִלּוּ בְּיַתּוּשׁ לֹא הֵעֵזּוּ לִפְגֹּעַ מֵעוֹלָם!

רעיון חשוב במאמר “באתי לגני” זה הוא שכדי להסיר את הרוח שטות דלעומת זה, הוא ע”י שטות דקדושה דוקא, דאף שבכלל צריך ללכת בדרך האמצעית, זהו דוקא כאשר כל ימיו הלך והולך בדרך הישרה, אבל כאשר נטה מדרך זו להקצה דלעומת זה צריך לנטות לקצה השני דוקא. והוא על דרך המבואר בענין בעל תשובה, דלהיותו בעל תשובה צריך סיג מיוחד.

אחד הרעיונות החשובים במאמר באתי לגני לשנת ה’תשי”ד הוא שהעבודה דשטות דקדושה אינה רק ליחידי סגולה דוקא או בזמנים מיוחדים דוקא, שהרי אמרו שאין אדם עובר עבירה, איזה עבירה שתהיה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובמילא מובן שאצל כל אחד צריך להיות העבודה דשטות דקדושה.

לכבוד חנוכה אודי דוידי שר על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

באתי לגני אחותי כלה היא הפתיחה של מאמרי “באתי לגני” שנאמרו על ידי הרבי ביו”ד שבט, כהמשך וביאור למאמר “באתי לגני” של הרבי הריי”צ בשנת ה’תש”י.

ניגוני חב”ד בהתוועדות י”ט כסלו בכפר חב”ד – “א-לי אתה ואודך” וניגון הצמח צדק בשיא ההתלהבות לכבוד חג החגים.

ניגון ארבע בבות בי”ט כסלו בכפר חב”ד בשנת ה’תשע”ה. אי אפשר שלא להתרגש מקהל חסידים ששר ניגון קדוש זה בדביקות עצומה, המסיים בניגון שמח מיגון של גאולה.

בפרשתנו פרשת מקץ מסופר על פגישת יוסף עם אחיו, ואחר כך גם עם אחיו בנימין. מה לומדים מפגישה זו? מדוע נכמרו רחמיו של יוסף וביקש לבכות?

כמו בכל פרשה כך גם בפרשת מקץ, שם הפרשה, שמשמעותו כפולה, כולל בתוכו את כל ענייני הפרשה.

לפניכם הדרכות מיוחדות לנשים, שבעצם מהותן מייצגות את מידת הגבורה, מה עושים כדי להתגבר על מידת הכעס, כולל מבחן עצמי.

מידת הגבורה בשורשה ובפנימיותה היא מידת חסד כי בלעדיה לא היה קיום לעולם.

סרטון ובו תמונות נפלאות של הרבי עם החסידים. ממש מרגש! צפו ותיהנו.

מהי משמעות החיבוק בחיי האדם? שלמה המלך אומר ש”לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים… עת לחבוק ועת לרחוק מחבק”. למה נתן שלמה חשיבות כה גדולה לחיבוק?

מיהו אליהו הנביא שעלה בסערה השמיימה, אותו אנו מזכירים בכל מוצאי שבת, ובכל ברית מילה ואף בליל הסדר הוא ממלא את נוכחותו, ולא עוד אלא שבא להציל את מי שראוי להצלה בשליחות של מעלה?

בפרשתנו פרשת וישב רואים שיעקב רצה לשבת בשלוה ואז קפץ עליו רוגזו של עשו. ונשאלת השאלה למה בחיים הכל הולך קשה? כי בכל אחד מאיתנו חבוי יהלום יקר ומנצנץ, זוהי הנשמה ששוכנת בנו ומחכה שנגלה אותה על ידי עבודה קשה, דם יזע ודמעות והרבה מאמץ ואתגרים אבל מרגע שנצליח לחשוף ולו מעט ממנה, נבין כמה המאמץ היה שווה.

היחידה שבנפש היא בחינת התענוג וכאשר היחידה שבנפש הבהמית מתכללת עם היחידה שבנפש האלוקית, ניטל ונלקח עצם בחינת התענוג וטוב טעם בעניינים הגשמיים, ועל כן, הכל בהשוואה אצלו (אדמו"ר האמצעי, ספר המאמרים פרק קט).   

עבודת התפילה היא עבודה שבלב, וכמו שכתוב: “ולעבדו בכל לבבכם” ואמרו חז”ל: איזו היא עבודה שהיא בלב זו תפילה.

אדם הראשון הוא הראשון מהמין האנושי (סוג המדבר), ואחרון בבריאת הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית. בבריאתו כלתה מלאכת ה’ עושה שמים וארץ, וכל הבריאה באה לידי שלימות.

עם ישראל מאוחד בלימוד פרשת השבוע. ובמחזוריות שנתית הוא לומד את כל התורה כאשר כל שבוע הוא חי מחדש את פרשת השבוע. לפניכם דברי תורה לפרשת השבוע לכל השנה למבוגרים ולילדים. דברי תורה על פי הקבלה והחסידות כולל דבר מלכות.

הדברים האסורים הם אלו האסורים וקשורים בידי הקליפות וסטרא אחרא – כמו אסירים בבית הסוהר. ולכן האדם מנוע – במצות ה׳ – מלעשותם או מלהשתמש בהם. ואילו הדברים המותרים, אעפ״י שגם הם מתחום הקליפה, אבל מותרים ופתוחים הם ויכולים לעלות מרשות הקליפה אל הקדושה. ולכן אין האדם מנוע מלעשותם, ובלבד שאכן יעשם לשם שמים ויעלה אותם אל הקדושה.

כאשר לומדים פנימיות התורה והולכים בדרכיה, הרי זו הדרך הישרה והקלה לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא וכל הקללות נהפכות לברכות בטוב הנראה והנגלה.

מדהים! גאון בסדר גודל שכזה, היה עסוק באותו זמן ממש בהאכלת ילדים יתומים בעצמו. הוא מעולם לא שכח שהצלת ילדים קודמת לכל. ואני לעולם אהיה אסיר תודה על שהציל את חיי, ובזכותו יש לי היום ילדים נכדים ונינים.

חשיבות רבה ועצומה יש לסיפורים בכלל ולסיפורי ילדים בפרט. אין כמו סיפור טוב ללימוד מהנה להרגעת הנפש לדיבוק חברים ולפיתוח הדמיון והיצירתיות. ואם הדבר נכון לגבי אנשים מבוגרים קל וחומר לגבי ילדים.

ספר בד קודש מכ”ק אדמו”ר האמצעי זי”ע, והוא כתב הבקשה שכתב בעת מאסרו בשנת תקפ”ז, אל שר הפלך וויטעבסק הגנעראל גובערנאטאר חאוואנסקי.

אם את כל המצוות צריך לקיים בתוקף, כל שכן שמצוות אהבת ישראל, יסוד כל התורה, צריך לקיימה בתוקף, מבלי להתפעל משום אדם. 
וכאשר ילכו מתוך תוקף ומסירות נפש, יתבטלו כל המתנגדים (תורת מנחם ה)

בדבר ה’ שמים נעשו. בעשרה מאמרות (של הקב”ה) נברא העולם, “כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד”, וכמו “ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור”, “ויאמר אלקים יהי רקיע וגו’ ויהי כן”.

התורה ניתנה בשני רבדים; “סתים” (הנסתר) ו”גליא” (הנגלה). הנגלה הוא חלק התורה שמתלבש בעניני העולם הזה כדי לבררו ולתקנו – מבואר בש”ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, והנסתר – חלק התורה שענינו גילוי אלקות – מבואר במדרשים, בזהר הקדוש, ספרי הקבלה והחקירה וספרי מוסר.

בדור הזה, תמה עבודת הבירורים. סיימנו כבר את סאת הייסורים והיזע וכל מה שנותר זה לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

רַבִּים הַיְּצוּרִים שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ רַבִּים וּמְגֻוָּנִים מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים וְהַכֹּל לִכְבוֹדוֹ וַעֲבוּר הָאָדָם, וּבְעִקָּר כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לִלְמֹד מִכָּל נִבְרָא וּמִכָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזוֹ הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

אין זה סוד ששליחי חב”ד המפוזרים בכל העולם הם הקומנדו של הרבי להפוך את העולם ולעשותו דירה לה’ בתחתונים בעבודה של מסירות נפש שאין לה אח ורע. השאלה היא, מה מביא בחור צעיר לתעצומות נפש כאלה, כאשר הוא עוזב את ארצו ואת מולדתו ונוסע הרחק מהחממה הביתית שלו למקום לא ידוע ופועל שם במלוא המרץ?

הרב דוד כפלין שליח של הרבי בקוזומול שבמקסיקו שהקים שבעה בתי חב”ד, מדבר על תפקידו של שליח בהכנת העולם לגאולה. מדהים, באמת שליח לדוגמה!…

בשעה שפרחה נשמתו של רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי ועלה למרום – לגן עדן – שמע שהכריזו בשמים: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”.

עיקר המעלה ד״עטרת בעלה״ יהיה לעתיד לבוא, שאז תתגלה מעלת האשה בשרשה, שהיא ספירת המלכות כפי שהיא – המלכות – בשרשה העליון, שאז יומשכו תוספת אורות מבחינת מלכות אל בחינת זעיר אנפין.

מֵעוֹלָם לֹא יָדְעָה אֵשֶׁת-הַחַיָּט, שֶׁקֹּדֶם לָכֵן הָיָה בַּעֲלָהּ מַפְרִישׁ בְּדִיּוּק עֲשִׂירִית מֵהַכֶּסֶף וְשׁוֹמְרוֹ בְּכִיס מְעִילוֹ, כְּדֵי שֶׁלְּמָחֳרָת יְשַׁלְשְׁלוֹ אֶל קֻפּוֹת הַצְּדָקָה הַשּׁוֹנוֹת שֶׁבְּבֵית-הַכְּנֶסֶת. “עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר” הָיָה הַמִּשְׁפָּט שהִתְנוֹסֵס עַל שֶׁלֶט קָטָן מֵעַל הַקֻּפּוֹת, אוּלָם יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם לֹא שָׂם לִבּוֹ עַל כָּךְ. הוּא פָּשׁוּט כִּבֵּד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעֲשִׂירִית מֵהַכְנָסָתוֹ, כְּפִי שֶׁלָּמַד וְחָשַׁב לְתֻמּוֹ שֶׁכָּךְ רָאוּי לַעֲשׂוֹת.

איזהו שוטה – המאבד (את) ה’מה’ שנותנים לו, כי אדם שמאבד את בחינת מ”ה שבנפש, שהוא הביטול המוחלט לה׳ יתברך הרי זה כתוצאה מהעובדה שהוא שוטה, שיש בו רוח שטות.

חסיד אמיתי הוא חסיד שטובת ה’ ועשיית נחת רוח לו יתברך לנגד עיניו תמיד, והיינו, לעשות לו יתברך – דירה בתחתונים, וזהו המניע היחידי בקרבו לעבודתו את ה’, ולא בשביל הנאה אישית וסיפוק כלשהו, אפילו אם הוא סיפוק רוחני אלוקי.

איזהו חכם? הרואה את הנולד! מי שרואה ומתבונן איך נולד ונברא כל נברא מהכח האלקי, ואיך הוא בטל אליו, וזה פועל גם בו עצמו את הביטול לה’ – חכמה שבנפש.

דמות הכתובה בתורת ה’, והוא וכן כל הכתוב אודותיו, הרי אלו דברי אלקים חיים – תורת אמת, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, הרי בודאי שקיומו של איוב וכל המסופר אודותיו – אינה עובדה המוטלת בספק, והדיון אינו אלא, האם איוב הוא מציאות בעלת ערך בפני עצמו, או שמא לא נברא אלא לשמש כמשל וכהוראה לבני ישראל בעבודתם את ה’.

מה רב שכרו של חסיד אומות העולם שמגלה כמה חיים הציל, לאחר שבשואה הצליח למלט 699 ילדים מהשואה האיומה.

בְּעִקְבוֹת הַמְלָצָתוֹ שֶׁל הֶחָכָם בָּאָדָם, שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: “לֵךְ אֶל נְמָלָה, עָצֵל, רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחֲכַם”, נֵצֵא לְמַסָּע אַחַר יְצוּר קְטַנְטַן זֶה, הַנְּמָלָה, וְנִתְפַּעֵל מֵהַיָּזְמָה, הָאֲצִילוּת, הַחָכְמָה וְהֶחָרִיצוּת שֶׁהַבּוֹרֵא חָנַן אוֹתָהּ בָּהֶן.

יהודי שעבר פעם באחת מחלוקות הדולרים אצל הרבי ביום ראשון, שאל את הרבי, אם נכון הדבר שקיפול טלית מיד עם צאת סגולה לשלום בית. השיב הרבי: סגולה טובה היא לקפל את השרוולים במוצאי שבת ולעזור לאישה בהדחת הכלים.

וּכְפִי שֶׁנּוֹכַח הָאָח הַצָּעִיר, שֶׁלֹּא נִתָּן לִיצֹר בֶּגֶד מִבְּלִי שֶׁבִּתְחִלָּה יִגְזְרוּ אֶת הַבַּד קְרָעִים-קְרָעִים, וְרָהִיטִים לֹא יוּכְלוּ לִהְיוֹת אִלּוּלֵא יְנַסְּרוּ, יְקַצְּצוּ וְיַחְתְּכוּ תְּחִלָּה אֶת הָעֵצִים – כָּךְ גַּם בְּחַיָּיו הַפְּרָטִיִּים שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל…

כשהחינוך הוא ללא פשרות ודבק בדרך ישראל סבא, מבלי להביט על קשיי העולם והשפעותיו אזי העולם סביב בטל ומבוטל והדור הבא גדל עם אמונה ושליחות של מסירות נפש.

נְשָׁמָה יוֹצֵאת מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ שָׁם לְמַעְלָה בִּ”בְאֵר שֶׁבַע”. שָׁם הָיְתָה דְּבוּקָה וַחֲבוּקָה בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁם הָיְתָה קְרוֹבָה לְאוֹר הָאֵין סוֹף וְנֶהֱנֵית מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. כְּדֵי לָרֶדֶת לְחָרָן, לַ”חֲרוֹן אַף שֶׁל מָקוֹם” – לָעוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן מִמֶּנּוּ!

כאשר ע’ הפועל היא האות הגרונית ח’ אז אין תשלום דגש ואין שום שינוי מיוחד לבד ניקוד חטף פתח במקום שוא נע כמו בדוגמאות שלפניכם.

כאשר מופיעה אות גרונית בפ’ הפועל נוצרים הבדלים דקדוקיים מגזרת השלמים ללא גרוניות, כפי שמשקף הלוח שלפניכם.

לפניכם טבלת המספרים בעברית, מספרים יסודיים ומספרים סידוריים לזכר ולנקבה בניקוד מלא.

מכיון שהעולם הגשמי אינו מציאות קיימת מצד עצמו, שהרי לפני שבראו ה’ – היה אין ואפס, וכל מציאותו התחדשה והיתה בדבר ה’, ורק מאמיתת המצאו של ה”מצוי הראשון” – הבורא יתברך – נמצאו כל הנמצאים, לכן אין מציאותם אמיתית כמציאותו של ה’.

סיפורה של חנה היא אשתו של אלקנה מעורר התפעלות על יחסים נפלאים בין איש לאשתו. אולם מעבר לזה יש כאן דוגמה חיה לאשה המצטיינת בכח תפילתה שאופן תפילתה היא מופת לרבים, עד כדי כך שחז”ל למדו מחנה את כל הלכות תפילה.

בפרק זה מעורר רבינו על העבודה שבלב זו תפילה שתהיה בכוונה ובמתינות, להתחיל כולם ביחד מלה במלה, וגם לגמור את כל הששה סדרי התלמוד מידי שנה בשנה בכל עיר ועיר וכל אחד יקפיד לומר את פרק קיט’ שבתהילים פעם בשבוע ואין להתענות מלבד התעניות שנצטווינו מפני חלישות הדור כדי שלא יפריע לעבודת השם ובמקום זאת העצה היא לעסוק בהלכות שבת כי כל השומר שבת כהלכתו מוחלים לו כל עוונותיו.

התפילה במתניות מאריכה חיים. ועוד שבשעה שמתבונן בתפילה הוא מגלה בליבו אהבה לקדוש ברוך הוא וזאת עיקר המצווה של “ואהבת את השם אלוקיך”.

בפרק זה יתבאר הפסוק “צדקה כנחל איתן” מהו הדימוי של הצדקה לנחל איתן. שה”איתן” הוא נקודה פנימית מאד בנפש האדם ועל ידי מצוות הצדקה מגלים את ה,איתן” שבנפש.

כהכנה לגאולה אנו שרים שירי גאולה ומשיח בהודאה לה’ על הגאולה שתבוא מיד ממש.

דוד המלך אמר בתהילים “זמירות היו לי חוקיך” והקדוש ברוך הוא אמר לדוד: וכי דברי התורה נראים בעיניך כ”זמירות” בלבד?… ועל כך נענש.

בהמשך לפרק הקודם ממשיך רבנו בפרק זה לבאר לנו את מעלת קיום ולימוד ההלכות. אולם נשאלת השאלה: מה דינן של הלכות שאינן שכיחות ולא יהיו לעתיד לבוא. כי אף הם במעלה יתירה של עיסוק בחכמה עילאה. אך מה התועלת שישנה מלימוד הלכות אלו בעבודת הבירורים?

בתפילה, ולא רק בלימוד תורה, ישנה מעלה גדולה, והיא כדברי ה”פרי עץ חיים” שבדורנו אלה עיקר עבודת הבירורים היא על ידי התפילה דווקא. בתפילה ישנה עוצמה אדירה המצליחה להפוך מצב של אין ליש. בכוח התפילה אפשר לרפא חולים ולהוריד גשם ולגרום מחילה וסליחה.

כשהתפילה בכוונה היא עולה כמו התורה אם בכונה טבעית לעולם היצירה ואם בכוונה שכלית היא עולה לעולם הבריאה אך בלא כוונה היא נדחית למטה לגמרי וזה צריך להבין.

בפרק זה נלמד על ידי מאמר מעץ חיים את מעלת המצוות המעשיות דווקא שדווקא על ידי ביצוע רצונו יתברך כפשוטו גורם לייחודים עליונים.

אהבה ויראה נמשלו לכנפיים של העוף המיועדות לעזור לעוף לפרוח ואילו עבודת השם ככל שתהיה שלמה ללא אהבה ויראה אין היא פורחת למעלה.

אודי דוידי שר את הפיוט “י-ה רבון עלם” הוא אחד מפיוטיו הנפוצים והמפורסמים ביותר של ר’ ישראל נג’ארה, גדול משוררי ישראל מאז ימי תור הזהב בספרד ועד ימינו אנו.

אגרת זו מסיימת את החלק אגרות הקודש שבתניא החלק הרביעי ובה מברך רבנו על הסדר המסודר שנוסד בענייני צדקה בקהילות ועיירות ישראל ומשבח את העושים ואת המעשים היינו הגורמים לעושים לעשות ואף על פי כן ישנה מעלה כשהאדם עושה מעצמו ולא כשמעוררים אותו על כך.

כאן יתבאר מעלת דיבוק חברים ומעלת האהבה בין יהודים וממשיל זאת רבנו ללב ואברים שהשכינה היא כנסת ישראל נמשלה ללב ואילו יהודים בני ישראל נמשלים לאברי הגוף ואם יש קלקול בחיבור האברים דבר זה משפיע על זרימת הדם לאברים.

כבר נתבאר בפרק כא על מעלת רוב המעשה ולא גודל המעשה כאן ממשיך רבנו לבאר נקודה זו ומדגיש שבוודאי אסור לפחות מהצדקה של שנים עברו אלא יש להוסיף יותר ויותר.

בפרק זה בו אנו מתחילים ללמוד מבאר רבנו את מעלת לימוד ההלכות של התורה הנדרשים לקיום מצוותיו יתברך שבהם ועל ידם דווקא מתגלה הרצון העליון.

אנחנו צריכים להיות גם יעקב וגם עשיו. מצד אחד ללכת עם התורה עד הסוף וללא פשרות, כמו יעקב אבינו. איש תם יושב אוהלים שלא נתן לעולם הזה להפריע לו בפיפס. וזה ההתחלה והבסיס של כולנו. מצד שני, כשיוצאים החוצה, צריך לבוא במצב של “יודע ציד”. לצוד ציד ולהפוך אותו ל”מטעמים” כפי שעשה עשיו לאביו יצחק.

בהמשך לפרק הקודם בו מבאר רבנו לחסידים לאחר הסתלקות רבי מנחם מענדל מויטבסק את הנחמה שישנה בהסתלקות צדיק. ממשיך רבנו באגרת זו שנכתבה לרבי לוי יצחק מברדיטשוב לנחמו על הסתלקות בנו שמיתת צדיקים מכפרת על כל הדור.

יש נגלה ונסתר בתורה. הרעיא מהימנא שבזוהר כותב שהנגלה הוא עץ הדעת טוב ורע והנסתר הוא עץ חיים וכדי שלא נחשוב שהדבר כפשוטו מעורר רבנו באגרת זאת שכל התורה כולה נקראת עץ חיים אלא שבתורת הנגלה ישנה התלבשות השכינה בעץ הדעת טוב ורע ולכן ישנם דינים של איסור טומאה ופסול, ואילו הנסתר שבתורה הוא התלבשות השכינה בעץ החיים.

מאחורי כל שיר טוב מסתתר סיפור (גלגולו של השיר). דוד פרידמן הואיל לפרסם את הסיפור העומד מאחורי השיר, בו הוא שוזר את סיפור הצלתו מהשואה.

השיר “הבט משמים וראה” זהו שיר תפילה ששר אחד היהודים שהיה במחנה ריכוז ליד מיידנק בפולין בשנת 1946.

באגרת זאת מבאר רבנו איך שהכול בא מאיתו יתברך הכול מהשם יתברך, ממילא אין מקום לכעס כלל אם עשה מישהו משהו כנגדך דע שהכול מאיתו יתברך אלא שההתגלות יכולה להיות בגלות בתוך האדם הרע או אפילו גוי המדבר ועושה ומפריע לך בעבודת השם וממילא מובן שאין כל מקום למידת הכעס.

אגרת זו באה לגזור גזירה על הציבור. וגזירה שהציבור יכול לעמוד בה והיא שלא לשוח שום שיחה או דיבור לבטלה מהרגע שהחזן שליח הציבור מתחיל את התפילה עד אמירת הקדיש האחרון שבסיום התפילה בשחרית מנחה ומעריב.

באיגרת זאת מעורר רבנו הזקן כי עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם ולא רק כשעוסקים בתורה אלא על כל עשרה מישראל המתכנסים השכינה באה ושורה שם ואם חס ושלום עוסקים בדברים בטלים הרי השכינה נמצאת בגלות איתם בתוך הדברים בטלים שלהם לכן מעורר רבנו להתחזק בלימוד תורה מתוך עשרה דווקא.

באיגרת זאת מתאונן רבנו על החסידים שבאים לשאול עצות גשמיות באומרו איפה מצאתם להיות מנהג לשאול לחכם בעצה גשמית מה לעשות בענייני העולם כי שאלה כזו צריכים להפנות לנביאים ולא לחכמים. ומסיים רבנו את האיגרת באריכות הביאור כיצד לפעול התעוררות ביראת השם ובקבלת ייסורים מתוך אהבה.

בפרק זה מעורר רבנו הזקן את הזריזות בנתינת הצדקה ומוסיף ביאור על מעלת נתינת צדקה בפעמים רבות מאשר בפעם אחת.

הסרט מדבר על אחדות עם ישראל וכיצד פועלים ביאת משיח צדקנו. העיקר הוא להתחזק באהבת ישראל.

בפרק זה נלמד אחד מהיסודות הנפלאים של תורת החסידות והוא עמוק מאד והעניין הנלמד כאן שדווקא הגשמיות התחתונה והכי למטה מבחינה רוחנית דווקא היא נוצרה מעצמותו ומהות יתברך כי כדי לברוא דבר הנראה נפרד לגמרי מעצמותו יתברך, רק בכוח עצמותו יתברך לברוא דבר זה שנקרא יש מאין. מכאן ניתן להבין חשיבות קיום המצוות המעשיות בדברים גשמיים דווקא.

בין עולמות האין סוף לבין העולמות המוגבלים עד לעולם התחתון שלנו שאין תחתון למטה ממנו יש ממוצע המחבר ביניהם והממוצע זהו התורה שמחברת בין האור האין סופי לבין הנבראים המוגבלים.

כָּל אָדָם נִבְרָא שׁוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ בְּחִיצוֹנִיּוּתוֹ וּבִפְנִימִיּוּתוֹ, אוּלָם הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לְהִתְאַחֵד וּלְהִתְכַּלֵּל זֶה בָּזֶה. כַּאֲשֶׁר מַכְנִיסִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְתוֹרָתוֹ לְחַיֵּינוּ, אָנוּ עוֹלִים מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה עַד לְדַרְגָּה שֶׁלֹּא נִכָּר הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ, אֶלָּא רַק הָרָצוֹן הַמְּשֻׁתָּף לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

שני מיני אהבה באהבת השם: “אהבה בתענוגים” של צדיקים, שלא כל אדם זוכה לכך כי זהו בבחינת “עבודת מתנה אתן את כהונתכם”, והשנית היא אהבה שהנפש מתאווה ומשתוקקת לדבקה בה’ יתברך, והריחוק מהשם רע לה מאד, ואהבה זו היא מסותרת בלב כל איש ישראל ואנו מתפללים לבורא יתברך שיוציא ממסגר אסיר ותתגלה אהבה זו בכל ישותנו.

בשבח מעלת הצדקה – “רחבה מצותך” – ולא מצותיך לשון רבים אלא מצותך היחידה שהיא מצוות הצדקה המשמשת ככלי רחב ושטח נרחב להתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא.

אגרת זו נשלחה לקהילה מסוימת שהוכתה בפרנסתה והחלה מתוך הכרח לקמץ בנתינת הצדקה. והרבי מעורר אותם להמשיך לתת צדקה ובהרחבה.

הלשון העברית הופכת להיות נחלת הכלל. כל שכן שכל יהודי חייב ללמוד עברית.

אנו מרבים להשתמש בביטוי “הספירות העליונות”. שמהם משתלשל למטה העשר ספירות בגוף האדם ולהבין מעט משמעותם והוא על ידי שכתוב “מבשרי אחזה אלוקה” שעל ידי בשר האדם ניתן להבין את הנמשל העליון בספירות הקדושות.

ארץ ישראל היא כנגד הארץ העליונה הנקראת “ארץ החיים” ושם מאיר אור חדש כל שנה ומתחדש בראש השנה וגילוי האור נעשה על ידי מעשה התחתונים ובזכות תשובתם בראש השנה ועשרת ימי תשובה.

“מה רב טובך שצפנת ליראיך” הטוב והחסד הרב נמצא אצל הירא את השם באופן מוצפן ונעלם. וזאת משום היות שורש נשמתו מצד הגבורה והיראה. אולם יהודי צריך להיות מאוזן מחסד וגבורה ושתיהן צריכות להיות בגלוי ולא מוצפנות ונעלמות.

והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח. מה ההבדל בין שלום לביטחון? על פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה בפירוש “עושה שלום במרומיו” שלום בא לחבר בין שני דברים הפכיים, בין אש ומים, וזה נעשה על ידי מידת הרחמים המאזנת בין חסד וגבורה. אבל כשיש צורך לביטחון דהיינו כששני הצדדים מנוגדים ונפרדים זה מזה אזי נדרש משהו נעלה יותר ואז צריכה להיות פעולה שאינה מעשה אלא עבודה וכדלהלן.

אגרת זו עוסקת בחיזוק האמונה שאין רע יורד מלמעלה והכול טוב באמת וראשית הכול שישמח האדם בכל עת ובכל שעה על כל הטוב אשר גמלנו בורא העולם ויקפיד האדם לחיות באמונה שלמה בהשם המחיה והמהווה אותנו בכל רגע תמיד ומטיב עמנו בכל עת. ממילא המאמין לא יחוש משום ייסורים הבאים עליו מכל ענייני העולם הזה.

מפרשת חיי שרה לילדים לומדים שרבקה הדליקה נרות שבת בהיותה בת שלוש שנים. ומכאן הוראת הרבי לכל בנות ישראל להתחיל להדליק נרות שבת מגיל 3 שנים.

בפרשת חיי שרה מסופר על קטורה זו הגר. אמנם היה שלב שקטורה חזרה לגילולי בית אביה, אבל מכיוון שספגה מאברהם את האמונה בא-ל אחד, עשתה תשובה וחזרה אליו ואל האמונה בה’.

“יהי רצון שאזכה להיראות אתם יחד לפני המשיח; ואז אוכל לומר, ראו גידולים שגידלתי”… (תורת שלום)

בניגון המיוחד שלוש בבות. הבבא השלישית היא יסוד החסידות כולה, ובה הוגים החסידים מאז ועד היום. ובבבא זו נקבל פני משיח גואל צדק במהרה בימינו אמן.

סיפור הקמתה של משפחת קווין, והגירתה לאמריקה לפני מאה שנים בדיוק, נעוצה בהוראה ובברכה מדהימה שזכתה “באבע קווין” לקבל מכ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע, שגם בירך אותה במפתיע באריכות ימים ושנים טובות.

ביום שני לפרשת ‘חיי שרה’, בעשרים לחודש מר חשוון תרכ”א, בשעה תשע בבוקר, נולד בן נוסף לרבי שמואל המהר”ש ולרעייתו הרבנית רבקה, למזל טוב ולאריכות ימים ושנים, והמטרופולין החב”די, ליובאוויטש, שמחה וצהלה. * סיפור לידתו המופלא של כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע, מוגש ליום הולדתו כ”ף במר-חשוון תרכ”א

זְקֵנָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם. זְקֵנָה נָאָה שֶׁכְּמוֹתָהּ לֹא רְאִיתֶם מִיְּמֵיכֶם. צַדֶּקֶת הָיְתָה וַחֲכָמָה הָיְתָה וְחִנָּנִית הָיְתָה וְעַנְוְתָנִית הָיְתָה.

למרות שאנו לא שלמים ובכל זאת עושה איתנו הקדוש ברוך הוא חסד חינם, כך גם אנו נדרשים להתנהג במידת הרחמים ולפנים משורת הדין.

בפרק זה מובא התמצית של הנהגה החסידית של לפנים משורת הדין דהיינו עשיית הצדקה באופן נעלה. כי לא רק אם יש לך הרבה תן לצדקה אלא אף אם יש לך מועט עשה בשביל הצדקה באותה מידה שאתה עושה בשביל עצמך.

אף אגרת זו תעסוק במעלת הצדקה ויתבאר איך שייך לשון זריעה בצדקה כמו שאומרים זורע צדקות מצמיח ישועות, וכדלהלן.

פרק זה יבאר את דבר התפילה: “אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו” להבין מהו חלק ומהו גורל.

אף אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ובאה בהמשך למה שנתבאר בפרק הקודם. ועוד יתבאר שמבלי צדקה אי אפשר לעורר רחמים עליונים לעולם הזה וכדלהלן.

אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ויוכיח רבנו שבימינו אלו בעקבתא דמשיחא מעלת הצדקה אף על לימוד התורה וכדלהלן.

הפרק יעסוק בביאור הפסוק “צדק לפניו יהלך” על ידי ביאור הפסוק “לך אמר ליבי בקשו פני את פניך השם אבקש” שישנה באהבת השם בלב היהודי שתי דרגות ברצון הלב, פנימיות וחיצוניות. בחיצוניות רצון הלב, האדם יכול לפעול בעצמו אהבה זו. אך לאהבה גדולה של פנימיות רצון הלב נדרשת עבודה גדולה כי היא בבחינת גלות בליבו של היהודי ואינה יוצאת מגלות אלא בכוחו של הבורא יתברך.

בפרק זה יבאר רבנו את גודל מעלת מצוות הצדקה בהיותה שונה משאר המצוות, אגב יתבאר שבעולם הזה אין אפשרות כלל להעניק שכר אמיתי פרט למצוות גמילות חסדים, עליה נאמר: “שאדם אוכל פרותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא”. מדוע?

בקשת רבינו שלמרות גודל סבלו במאסר וממילא גודל השמחה בשחרור מהמאסר, לבל ירום לבבם של חסידים להתנשאות מעל מנגדיהם אלא לשמוח מתוך תודה והודיה להשם הבאה מהכנעה וענווה.

אגרת זו מדברת במעלת מנהג חסידים, מנהג שנהוג עד ימינו – לחלק את התלמוד בין לומדים רבים ומסיימים בלימוד את כל הששה סדרים של מסכתות התלמוד בכל שנה ושנה, במעלת לימוד הלכות מעשיות ועבודת השם בהתבוננות בגדולת הבורא יתברך ובעניין תפילה במתינות.

על ידי הייסורים הקלים שעובר אדם כאן בעולם הזה, הוא ממרק את הנפש ומזה יבוא לידי שמחה עצומה בהיותו מתנקה ומתכפר לו ומתמרק מכל עוונותיו.

בפרק הנוכחי מסביר רבנו שיש אפשרות שהשמחה וההכנעה יהויו שניהם כאחד, למרות שהן שתי תנועות הפכיות. וזאת משום שכשהן באות משתי סיבות נפרדות יש ביכולתן להיות כאחד.

סדר העבודה הנדרש מבעל התשובה הוא ללכת מחיל אל חיל מלמטה למעלה מעבודת התשובה של תשובה תתאה לעבודת התשובה של תשובה עילאה הכל צריך להיות בסדר מסודר.

בפרק הנוכחי ממשיך רבנו לבאר שהאהבה והיראה הנדרשים לתשובה עילאה היינו מתוך התבוננות שכלית ולא באהבה ויראה טבעיים מתכונות נפשו הנולדות אתו. והחיבור של ה”א עליונה עם יו”ד של שם הוי”ה ברוך הוא הנקרא אתדבקות רוחא ברוחא בייחוד נפלא ועצום היינו מתוך עבודה ויגיעה ולא בדרך של טבע נפשו.

בפרק הנוכחי נלמד על שני שלבים נוספים בעבודת התשובה מלמטה למעלה מתשובה תתאה ועד לתשובה עילאה. בשלב ראשון על החוטא לנקות נפשו מהפגמים שנוצרו בעקבות החטא או החטאים וזאת לאחר שלבו כבר נשבר בקרבו. והשלב השני להשיב את הנפש למקורה ושורשה דבר שמוגדר כתשובה עילאה.

בפרק הנוכחי יבאר רבנו שתי דרכים להחזיר את נשמתו לשורשה ומקורה ולהשיב את הה”א תתאה למקורה על ידי תשובה.

רבים מאתנו מכירים את הסיפור של ש”י עגנון “מאויב לאוהב”. בסיפור מתאר עגנון את מאבקו עם הרוח, את רצון הבנייה שלו מול רצון ההרס של הרוח. שרק על ידי עבודה יסודית בהתמדה ניצח את הרוח. סיפור זה יכול להיות משל למלחמתנו עם כל אויבינו מבית ומחוץ.

משמעות הביטוי “אודך ה’ כי אנפת בי”, בחינת הודאה דוקא, כי הודאה היא הסכמה לדבר המנוגד לסברתו של אדם, ושייך רק לדבר פלא שלמעלה משכל האדם, על דרך מה שכתוב: “אודה שמך כי עשית פלא”. והכונה בזה לאריכות הגלות שהוא דבר פלא ו”אינו מושג בשכל כלל, זהו מכלל במופלא ממך אל תדרוש”

לאחר שיצאו ישראל לגלות ושכינה עימהם, יכולה להיות השפעה לנשמת היהודי מהיכלות הקליפות ולכן יהודי אינו נכרת ממש בחמישים או ששים שנה אלא ניתן לו החיות מהקליפות ליותר זמן. אלא שחסרון זה בהיותן מקושרים דרך הקליפות והסטרא אחרא מאפשר גם לתקן את המצב ביותר משך זמן.

למרות שגופו של היהודי זהה לכאורה לכל הנבראים שנוצרו מדיבור לעומת נשמה שנוצרה בניפוח במאמר “נעשה אדם” אף על פי כן מבאר לנו רבנו בפרק הנוכחי שגם כניסת הנפש לגוף נעשית ברוח פיו יתברך כבניפוח. וכשם שבניפוח אם יש דבר החוצץ לא ייכנס הרוח כך הגוף אינו חוצץ לפניו יתברך. וכניסת הנפש לגוף נעשית על דרך משל כבניפוח.

ביאור עניין התשובה כפי שרבנו מלמדנו בדרך תורת החסידות החב”דית.

בדורנו כשאין אנו בריאים כמו בדורות הקודמים נאלצים אנו לא להתענות על כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים וסכום התעניות עולה לשנים רבות ואין בכוחנו לצום. על כן העיצה לחלש הרוצה להתענות לפדות את הצומות והתעניות בצדקה.

ה”מודה אני” קאי על ה”יחידה שבנפש”, אבל עוד לפני כן ישנו “כשניעור משנתו”, שזהו התגלות עצם הנשמה שלמעלה גם מ”יחידה”, שזוהי עצם המציאות של יהודי. “מודה אני” הוא כבר תנועה של דיבור (או אפילו מחשבה) שבאה אחרי עצם מציאותו. אך עוד לפני כן ישנה ההתגלות של עצם מציאותו, ורק העצם, בכך שניעור משנתו, וכבר בנשימת האוויר הוא מרגיש מיד, עוד לפני ה”מודה אני”, את עצם הנשמה, שהיהודי הוא דבר אחד עם הקב”ה.

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָּאוּ אֵלַיִךְ, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ, חַזְּקִי יְתֵדוֹתַיִךְ. יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרְצִי, וְיִגְאָלֵךְ בֶּן פַּרְצִי.

בפרק זה יתבאר מעלת התענית לכשעצמה הבאה לאחר התשובה והיא כקרבן ודורון הבא לרצות את המלך לאחר הסליחה, משל למה הדבר דומה לאחד שכעס על חברו ושלח לו שליחים לפייסו ואכן נתפייס לחברו כשיפגשו השניים מיד לאחר הפיוס יביא האחר מתנה או מחווה כל שהיא לרצות את חברו. ועוד יסביר רבנו שישנה מעלה סגולית בתענית בהיותה מעוררת את הרצון העליון.

פרק זה מתחיל בעיסוק בשלושה חילוקי כפרה על סמך הברייתא שבתלמוד, משם רבנו מזכיר את קביעתו כי עיקר התשובה היא עזיבת החטא.

על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו ללא הרף: “אייכה?”, האם היום אני שייך לרבי והולך יחד עמו קדימה לאן שהוא מוליך אותנו. או שמא אני נותר מאחור, עם כל ה”פעקליך” שבהן הדברים הטובים והישרים והאמיתיים והנכונים, אלא ש…

לא רק רצונו וחכמתו, בינתו ודעתו ומידותיו הקדושות הכל אחד, והצמצום אינו כפשוטו אלא רק בגילוים, וכל זה למען הנבראים ואינו באמת לאמיתו. ואפילו הבריאה כולה אנו משתמשים בביטוי לומר שנבראו בעשרה מאמרות משום שכך עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם בכ”ב מיני המשכות כמו כ”ב אותיות היוצאות מחמשת מוצאי הפה, אך יכולה להתעורר שאלה. אז איך יש ריבוי עצום כל כך של נבראים מכ”ב מיני המשכות לעולם?

לא רק המידות והספירות נקראות בשמות למען הברואים, אלא גם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם וממנו השתלשלו המידות חסד וגבורה וכדומה, שנאמרו כדי להוות ולהחיות ולקיים את הנבראים, גם עשרה מאמרות אלו אינם אלא לנבראים. אבל למעלה הכל אחדות פשוטה ואינה מורכבת ואין הוא מתרבה או משתנה.

כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא הנקראות בשם ספירות, מתחלקות לעשר ספירות אורות וכלים, כל זה לגבי הנבראים בלבד. שמשום שהנבראים מקבלים חיותם וקיומם על ידי אותם העשר ספירות ובעיקר השבע מידות, כגון חסד, גבורה ורחמים ועוד. אבל לגביו יתברך אינם נקראים בשמם אלא הם בטלים במהותם כביטול אור השמש בשמש.

רבינו ממשיך לבאר את ההבדל בין נבראים לבורא, שבעוד אצל הנבראים מדרגת החכמה היא הראשית לכל סדר השתלשלות המורכב מחמשה חלקים מוחין ומידות, מחשבה, דיבור ומעשה. לגבי הקדוש ברוך הוא החכמה נחשבת כדרגה התחתונה (עשייה) וגם זה רק כדי לשבר את אוזנם של השומעים. וכפי שיתבאר בהמשך.

בפרק זה מתחיל מהלך נוסף שימשך אף לפרקים הבאים עד לסיום שער הייחוד והאמונה. ויעסוק בהבנת העניין, שיש הבדל גדול בין הבנת הנבראים מפני הצמצום לבין ההגיון האלוקי.

לגבי הנבראים יכול להיות ייחוד עליון ותחתון כי כשהם במקורם קודם שנבראו הרי שם הייחוד הוא עליון ואין הנבראים תופסים מקום אלא הם בביטול כביטול אור השמש בשמש, ואילו למטה לאחר הצמצום שנעשה למען הנבראים ולמענם בלבד, שם ישנו ייחוד תחתון.

ניגוני חבד מתפשטים לכל הזרמים. ניגון הצמח צדק מגיע גם למצוה טאנץ של תולדות אהרן.

הָלַךְ הַקָּצִין לְבֵית הַיְּהוּדִי נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וּמַה הִתְפַּעֵל מִן הָאֲוִירָה וְהַהוֹד שֶׁאָפְפוּ אֶת הַבַּיִת. בְּנֵי הַבֵּית לְבוּשִׁים חֲגִיגִית, נֵרוֹת שַׁבָּת מְאִירִים אֶת הַחֶדֶר, מַפָּה לְבָנָה וְיָפָה פְּרוּשָׂה עַל הַשֻּׁלְחָן, וּמֵעָלֶיהָ כֵּלִים יְקָרִים, וּבְתוֹךְ קְעָרוֹת יָפוֹת מַעֲדַנִּים בְּרֵיחַ מְעוֹרֵר תֵּאָבוֹן. מִכָּל פִּנָּה שֶׁל הַחֶדֶר בָּקַע אוֹר וּקְדֻשָּׁה.

גם למטה אין הצמצום כפשוטו, כי בקדושה אין המידות נפרדות זו מזו אלא הם באות בהתכללות אחת עם השניה. משום שבקדושה לא נפרדים מהשורש והמקור. ושורשן אחד.

המאמר המוסגר שהחל בחצי ריבוע לקראת סוף פרק ד’ ממשיך לאורך כל הפרק הנוכחי, עד לסופו. בו ממשיך לבאר רבנו הזקן את השאלות המרכזיות שנוצרו ממאמר המוסגר האמור.

מידת הגבורה וכוח הצמצום של הקדוש ברוך הוא גורמת לשאת שני הפכים. מצד אחד המקור נמצא מחובר לנברא, והנברא לכאורה היה צריך להתבטל במציאות. ואף על פי כן עשה השם לנו שהנברא לא ירגיש את המקור, כדי שיראה בעצמו כאילו הוא מציאות נפרדת.

הנברא אינו מציאות לעצמו והוא בטל לגמרי למקורו ושורשו, שזה הוא דבר השם המחייה והמהווה אותו תמיד. ומה שהנברא נראה כמציאות נפרדת, זה מפני שבעיני הבשר שלנו אין אנו יכולים לראות את המציאות האמיתית, והיא הדבר השם המחייה והמהווה אותנו תמיד. אין אנו רואים את הסיבה אלא רק את המסובב, לא המקור אלא התוצאה.

בפרק זה יבאר לנו רבנו הזקן שהכוח האלוקי המחייה את הנבראים היינו אותיות הדיבור של עשרה מאמרות שבהם נברא העולם חייבות להיות תמיד בנבראים, כי ברגע שייפרד דבר השם מהנברא ויחזור למקורו, הנברא יתבטל ממציאות לגמרי, הוא פשוט יפסיק להיות קיים, כי החיות האלוקית צריכה להיות בכל רגע, כדי להוות את הנברא ולא רק להחיותו שלא יחזור להיות אין ואפס כמו קודם ששת ימי בראשית.

בפרק זה נלמד על ייחודו ואחדותו יתברך שהבריאה אינה דבר נפרד מן הבורא אלא הוא מחייה ומהווה אותה בכל רגע ורגע וכל פרט ופרט בבריאה מתקיים בזכות מאמרו של הקדוש ברוך הוא והכוח האלוקי הנקרא “דבר השם” הוא המחייה ומהווה את הנברא ללא הפסק כלל.

פרק זה הנקרא בשם “חנוך קטן” משמש כפתיחה לחלק זה של ספר התניא הנקרא “שער הייחוד והאמונה”. חינוכו של ילד קטן נועדה להחדיר בו את האמונה הנאמנה והטהורה בבורא העולם. ולכן כהקדמה לשער הייחוד והאמונה יתבאר דרך החינוך של קטן באמונה והקניית ההרגלים הטובים בעבודת השם.

אברהם אבינו הוא הראשון משלושת אבות האומה (אברהם יצחק ויעקב). ענינו של אברהם אבינו יבואר בפרקים שלהלן.

אֶפְשָׁר וְצָרִיךְ לְחַנֵּךְ כָּל יֶלֶד יְהוּדִי, אַף כְּשֶׁהוּא בְּגִיל אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים, לִדְרֹשׁ בְּתֹקֶף, וּלְהִתְחַנֵּן בִּדְמָעוֹת מִתּוֹךְ אִכְפַּתִּיּוּת עֲצוּמָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְגַּלֶּה אֵלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁהִתְגַּלָּה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ.

הקב”ה היושב בשמים ברא עולם תחתון שאין תחתון למטה ממנו, אבל הוא הקדים רפואה למכה וברא דרך להגיע אליו.

בפרשתנו מספרת התורה על אברהם כי הוא זקן ובא בימים. מדוע ראתה התורה לנכון לחזור על הביטוי בוורסיה אחרת? אנחנו יודעים מה זה זקן, מדוע יש צורך לציין כי הוא גם “בא בימים”? הנחת העבודה היא כי אין מילה מיותרת בתורה ואין חזרות מליציות לצרכים ספרותיים. כל תג ופסיק- הוא שיעור.

יש שיאמרו אתה מדבר בכזו הערצה אולי אפילו עיוורת על רבינו הזקן בעל התניא, כי אתה משוחד היות וחסיד חב”ד אתה! להם אומר שההיפך הוא הנכון אני מדבר בהערצה וכבוד נפלא על כבוד קדושת רבינו הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא והשולחן ערוך כי הנני מעריצו מאד ולכן בחרתי להיות חסיד חב”ד.

יש אומרים שניתן לזהות חסיד חב”ד מקילומטר, והסיבה כי אצל חסידי חב”ד הנהגות ומנהגי החסידים באים במוחצן בהנהגתם. ולכן כשתראה חסיד חב”ד יורגש בכל ישותו את הליכות החסידים ומנהגי החסידים.

במסגרת פרק זה נעסוק בחמש יצירות תורניות מתוך מכלול מסכת חייו הכבירה של רבנו הזקן על מנת לקבל איזה מושג ולו מועט על גדולת האיש.

במסגרת זו נעסוק בעיקר לחביבותא דמילתא מתוך הערכה והוקרה לרבנו הזקן בעל התניא במספר נקודות המלמדות על הכלל של תורת החסידות.

ספר התניא נדפס לראשונה ביום כ’ כסלו תקנ”ז בחיי בעל התניא בחמשה עשר אלף העתקים. בהדפסה זו נדפסו רק שני החלקים הראשונים של התניא מה שנקרא “לקוטי אמרים” ו”שער הייחוד והאמונה”. בשנת תקנ”ח נדפסו עוד חמשת אלפים העתקים, ובשנת תקנ”ט – עשרים אלף העתקים, סה”כ ארבעים אלף העתקים. מאז נדפסת מידי שנה כמות נוספת של אלפי ספרים.

הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים, והחסידים הראשונים וזקני החסידים שבכל דור ודור, התייחסו לספר התניא על דרך אותה הדרת הקודש שמתייחסים לספר החומש.

רבינו הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, הוא דור שביעי למהר”ל מפראג מזרע דוד המלך חי וקיים. מרגע לידתו ניכר היה בו מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: “בוצין בוצין מקטפיה ידיע”.

מידד טסה שר את השיר “רחל”, בו הוא מעודד את רחל אימנו להתפלל על עם ישראל ולעורר רחמים עליהם.

בפרק זה יסכם רבנו היכן קודש הקודשים בעולם הזה הגשמי, היכן היה בבית המקדש הראשון והשני והיכן הוא עתה בזמן הגלות כשאין לנו בית המקדש, אך במהרה יבנה.

בפרק זה ממשיך רבנו במהלך הזה ויבאר את ההבדל בין אלוקות לבין העולמות ואפילו עולמות עליונים ורוחניים לאור המשל המוזכר מהנשמה המתלבשת באברי הגוף.

בפרק זה יובא הסבר על דברי הינוקא שהובאו בפרק לה’ על הפסוק “החכם עיניו בראשו” מבאר הינוקא שהחכם צריך לתת את עיניו שלא יחסר השמן בפתילה שעל ראשו, כמו שאמר שלמה המלך: “ושמן על ראשך לא יחסר”, למרות שכידוע ה”שמן” מסמל את ה”חכמה” כאן כוונת הינוקא למעשים טובים דהיינו עשייה בפועל ממש.

בפרק זה נעסוק בדרגת אהבה חדשה והיא הנקראת “כלות הנפש”. דהיינו אין האוהב מרגיש מציאות לעצמו, רק שאינו חפץ להיפרד מהבורא יתברך ומתוך תשוקתו להתקרב אל הבורא הוא מרצה ומרווה את צימאונו בקיום מצוותיו יתברך.

כשם שהקדוש ברוך הוא עשה הכול מתוך אהבתו הרבה לעמו ישראל למנוע מהם את כל המניעות והעיכובים בעבודת השם, כך על יהודי כמים הפנים אל הפנים לעשות הכול כדי לסלק את כל המונע והמפריע מצדו הוא.

בפרק זה יבאר רבינו את מהות הצמצום בשני משלים ולמרות היותם שנים הם נמשל אחד.

קולות מוזרים דומים לקול שופר נשמעו בעולם בשנה שעברה, מתאים למה שכתוב במסכת סנהדרין, שבשישית קולות ובשביעית מלך המשיח בא.

בפרק זה ממשיך רבנו לבאר את הנקודה של יציאת מצרים ויוסיף ביאור שאין יציאת מצרים סיפור ישן שהיה לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אלא היום ממש ובכל יום ויום ישנה יציאת מצרים ובהמשך אליו המשמעות של גילוי החיבה הנפלאה מאתו יתברך.

הָבָה נֵלֵךְ לִקְרַאת הַגְּאֻלָּה אָז הָבָה נֵלֵךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ גַּם בְּרוּחָנִיּוּת, וּנְשַׁפֵּר אֶת מִדּוֹתֵינוּ וְנִחְיֶה בִּקְדֻשָּׁה. נַרְבֶּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, נִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְנִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְלִגְמֹל חֲסָדִים. עַד שֶׁנִּתְעַלֶּה יוֹתֵר וְנוּכַל לִכְבֹּשׁ גַּם אֶת אֶרֶץ קֵינִי, קְנִיזִי וְקַדְמוֹנִי, שֶׁבְּרוּחָנִיּוּת הַכַּוָּנָה הִיא לִשְׁלֹשֶׁת הַמֹּחִין: חָכְמָה בִּינָה דַּעַת.

עד עכשיו התבארו לנו דרכים שונות כדי לעורר את הדבר לידי פועל על ידי התבוננות המביאה להתעוררות האהבה והיראה המוסתרים בתעלומות ליבנו. בפרק זה מביא רבנו דרך נוספת ונפלאה ומכנה אותה דרך שהיא קרובה מאד מאד, דהיינו לא רק שהיא קרובה אלא קרובה מאד ולא רק שהיא קרובה מאד אלא היא מאד מאד קרובה.

כשאנו מקיימים מצווה כי אנחנו יודעים שיש שכר גדול בעקבותיה או כי ברצוננו להיות “מתוגמלים” בברכה, שפע הצלחה וטוב, אנו בעצם מקיימים את רצון ה’. בחיצוניות זה נראה כאילו הגוף שלנו נהנה מהשפע והברכה שקיבלנו אבל בפנימיות הנשמה נהנית מעצם קיום המצווה, וזה מה שחשוב.

נוסף למידת אברהם אבינו שהיא אהבה וחסד ונקרא “אברהם אהובי” ומידת יצחק שהיא גבורה ויראה ונקרא “פחד יצחק”, ישנה דרך נוספת להגיע לעבודת השם נאמנה במידתו של יעקב אבינו מידת התפארת והרחמים “במידת אמת ליעקב”.

שתי דרגות האהבה הנקראות “כברא דאשתדל” או “נפשי איויתיך”, ברות השגה לכל בר ישראל.

פרק זה עוסק בהשלמת הביאור בסוגי היראה: יראה תתאה ויראה עילאה. בשתי דרגות באהבה: אהבת עולם ואהבה רבה. ובסדר הנכון בעבודת השם: מה קודם למה יראה לאהבה או אהבה ליראה.

בפרק זה נלמד כי הדרך הישרה להגיע לגילוי ה”אוצר של יראת שמים” הוא על ידי התבוננות והתבוננות זו נדרשת שתבוא ביגיעת בשר ויגיעת נפש.

בפרק זה נעסוק בכמה עניינים נפלאים המבטאים את הדרך בו יושגו אהבה והיראה.

יהודי מצפה לשבת כל ימי השבוע. כאשר הוא קורא את המזמור שאותו היו קוראים הלויים בבית המקדש הוא אומר: היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת וכו’, כי כל יום הוא חי את השבת, וכל מה שהוא עושה בימי החול הוא עושה בשביל השבת.

בפרק הנוכחי ישלים רבנו את הביאור על עניין התיקון למצב עגום זה בו התורה והמצוות לא עלו למעלה לפני השם.

בפרק זה נעסוק בעבודת השם הנעשית מתוך אהבה ויראה טבעיים או נרכשים.

בפרק זה לאחר הקדמת סיכום עניין חשיבות הדיבור בפה במצוות הקשורות לדיבור כמו תפילה, ברכות ותלמוד תורה, ימשיך רבנו לבאר שאף קיום המצוות בכוונה (לא רק הדיבור) בעל חשיבות בעניין המשכת האור אין סוף בעולם.

בפרק זה יתבאר לנו מדוע המשכת אור אין סוף ברוך הוא נדרשת מפני היותה גם על הגוף ונפש הבהמית ואי אפשר להסתפק בלימוד התורה שהמשכת האור בה היא על הנפש הא-לוהית, ועד כדי כך שזהו תכלית כל בריאת העולמות.

בהמשך לפרק הקודם בו התבאר מעלת המצוות המעשיות בהיותן המקור להשראת השכינה בעולם ימשיך רבנו לבאר את התכלית והמכוון בבריאת העולם שיהיה כאן גילוי והארת האלוקות בבריאה.

הֶחְלִיט הַחֲמוֹר לָשׁוּב לְבֵית אֲדוֹנָיו, וְלַמְרוֹת עֲיֵפוּתוֹ וְחֻלְשָׁתוֹ קִבֵּל הַחֲמוֹר כּוֹחוֹת מִשָּׁמַיִם לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, שֵׂרַךְ הַחֲמוֹר דַּרְכּוֹ כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁהִגִּיעַ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר בְּנֵי הַבַּיִת עֲדַיִן יְשֵׁנִים, לַחֲצֵרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. רָאָה הַחֲמוֹר שֶׁדֶּלֶת הֶחָצֵר נְעוּלָה וְלֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס, עָמַד מִחוּץ לְחָצֵר וְנָעַר בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.

מפרק זה עד פרק מ’ מתחיל מהלך נוסף בספר התניא ובו יבואר בצורה מעמיקה את מהות הנשמה, מהותן של מצוות מעשיות ולימוד התורה, היחס בין גוף המצווה לרגש של מקיימה ומעל הכול תכלית בריאת העולם והדרך להשראת השכינה בתחתונים.

לקראת סיום המהלך שנתבאר בפרקים כט-לד מבאר לנו רבנו הזקן את השמחה הגדולה שיש ליהודי בהיותו מכון לשבתו יתברך.

בהמשך למהלך בו החל רבנו הזקן לבאר את מעלת השמחה והזריזות בעבודת השם והעצות להיפטר מעצבות וטמטום הלב ממשיך רבנו בעצה נוספת להגיע לשמחת השם אמיתית והיא על ידי התבוננות נכונה שתביא את האדם לידי השמחה.

המצווה שהכי קשה לביצוע בשלמות, היא מצוות “ואהבת לרעך כמוך”, שכן לעיתים נתקלים אנו באנשים שכדי לעורר אהבתנו אליהם יש צורך בתעצומות נפש ענקיות. אלא שרבנו הזקן מלמדנו את הדרך לקיום מצווה זו בשלמות.

בפרק זה משלים רבנו את המהלך העוסק בעצות להיפטר מעצבות ועצלות על ידי שתי העצות שיעץ רבנו כעצת הזוהר, להכניע ולבטל את הגוף. וכעצת המשנה: הוי שפל רוח בפני כל האדם. ועל ידי ביאור המשנה אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.

עצה נוספת לטמטום הלב, מושתת על מאמר חכמינו זיכרונם לברכה “הוי שפל רוח בפני כל האדם” בעוד שבפרק הקודם העצה להשפלת הבינוני בעיני עצמו היא בייחוסו אל הבורא יתברך בפרק זה יעסוק רבנו בהשפלת הבינוני בייחוסו אל בני אדם אחרים, ואגב זה יתבאר לנו מאמר נוסף שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”.

בהמשך לפרק הקודם בו ניתנה העצה למי שמחשבות זרות טורדות את מנוחתו ואינו מצליח להתגבר עליהם, אזי העצה היא להשפיל את עצמו. כאן מתייחס רבנו לתופעה מזיקה זו ומסביר את סיבת התגברות הקליפה ומבאר בהרחבה את העצה להשפיל את עצמו.

פרק זה עוסק בהרהורים רעים ומחשבות זרות הבאות לאדם באמצע עבודתו בעבודת השם כמו לימוד תורה ותפילה וקיום מצוות, הצדיק שעוסק בהעלאת המידות יכול לנצל הרהורים אלו להעלותם לקדושה, אבל הבינוני צריך להסיח דעתו מהן לגמרי ואל ישתטה וינסה לנהוג כצדיק במצב זה.

בהמשך לפרק הקודם שבו למדנו שאין לתת מקום להרהורים רעים ותאוות רעות הנופלות לאדם במחשבתו ויש לו לדחותם ולהסיח דעת מהם. בפרק זה ממשיך רבנו לעסוק בצורת ההתייחסות לאותם הרהורים בלתי רצויים שבאים להתארח אצל האדם כאורחים בלתי רצויים.

מפרק זה ועד סוף פרק לב מבאר רבנו, שאדם הבא להתקרב לעבודת השם ולהשיג אהבת השם ויראתו, בנוסף לעבודתו החיובית בקיום מצוות, עליו גם להישמר מדברים שליליים…

לנו יש רק מציאות אמיתית אחת, בלי מירכאות – מה שהרבי אומר. אם זה מתאים למציאות שרואות עינינו, מוטב. ואם לאו – סימן שהעיניים מתעתעות בנו, בשביל הניסיון האחרון הנדרש מאתנו, כדי לגלות את האמת והפנימיות גם בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

הפרק שלפנינו מהווה סיכום למהלך שהחל רבנו לבאר מפרק יח והוא הדרך הקצרה והיעילה בעבודת השם המרומזת בפסוק “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” בתחילה מזכיר הרבי כי האהבה המסותרת הכוללת גם את היראה היא בבחינת קרוב מאד וקל להשגה ובכוחה מוסר יהודי נפשו על קידוש השם, מתוך הכרה שחס ושלום עלול הוא להיות נפרד מאחדותו יתברך. מכאן יסביר הרבי שכשתבין את משמעותה החמורה של ביצוע עבירה, תוכל להתגבר עליה בכוח אהבתך המסותרת ותצליח הן בענייני “סור מרע” והן בענייני “ועשה טוב”.

כשם שרמ”ח מצוות עשה הן פנימיות רצונו יתברך וכשמקיימם נעשה ייחוד בין נפש הא-לוהית עם הרצון העליון, כך בצד שכנגד כשעובר על הרצון העליון נעשה פירוד גמור מהקדושה. מה חומרתה ומשמעותה של עבירה יוסבר בפרק זה, ומתוך כל המשמעות הבעייתית של עבירת עבירה מתמקד רבנו בפרק זה בבעיה הערכית של ביצוע העבירה. אשר בראש וראשונה מהווה פירוד מייחודו ואחדותו יתברך.

עמי מימון מלהיב את הקהל בניגון החסידי – ניגון הצמח צדק – שהתקבל בהתלהבות ובשמחה בכל החוגים.

שירי שבת בניחוח בית אבא המבשרים סיומו של שבוע ומבשרים את ההרגשה של המעבר מחול לקודש: לכה דודי, ידיד נפש, אדון עולם.

על הפסוק “בשנת שש מאות שנה לחיי נח… נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו”, שנאמר בפרשתנו, נאמר בספר הזוהר (בתרגום חופשי): “במאה השישית לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתתקן להיכנס אל האלף השביעי”.

בְּפָרָשָׁתֵנוּ פָּרָשַׁת נֹחַ מֵכִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ אֶת נֹחַ לַמַּבּוּל וּמְצַוֶּה עָלָיו לִבְנוֹת תֵּבָה, וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹר בְּתוֹךְ הַתֵּבָה הַשֵּׁם אוֹמֵר לְנֹחַ: “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה”. “צֹהַר” – יֵשׁ מְפָרְשִׁים “חַלּוֹן”, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים “אֶבֶן טוֹבָה”.

לאחר הלימוד בשלושת הפרקים הקודמים על אחדותו יתברך ושכל התורה כולה נמצאת בשתי דברות ראשונות של עשרת הדיברות וכל פירוד מאחדותו יתברך הרי הוא כפירה ועבודה זרה בפרק זה יסביר רבנו את ההבדל בין תורה שעליה נאמר בזוהר: “אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד” ובין המצוות שעליהם נאמר: “דרמ”ח פקודין אינון רמ”ח איברין דמלכא”.

פרק זה מהווה השלמת הביאור (שהחל בפרק כ’) ל”דבר השם” המחייה ומהווה את הבריאה כולה, אף על פי שאין הבריאה נפרדת ממנו יתברך.

בהמשך לפרק הקודם בו למדנו כי דבר השם וכל הבריאה שנוצרה על ידו אינו תופס מקום כלפי הבורא. בפרק זה מבהיר רבנו כי יש הבדל בין יחסו של הקדוש ברוך הוא לדיבורו ובין יחס הנבראים לדבר השם.

בהמשך למהלך שבו החל רבנו לבאר בפרקים אלו את העניין של האהבה המסותרת וכוח מסירות הנפש הטמון בתוכה ודווקא הניסיונות בדבר אמונה מעוררים את האהבה המסותרת ממשיך רבנו לבאר שלמרות שהרוח שטות יכולה להעלים ולהסתיר את האהבה הזו ולהטעות את היהודי שגם כשעושה עבירות עדיין נשאר ביהדותו, אך על ידי התבוננות מתאימה יכול היהודי להתגבר על העבירה.

בפרק זה ממשיך הרבי לבאר את מהותה של האהבה המסותרת וענינה שהוא השאיפה והרצון לדבק בשורשה ומקורה בהשם חיי החיים ברוך הוא וזה נלמד מהפסוק המדמה את הנשמה לאור הנר, “נר השם נשמת אדם” ומסביר כיצד נכללת בתוכה גם היראה.

מפרק זה מתחיל רבנו במהלך חדש המבאר איך קרוב מאד לבוא לעבודת השם פנימית שעבודה זו היא בכוחו של כל אחד ואחד ובנקל.

בפרק זה אנו מסיימים את המהלך הראשון של הספר, העוסק באופן כללי בסיכום המדרגות של צדיקים בינוניים ורשעים וזאת על בסיס הפסוק שעליו מיוסד הספר “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשות”. ראשית נדייק במלות הפסוק ונבאר איך הוא קרוב ולא סתם קרוב אלא קרוב מאד.

בפרק זה יבאר רבנו שני כללים עיקריים בעבודתו של הבינוני, בעבודת הבורא יתברך ותהיה עבודתו מבוססת על אהבה ויראה שכליים ויקרא עובד א-לוהים ועבודתו תמה.

בפרק זה מפרש רבינו כדרכו ש”עובד א-לוהים” ו”אשר לא עבדו” שניהם בינוניים, אלא שיש בהם שתי מדרגות: אחת “עובד א-לוהים” והשניה “אשר לא עבדו”.

כל אחד יכול צריך ורשאי להיות בינוני גם אם עבר עבירה מימיו, א. כי היא מידת כל אדם. ב. כי אחריה כל אדם ימשוך. ג. כי כל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.

עבודתו של הבינוני מתחלקת לשלושה מצבים, כשהבינוני יושב באוהלה של תורה או שעוסק בעסקיו או שנמצא באהבת השם כל היום, ולמרות שהבינוני אינו מושלם מבחינה פנימית בכל זאת עבודתו נקראת עבודה תמה ואמיתית. לכן יבאר רבנו את ההבדל בין שפת אמת, אמת ואמת לאמיתה.

הבינוני הוא יהודי שאינו נכשל בעבירה כרשע אך גם לא מעבד את הרע בנפשו הבהמית כצדיק. הבינוני מבחינת המעשים מושלם, אינו עובר עבירה כרשע אך את הרע שבנפשו לא ביער.

בפרק זה נעסוק בחלוקות הרשע. כפי שלמדנו כבר בפרק א’ שיש רשע וטוב לו ורשע ורע לו, נלמד להכיר מהו כל סוג של רשע. כאן ישנה לא רק חלוקה לשני סוגים רשע וטוב ורשע ורע לו, אלא ברשע וטוב לו ישנה חלוקה לתת דרגות אחת נעלית מהשנייה. הדרגה התחתונה קרובה לרשע ורע לו והדרגה הנעלית קרובה לדרגת הבינוני.

בפרק זה אנו לומדים על מי שכבר הצליח במלחמתו להגיע למדרגת צדיק. לכן יבאר לנו רבנו הזקן מהו צדיק, כיצד הגיע למדרגתו זו, מה ההבדל בין שני סוגי הצדיקים צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו ומהו אופן עבודתם של כל אחד מהצדיקים הללו.

בפרק זה נלמד על ההבדלים בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית מבחינת מטרתן ושאיפתן, איזו מלחמה מתנהלת ביניהן ומה כל אחת רוצה להשיג במלחמה זו.

בפרק זה נעסוק במאכלות אסורות ואף נבחין בין תאוות היתר לתאוות איסור. בהמשך נעסוק בדברים בטלים. לסיום, נעסוק במשמעות העיסוק בחכמות חיצוניות ותיקון הנפש מהם.

בהמשך להסברו של רבנו בעניין הדברים שמקבלים חיותם מהצד האחר, מסכם רבנו בפרק זה את כל הדברים שקבלת החיות שלהם מגיעה מהקליפה הרביעית, “קליפת נוגה”. בהמשך מבאר לנו רבנו את ענינה של קליפה זו בהיותה הממוצעת בין שלושת הקליפות הטמאות לבין צד הקדושה. עובדת היותה ממוצעת נובעת מכך שיש באפשרותה לעלות לקדושה ויש באפשרותה לרדת לקליפות הטמאות.

חיים ישראל שר לכבוד רחל אמנו: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם.

בפרק זה נכיר את ההבדל המהותי שבין צד הקדושה והצד האחר. כמו כן נכיר את העניין שבעצם כל מה שיש בצד הקדושה יש בצד האחר. ההבדל המהותי ביניהם נעוץ בשאיפותיהם ובהשפעתם עלינו ועל העולם בכלל. שלכל צד שאיפה משלו ובעיקר לשלוט ולהנהיג את הגוף כרצונו.

מהות עניין “התפיסה” ברוחניות ומעלתה. בגשמיות אנו מבינים מהו המושג לתפוס דבר או חפץ גשמי, אך ברוחניות ובשכל כיצד ניתן להשתמש בביטוי לתפוס? למרות שאנו משתמשים בביטוי זה בשפת הדיבור, שואלים אדם, תפסת את העניין? אז מה פירוש “תפיסה”, ומה אפשר לתפוס ומה לא?

לאחר שלמדנו בפרק הקודם על עשר כוחות הנפש, אנו מתקדמים להכיר את כלי הביטוי של הנפש, הנקראים לבושים. לבוש בדרך כלל תפקידו כפול, גם לשמור על הגוף מחום וקור, וגם לגלות את האדם הלבוש בהם, כלומר בראותנו את המלך כשהוא לבוש לבושי מלכות, הננו יודעים כי מלך הוא, וכן כל לובש מדים.

כוחות הנפש הם המנוע שמניע את האדם בכל פעולותיו. מדובר בעשר כוחות. וכמודגש בספר עץ חיים, מאמר שלם בדיבור המתחיל “עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה”, להורות שהמספר עשר הוא מדויק.

ונפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, נקראת שנית, לא מפני פחיתות חשיבותה, אלה מפני היותה נכנסת לגוף מאוחר יותר, בעת הבר מצווה, כמו שכתוב בשולחן ערוך אדמו”ר הזקן, סימן ד’ סעיף ב’ בסופו בשם סדר היום, אבות דרבי נתן ראש פרק טז’ ועוד: “לפי שגמר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי”ג שנים ויום אחד לזכר”.

פרק זה מהווה פתיחה לשיטת החסידות המדריכה אותנו בעבודת השם פנימית, לא חיצונית. כלומר, כדי לפעול עלינו לבצע ביצוע מעשי של תורה ומצוות, לזה ישנם ספרי מוסר וכדומה. אלא שספר זה בא לטפל “טיפול שורש” בבעיות נפשיות, מבחינה רוחנית. ולכן נקראים דברי התניא “פנימיות התורה” כי היא עוסקת בעבודת השם פנימית.

הקדמת המלקט היא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו, בתחילה נכתבה האיגרת כמכתב לאנשי שלומנו ואחר כך שולבו בה דברים נוספים כדי להתאים אותם לשמש כהקדמה לספר התניא. מבחינת חשיבות ההקדמה יש לציין כי הקדמה זו היא דברי רבנו הזקן בעצמו ומכך ניתן להסיק שההקדמה זו משמשת לא רק כחלק מספר התניא אלא כחלק בלתי נפרד מהספר כולו.

מתחילים ללמוד בספר התניא, גם את שער הספר, כי אף הוא תורה בפני עצמו, הוא נכתב על ידי בעל התניא בעצמו והוא חלק מהשיעור היומי בספר התניא, מורנו הבעל שם טוב והרב המגיד ממזריטש לא כתבו דברי תורה אלא אמרו בפיהם ותלמידיהם כתבו את דברם. רבנו הזקן כתב את ספר התניא כולל את דף השער. מכאן שאף דף השער הוא חלק מהלימוד של הספר היות והוא נכתב על ידי המחבר בעצמו.

משום חשיבותו של ספר ה”תניא” בהיותו כ”תורה שבכתב”, התייחסו החסידים אל ספר ה”תניא” כמו אל “חמשה חומשי תורה”, כך גם ה”תניא” מורכב מחמשה חלקים, ובחלק הראשון של ה”תניא”, בהיות שיש בו נ”ג פרקים והקדמה. ובהקבלה לחמשה חומשי תורה שישנם שם נד’ פרשיות הפך אצל חסידים מנהג לעבור כל שבוע על פרק מה”תניא” כנגד הפרשה של השבוע.

אפתח בהתנצלות כי הספר המונח בפניכם למרות שמלכתחילה היה צריך להיכתב אך ורק לשם המטרה של שמו “תניא לעם”, דהיינו שהיה צורך לכותבו בדרך של הנחת התניא שתהיה נגישה לכל. אלא שספר זה נוצר בעקבות מעשה שהיה שיסופר להלן והסיבות שהביאו להעלותו על הדפוס ורק לבסוף נעשה ניסיון להופכו למה שהוא מיועד.

בריאת העולם – השמים והארץ וכל צבאם – לא נסתיימה בששת ימי בראשית, אז היא רק התחילה. הקב”ה מהווה מחיה ומקיים את העולם כל רגע מחדש. תכלית הבריאה היא עולם שכולו טוב עד ל”שמים חדשים וארץ חדשה”. וכדי להגיע לתכלית זו עשה אותנו הקב”ה שותפים לבריאה בנותנו לנו את העבודה של קיום תורה ומצוות, שעל ידי זה אנו מבררים ומזככים את העולם ועושים לקב”ה דירה בתחתונים.

איננו יכולים להבין את ענין הבריאה. מה שאנחנו כן יכולים להכיל ולהבין הוא מה שחידשה לנו תורת החסידות, עם הפצת עניין ההשגחה הפרטית על ידי הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות. הבעש”ט לימד כי כל דבר בעולם מושגח ומנוהל בכל רגע נתון, מרגע בריאת העולם ועד לשניות אלו ממש, והלאה.

בניגוד למלאכים העובדים את ה’ באהבה ויראה טבעיים, הרי שבעלי הנשמות עובדים את ה’ באהבה ויראה שכליים. רק לנשמה יש שכל ובחירה, השגה והכרה, ואף הביטול שלה לה’ נעלה יותר. הקב”ה המפליא לעשות, מוריד את הנשמה לעולם העשיה ומלבישה בגוף, ונותן לה תפקיד חשוב שאף נברא אינו יכול לעשותו – לברר את חומריות העולם הזה וגשמיותו. אין ספק שזהו תפקיד רם משל המלאכים.

הקב”ה נתאווה להיות לו ית’ דירה בתחתונים, הוא נתאווה ליש הנברא והנוצר והנעשה, ליש הגשמי בעולם הזה דוקא. לשם כך לא די בספירות כפי שנכללו בפסוק: “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. צריך להמשיך את עשר הספירות בעשרה מאמרות, שרק על ידם נתהוה היש הגשמי. ודוקא בהתהוות היש הגשמי הנברא מ”אין ליש”, יש אפשרות להפוך את ה”יש לאין”, שהיש הנברא ירגיש רק אלוקות.

עֵת הַהַקָּפוֹת הוא הַזְּמַן לְהִזָּכֵר בַּהִתְגַּלּוּת הָאֱלֹקִית שֶׁהָיְתָה בְּמַתַּן תּוֹרָה: “אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי הַשֵּׁם הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ”. לְהִזָּכֵר בָּרְאִיָּה, שֶׁמֵּעֵבֶר לַהֲבָנָה הַשִּׂכְלִית, לָהּ זָכִינוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה. בָּרְאִיָּה שֶׁקִּבַּלְנוּ מִלְּמַעְלָה (“אַתָּה הָרְאֵתָ”), בְּלִי שֶׁעָשִׂינוּ מַאֲמָץ (לֹא “אַתָּה רָאִיתָ”).

שמחת בית השואבה עם ציון גולן ומנדי ג’רופי בנתיבות בשירים “ושמחת בחגך” ועוד.

בדורנו כבר מוסכם ומקובל שעל אף שבעבר חל איסור לגלות סודות התורה, משום “כבוד אלקים הסתר דבר”, הנה עתה בדורות האחרונים, מאז דורו של האריז”ל החי – נשתנו הדברים, ע”פ קביעתו1 ש”בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה”. וביחוד מאז התגלות הבעש”ט, שהגאולה תלוי’ בכך שיפוצו מעיינות החסידות חוצה. והנה, הפצת המעיינות כרוכה גם בציון שמו ובהאדרתו של הרבי כהסמכות העליונה בכל הקשור בהתגלות תורת החסידות, ומבוססת על חיזוק האמונה ברבי.

שמחת בית השואבה ב770 תשע”ד, שמחה פורצת גדר, שמחת עולם על ראשם.

שמחת בית השואבה באולמי קונקורד עם ענק הזמר החסידי מרדכי בן דוד, תזמורתו של עמי כהן, סאונד התותח שרון שאלתיאל.

טהרת המשפחה היסוד לבניית חיי משפחה בריאים נפלאים ויפים לנצח.

יסוד ענין החיים הנצחיים במלך המשיח הוא ממה שנאמר “חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד”, ואמרז”ל שמשיח בן דוד ישאל ויבקש על החיים, וה’ יבטיחו, ועי”ז “נתת לו”, שיחי’ ל”אורך ימים עולם ועד” – חיים נצחיים. לא כמו דוד שהוצרך לקבל חיים מאדם הראשון והאבות, הנה משיח “ירום ונשא וגבה מאד” – מא”ד אותיות אדם.

לבנות סוכה ניידת מהודרת ב46 שניות עם אפשרות לטלטל אותה לכל מקום בו אנו נמצאים, זוהי בודאי המצאה נפלאה השייכת לימות המשיח.

“לא מת משה, כתיב הכא “וימת שם” וכתיב התם “ויהי שם עם ה'”, מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש” עכ”ל הגמ’. והיינו, שמהפסוק “וימת שם משה” למדים בגמרא ש”לא מת משה”, וזאת בגזירה שוה”.

עד כדי כך חשובה עבודתנו הרוחנית דווקא בזמן הגלות ובחושך העבה שלה, עד שאמרו על כך חז”ל במסכת פסחים: “צדקה עשה הקב”ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות”. כלומר, לא רק עונש אלא בכלל צדקה! כוונה חיובית לכתחילה. רצון ה’ הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות ‘דירה’ לו יתברך בזמן הגאולה.

נאמנים עלינו דברי הרבי נשיא דורנו, שאמר בכמה וכמה שיחות קודש, ואף כתב וציוה לפרסם, שהרבי – נשיא הדור, הוא מלך המשיח. וכמו בקונטרס בית רבינו שבבבל ס”ה, וזלה”ק: “רבינו”, נשיא הדור הוא גם המשיח (גואלן של ישראל) שבדור, כמו משה רבינו (הנשיא הראשון), “גואל ראשון הוא גואל אחרון”.

האיסור שהי’ בימיהם – לעסוק בפנימיות התורה, לא הי’ איסור “חפצא” ח”ו – שחלק הנסתר שבתורה אסור בלימוד!… שהרי התורה כולה היא “מורשה קהילת יעקב”, אלא שלעיתים אין תנאים מתאימים לתועלת הלימוד של חלק מסויים בתורה, וכשהגיע הזמן ובשלו התנאים – חזרנו ללמוד חלק זה שבתורה, ועי”ז נזכה להתגלות הגאולה אמיתית ושלימה ע”י הרבי משיח צדקנו.

מדור לדור צריך שנשיא הדור, הממוצע המחבר, ירד ויתלבש בלבושים רבים ונמוכים יותר בכדי לברר את הבירורים האחרונים והנמוכים, ועם זאת צריך שנשיא הדור יגלה גילויים עצמיים יותר גדולים.

יוסף קרדונר שר השיר: “זה יושיענו וינחמנו מעצבוננו ומרפיון ידינו בקרוב בימינו… משיח צדקנו”.

בן סנוף שר: אם אשכחך ירושלים תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי… אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי…

הַפּוֹעֵל הִשְׁתּוֹמֵם, לֹא הֵבִין מַה פֵּשֶׁר הַדְּרִישָׁה הַמּוּזָרָה הַזֹּאת. אוּלָם מִשֶּׁהֵבִין שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו אִישׁ חָשׁוּב הַמְּפֻרְסָם בְּחָכְמָתוֹ, הוֹרִיד אֶת חֲבִילַת הַקָּנִים מֵעַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח אֶת הַחֲבִילָה וְהֶרְאָה לוֹ. וְהִנֵּה בֵּין הַקָּנִים הָיָה נָחָשׁ אַרְסִי מֵת. הוּא לֹא יָדַע שֶׁבְּלִי מֵשִׂים הָרַג אֶת הַנָּחָשׁ בִּזְמַן שֶׁקָּצַץ אֶת הַקִּנִּים וְאַף כְּשֶׁאָרַז אֶת הַקָּנִים לֹא הִרְגִּישׁ שֶׁהַנָּחָשׁ הִשְׁתַּלְשֵׁל בֵּינֵיהֶם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הֲרֵי כָּתוּב בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁ”כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא”, שֶׁלָּכֶן נִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן יְחִידִי. וַהֲרֵי הַתּוֹרָה תּוֹרַת חַיִּים תּוֹרֶת אֱמֶת! אָז אֵיךְ יִתָּכֵן, שֶּׁתַּנִּיחַ אֶת בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק לָמוּת וְעוֹדֶנּוּ צָעִיר לְיָמִים? וַהֲרֵי בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק הִצִּיל אֶת הָאַלְמָנָה וְשִׁבְעַת יְלָדֶיהָ הַיְּתוֹמִים מֵרָעָב!

הֵבִין רַבִּי יִצְחָק מַהוּ גֹּדֶל הַשָּׂכָר שֶׁל מַתַּן צְדָקָה! צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת! מִן הַשָּׁמַיִם הֶרְאוּ לוֹ שֶׁסַּכָּנָה גְּדוֹלָה הָיְתָה צְפוּיָה לוֹ וְנִצַּל מִמֶּנָּה בְּנֵס. לֹא עַל יְדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי רַבּוֹ אֶלָּא רַק בִּזְכוּת מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שֶׁעָשָׂה בְּאוֹתוֹ יוֹם.

כמודגש בקריאת התורה של שמחת תורה ש”מתכיפין התחלה להשלמה” – “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”, את השלימות של שמחת תורה – גומרה של תורה – צריך להמשיך בעבודה בענייני העולם “שמים וארץ וכל צבאם” במשך כל השנה. יעקב מתכונן ללכת לדרכו בכיבוש העולם עם כל הכוחות שצבר בחודש תשרי, כשהוא קל ברגליו ומלא שמחה ובטוח בנצחונו.

צמד רעים בהתוועדות חסידית מנעימים לקהל בניגוני חב”ד: “ונתנה תוקף”, “ושמחת בחגך” ועוד.

מקהלת יאיר כלב בניגון החסידי: “אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה”.

הניגון אבינו מלכנו בשופר בליווי גיטרה צולם בבית הכנסת “משכן רחמים ואסתר”, קהילת “אל-עד” שבמודיעין.

אין רשות לשום אדם וגם לא למלאך להיכנס לקודש הקודשים, אלא רק לכהן הגדול שהתעלה למדרגה שלמעלה ממלאך ביום הכיפורים, שאז הוא זוכה שהקדוש ברוך הוא מלווה אותו. ומאחר שהיה ללא גוף וללא מציאות, התגלתה בו רק הנשמה שהתאחדה באחדות גמורה עם הקדוש ברוך הוא.

שירו של רונן חזיזה “תמיד באהבה”. שיר מעולה, מרגש, נוגע ואמיתי. שימו לב למילים: אבא אוהב אותך! אז, תעשה תשובה!…

שיירת הטנקים בחנוכה ה’תשע”ד בהתלהבות של עשיית מצוות ואהבת ישראל שאין לה אח ורע.

שיירת הטנקים של ניידות חב”ד לקבלת פני משיח צדקנו בפעילות מדהימה בחנוכה ה’תשע”ג.

עָיֵף וְרָצוּץ לְאַחַר נְדוּדִים קָשִׁים שֶׁל כַּמָּה יָמִים הִגִּיעַ לִפְנוֹת עֶרֶב לְבֵית כְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְשָׁם. וּמַה הִתְרַגֵּשׁ לִרְאוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יְהוּדִים עֲטוּפִים בִּבְגָדִים לְבָנִים וּמִתְפַּלְּלִים בִּדְבֵקוּת. הָיְתָה זוֹ תְּפִלַּת כָּל נִדְרֵי שֶׁל לֵיל כִּפּוּר. נִרְגָּשׁ וְנִסְעָר לְשֵׁמַע תְּפִלּוֹת אֶחָיו, גַּם הַיֶּלֶד הַיָּתוֹם רָצָה לְהִשְׁתַּפֵּךְ בִּתְפִלָּה מְתֻקָּה לִפְנֵי בּוֹרֵא עוֹלָם, אוּלָם לֹא יָדַע אֵיךְ. צַעֲרוֹ וּכְאֵב לִבּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד הַיְּהוּדִי הַתּוֹעֶה עָלָה מַעְלָה מַעְלָה עַד שֶׁקָּרַע אֶת הַשְּׁחָקִים.

הרבי הרש”ב היה מזהיר שבראש השנה, ביחוד, יבקשו ויעוררו רחמי שמים, מתוך בכייה והתעוררות פנימית, לתיקון המידות ולהנהגה במידות חסידיות.

“כשבאו החסידים לתפילת מנחה של ראש השנה, פשטו כולם את בגדי המשי ולבשו בגדים פשוטים. מאז הקפידו כי החסידים שנכחו במקום שלא ללבוש בגדי משי כל ימי חייהם”.

והנה פתאום רואים שכ”ק אדמו”ר שליט”א מטפס על הגדר בכדי להיכנס לפנים הגן, וכשרצו לעזור לו, לא הניח, וכך עלה על הגדר וירד פנימה (כאשר הירידה מהגדר הייתה קשה יותר מהעלייה). מובן שאחרי כ”ק אדמו”ר שליט”א עשו כמותו כולם, זקנים וצעירים. כולם נכנסו פנימה ואחרי אמירת תשליך רקדו ושרו כמו בכל שנה.

“מה אני יכול לעשות, והלא גם מאות אלפי נשמות מחכות לו למעלה, ובכלל הן מחכות לזמן שיבואו מגן עדן לעולם הזה כדי שיגלה להן חסידות, את התורה שבעל פה הגנוזה בספר התניא. ואם כן, איך לא נחכה לו אנו, ובפרט כשהיום ראש השנה?!…”

בזכות שמיעת ‘כתר’ מרבי לוי-יצחק מברדיטשוב בימים הנוראים, היו נשים עקרות נפקדות וזוכות לתשועה.

“לנו” – סיים אדמו”ר הריי”צ – נוגע רק מלכות שמים בלי הגבלות…”

ואכן, לאחר האירועים הקשים באותה שנה, הבינו הכול כי כבר בראש השנה, בעת כתיבת הדין בזמן תקיעת שופר, חש הרבי בענני קטרוג התלויים ממעל, והוא התחנן על נפשו ועל נפש חסידיו…

החסידים יודעים ומשערים עד כמה נעלית ונשגבה היא עבודתם הקדושה של אדמו”רי חב”ד בליל ראשון של ראש השנה; כמה דמעות ובכיות הם שופכים בעבור כלל ישראל, כמה כוונות בתפילה הם מייחדים בלילה זה. והנה, הרבי לא שוכח את מצבה של ילדה קטנה שנפלה, ומפר את הכלל שלא לדבר, בהתעניינו אצל אביה לשלומה…

“הוא מקורב מאוד לרבי, וכשהרבי בוכה, בוכה גם הוא…”

“זלמניו, כשהוא אומר ‘וידע כל פעול כי אתה פעלתו’, הוא איננו זז מהסטנדר שלידו הוא מתפלל, עד שהסטנדר אכן ירגיש ‘כי אתה פעלתו’…”

הפלא הוא, שאף על פי שהרבי מקבל הרבה פ”נים בערב ראש השנה, הוא זכר שלא קיבל פ”נ מחסיד פלוני…

לפתע פתאום אחזתני בהלה וקפצתי למטה. מאורע זה הציק לי עוד זמן רב, ורק כעבור שנים ארוכות נרגעה רוחי. היה זה לאחר שקראתי את דבריו של בנו, הרבי הריי”צ (קונטרס “ב’ ניסן תש”י) שאמר…

השיב הרבי: אני התפללתי עם הסטנדר; התבוננתי בכך שהתהוות הגשמיות היא ממהותו ועצמותו יתברך.

זהו סיפורו הבלתי-מושלם של איתן. כיום איש אינו יודע את מקומו, לא רק בגשמיות. בוודאי הוא ממשיך להסתובב במעגלים רחבים סביב עצמו, בודק את נשמתו ונמלט; שוב בודק ועדיין נמלט…

סיפור זה סיפר הרב חיים גוטניק ע”ה בעצמו, מתוך התרגשות רבה. ואכן, במשך השנים היה לאחד מחשובי הרבנים באוסטרליה.

הצחוק נדם באחת. את מקומו תפסו הערכה והערצה. הכול מתפעלים מהמיומנות, מהרצינות, ומרוכזים בשמיעת הקולות המעוררים לקבלת מלכותו יתברך. הציבור מופתע. הם ציפו אולי לתקיעות חלקות, אבל לא לתמימות ולרצינות התהומית של ברוך. דבקותו הרבה למצווה הרשימה מאוד את המתפללים הקשישים.

והדמעות של אז והיום מתערבבות להן יחדיו בכדו של הקב”ה. וכך חיי נהפכו “מאפלה לאור גדול”. וזהו הפירוש הפשוט של “יתרון האור מתוך החושך”.

“שונה היה המצב כאן; הפעם מצאו את ההזדמנות לפרוק מעליהם את אשר העיק על לבם כל הימים. היו אלה תפילות מעומקא דליבא שבקעו מתוך לבבות שבורים, וזרמי דמעות פרצו מעיניהם בעת שפכם צקון לחשם אל צורם וקונם.

וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב”ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.

ולמי שעדיין רוצה עוד הוכחות שאנו על סף הגאולה ממש! הנה לפניכם סיפור על אדמו”ר הזקן בעל ה”תניא” וה”שולחן ערוך” מייסד תנועת חב”ד, שפעם אחת כאשר קרא בתורה את “פרשת פקודי” בבית הכנסת והגיע לפסוק: וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם (שמות ל”ח כ”ח). במקום לקרוא את המלה: הָאֶלֶף – ה”א בקמץ, אמר הֵאָלֶף ה”א בצירה. משמע, ה’ אלפים ושבע מאות וחמישה ושבעים (5775).

כשהגיעה השעה – עמדו המגיד ורבי לוי יצחק על הבימה. פני המגיד רציניות עד אימה. הוא בירך את הברכות, וכשנתן רבי לוי יצחק את השופר בפיו, נפל על מקומו מתעלף, אחוז פחד נורא. במשך שעה ארוכה עמלו חבריו להקיצו עד שהחזירוהו למקומו.

שְׁלוֹשָׁה אֵרוּעִים חֲשׁוּבִים נַעֲשׂוּ “בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה” – בְּאֶמְצַע הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה בִּמְלוֹא עָצְמָתָהּ. כִּי כָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם לְהוֹדִיעַ כּוֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁהוּא כָּל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁבִּרְצוֹנוֹ וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ.

העיסוקים וההכנות הרבות של ערב ראש השנה רבו למעלה מראש, אולם הרב כהן חש את כובד האחריות המוטלת על כתפיו; הוא הרגיש כמי שחייהם ובריאותם של יהודים רבים תלויים כעת במעשיו. הוא ידע כי עליו לפעול מיד, שכן נותרו שעות אחדות בלבד עד כניסתה של השנה החדשה, שנת תשי”ז…

“דבורה לאה בת שטערנא: היום ערב יום הכיפורים, ברכי נא את בנך יחידך היתום מנחם מענדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורת הנגלה והנסתר בהצלחה, במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים. בקשי נא רחמים גם עלי, על קהל עדת החסידים ועל תורת הבעל-שם-טוב…”

אם תפילה נקראת ‘סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”, סולם המרים את המתפלל משפלותו הארצית לרום השמים, הרי בליל ראש השנה זה, הייתה תפילת הערבית של החתן עם אמירת התהלים של החותן – סולם כפול. כשני עובדים שצריכים לבצע עבודה בתקרה הגבוהה, עולים בסולם הכפול, בעליה שליבה אחר שליבה, בשמרם על המעמד המאוזן למנוע נפילה עלולה, עלו שני אלה, באופן הרמוני, בעבודת התפילה שלהם.

בתום סעודת יום טוב, החל מצפונו של השמש נוקפו – איך השאיר יהודי תלמיד חכם לבדו בבית הכנסת. הוא הכיר את הרבי כיהודי נכבד, וחש שלא בנוח. הוא שב אפוא לבית הכנסת ולתדהמתו ראה את הגוי עומד בחדר הכניסה ובוכה בכי רב.

“אף אני כך”, סיים הרב. “אף על פי שבימים אלה עוסקים אנו בניקוי הביבין שלנו, הרי כיוון שמשרתים אנו בחצרו של מלך מלכי המלכים, אני עושה זאת מתוך ניגוני שמחה”.

חשק היהודי את שפתיו בכאב, ודוק של דמעות הציף את עיניו. לבו התמלא רגשות חרטה. לאחר הרהורים רבים החליט בלבו: ‘אלך אל הבעל-שם-טוב והוא בוודאי ידריכני בדרך ישרה, לתקן את אשר עשיתי’.

הרב החסיד שניאור שניאורסון מדבר על חובת כל יהודי לראות את רבו ברגל בשביל להתחבר עם עצם הנשמה בגלוי.

הדביקות בה’ היא דבר נצחי הנדרש בכל עת. הקשר עם הקב”ה דומה לטל, שהוא סימן יפה לעולם, והעולם זקוק לו תמיד, ולעולם אינו נעצר, בדומה לשמש המאירה ומחממת את העולם בכל יום ועל ידה חיים הנבראים. לקשר חיוני ותמידי זה אין תחליף.

סיכום הלכות קורע – בעניין פתיחת אריזות וקריעת ניירות ואותיות כתובות על נייר או העוגות וכו׳.

שאין בו סכנה, שיש לו דבר קל, כגון גירוד בעור, עור יבש או סדוק, או מכה קלה וכיו”ב, אסור לו לקחת רפואות בשבת ואסור לעשות מלאכה בשבת בין ע”י יהודי בין ע”י נכרי.

חולה שיש בו סכנה מצווה לחלל עליו את השבת, והזריז ה”ז משובח [שהוא קיים מצוות הצלת נפש].

אין רוחצין את הגוף או רובו במים חמים או קרים בשבת, וע״כ אין נכנסים לבריכה או לים. וכן אין מתקלחים בשבת.

המבשל בשבת בדבר שיש בו משום איסור בישול דאורייתא במזיד התבשיל אסור לו ולבני ביתו עולמית (וכן אם נתבשל עבור אדם אחר ברצונו וידיעתו ה״ה אסור לאותו אדם עולמית) וגם הכלי טעון הכשר ע״י הגעלה במים רותחין (ואם היה צליה או טיגון יש ללבנו באש) ולשאר בנ״א מותר במוצש״ק האוכל וגם הכלי.

אין חיוב בישול מהתורה אלא במבשל באש או בתולדות אש, דהיינו מה שקיבל חום מהאש. אבל המבשל בדבר שקיבל חום מהשמש או בחמי טבריא וכיו״ב פטור, אבל אסור מדרבנן. ובשמש עצמה מותר לגמרי.

הניגון אבינו מלכנו בנוסח חב”ד בביצוע שולי רנד, חיליק פראנק והתזמורת העממית.

הָבָה נִתְמַלֵּא בְּשִׂמְחָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אַף שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין. נִשְׂמַח עַל הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְמֶלֶךְ וְנִהְיָה בְּטוּחִים שֶׁנֵּצֵא זַכָּאִים בַּדִּין, וְנִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה שֶׁתִּהְיֶה מִיָּד מַמָּשׁ.

אסור לסחוט זיתים וענבים וכן שאר פירות שרגילים לסחוט מהם משקה לשתות. ומה עם שאר דיני סחיטה?

המגבונים הלחים ספוגים בנוזלים ועל ידי השימוש בהם נסחטים הנוזלים, ולכאורה, יש כאן איסור מטעם סוחט בשבת. אם כן, מה הדין?

איסור בורר מן התורה הוא בין באוכלים בין במשקים, בין בשאר דברים המעורבים יחד, וכמו שיפורט בע״ה. ויש דברים שאסורים מדרבנן וכמו שיתבאר בע״ה.

הרוצה להכין תה או קפה בשבת חייב להיזהר שלא יעבור על איסורים, הן בהכנת המשקה והן במים שעל גבי האש, כדלהלן:

אסור לבשל בשבת כל מאכל שעדיין לא נתבשל כל צורכו, ואפילו מאכל הנאכל גם ללא בישול [כגון פירות וירקות מסויימים] יש בזה איסור בישול מן התורה.

“את הכפתורים מצחצחים ומנקים בחול ובמים. חול זהו אותיות התהלים, ומים – הם הדמעות המכבסות. היום ערב ראש השנה ועל כל אחד לנקות את עצמו באמירת תהלים בדמעות מעומק הלב, ויחד עם כך, מתוך שמחת הנפש”.

הוסיף הרבי ושאלו האם הוא יודע את הכוונות. השיב הלה בפשטות: “רבי, אני יודע רק זאת – הקב”ה ציווה עלינו לתקוע בשופר”. הגיב על כך הרבי ה’צמח צדק’: “אם כן, אתה תתקע!”

“הרי שני מלאכים מלווים את האדם, וכשהם שומעים איך שכל אחד אומר לחברו בליל ראש השנה אחרי תפילת ערבית ‘לשנה טובה תכתב ותחתם’ בטוהר הלב, הם עולים למעלה כמליצי יושר להמליץ ולהפציר על שנה טובה ומתוקה”.

באחת השנים, בשעה שקהל החסידים ישב בראש השנה ואמר תהלים, נכנסו בניו של כ”ק אדמו”ר ה’צמח צדק’ וכמה מהחסידים אל הרבי ה’צמח צדק’ וביקשו שהרבי יצא אל הקהל ויאמר מאמר דא”ח. פתח הרבי את דלת חדרו ואמר: “הציבור אומר תהלים ואתם מבקשים לשמוע דא”ח?! עדיף שתאמרו תהלים…”

“יודע אתה מהו משיח? – כשמשיח יבוא הוא יגלה את עומק פנימיות התורה ואז כולם ירגישו את אור התורה. בשנה זו התגלה הספר “לקוטי תורה” שחיברו סבי רבי שניאור זלמן (בעל התניא); דברי הרבי הם-הם גילוי אור התורה הפנימי, והם סגולה לגילוי הנפש…”

האדם הרי הוא צריך לפרנס את אשתו וילדיו, יש לו הרבה טרדות, ובנוסף לכל זה מוטלים עליו מסים וארנונות – ומעל הכל עול הגלות הקשה מכבידה עליו, ובכל זאת הוא מתנהג כמו שצריך – או אז מתגאה בו הקדוש ברוך הוא…

גם אנשים שהאמונה בתחיית המתים לא היתה חזקה אצלם, לאחר שחוו מוות קליני החלו להאמין.

פיוטי הסליחות לקראת הימים הנוראים והנפלאים. מי אינו מתרגש למשמע התפילות והפיוטים של ימי הסליחות לקראת הימים הנוראים והנפלאים של חודש תשרי המלא בחגים!

אסרו חכמים לטלטל כלים שאינם עומדים לשימוש המותר בשבת ויש בזה גם כן חילוקי דינים כדלקמן. וגם כלים שמיועדים לשימוש המותר בשבת יש בהם גדר מסויים של מוקצה כדלקמן.

כל אוכל שראוי לאכילה, גם אם ראוי קצת לאכילה, אינו מוקצה כלל ומותר לטלטלו גם שלא לצורך. כל מה שאינו ראוי לאכילה, כגון קטניות הצריכות להתבשל, הוא מוקצה גמור כל זמן שלא נתבשלו.

מותר לומר לנכרי לטלטל כל מוקצה לצורך הישראלי או לצורך מקומו או לצורך גופו [או כדי לסלקו מפני שמתבייש ממנו הישראלי, או מפני שאינו מריח טוב וכיו”ב].

יום הולדת הוא ראש השנה הפרטי של כל אחד ולחסידים יש מנהגים מיוחדים ביום הולדת ובמיוחד ביום הבר ובת מצוה שאז נכנסים לעול המצוות. ובכלל ימי ההולדת הוא יום הנישואין, שבו הזוג כנולד מחדש.

הוראת הרבי לפרסם לכל אנשי הדור שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהיה השופטייך ויועצייך ונביא הדור לעבודת כל בני ישראל עד הנבואה העיקרית הנבואה שלאלתר הגאולה.

סרטון שיש בו מצגת נפלאה המעידה על התכונה שלקראת הגאולה.

אסרו חכמים להשתמש בבעל-חיים בשבת, כגון להשתעשע עימו על ידי שישפשף בו את התינוק או הגדול; או להגביה את הבעל-חיים וכן לרכוב עליו ולישב על גבי בעל חיים בשבת – אסור.

דבר שאסור בטלטול, שהיה מונח כל בין השמשות על גבי דבר המותר בטלטול – הרי דבר ההיתר נעשה כמו המוקצה שמונח עליו. ועל כן אם היה מונח עליו מוקצה גמור – הרי הוא נעשה מוקצה גמור ואסור בטלטול גם לצורך גופו ומקומו [גם אם ניטל המוקצה ממנו ע”י גוי או בשינוי וכו’].

כל דבר שאין עליו תורת כלי ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים, כספים, עצים, קנים, קורות, עפר, חול וקמח, וכן מאכלי אדם שאינם מבושלים ואין אפשרות לאוכלם חיים, כגון מיני קטניות, שאין ראויין לאוכלם חיים – הרי הם מוקצה גמור ואסור לטלטלם גם לצורך גופם.

אוכלים ומשקים כשרים, וכן ספרים שמותר לקרות בהם בשבת – אינם מוקצה כלל ומותר לטלטלם בשבת גם שלא לצורך כלל.

כלי שמלאכתו להיתר, כלומר, ששימושו הרגיל תמיד הוא דבר שמותר בשבת [ואפילו אם עיקר פעולתו הוא דבר שאסור לעשותו בשבת, אבל מיוחד וקבוע גם לדבר המותר בשבת] – מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, וגם לצורך הכלי עצמו.

המנהגים של החסידים בענייני הריון לידה ברית פדיון הבן ותספורת כולל טיפים וסגולות לזרע חייא בר קיימא, ללידת בן זכר להריון קל ולידה קלה וכו’.

טיפים לחיי נישואין מאושרים ולשלום בית, אותם ניתן ללמוד מנגלה דתורה ובכפי שהם מבוארים בקבלה ובחסידות. מנהגים אותם הנהיגו החסידים בחיי הנישואין שלהם.

החתונה היא המעבר מחיי רווקות לחיי נישואין שנעשה על ידי חופה וקידושין, ולזה נלוים מנהגים רבים בחלקם בהשתתפות המשפחה והחברים הנותנים תמיכה ברכה ועידוד לזוג הבא בברית הנישואין.

מנהגים מהשידוך עד ערב החתונה כוללים איך למצוא שידוך, השתתפות ההורים בשידוך, חגיגת השידוך, קביעת זמן החתונה, ההזמנה לחתונה, השבוע שלפני החתונה ושבת כלה.

כאשר יהודי בונה את ביתו בישראל הוא חייב בכמה מצוות כגון חנוכת הבית, קביעת מזוזה הכנסת ספרי קודש ועוד. על מנהגי הבית היהודי במשנת החסידות והקבלה במאמר שלפניכם.

אברהם אבינו וויתר לא רק על “פת הלחם” שלו, על דברים גשמיים, אלא גם על דברים שהיו בעיניו הרבה יותר חשובים – התגלות של הקב”ה – וכל זה בשביל להכניס אורחים. זו היא מידת החסד האמיתית והמושלמת!

כשם שקיימת מצוות הכנסת אורחים בגשמיות – בנתינת מזון גשמי בשביל הגוף, כך קיימת גם מצוות הכנסת אורחים רוחנית – בנתינת מזון רוחני עבור הנשמה, והמזון הוא התורה והמצוות, שהרי התורה נקראת “לחם” ו”מים”.

מצוות הכנסת אורחים וגמילות חסדים היא לא רק לעניים אלא גם לעשירים, שכן המצווה, בעיקרה, אינה להאכיל את האורח, אלא לקבלו בסבר פנים יפות. שהרי גם ביחס לעשיר שאינו זקוק למזונו של המארח, קיימת מצוות הכנסת אורחים, כי המצווה אחידה לכל הבריות, את כולם צריך לקבל במאור פנים ובהרגשה נעימה.

בזמן הסתר פנים נראה לנו כאילו דברים קורים מעצמם בלי שליטה. הקב”ה יכול להסתיר הנהגתו במהלכים טבעיים עד שנדמה שאין השגחה פרטית, ח”ו. היתכן?

חובה וזכות גדולה היא לקיים את מצוות התורה והחכמים, להרבות במצוות פרו ורבו, ואין לעשות שום חשבונות ותכנוני משפחה.

בימי חיי האמהות היו מאורעות חשובים רבים, ורוב רובם לא נכתבו בתורה, היות שאין בהם ענין ללימוד ומוסר השכל לדורות הבאים. אבל בנוגע ללידת ילדים מספרת התורה באריכות על כל אחת מהאמהות, על הדרישה והבקשה שלהן ללדת ילדים, וזאת, כדי ללמדנו על הרצון העמוק הקיים בכל אשה יהודיה: לראות פרי בטן, ללדת בנים ובנות.

“פרו ורבו” הוא הציווי הראשון שהצטווה האדם מיד לאחר בריאתו, שנאמר בפרשת בראשית: “ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה גו'”.

זמן הגלות מכונה ומתואר כ”גירושין”. בזמן מתן תורה וחיי עם ישראל בארץ הקודש היתה קירבה בין היהודי להקב”ה, ותקופה זו נקראת תקופת ה”קידושין”, שבין ישראל והקב”ה. והגלות, של עם ישראל מארצו: “מפני חטאינו גלינו מארצנו”, הוא ה”גירושין”, הפירוד, כביכול, בין הקב”ה לישראל.

שבירת הבית היהודי, הפירוד בין איש לאשתו, הינו אחד הדברים הקשים והמצערים ביותר, ועד שאמרו חז”ל שגם הקב׳׳ה מצטער על זה: “כל המגרש אשתו כו’ אפילו מזבח מוריד עליו דמעות”. יתירה מזו, חז”ל מצווים אותנו לעשות, ככל האפשר, שלום בית בין איש לאשתו, ואמרו חז”ל המביא שלום בין איש לאשתו שכרו גדול בעולם הזה ובעולם הבא: “אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא”.

אני מרגיש צורך לשתף אתכם בחוויה מדהימה שעברנו אורית, הילדים ואני שלשום. אנחנו לא מצליחים להשתחרר מההתרגשות ותחושת ההתרוממות שמלווה אותנו מאז הסיפור חזה. תסלחו לי על האריכות. תקראו ולא תתחרטו!

וּמִכָּאן שֶׁאִם אֶת הַבִּכּוּרִים צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם וּלְהַנִּיחָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, “לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ”, כָּךְ עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם הַ”בִּכּוּרִים” שֶׁל הָעוֹלָם, מְקוֹמָם הָאֲמִתִּי הוּא “לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ”.

לידה, תחיית המתים וירידת גשמים הם עניינים פלאיים, סוג של נס שמפתיע כל פעם מחדש כשאנחנו זוכים לראות זאת, ואין לנו כל יכולת להחליט מתי זה יקרה, אם בכלל.

מידד טסה שר את הפיוט “עננו” מתוך הסליחות בנעימה הספרדית המוכרת לכולנו.

הטהרה מהטומאה בטבילה במי מקוה, ככתוב : “ורחץ בשרו במים חיים – וטהר” היא דבר על־שכלי הנשגב מבינת בני האדם, וכדברי הרמב”ם: “הטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן בכלל החוקים כו'”.

קיימות שתי בחינות ב”רע” : כזה שאמרה התורה שהוא “אסור”, וכזה שאמרה התורה שהוא “טמא”. מה בין דבר אסור לדבר טמא?

מקהלת שירה שרה את השיר “אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו… הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”.

ההשקפה היהודית שוללת נזירות והתרחקות בין הבעל לאשתו, אולם היא דורשת שמירה קפדנית על הלכות נידה. על המהות הפנימית שבטומאת “דם הנידה” על פי תורת הקבלה והחסידות בפרק שלפניכם.

איש ואשה הינם שתי הוויות שונות והפוכות מעצם בריאתם, כמו שאמרו חז”ל בתלמוד : “נשים עם בפני עצמן הן”, שכן האשה ניחנה בתכונות וטבעים שאינם מצויים באיש, ועד שהן נקראות: “עם בפני עצמן”.

אשה פטורה מקיום מצוות־עשה הקיימות בזמנים מסויימים בשנה. כמו מצוות ישיבה בסוכה, שהיא רק בימים מיוחדים בשנה – ט”ו בתשרי [אבל במצוות־עשה הקיימות תמיד ולא רק בזמנים מסויימים, כמו מצוות “אהבת הקב”ה” היא חייבת.

אמרו חכמינו ז”ל בתלמוד: “תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה כו’, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך”. וגם את האשה ציוו חכמים לכבד את בעלה ביותר.

מבואר במדרשים שהקב”ה ובני ישראל נקראים בעל ואשה. בחג השבועות, חג מתן תורה, היו הקידושין, בהם הקב”ה – הבעל, קידש את עם ישראל – האשה.

רַבִּי תַּנְחוּם מָסַר לְבַעַל הַדִּין אֶת הַקֻּפְסָה וְכֶסֶף לִקְנִיַּת הַטַּבָּק. אוּלָם מִיָּד נָקַף אוֹתוֹ מַצְפּוּנוֹ עַל שֶׁהֵטִיל אֶת הַמְּשִׂימָה עַל בַּעַל הַדִּין, וַהֲרֵי יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם שֹׁחַד לַדַּיָּן, וְהָרַב הִזְהִיר אוֹתוֹ שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי הַדִּין. אוּלָם כְּבָר הָיָה מְאֻחָר, כִּי בַּעַל הַדִּין הִזְדָּרֵז וְהִתְרַחֵק מִן הַבַּיִת.

מידד טסה שר את הפיוט מתוך הסליחות: י-ה שמע אביוניך המיחלים פניך… אל תעלם אוזניך…

מידד טסה שר את הפיוט הפותח את תפילת נעילה: א-ל נורא עלילה המציא לנו מחילה בשעת הנעילה.

גדול הוא ערכו של השלום, עד שהוא הבסיס לכל הברכות שבעולם’ ולא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שנאמר; “ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”.

יוסף הצדיק הוא היהודי הראשון שמסופר עליו שאירס אשה לפני הנישואין. במה זכה יוסף מה שלא זכו האבות?

גם לבעלי חיים נתן הבורא תבונה איך לחיות ביחד ואיך לעזור זה לזה. אפשר ללמוד מאווזים איך לעשות עבודת צוות מוצלחת.

מכל דבר שרואים או שומעים אפשר ללמוד הוראה בעבודת ה’. אילו לא ניתנה תורה היינו לומדים דרך ארץ מבעלי חיים. מה אפשר ללמוד מאווזי הבר?

בימינו “אירוסין” ו”נישואין” מתבצעים יחד ובזה אחר זה בחתונה, שלא כבדורות הקדומים בהם האירוסין היו נעשים מספר חדשים, ולעיתים אף שנה שלימה לפני הנישואין.

במדרשים ממשילים את הקשר שבין עם ישראל להקב”ה לקשר שבין בעל לאשה: כשם שבין הבעל והאשה יש אחדות אמיתית – “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. כך גם בין עם ישראל להקב”ה יש דביקות אמיתית מושלמת.

כמו בירידה צורך עליה, וכמו שהתכלית הפנימית של החטאים היא התשובה, כדי שזדונות ייהפכו לזכויות; כך הקללות הן לצורך הפיכתן לברכה שהרי “הכל הולך אחר החיתום”. נמצא שהברכה היא פנימיות ועצמיות הקללה. הברכה שבקללה היא מיניה וביה (ממנה ובה) ממש, עד שבסופו של דבר יהיה אפשר לומר בפשטות: “אודך הוי’ כי אנפת בי”, כי פשוט וברור שאין רע ואין קללה יורדים מלמעלה!… אין קללות בתורה!… אבינו אב הרחמן הברוך והמבורך מקור הברכות רק מברך אותנו בכל עת ובכל שעה!…

חתונה בין איש לאשה, נבנית בשני שלבים, בשלב הראשון ״אירוסין״ מלשון ״איסור״, שאז האשה נעשית אשת איש לבעלה, ונאסרת להינשא על כל העולם.

איש ואשה למרות שהם בעלי תכונות נפש שונות ואולי אף הפוכות ומנוגדות. בכל זאת הם מצווים לבנות בית אחד, וליצור ביניהם “אהבה ואחווה, שלום ורעות”, כמובא ומבואר לעיל בארוכה.

שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה דּוֹמָה לְשַׁבָּת וְאַף נִקְרֵאת שַׁבָּת, וּשְׁתֵּיהֶן זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. בְּשִׁשָּׁה יָמִים בָּרָא הַשֵּׁם אֶת עוֹלָמוֹ וְנָח בַּשְּׁבִיעִי וְעַל כֵּן קִדֵּשׁ אוֹתוֹ, וּמֵאַחַר שֶׁהִפְקִיד אֶת הָעוֹלָם בְּיָדֵינוּ צִוָּהּ עָלֵינוּ לִנְהֹג כָּמוֹהוּ, שִׁשָּׁה יָמִים לַעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לָנוּחַ. רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב חַסְדּוֹ שֶׁנִּדְמֶה לוֹ עַל יְדֵי שֶׁנַּשְׁלִיט עַל עַצְמֵנוּ חֻקִּים אֱלֹקִיִּים הַבְּנוּיִים עַל אַהֲבָה וְאַחֲוָה, צֶדֶק וְיֹשֶׁר. וְזֹאת נוּכַל לְקַיֵּם רַק אִם נִזְכֹּר שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בּוֹרֵא, אֵ-ל אֶחָד בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

אי אפשר שלא להתרגש כאשר רואים המוני יהודים האומרים סליחות בכותל, בזה מתגלה אחדות ישראל והתכללותם בה’.

רַבִּים מֵאִתָּנוּ נִתְקָלִים בָּזֶה הַרְבֵּה בַּחַיִּים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים. חֹדֶשׁ אֱלוּל מִתְקָרֵב, עֲשֶׂרֶת יְמֵי־תְּשׁוּבָה הוֹלְכִים וּבָאִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ מַתָּנָה יָפָה – תְּשׁוּבָה, אֲשֶׁר בָּהּ וְעַל יָדָהּ נוּכַל לְהַשְׂבִּיעַ אֶת נַפְשֵׁנוּ – נִשְׁמָתֵנוּ הָרְעֵבָה וְהַצְּמֵאָה.

גְּדוֹלָה הָיְתָה שִׂמְחַת רַבִּי בָּרוּךְ וְאִשְׁתּוֹ, כַּאֲשֶׁר נִתְקַיְּמָה בִּרְכַּת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְלִתְקוּפַת הַשָּׁנָה נוֹלַד לָהֶם יֶלֶד לְמַזָּל טוֹב. רַבִּי בָּרוּךְ הוֹדִיעַ בְּכָל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּסְּבִיבָה, כִּי הוּא מַזְמִין אֶת כָּל הָעֲנִיִּים, לָבוֹא וְלָקַחַת חֵלֶק בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְאָמְנָם הֵחֵלָּה נְהִירָה שֶׁל אוֹרְחִים, עֲנִיִּים כְּבַעֲלֵי־בָּתִּים, מִכָּל יִשּׁוּבֵי הַסְּבִיבָה.

מדוע ניתן שכר כה מופלג על מצווה פשוטה זו, שאין עימה שום מאמץ או דבקות רוחנית? עונה על כך רש”י: “אם מצווה קלה, שאין בה חסרון-כיס, אמרה תורה ‘למען ייטב לך והארכת ימים’ – קל-וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות”.

עֲבוֹדַת הַשֵּׁם נַעֲשֵׂית הֵן בְּדֶרֶךְ שֶׁל מִלְחָמָה וְהֵן בְּדֶרֶךְ שֶׁל שָׁלוֹם. זִכּוּךְ הָעוֹלָם וַהֲכָנָתוֹ לִגְאֻלָּה, בְּדֶרֶךְ שֶׁל מִלְחָמָה (כִּי תֵּצֵא) וְעִם זֹאת עֲבוֹדָה בְּדֶרֶךְ שֶׁל מְנוּחָה וְהִתְיַשְּׁבוּת (כִּי תָּבוֹא).

בחתונה מתחייב הבעל לתת לאשתו שלושה דברים: “שארה, כסותה ועונתה”, מזון, בגדים וחיי אישות.

מנהג ישראל לתת דורונות מתנות לחתן ולכלה כדי לשמחם. בחסידות מבואר שיש לנתינת מתנות תוכן ומשמעות עמוקה ביותר.

מצווה גדולה לרקד לפני החתן והכלה ולשמחם , כדברי המשנה : “מרקדין לפני הכלה כו'” “אמרו עליו על רבי יהודה בר’ אילעאי שהיה מרקד לפני הכלה”.

בברכת “אשר ברא” יש עשר לשונות שמחה – שלימות השמחה – אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה שלום ורעות.

השמחה היא יסוד מרכזי בנישואין, ומצווה חשובה וגדולה היא להרבות בשמחה בנישואין, כי שמחה שבאה מעצם הנפש פורצת את כל הגדרים.

ברכת “שוש תשיש” הינה אודות הגאולה האמיתית והשלמה, בביאת משיח צדקנו, שאז ירושלים תשיש ״בקיבוץ בניה לתוכה״ – קיבוץ גלויות, של כל בני ישראל, לירושלים עיר הקודש.

הברכה הראשונה משבע ברכות – “יוצר האדם”, מדברת על יצירת אדם הראשון, והברכה השניה – “והתקין לו ממנו בנין עדי עד”, מדברת על יצירת חוה. הקשר של הברכה השניה לתתונה ברור, אולם מהו הקשר של הברכה הראשונה, המדברת על יצירת האדם, לחתונה?

מדוע בחתונה מברכים ״שהכל ברא לכבודו”, מהו הקשר המיוחד של ״כבוד״ הקב״ה לחתונה, כלומר: מדוע בכל שאר המאורעות בחיי האדם אין מזכירים שהם ״לכבודו״ של הקב״ה, ורק בחתונה מזכירים ״שהכל ברא לכבודו״?

חז”ל תיקנו שבחופה (וב”שבעת ימי המשתה”) יברכו את החתן והכלה ב”ברכת חתנים”, אלה הם “שבע הברכות” שבהם מברכים את בני הזוג שיבנו את חייהם במנוחה ובשמחה, בשלום ובשלוה, ושה”אחוה” שביניהם תהיה מושלמת בכל הרבדים: הן הגשמי והן הרוחני.

התפרצויות אש על פני החמה – האם הגענו לעידן שהקדוש ברוך האו מוציא חמה מנרתיקה?

“חַכּוּ רֶגַע”, נִשְׁמַע שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר. הַפַּעַם הוּא נָתַן לָהֶם שְׁטָר שֶׁל 10 רוּבָּל, וְרַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן אָמַר לוֹ תּוֹדָה רַבָּה, בְּדִיּוּק בְּאוֹתָהּ צוּרָה בָּהּ הוֹדָה קֹדֶם לָכֵן עַל קַבָּלַת הַקּוֹפֵּקָה. מַחֲזֶה זֶה חָזַר וְנִשְׁנָה מִסְפַּר פְּעָמִים, כְּשֶׁבְּכָל פַּעַם נוֹתֵן הַגְּבִיר סְכוּמִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר, עַד שֶׁהוּא פָּרַץ פִּתְאוֹם בִּבְכִי.

״עדי קיום״ הם חלק מהמעשה, הם מקיימים את הדבר, בלעדיהם אין שום תוקף למעשה. גם כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, וכולם מודים בסיפור המעשה, ואנו בטוחים באמיתות הדבר, אין למעשה שום תוקף הלכתי אם הוא נעשה שלא בפני עדים, כי העדים הם הנותנים תוקף וקיום לדבר.

בעת נתינת הטבעת אומר הבעל לאשה: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. ואילו האשה שותקת ואינה עונה מאומה לדברי בעלה. הדברים מעוררים תמיהה – מדוע שהאשה לא תענה ותאמר בפירוש אני מקבלת את הקידושין ואני מסכימה להתחתן?

המנהג לקדש ב״טבעת״, הינו מנהג עתיק יומין, והרמ״א כותב על כך בשולחן ערוך: ״נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזהר״. מה הטעם?

זֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם לְכֻלְּכֶם: יְהִי רָצוֹן שֶׁבְּנוֹתֵיכֶם לֹא תִּהְיֶינָה יְתוֹמוֹת, תִּזְכּוּ לְהַשִּׂיא אוֹתָן בְּעַצְמְכֶם לָאֲנָשִׁים. תִּתְּנוּ לָהֶם נְדוּנְיָה בְּיָד רְחָבָה וְלֹא תִּצְטָרְכוּ לְעֶזְרַת בַּעַל עֲגָלָה…

מיד קם ר’ שמואל מונקעס ממיטתו… התיישב מול בעלי הבית והסביר להם את המשמעות הפנימית העמוקה שבאמירת סליחות. על הדרגה הגבוהה של בעלי תשובה הנעלית מדרגת צדיקים גמורים, על הנשמה ששבה למקורה ושורשה על ידי התשובה, על הנחת רוח שיש לקב”ה מבעלי תשובה, ועל המשמעות המיוחדת של הפסוק: “למעשה ידיך תכסוף”. לאחר ההסבר הזדרז לצאת עם בעל הבית לבית הכנסת ואמר את הסליחות בחרדת קודש ובכוונה עצומה.

חילוץ מלב הרובע מוסלמי ע”י יד לאחים נעשה בזריזות וביעילות. כך ניצלה אם יהודיה ושמונת ילדיה מהשבי בידי בעלה הערבי.

מפרשת כי תצא למדים שבשביל לנצח את המנגד לקדושה יש להשתמש במוחין ובמידות, ובמיוחד לעורר את מדת הנצח המושרשת בעצם הנפש. ואכן עלינו לזכור תמיד שכל הכוחות שניתנו לנו מיועדים לנצח את המנגד לקדושה, את כוחות הטומאה, ואת כל מה שמעלים ומסתיר על אלוקות. אולם במקום של קדושה אין מלחמה יש רק מנוחה. לכן צריך לברר תמיד מיהו האויב האמיתי.

החופה צריכה להתקיים, לפחות, בפני מנין – עשרה אנשים – כמו כל דבר שבקדושה הנעשה בפני עשרה יהודים – צבור, שהם נקראים – ׳׳עדה קדושה”.

עת החופה היא עת סגולה לחתן ולכלה, ולכן עליהם ליחד את מחשבתם בזמן זה למחשבות של קדושה וטהרה ביראת שמים.

הרמ״א כותב שיש להעמיד את החופה מחוץ לבית, תחת כיפת השמים. טעם הדבר – לסימן לשפע ברכה והצלחה: תחת הכוכבים – ״שיהא זרעם ככוכבי השמים״, ותחת השמים – שהם מקור לברכה ולהצלחה.

זמן החופה הוא שעת רצון וזמן סגולה למעלה, לכן גם לצורת החופה יש משמעות מיוחדת שהיא המשכת המקיפים העליונים שעל ידם מתחברים החתן והכלה.

המשנה בתחילת מסכת קידושין אומרת: ״בשלושה דרכים האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה״. מהי המשמעות הרוחנית והפנימית של הלכה זו?

החתן והכלה מלך ומלכה ראוי שילבשו בגדים חדשים ונאים ולבנים דוקא. למה דוקא לבנים?

מדוע מתענים החתן והכלה ביום חתונתם הרי זהו יום שמחתם והצום עשוי להחליש אותם?

ברור ופשוט לכל שההכנה הטובה ביותר לכל הדברים זה ההתקשרות עם התורה הקדושה. ועל־אחת־כמה־וכמה כשמדובר אודות פעולה הכי כללית – בנין בית בישראל, בנין עדי עד, בוודאי שבהקדמה לזה צריך להתקשר עם התורה.

מדוע אסור לחתן לצאת יחידי לרחוב בכל שבעת ימי המשתה, בשבוע שלאחר החתונה. ויש הנוהגים שגם בשבוע שלפני החתונה לא יצאו החתן או הכלה לרחוב לבדם, אלא עם ליווי של אדם נוסף. יתירה מזאת : בשבוע שלפני החתונה החתן והכלה לא יהיו לבד גם בהיותם בבית, ולא רק בעת הליכתם ברחוב?

מרדכי ברוצקי מנגן את הניגון המיוחד של אדמו”ר הזקן “ארבע בבות” בכינור.

לא אחת נשאלת השאלה: איך יודעים לבחור את השידוך המתאים? איך יודעים שזהו זה? איך יודעים שאין זו טעות? וכו’.

לכאורה, צריך להבין מדוע על אדם לחשוש שמא יקדימנו אחר ברחמים? הרי זיווגו כבר נקבע משמים, וחצי נשמתו נמצאת בגוף אשה פלונית, ואין מישהו אחר יכול לשאתה, שהלא היא אינה חצי הנשמה שלו, ואיך יכול להיות ש״יקדימנו אחר״?

מאחר שהבעל והאשה הם בחזקת ״עצם מעצמי״ שמשמעותו נשמה אחת – ״על כן יעזוב את איש אביו ואמו גר ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. למרות שהאיש והאשה אינם מציאות גופנית גשמית אחת. בכל זאת במישור הרוחני הקשר ביניהם זהה לקשר שהיה בין אדם וחוה שהיו בעלי נשמה אחת. לכן עליהם להתחתן ולדבוק זה בזו.

הכוח של בני הזוג להיות ״אחד״ נובע מה״חוזה״ עצמו, מה״חופה״ עצמה, כלומר: לא רק שהאיחוד ביניהם נוצר בעת החופה, אלא הוא נוצר על־ידי החופה, במעשה החופה טמון כוח ואנרגיה שהוא המבצע את האיחוד ביניהם, והופכם לבני־זוג.

אוּלָם, בְּיוֹם הַחֻפָּה, הָיָה הֶעָנִי מְבֻלְבָּל בְּשֶׁל הַטְּרָדוֹת הַמְּרֻבּוֹת, וְלֹא זָכַר אֶת מֵיטִיבוֹ – הֶעָשִׁיר שֶׁתָּרַם לוֹ אֶת כָּל הוֹצָאוֹת הַחֲתֻנָּה וְאֶת הַבְטָחָתוֹ אֵלָיו – וַיִּשְׁכָּחֵהוּ!

היהדות מייחסת חשיבות מיוחדת ויוצאת־דופן לבית היהודי ולחיי הנישואין של האיש והאשה. וחכמינו ז״ל, בתלמוד. במפרשיו ובמדרשים, האריכו בתיאורים נפלאים ונשגבים בנושאים המייחדים את הבית היהודי.

כאשר נשאלת השאלה כיצד ייתכן נביא בדורנו – השאלה אינה על חסידי חב”ד, אלא על הרמב”ם, שקבע מפורשות שהנבואה תחזור לישראל לפני ביאת המשיח. התירוצים שיתרצו את הרמב”ם יתרצו גם את העובדה שהרבי מלך המשיח הוא נביא דורנו!

בשביל מה בכלל צריך נביא? מדוע יש ממוצע בין הקב”ה לבינינו, בני אדם הפשוטים? האם באמת צריך בני אדם ש”יתווכו” בינינו לבין אבינו שבשמיים וייצגו את דבר ה’?

בנוסח ברכת האירוסין נאמר “מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין”, כלומר שהקב”ה הוא ה”בעל”, ועם ישראל נקראים “אשה”, והקב”ה קידש את עם ישראל.

המדע מתחיל עתה להבין, לפי הדרך והצורה שלו, תוך כדי הסבר, שהחומר הוא בלתי נפרד מהכח (אנרגיה), אלא שהחומר הוא בעצם ביטוי של ‘כח’, והכח הוא לאין ערוך גדול יותר מן החומר. לדוגמא: אם נקח את אנרגית האטום של חתיכת פחם אחת קטנה, אפשר להסיע על ידה את האניות הגדולות בעולם מהארץ לארצות הברית ובחזרה.

יום י”ט בכסלו הוא יום גדול בתולדות החסידות: ביום זה שוחרר מכלאו רבי שניאור זלמן מלאדי – מחולל תנועת חסידות חב”ד ומחבר ספר ה”תניא” – לאחר שנכלא בעקבות הלשנה של מתנגדי החסידות. כל העולם היהודי חוגג ביום זה את שחרורו של הרבי ואת זיכויה של תנועת החסידות מהחשדות שדבקו בה. כאן אנו מביאים סיפור – מעשה שהיה – שקשור במאורע זה.

מידד טסה ולהקתו שמשמחים חתנים וכלות בשירים חסידיים, מזרחיים, תימניים ושירי עדות שר בחתונה תימנית ומלהיב את הקהל בריקוד תימני.

תמר פוגל המדהימה אומרת: כל הדברים שקורים לעם ישראל – זה לא שובר אותנו, ואנחנו נמשיך להתיישב בארץ. זה מה שהם רוצים בעצם, לשבור אותנו, אבל הם לא מצליחים”.

בינוני – אין לו עבירות כלל, אפילו לא עוון ביטול תורה. אך יש לו יצר הרע, שהרע שבו בתוקפו ובגבורתו כתולדתו ואין הוא מואס בו – לבו חומד ומתאוה תאוות עולם הזה, אך הוא מושל ברוח תאוות לבו. לפי שכאשר יצר הרע מתעורר בו, הוא נלחם בו ומנצחו, ואין הוא רשע אפילו שעה אחת, כי הרע שנמצא בו בכח אינו יוצא לעולם אל הפועל. אך אהבתו לה’ מתעוררת רק בשעת התבוננותו בגדולת ה’ בזמן התפילה וכיו”ב.

מהי אשת חיל? מדוע אשת חיל היא הכתר של בעלה? איפה ומתי זה בא לידי גילוי?

לֹא רַק בְּמִשְׁפָּט שֶׁבְּבֵית דִּין אֶלָּא בָּעוֹלָם בּוֹ אָנוּ חַיִּים יֵשׁ צֹרֶךְ בְּעֵדִים. הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר לְעַם יִשְׂרָאֵל “אַתֶּם עֵדֵי נְאוּם הַשֵּׁם” (יְשַׁעְיָהוּ מג) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנָּה אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לְעֵדִים עַל מְצִיאוּת הַשֵּׁם בָּעוֹלָם.

לא יתכן כלל קשר של נישואין בין יהודי לגוי, כי יהודי וגוי הם שתי מהויות נפרדות לחלוטין, שכן הקב״ה הבדיל בין ישראל לעמים הבדלה מוחלטת בדומה להבדלה שהבדיל בין חושך לאור, וכמו שאומרים ב”הבדלה” במוצאי שבת: ״המבדיל בין אור לחושך ובין ישראל לעמים״. לכן אין קידושין תופסים בהם.

הרבי מסביר: “גלה סודו אל עבדיו הנביאים” – הם רבותינו נשיאינו, החל מהבעש”ט, שאצלם הי’ השראת השכינה ורוח הקודש… וראו אצלם אותות ומופתים בגלוי.

צריך להיות שפל רוח בפני כל האדם, שאפילו אם הוא עצמו אינו חוטא כל כך כמו הקל שבקלים, בכל זאת יוכח לדעת – שאעפ”י שאינו נתקל במלחמה ונסיון שנתקל בו הקל שבקלים, משום היותו במדריגה רוחנית גבוהה יותר, מכל מקום – אינו נכנע ונשבר מפני פחד ה׳ כראוי לו לפי מעמדו, ולכן אשמתו גדלה בכפלי כפליים.

אילו ידעתיו הייתיו, משמעו שאין שום אפשרות לאף מצוי שבעולם לדעת את ה’, כי רק עצמותו יתברך יודע ומכיר את עצמו.

תורת החסידות מלמדת אותנו שגם אם יש מישהו שמקיים את מצוות גמילות חסדים, אין זה פוטר אותי מלקיימה. כי כך היא דרכו של ה’, שגם אם יש כבר מי שעושה פעולה של גמילות חסדים, מידת הקדוש ברוך לעשות זאת בעצמו.

על מהותו של חודש אלול כחודש הרחמים שאז מתגלה המלך בשדה לכל אחד ואחד, על היותו הכנה לראש השנה, ועל האירועים המיוחדים שבו במאמר שלפניכם.

כאשר משיח יבוא הוא לא ידע משום קונצים אלא יתבע – "אלה פקודי המשכן"? תרשום לי על פתק: כמה חסידים עשית שיהיו חסידים של הרבי!… על כמה יהודים פעלת שיקראו חת"ת?… על כמה פעלת שיבואו לומר את כל התהילים בשבת מברכים?!… (הרבי, ש"פ פקודי, תשכ"ז)

בְּדֶרֶךְ כְּלָל הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּאַרְמוֹנוֹ וְרַק שָׂרָיו וַעֲבָדָיו יְכוֹלִים לִרְאוֹתוֹ וּלְהַקְבִּיל פָּנָיו. וּבְחֹדֶשׁ אֱלוּל הַמֶּלֶךְ יוֹצֵא לִקְרַאת הָעָם וּמוּכָן לְקַבֵּל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

בחודש אלול המלך יוצא לשדה ולכל אחד הרשות והיכולת לבוא להקביל פניו, הכל תלוי ברצון כל איש ואיש. וכשיהודי מראה רצון להקביל את פני המלך, המלך מראה לו פנים שוחקות, ויש לו תענוג מזה, תענוג המתבטא בשחוק, כי שורש השחוק הוא בעצמות התענוג (תענוג עצמי בלתי מורכב), שלמעלה מתענוג הבא על ידי דבר (תענוג המורכב).

בימות המשיח בהם אנו חיים כאשר התקופה קשה ודומה למצב שבו בוערת שריפה, שאז אדם אינו נעמד להציל את חפציו באופן מסודר. אלא באופן טבעי כפי שהקב״ה הטביע בטבע בני אדם מזדרזים ופועלים כמו יעקב, שעליו נאמר: ״ויקח מן הבא בידו״, ו״מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה״.

יבוא ויתגלה משיח צדקנו בפועל ממש – והוא בשר ודם שנמצא בעולם הזה, דמכיון שאחכה לו בכל יום שיבוא – על כן צריך לומר שמציאותו נשמה בגוף קיימת גם עכשיו (הרבי, התוועדויות תשמ"ט כרך א עמ' 446) 

התהוות הנבראים היא משם הוי”ה, כי ענינו של שם הוי”ה – שמהוה את הכל, אך מכיון שהאור האלקי של שם הוי”ה הוא בלי גבול, אין הנבראים המוגבלים יכולים לקבל את האור הבלתי בעל גבול – להתהוות ממנו ולהתקיים בצורתם המוגבלת. לכן הנבראים מקבלים רק הארה ממנו. עוד הסבר לאור הוי’ על פי קבלה ועל אופן התגלותו לעתיד לבוא במאמר שלפניכם.

אור אין סוף הוא התגלות עצמותו יתברך בדרך זיו והארה בלבד והגם שהזיו הוא הארה ולא עצם, מכל מקום הנה העצם מתגלה על ידי הזיו. והיינו שעל ידי הזיו יודעים מציאותו של העצם.

עולם מרהיב ביופיו – הרים מרחבים מפלים צמחים שקיעות וזריחות בצבעים חיים ומדהימים.

כאשר היה הרבי נ”ע ילד כן 4 או 5 שנים, נכנס אל סבו ה”צמח צדק” ופרץ כבכי באומרו: מדוע נגלה הקב”ה לאברהם אבינו ואילו אליו הוא לא מתגלה? לאחר פרסום סיפור זה על ידי הרבי הריי”צ שאף צוה להדפיסו, נגלה ונפתח צינור חדש ודרך חדשה בענין החינוך, כך שבזמננו ניתן על ידי חינוך כדבעי לפרוץ את הגבלות הטבע של הילד היהודי, ולהרגילו לרצות רוחניות, עד כדי לגלות בו תשוקה נפלאה להתגלות ה’ אליו.

מדוע לא גיירה נעמי את ערפה? מה דינו של גלית הפלישתי לפי חוק השבות? סיפור נעמי וכלותיה רות וערפה מלמד על חשיבות גיור כהלכה.

“לחיים”, “לחיים ולברכה” – לכל המסובים כאן, ועל ידם לכל בני ישראל בכל מקום שהם, להתברך כולנו כאחד בכל הברכות באופן ד”ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה”, כולל ובמיוחד ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ועל אחת כמה וכמה הברכה הכי עיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו באופן שכאו”א מראה באצבעו ואומר “ראה”.

איך צריך ללמוד תורה? כמו ילד. כמו דף חלק, כמי שאינו יודע כלום, ואין לו שום דבר מעצמו אלא צימאון לידע ורצון ללמוד ולהבין, כך צריך ללמוד תורה.

כְּשֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הָיָה בַּמִּדְבָּר הוּא הָיָה כְּמוֹ תִּינוֹק, וְאָז הַשֵּׁם הוֹרִיד לוֹ אֶת הַמָּן כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל בְּמָעוֹן שֶׁלּוֹ בַּמִּדְבָּר, כְּמוֹ אִמָּא הָאוֹהֶבֶת אֶת הַתִּינוֹק שֶׁלָּהּ.

בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֳדָשִׁים – סִפּוּר קְלַאסִי לִילָדִים וְלִמְבֻגָּרִים הַמַּתְאִים גַּם וּבִמְיֻחָד לְיָמֵינוּ

העולם מוכן לגאולה! ראו איך אריה כהן ואביב גפן מגיבים להכרזת: יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

חיי משפחה נכונים על פי התורה דורשים הבנה, מאמץ, מסירות, סבלנות, טוב לב, נקיון, נינוחות, הופעה מסודרת, מצב רוח שמח, הסברת פנים והנהגה ידידותית. כך צריכים לנהוג שניהם, הבעל והאישה. אך לרב זה תלוי באישה, כפי שכתוב חכמות נשים בנתה ביתה – את הבית בונה האישה.

התברר שבמשך שתי דקות היא מתה מוות קליני, ובאותו זמן עלתה לשמיים ועברה את כל הגלגולים עד בריאת העולם ועד האין המוחלט.

מצוות ״והתקדשתם והייתם קדושים״ שייכת אצל כל אחד, ובכל מצב. בכל דבר שאדם נמנע מלעשותו, או שעושה אותו בצורה הראויה, בגלל רצונו להתקדש, להתקרב אל ה׳, ומיראתו להתרחק מקדושה ורוחניות, הרי שהוא מקיים מצווה זו, כל אחד לפי הדרגא אליה הוא שייך ״קדש עצמך במותר לך״ – במותר לך דווקא, אך לא לבא על ידי זה לאיסורים אחרים.

תחילתו של הפסוק ״לעת בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן” היא “ותצחק שרה בקרבה”. כבר מתחילת הפסוק מתגלה לנו המשכו של עם ישראל. ותצחק לשון יצחק, בקרבה אותיות רבקה. כל המשכו של עם ישראל תלוי בבחירתה של האשה לעבור תהליך של שבירה והתעדנות עד שיכלו הנשמות ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה.

מדוע הקשר בין איש לאשתו הוא עוצמתי כל כך? כיצד מסמל הקשר בין איש לאשה את הקשר בין הקב”ה לבין עם ישראל? מה הקשר בין “טירוף” ל”גירושין”? מה הקשר בין “טירוף” ל”גלות”?

התועדות חסידית מחיה ומעמידה את החסיד במעמד ומצב נפשי גבוה יותר, כי בהתועדות עוזרים ליהודי בדברי עידוד ועצה טובה עד למעשה בפועל ובאופן נצחי. מכאן שעיקר עניינה של התוועדות חסידית היא אהבת ישראל כפשוטה. על ידי התבוננות בדברים המעוררים את אהבת ישראל, בודאי מעוררים את רגש האהבה. ולא עוד אלא שבשבת אחים גם יחד שמחים ומשמחים זה את זה, והמתוועדים חשים אורה ושמחה וששון ויקר.

הזמנה לשבת מיוחדת במינה השבת – שבת פרשת עקב ה’תשע”ד – אצל שמשון הגיבור ובציון דן בן יעקב, פרטים להלן.

המן אוכל שמיימי אלוקי, אוכל ניסי, אוכל של אמונה משולחן גבוה – שולחנו של מקום, שאינו חלק מהעולם החומרי הרגיל שלנו. המן הוא בחינת טל – “ותעל שכבת הטל”, הוא “טל תחיה”, שעתיד הקב”ה להחיות בו את המתים. המן שהיה תלוי במשה רבינו, (שלכן נפסק לאחר מותו), הוא המזון שאכל עם ישראל במדבר ועתיד לאכול ממנו לעתיד לבוא.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב הגיע לבית הכנסת ביום הכיפורים וראה לפניו יהודי מעשן. שאל הרבי את היהודי, יהודי יקר, אולי אינך זוכר שהיום יום כיפור? דוקא כן ענה היהודי. אולי אינך יודע שאסור לעשן ביום כיפור? ענה היהודי אני יודע שהיום יום כיפור אני יודע שאסור היום לעשן ובכל זאת אני מעשן. הרים רבי לוי יצחק מבטו לשמיים ואמר: אבא שבשמיים תראה איזה יהודים יקרים יש לך. יהודי לפני בית כנסת ביום הכיפורים מעשן בפרהסיה אבל הוא לא יוציא שקר מפיו.

בדבר מלכות לפרשת עקב מסביר הרבי שליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב”ה.

כָּל הַגּוֹיִים בְּכָל רַחֲבֵי תֵּבֵל חָשִׁים בְּיִחוּדָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֵם חָשִׁים שֶׁזּוֹ הָאָרֶץ הַנִּבְחֶרֶת, הֵם חָשִׁים שֶׁהִיא נִבְחֲרָה בִּבְחִירָה אֱלֹקִית יְשִׁירָה מֵעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. שֶׁלָּכֶן הִיא מֶרְכַּז הָעוֹלָם כְּטַבּוּר בָּאָדָם, וְשֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת, כַּלֵּב בָּאֵיבָרִים. עַד כְּדֵי כָּךְ חֲשׁוּבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין מֶלֶךְ שֶׁלֹּא קָנָה לוֹ פַּלְטֵרִין וַאֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – “נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִים”.

התפילין פועלים שתי פעולות. הראשון, הוא הטלת פחד על האויב. ממש כך. על הפסוק “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”, אומרים חז”ל – “אלו תפילין שבראש”. כלומר, עצם העובדה שיהודי מניח תפילין על ראשו, מפילה אימה ופחד על אויבי ישראל. עניין נוסף, שפועלת מצוות התפילין, הוא עניין הניצחון. בהלכה נאמר: “מפני קיום מצוות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה ‘וטרף זרוע אף קדקוד'”, יכולת לנצח את האויב במכה ניצחת.

ממש בשבילך – הבחורה, האשה, שכל כך רוצה לחיות חיים של זוגיות מאושרת, חיים של תקשורת והקשבה, חיים של הרמוניה ושיתוף פעולה.

יש מעלה בשמחה של מצוה יותר ממעשה המצוות עצמו, כי התענוג והשמחה שמצד המצוות מגיע רק עד לרצון ותענוג שלמעלה, אולם שמחה של מצוה הנובעת מרוממות ועצמות הנפש ממשיכה מלמעלה את השמחה מעצמותו ומהותו ית' שלמעלה מרצון ותענוג (הרבי, ש"פ תבוא תשמ"ז).

מנהל בית חב”ד הרב יגאל קירשנזפט מגולל את סיפורו של בית חב”ד מימי הבראשית של גוש קטיף. החל מהעלייה לקרקע, התפתחות הישובים, הקמת בתי כנסת ומוסדות חינוכיים וכו’ עד הגירוש.

לעתיד לבוא יתאחדו שתי המעלות של שני בתי המקדש: קדושה אלוקית גלויה אין סופית, ועולם כלי שיוכל לקלוט קדושה זו, לכן יהיה נצחי.

הגיע הזמן להפוך את שנאת חינם לאהבת חינם. מה הבעיה לאהוב אהבת חינם הרי אין זה עולה כסף. ומי לא אוהב דברים חינמיים. חיוך אינו עולה כסף, הסברת פנים אינה עולה כסף וכו’.

אחד החיילים הבחין בה והבין את כוונתה, ובאופן ספונטאני צעק את שתי המילים “שמע ישראל”!! המחבלת נבהלה והתחילה לרעוד. באותו רגע הצליחו החיילים להשתלט עליה תוך שהם מנטרלים את מטען הנפץ שנשאה על גופה, ומיד העבירו אותה לשב”כ לשם חקירה.

בְּכָל סִפּוּר בַּתּוֹרָה יֵשׁ הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּמְיֻחָד עֲבוּרֵנוּ הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, דּוֹר עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא. מִכֵּיוָן שֶׁדּוֹרֵנוּ בְּדַרְגָּא נְמוּכָה מְאֹד בְּהַשְׁוָאָה לַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים, גַּם אָנוּ מִתְפַּלְּלִים מִתְחַנְּנִים וּמְבַקְּשִׁים בְּרָכָה וְהַצְלָחָה, אוּלָם עִם זֹאת אֵינֶנּוּ חֲדֵלִים לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם מַתְּנַת חִנָּם, כִּי אָנוּ שׁוֹאֲפִים לְשֶׁפַע נַעֲלֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים.

עַכְשָׁו הַרְבֵּה שָׁנִים אַחֲרֵי מַתַּן תּוֹרָה, אָנוּ מְצַפִּים לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה הַשֵּׁם בָּעוֹלָם.

מה נותן את הכח ליהודי לעמוד בתנאי הסבל של הגלות האיומה, אם לא אמונה, ביטחון בה’ ושמחה בטהרתה. גם ברגעים הקשים ביותר יכול אדם להתעלות מתוך אמונה בה’ ומתוך שמחה. הרבי מסביר שעשינו הרבה נסיונות להביא את הגאולה, אולם דבר אחד לא ניסינו עד הסוף והוא שמחה בטהרתה. הא לכם סיפור לדוגמה עד היכן מגיע כוחה של שמחה.

חיילי צבאות ה’ בפלורידה מתפללים וקוראים תהילים למען שלום חיילי צבא ההגנה לישראל.

חודש מנחם-אב הוא החודש החמישי לחדשי השנה, לפי הלוח העברי מאז יציאת מצרים, עפ”י הנאמר בתורה על חודש ניסן “החודש הזה לכם ראש חדשים”. מזלו של החודש הוא אריה, ואעפ”י שאין ישראל נשלטים ע”י המזלות, אבל מכיון שישראל שולטים במזלות, לכן משתמשים בהם, והשימוש הוא לעניני קדושה.

בדבר מלכות לפרשת ואתחנן מסביר הרבי את הכפילות של “נחמו נחמו”, ואומר שפירושו, “נחמה בכפלים”, “על בית ראשון ועל בית שני”.

משה רבינו, ‘רעיא מהימנא’ (הרועה הנאמן) מתחיל בהבנת הרציונאל: הואיל משה באר להם את התורה.. כלומר משה מוסר לעם ישראל את הזכות האלוקית, את המניפסט הכתוב שהובטח עוד מימיו של אברהם אבינו, את הקוד האמוני שבשמו הם יכולים ללכת קדימה והוא התורה.

התכנון המקורי של המחבלים היה להסתתר בין השיבולים הגבוהים כדי שלא יזוהו ע”י התצפיתנים (אחרת אי אפשר להבין את ההגיון שלהם לעלות ולהחשף לגמרי), מה שהם לא ידעו שמשגיחי הבד”צ מחפשים דווקא חיטה כזו… בסערת הימים האחרונים הם לא עודכנו כי הקמה מעל המנהרה נקצרה כולה, כך הם הופתעו לעלות על אדמה גלויה לעין כל – – –

“הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”. גם הגויים יודעים שה’ שומר על עמו ישראל. כולם רואים את הניסים המתרחשים במבצע “צוק איתן”.

עבודת ה’ בשמחה היא יסוד ועיקר ביהדות, ומודגש בחסידות. ואף ש”משנכנס אב ממעטים בשמחה” לא מבטלים אותה. ולמעלה מזה, ממעטים את העצבות על ידי שמחה.

יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים הַמַּגְבִּילִים וּמֵצֵרִים לָאָדָם. עָלֵינוּ לָצֵאת מֵהַמְּצָרִים וְהַגְּבוּלִים. עָלֵינוּ לִפְרֹץ אֶת הַגְּבוּלוֹת וּלְהִתְקַדֵּם.

עדותו של ערבי: חמס משקיעים את כל משאביהם למטרת הרג הרס וחורבן וכך הם מחנכים את ילדיהם. הם רוצחים בני אדם ללא אבחנה אם הם מבני עמם ובני דתם או לא.

מסעי ישראל במדבר אינם עניין היסטורי שחלף, לפי הבעל שם טוב כל חיינו נכללים ונרמזים בכל המ”ב מסעות. מהי תכלית המסעות שיהודי עובר בחייו, ומנין לו כוחות לכך?

ד”ר מרדכי קידר, מומחה לאיסלם, למדינות ערב ולמזרח התיכון עונה בצורה ישירה וברורה על השאלה: מדוע אין שלום בין ישראל לערבים. הוא אומר זאת באמצעות פתגם בערבית שמשמעותו “אינך יכול לתת למישהו משהו שאין לך אותו”.

המסעות עצמם באים מעולם הקדושה. לו היו בני-ישראל בוחרים בטוב (“ובחרת בחיים”), היו כל המסעות מתקיימים בעולם הקדושה עצמו, עליות מחיל אל חיל.

גם השמאל בסופו של דבר מתעשת. בסופו של דבר כולם יבינו שהרבי צודק יותר מכולם. אין לשאת ולתת עם הערבים. צריך להבהיר לעולם שארץ ישראל היא ארץ היהודים מעולם ועד עולם.

לְצַעֲרֵנוּ, הַמִּלְחָמָה בִּקְלִפַּת מִדְיָן לֹא נִגְמְרָה וְהִיא נִמְשֶׁכֶת עַד הַיּוֹם הַזֶּה, עֲדַיִן יֵשׁ שִׂנְאַת חִנָּם. לָכֵן נָתַן לָנוּ הַשֵּׁם אֶת הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.

רַבִּי אָדָם בַּעַל שֵׁם הִגִּיעַ לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ, וּמַה הִתְפַּלֵּא הַמֶּלֶךְ וְכָל אֲנָשָׁיו לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמַת הַיְּהוּדִי. וְרַבִּי אָדָם הִרְגִּישׁ בָּטוּחַ וַאֲפִלּוּ לֹא נִמְנַע מִלְּהַסְבִּיר לַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין הוּא יָכֹל לֶאֱכֹל מִסְּעוּדַת הַמֶּלֶךְ בְּשֶׁל יַהֲדוּתוֹ, וְעַל כָּךְ בִּקֵּשׁ אֶת סְלִיחַת הַמֶּלֶךְ.

מעמד הר סיני הוא החתונה שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל ישראל. חתונה קדושה! אירוע כלל עולמי! ומזה יש ללמוד שכל חתונה בישראל היא ברית לבנין עדי עד בקדושה.

“חסיד” הוא זה שמסור לדרוש טובת זולתו, ומוותר על טובת עצמו כדי להטיב לזולתו, גם כשטובת עצמו ודאית וטובת זולתו בספק.
 

 

 

הרבי שליט”א מלך המשיח מורה לממשלת ישראל שאסור לסכן חיילים יהודים. יש לתת לאוייבים אוליטמטום של חמש דקות ולאחר מכן, להפציץ את כל המקום בלי להכניס לשם חיילים.

הוראת הרבי לגבי בירות מתאימה גם לעזה. לא להכניס חיילים לסכנה! לעשות “תל” (גל אבנים) מכל השטח!

הדבקות וההתאחדות המוחלטת של הנשמה בקב”ה נקראת אמונה, והיינו, שה’ ית’ הוא האמת היחידה הקיימת בנפשו של אדם כהתאמתות מוחלטת בתכלית.

מִכֵּיוָן שֶׁאָדָם נִבְרָא גַּשְׁמִי, הוּא מֵבִין בְּגַשְׁמִיּוּת יוֹתֵר מֵרוּחָנִיּוּת, וְכָל דָּבָר רוּחָנִי נִתְפָּס אֶצְלוֹ בְּהַשְׁוָאָה לַדָּבָר הַמַּקְבִּיל לוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת. כְּמוֹ כֵן, כַּאֲשֶׁר טוֹב לוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת קַל לוֹ יוֹתֵר לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. נוֹסַף עַל כָּךְ בֶּאֱמֶת יֵשׁ מַעֲלָה מְיֻחֶדֶת בַּגַּשְׁמִי שֶׁהֲרֵי רַק הַגַּשְׁמִי נוֹצַר בְּכֹחַ עַצְמוּת הָאֵין סוֹף, וּלְעָתִיד לָבוֹא כַּאֲשֶׁר הָעוֹלָם יִזְדַּכֵּךְ, תִּתְגַּלֶּה מַעֲלַת הַגַּשְׁמִיּוּת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהַנְשָׁמָה תִּהְיֶה נִזּוֹנֵית מִן הַגּוּף.

בדבר מלכות לפרשת מטות מסעי מדבר הרבי על הקשר ד”חזק חזק ונתחזק” על ספר במדבר, שמסיימים בשבת פרשת מטות-מסעי – לתוכן שלושת השבועות של בין המצרים.

לֵיְזֶר צִפָּה לִישׁוּעַת הַשֵּׁם יָשַׁב בְּבֵיתוֹ וְאָמַר תְּהִלִּים. מוֹעֵד הַמִּשְׁפָּט מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא. נוֹתְרוּ עוֹד שְׁלוֹשָׁה יָמִים וַעֲדַיִן לֹא נוֹשַׁע, אוּלָם בָּטוּחַ שֶׁיְּשׁוּעַת הַשֵּׁם כְּהֶרֶף עַיִן. וְהִנֵּה בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בַּלַּיְלָה שָׁמַע דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת. פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, וּלְהַפְתָּעָתוֹ עוֹמֵד לְפָנָיו מְנַהֵל הָאֲחֻזָּה שֶׁל הַפָּרִיץ. לֵיְזֶר מַכְנִיס אוֹתוֹ לְבֵיתוֹ מַמְתִּין לְמוֹצָא פִּיו.

עָדִיף שֶׁלֹּא לִנְדֹּר נְדָרִים וְלֹא לְהִשָּׁבַע שְׁבוּעוֹת, אַף שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָׁרוּת לְהַתִּיר אֶת הַנֶּדֶר אוֹ לְהָפֵר אוֹתוֹ.

מהסיפור על המלחמה בקליפת מדין בפרשת מטות למדים, מה מפריע ליצירת קשר של אהבה ושלום? מהי קליפת מדין? מה מקורה של שנאת חינם ואיך נוכל לבטלה?

שָׁבוּר וְרָצוּץ נִכְנָס הַדֻּכָּס לָעִיר וורמייזא כַּאֲשֶׁר כֻּלּוֹ הִתְפַּעֲלוּת מִגְּדֻלָּתוֹ שֶׁל רש”י, שֶׁנֶּאֶמְנוּ דְּבָרָיו וְצָדַק בְּכָל מַה שֶּׁאָמַר לוֹ. הוּא רָצָה מְאֹד לְבַקֵּר אֶת רש”י וּלְהִתְנַצֵּל בְּפָנָיו עַל הִתְנַהֲגוּתוֹ הַבִּלְתִּי הוֹלֶמֶת. אוּלָם…

פרשת מטות מסעי – סיפור בנות צלפחד כסיום לספר במדבר. “נשים – עם בפני עצמן”. סוד נפש האשה הוא, שהיא עיקר הבית, וכגפן פוריה סוככת על כל יושבי הבית בענפיה.

סִפּוּר מְרַגֵּשׁ מְאֹד עַל יְהוּדִי שֶׁבְּעַל כָּרְחוֹ קִבֵּל חִנּוּךְ נוֹצְרִי עַד שֶּׁהָפַךְ לְאַפִּיפְיוֹר, וְכֵיצַד גִּלָּה אֶת מוֹצָאוֹ הַיְּהוּדִי עַד שֶׁמֵּת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם.

דַּע לְךָ, כִּי בַּמָּקוֹם הַהוּא, אֵלָיו הֵבִיאָה אוֹתְךָ הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם יְהוּדִים, עַד שֶׁרַגְלֶיךָ דָּרְכוּ שָׁם. מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם נָפְלוּ שָׁם, כְּמוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים נִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה אֱלֹקִית, וְעַד שֶׁהִגַּעְתָּ לְשָׁם לֹא מָצְאוּ אֶת תִּקּוּנָם. הַנִּיצוֹצוֹת הָיוּ שָׁם, כִּבְיָכוֹל, בְּגָלוּת, וְרַק אַתָּה עַל יְדֵי תְּפִלּוֹתֶיךָ וּתְקִיעוֹת הַשּׁוֹפָר שֶׁלְּךָ, גָּאַלְתָּ אוֹתָם וְעָזַרְתָּ לָהֶם לַחְזֹר לִמְקוֹרָם וּלְהִתְאַחֵד עִם הָאֱלֹקוּת.

מה דין כלי שמלאכתו לאיסור והוא מיועד למלאכת איסור בלבד. האם מותר לטלטלו? לאיזה צורך? ובאיזה אופן?

אליעזר בן דורדיא בעל תשובה יוצא מן הכלל. הוא ראה שענין התשובה תלוי רק בו עצמו, לכן הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. רגש התשובה שלו היה כה חזק עד כדי כלות הנפש. תשובתו היתה למעלה מהגבלה – שלא בסדר והדרגה, אלא בשעתא חדא, והיא תשובה הנובעת מבחינת יחידה שבנפש. לכן קנה עולמו ברגע אחד.

ארבעה שמות ניתנו לארץ: ארץ – כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה פירותיה. תבל – כנגד תקופת תמוז שהיא מתבלת פירותיה. אדמה – כנגד תקופת תשרי שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה. ארקא – כנגד תקופת טבת שהיא מורקת את פירותיה.

טבע הטביע הקב״ה בנפש האדם, שדבר שאדם מקבל מחברו בחסד חינם – בלא עמל ויגיעה, אין הוא מתענג בו – באותה מידה שמתענג מדבר שלו – שעמל בו ויצר אותו והשקיע בו את כח עצמו.

אין לפחד ואין להפחיד כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והקב”ה שומר ומגן על כל יהודי, ובפרט בארץ הקודש שבה מקום המקדש, והיא המקום הבטוח ביותר. ותוך כדי כך מדגיש הרבי שליט”א שבזה לא יכול לחול שום שינוי ח”ו מאחר שהדברים מבוססים על פסוקים מפורשים בתורה לבן חמש למקרא.

צפריר רונן ז”ל קיבוצניק מעין חרוד, לוחם סיירת מטכ”ל, ספורטאי, מוזיקאי, איש קולנוע ואוהב גדול של ארץ ישראל, שנתן את כל נפשו וכל מאודו לניפוץ הבלוף הפלשתיני בכנס ירושלים 2007.

מאין הגיעו ערבים לארץ? הפיתוח הכלכלי של הארץ על ידי הבריטים והחלוצים היהודים משך ערבים מהאיזור שהיגרו בהמוניהם לארץ בחיפוש אחרי פרנסה.

צפריר רוזן ז”ל איש מחנה השמאל לשעבר ממנהלי קמפיין הבחירות של יצחק רבין בא חשבון עם השמאל והתקשורת.

בג’ תמוז תשע”ד בעצרת השנתית של חסידי חב”ד הכריז ח”כ הדרוזי איוב קרא בעברית ובערבית “יחי אדוננו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד”, כדי ששלטון הרשע החמסי בעזה ישמע זאת. קריאתו התקבלה בהתלהבות.

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת . איסור זה נקרא “מוקצה”, כלומר, שמוקצה ומוצא [מדעת האדם] מלהשתמש בו בשבת. איסור זה מתחלק לכמה סוגים. ובכללות מתחלק לשני סוגים כלליים: מוקצה קל ומוקצה חמור.

מי הם הפלשתינאים? מי היו הראשונים שכונו בשם פלשתינאים, ומדוע הערבים קוראים לעצמם “פלשתינים”?

מוטי שטיינמץ שר “אלוקים אל דומי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל, כי הנה אויביך יהמיון…”

לארץ ישראל כוח על טבעי, כח החיבור, כח העושה את כל ישראל לחברים. יש בה כח להתפשט בכל העולם. צריך רק אמונה חזקה בה’ ששומר עליה מראשית השנה ועד אחריתה, ואז לא רק שיושבים עליה בטח, אלא שזוכים לגילוי השכינה.

נאום השר בנט מול המתפרעים ב”ועידת השלום” של הארץ. סוף סוף יש מישהו שמשיב מלחמה שערה ליפי הנפש התועים ונותנים יד עם אויבי ישראל.

אדם צריך להשליך את יהבו על הקב”ה שייטיב לו בטוב הנראה והנגלה. וכאשר הוא סומך על הקב”ה לבד, אזי ההנהגה עמו מלמעלה הוא מידה כנגד מידה. שהקב”ה שומר עליו ומרחם עליו, גם אם על פי חשבון אינו ראוי שיהי’ טוב לו בטוב הנראה והנגלה דווקא. היינו, שהביטחון עצמו מביא את הישועה.

מנהיגים בעולם בעד ישראל. פוטין מתפלל שיבנה בית המקדש, הרפר עם ישראל באש ובמים, פרנסואה הולנד לא יאפשר גרעין איראני ועוד.

מצווה לאכול סעודה אחר צאת השבת – הקרויה “מלווה מלכה”: דהיינו, ללוות את השבת [הנקראת “מלכה״] ביציאתו דרך כבוד כמו בכניסתו. ובתחילת החודש אחר שבעה ימים מהמולד, מקדשים את הלבנה. ולכתחילה מקדשים במוצאי שבת אחר תפילת ערבית בבגדי שבת.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהִקְפִּיד לָתֵת מַעַשְׂרוֹתָיו כַּדִּין וְזָכָה לְעֹשֶׁר רַב. וְאָכֵן כְּמוֹ שֶׁמַּסְבִּיר רַבִּי יוֹחָנָן “עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר”.

מה צריך לעשות כדי להתעורר סוף סוף אל בוקר של ניחוח ופריחה לבנבנה שלא תיגמר לעולם. כיצד ניתן לחולל עתה נס שיעשה את מה שנס הנאו ההוא עשה אז. כי עם יד על הלב ועם כל הכבוד למצריים דקדושה (כל התירוצים החסידיים) פשוט נגמר לנו מלחכות.

תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת לְהַשֵּׁם דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. דָּבָר הַדּוֹרֵשׁ הַרְבֵּה פְּעֻלּוֹת וְכֻלָּן חֲשׁוּבוֹת עַל כָּל פְּרָטֵיהֶן.

הבחירה היא יכולת הבוחר לפעול ברצונו החופשי בלי שום אילוץ מצד גורם – חיצוני או פנימי – כל שהוא. ומכאן הביטוי; ״בחירה חופשית״, וזה מורה שהפעולה נובעת מהבוחר עצמו – מעצמותו של הבוחר, ולא מגורם חיצוני כל שהוא.

כל הבריאה כולה על כל פרטיה וחלקיה נבראה יש מאין – ש״קדמה ההעדר״, שאין אף פרט בבריאה שהוא ״קדמון״, וההתהוות היא רק מכח א״ס ב״ה, הרי זה מחייב שהנברא יהי׳ מושגח תמיד ע״י כח הבורא – דבר הוי׳.

לדעת כל חכמי ישראל בלי שום יוצא מהכלל, נפסקה הלכה ברורה כיסוד באמונה שעצם ההשגחה האלקית קיימת על כל הקיים (גם על הדומם צומח חי), והכל מכוון מאיתו ית׳ דלית אתר פנוי מיני’.

מלבד משמעותה הפשוטה של אמונת האחדות, שאין עוד אלוה – ח״ו – חוץ ממנו, ״כי מי אלוה מבלעדי הוי׳ ומי צור זולתי אלהינו״, אלא, שהוא ״הוי׳ אחד״ – אחד האמת – ולא יחסי בלבד, שאין עוד שום מציאות קיימת מלבדו.

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו

ברוך הוא אלקינו שהבדילנו מן התועים אשר טח מראות עיניהם את יד ההשגחה האלקית על הבריאה ומדמים שהעולם מתנהל ללא מנהיג ח״ו, כי עזב ה׳ את הארץ ואין מנהל לנו. אבל אנו בני ישראל מאמינים בני מאמינים כי הוי׳ הוא האלקים ואין עוד מלבדו, והוא משגיח על כל נבראיו בהשגחה פרטי פרטית.

בדבר מלכות פרשת פינחס מסביר הרבי, שבעמדנו קרוב ממש לפני הגאולה – צריך כל אחד ואחד מישראל להתרגל לגאולה ולהציב את עצמו במצב ורגש של גאולה.

בכלל מצוות עשה “זכור את יום השבת לקדשו”, כלומר, לקדשו בדברים, שמזכירים מעלתו בין בכניסת שבת ע”י הקידוש ובין ביציאתה בהבדלה. ונחלקו הראשונים האם חיוב הבדלה הוא מן התורה או שעיקר מצוות הבדלה היא מדרבנן.

מצוות עשה לקדש את יום השבת בדברים. כלומר, לשבחו בכניסתו [ויש אומרים גם ביציאתו]. ומן התורה יוצאים ידי חובה בהזכרת השבת בתפילת ערבית על ידי אמירת פרשת ״ויכולו השמים״ וכו׳. וחכמים תיקנו לקדש את השבת על היין.

האות ״א” היא האות הראשונה במערכת האותיות של לשון הקודש, אשר שרשן במערכת ה״אותיות״ של ספירת המלכות בעולם האצילות.

תיקנו חכמים שיהיה נר דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת משום שלום בית, שלא יכשל [בחושך] בעץ או באבן [ויבואו לריב מי אשם בזה]. לפניכם הלכות הדלקת נרות שבת.

מצווה לאכול אוכל מבושל וחם בשבת, אולם אסור באיסור חמור לבשל בשבת. להלן סיכום ההלכות השכיחות של שהייה והטמנה בערב שבת ובשבת.

שבת קודש שבת המלכה מחייבת הכנות בערב שבת היינו ביום ששי. רוב ההכנות נעשות הרבה קודם השבת אולם יש הכנות שנעשות ממש סמוך לשבת והן חלק ממצוות השבת.

ה”הרגש” האמיתי, הנובע מעצם הנשמה של כל אשר בשם ישראל יכונה, ישנו בכל אחד ואחד מאתנו. אותו “הרגש” שאינו מוכן להיכנס בשום שקלא וטריא, ושום דבר לא יוכל להזיז אותו – יש רבי.

העובדות הוכיחו, ממשיך ואומר אותו יהודי, שכל אותם “משתטים” שישבו על ה”רכבת” הילדותית ו”נסעו לרבי” – קיבלו תוך זמן קצר את היתר היציאה הנכסף, והם אכן נסעו והתראו עם הרבי כחסידים. ואילו אנחנו, ה”שפויים” וה”מציאותיים”, נשארנו שם, וכפי שאתם רואים אותי עכשיו, לא עמד לנו הכח לעמוד בניסיונות הקשים שהיו שם על שמירת התורה והמצוות, ורק עכשיו, אחרי שנפתחו השערים לרווחה, הגענו לכאן, כאשר את מצבי ביהדות אתם רואים בעצמכם.

עיקר הבקשה והתחינה, לפי דברי אותו צדיק, היא לא על האמונה בה’, אלא דווקא על אמונת חכמים ואמונת צדיקים פשוטה. לכן גם נאמר “תורה ציוה לנו משה” ו”זכרו תורת משה עבדי”, למרות שהתורה היא תורת ה’ ולכאורה היו צריכים להדגיש את זאת ולא את העובדה שזו “תורת משה” – שכן העיקר והיסוד של הכל היא האמונה המוחלטת ב”משה עבדו”.

אליקם בוטה מבטא בשיר התפילה: רק אתה, את הגעגועים לה’ ואת הרצון הגדול לחזור בתשובה.

מי יזכה בבת המלך? על כך אמר שלמה המלך: “שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו”. זוהי אהבת ישראל אמיתית המזכה אותנו בפרס הגדול ביותר.

הסבר על הפסוק הראשון שבשנים עשר הפסוקים: “תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקוב”.

עָלֵינוּ לִלְמֹד מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקִּלְקֵל אֶת הַשּׁוּרָה מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם, וְשִׁעְבֵּד אֶת גּוּפוֹ וְאַף אֶת חֲמוֹרוֹ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּלְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִתְפַּתּוֹת לְתַאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, הַמְּקַלְקְלוֹת אֶת הַשּׁוּרָה וּמוֹנְעוֹת אוֹתָנוּ מִן הַטּוֹב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים.

מפרשת בלק למדים שישראל עם מבורך. אך ההשגחה העליונה רצתה גם להפוך את הקללה לברכה. ה’ רצה לשים את ברכותיו בפי בלעם הרשע, כי יש יתרון באור הבא מן החושך.

כאשר ילד מתחנך בדרך התורה והמצוות, מובטח לו שיהיה לו הכח לחיות בבריאות ואושר ללא כל הפרעה, מכיון שדרך קיום תורה ומצוות הוא קשור עם הקדוש ברוך הוא, שהוא הבעל הבית המוחלט של כל העולם עם כל אשר בו.

מצווה לענג את השבת במאכלים חשובים וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח.

רבי אלימלך מליז'נסק מתלמידי הרב המגיד מספר, שפעם קרא לו הרב המגיד ואמר לו: שומע אתה, מיילך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע (בישיבה של מעלה) שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כצדיק גמור (הרבי הריי"צ בספר השיחות ת"ש עמ' קי"ט). 

על פי תורתנו הקדושה על אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח אותן ציוה הקדוש ברוך הוא בתורה על ידי משה רבינו, ולכן חובתו וזכותו של כל יהודי לכוף כל באי עולם לקיים שבע מצוות אלה.

הבעל שם טוב מייסד החסידות הצטיין בעיקר באהבת ישראל במיוחד ליהודים פשוטים ואמר שיש ללמוד את זה מאהבת ה’ לעמו. למרבה הפלא בימיו היה זה חידוש גדול.

התבוננות בדבר הקטן הנקרא “אטום” מעוררת התפעלות ובעיקר אמונה חזקה וביטחון בבורא עולם הכל יכול המשגיח עלינו.

הרב יוסי גינזבורג מסביר את דבר מלכות לפרשת קורח ומסביר איך יום ג’ בתמוז נקבע ליום מיוחד כבר מדורות קודמים ואיך הניסים קורים בשלבים.

הרב יוסי גינזבורג מסביר את דבר מלכות לפרשת קורח ומסביר איך יום ג’ בתמוז נקבע ליום מיוחד כבר מדורות קודמים בסיפור המאסר של הרבי הריי”צ שתחילת גאולתו מהמאסר היתה בג’ תמוז.

הבעל שם טוב שהדגיש שיש השגחה פרטי פרטית בכל דבר, גם לימד אותנו שבכל דבר שרואים או שומעים יש ללמוד הוראה בעבודת ה'.

הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מתפנה, כביכול, מכל עיסוקיו ומתעסק בזיווג פלוני לפלונית. דבר זה נעשה כבר ארבעים יום קודם יצירת הוולד.

נאמר “זאת חוקת התורה” על מצות פרה אדומה מכיון שהיא כלולה משני הענינים ד”רצוא” ו”שוב” (שריפת הפרה (רצוא), ו-ונתן מים חיים אל כלי (שוב)) כמו כל מצוות התורה.

פרשת קורח מספרת לנו על מטה אהרן. “אהרן” אותיות “נראה” (“באורך נראה אור”) יש בכוחו, להמשיך אורות מלמעלה מעלה עד למטה מטה במהירות גדולה בלי עיכובים.

כל סיפור בתורה הוראה בעבודת ה’. התורה מספרת לנו את הסיפור הנורא על קורח, כדי ללמדנו לקח. ומדגישה התורה, שיש לזכור להישמר, שלא להיות כקורח וכעדתו.

מפרשת קורח למדים שכדי שעבודת הלויים תמשיך את האור האלוקי לעולם הוא על ידי שיתוף פעולה עם עבודת הכהנים, ודוקא כשהם טפלים לכהנים.

בדבר מלכות לפרשת קורח מסביר הרבי, שעל ידי זה שבכל רגע מתהוה כל נברא מחדש בדבר ה’, מגלים בכל רגע מחדש את כבודו של הקב”ה.

מעלת המרגלים ש”כולם אנשים ראשי אלפי ישראל המה”, נבחרים מעם, ש”היו במדרגה גבוה מאד ולא רצו להשפיל את עצמם למצוות מעשיות”.

בפרשת שלח מסופר על המרגלים ששלח משה, ללמדנו שעל כל יהודי לתור את ארץ כנען שבנפשו, שמידותיו יהיו לה’. ובעיקר לבושי נפשו, מחשבה דיבור ומעשה, שזהו כיבוש יריחו.

תורה ירדה לעולם באופן של “שלח” ולכן שייכת לכל מקום ולכל זמן, וכל אחד יכול לזכות בה. וכמוה כל יהודי בכל מקום שנמצא ובכל זמן הוא הוא שליח הקב”ה לעשות רצונו.

המרגלים התרים את הארץ רואים שארץ ישראל – “ארץ זבת חלב ודבש” – “טובה הארץ מאד מאד” והיא מבורכת בפירות טובים וגדולים. ובכל זאת, אינם רוצים להיכנס לארץ. מה טעם?…

כָּךְ לָמַד הַנַּעַר לָקַח שֶׁאֵין לַחְמֹד לַצֹּאן. אָסוּר לְשַׁקֵּר אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ צְחוֹק. כִּי כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל הַשַּׁקְרָן, אֲפִלּוּ אִם הוּא אוֹמֵר אֱמֶת אֵין מַאֲמִינִים לוֹ.

רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָיָה חוֹתְנוֹ שֶׁל רַבֵּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְחַי בִּתְקוּפַת רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, הִתְפַּרְסֵם בְּנִסִּים וּמוֹפְתִים שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל יָדוֹ בִּזְכוּת צַדְקָנוּתוֹ הַגְּדוֹלָה. עַד שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אִם הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים, אָנוּ כִּבְנֵי אָדָם; וְאִם הֵם כִּבְנֵי אָדָם, אָנוּ כַּחֲמוֹרִים, אוּלָם לֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר”…

חָלְפוּ שֵׁשׁ שָׁנִים בִּיעָף וְהִנֵּה שׁוּב הוֹפִיעַ הָעֲרָבִי. עַכְשָׁו כְּבָר הֵבִין הֶעָנִי שֶׁהֶעֱשִׁיר, שֶׁאֵין זֶה סְתָם אִישׁ, וּבְוַדַּאי שֶׁאֵין זֶה עֲרָבִי, אֶלָּא זֶהוּ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הַמְּחֻפָּשׂ לָעֲרָבִי. וְהִנֵּה שׁוּב דָבָר חָשׁוּב בְּפִיו: חָלְפוּ שֵׁשׁ שָׁנִים, עַתָּה הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהָשִׁיב אֶת הָאוֹצָר.

בפרשת השבוע בהעלותך מדובר על אהרון הכהן המדליק את הנרות, דרגה שלמעלה מאברהם אבינו. בעוד אברהם אבינו בחינת “אהבת עולם”, אהרן בחינת אהבה שלמעלה מעולם. כי לאחר מתן תורה נתבטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.

מפרשת בהעלותך למדים שכל יהודי עובד את ה’ במשכן הרוחני שבלבו פנימה דוגמת כוהן. “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. ועבודתו כוללת גם את העלאת הנרות והטבתן – העלאת והטבת נשמות ישראל.

פרשת השבוע בהעלותך מדברת על השראת השכינה בהדלקת הנרות מבהירה לנו מהי החשיבות הגדולה כל כך של הדלקת המנורה עד שהיא למעלה מן הקרבנות, הרי “רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף”?… הדלקת הנרות קיימת בכל זמן ובכל מקום לנצח ואפילו בגשמיות.

היום לאחר שעשינו תיקון בסדר והדרגה בכל חלקי הנשמה, בעזרת ה’ שהאיר בכל יום בעולם את אור המידה העליונה השייכת לאותו יום. ובכל יום ליקטנו איזו אלומת חיטים (עומר), אותו חלק בנשמה הצריך תיקון, עד שבסופו של דבר אספנו את כל ארבעים ותשעה חלקי הנשמה המתוקנים לאגודה אחת, הרי שכל רצוננו לעשות רצון אבינו שבשמים ולמעלה מזה, רצוננו להידמות לבוראנו מלך מלכי המלכים.

מלכות היא כנסת ישראל. יסוד הוא הדוד האלוקי. הגיע הזמן שהמלכות תיכלל ותתאחד עם היסוד. וכבר היום עוד קודם החג הכלה חשה שהדוד מתגלה מתוכה וממעמקיה.

כאשר אנו מקבלים את הוד מלכות ה’ באהבה וענוה וברצון ועושים דברו, אז גם אנו זוכים לקבל מהודו עלינו בהיותנו בניו ועבדיו, שהרי עבד מלך מלך. זה תכלית ספירת העומר.

פעם בחג שבועות הסבו זקנים וסיפרו סיפורים על הבעל-שם-טוב, אמר להם אדמו”ר הזקן, שהבעל-שם-טוב עדיין בגן עדן העליון… לאחר זמן אמר להם בניגון – ‘ברוך הבא’, והבינו שהבעל-שם-טוב הגיע!…

היום שישה וארבעים יום לעומר – נצח שבמלכות. עניינה של ספירות המלכות הנמוכה ביותר, הנעוצה בעליון ביותר, שהיא מאירה בנו ובעולם כולו, עד שאנו חשים קרובים ביותר למלך מלכי המלכים ומתבטלים אליו ומתכללים בו. וזוכים לקבל את כל השפע, כדי שנוכל לעשות עבודתנו בעולם, עד שהטוב ינצח את הרע.

התוכן ד”בהעלותך את הנרות” – “עד שתהא שלהבת עולה מאלי'” – הוא, שעבודת היהודי צריכה להיות באופן שהוא מדליק ומאיר את עצמו וחלקו בעולם וכל העולם ב”נר מצוה ותורה אור”

בכל נשמה פרטית ישנם כל ז’ המדות שכנגדם הם ז’ אופני העבודה דשבעת המדות, היינו, שבכל נר (“נר ה’ נשמת אדם”) ישנם בפרטיות “שבעת הנרות”.

היום כאשר מידת תפארת שבמלכות מאירה בחוזקה, אנו חשים צורך לברך את נותן התורה ולומר לו: “בריך רחמנא דיהב אורייאן תליתאי (=תורה נביאים וכתובים) לעם תליתאי (=כהנים לויים וישראל) ביום תליתאי (=ביום השלישי לפרישה) בירחא תליתאי (=בחודש השלישי הוא חודש סיוון). כל זה מתוך תחושה של הקשר בין התורה לנותן התורה וגם בין ישראל לתורה ומעל הכל, בין ישראל לנותן התורה, וכמו שאומר הזוהר הקדוש ש”ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד”.

טל תורה שהחיה את נשמות ישראל במעמד הר סיני ועתיד להחיות את המתים, ניתן גם עכשיו לכל לומד תורה ומחייהו. עד שהתורה חודרת בכל מציאותו, בכל דרכיו ובכל מעשיו.

פרשת נשא עוסקת בפרשת סוטה. ישראל הם בבחינת אשתו של הקב”ה ואפילו בזמן הגלות. כי עם ישראל מעולם לא היו מגורשים, כי אי אפשר להחליף אותם בשום עם אחר.

קיבלנו סמכות לנהל את עניינינו מתוך בחירה חופשית ועצמאות, ומידת הגבורה מסייעת לנו לתקן את העולם בתוקף. ואף שיש לנו הסמכות לשלוט ולבקר, אנו מכבדים גם את סמכותם של אחרים, ועושים זאת מתוך אהבה ודרכי נועם בלי לוותר על עשייה ופעולה. זהו כוחה של ענווה אמיתית הנותנת לנו כח ועוז לעשות ולפעול את מעשינו הטובים.

פרשת השבוע נשא, משמעה התנשאות. עם ישראל הלך במדבר 40 שנה, כדי להפוך מדבר שמם מקור הקליפות והטומאה ללא השפעה של חסד, כדי לשבור את הקליפות ולהשפיע חסד מצד הקדושה.

ברכת כהנים שבפרשת נשא שייכת לכל ישראל בהיותם “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, ולא סתם כהנים אלא “כהנים גדולים”, לכן כל יהודי פותח את היום בברכת כהנים כבר בברכות השחר.

היום שבוע לפני חג השבועות חג מתן תורה עם ישראל מרגיש כמו כלה המתכוננת לחופה בחג השבועות, וכמו במעמד הר סיני נזכה בחג זה לגילוי המלך – הקדוש ברוך הוא. ואז נישא עינינו השמיימה לעורר חסדו ואהבתו ורחמיו, מתוך ציפיה להתגלותו המלאה כאשר הוא גואל אותנו גאולת עולמים!

כאשר מדובר על מידת מלכות שביסוד, הרי שאין שתי המידות יסוד ומלכות פועלות כשתי יחידות נפרדות אלא כיחידה אחת. שאז המלכות נכללת ביסוד ומתבטלת בתוכה לחלוטין.

כאשר אנו עוסקים במידת היסוד, מיד עולה לפנינו הפתיחה של הספר היד החזקה להרמב”ם: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו”.

מידת היסוד דורשת התקשרות טובה ובריאה הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו. והערובה להתקשרות טובה היא מידת הענוה הטובה מכל המידות הטובות. וכאשר מידת ההוד מתכללת במידת היסוד, נוצרת מידת הוד שביסוד.

הבה ניצור קשרים אמיתיים טובים מלאי אהבה וחסד לכל הסובבים אותנו בהתמדה! בסבלנות אין קץ! מתוך אחריות! תוך שאנו מנצחים את היצר הרע המפריע לנו בדרכנו, ואף פעם לא נתייאש באמצע הדרך אלא נתמיד עד שנגיע לתכלית אותה אנו מציבים לנו, ואם נדבק במטרה מתוך התקשרות וביטחון בקדוש ברוך הוא בכל פעולה שלנו נצחוננו מובטח.

במתן תורה ניתנו גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם (שהרי מ”ת הו”ע חד-פעמי, ולא יהי’ עוד הפעם מ”ת), אלא שענינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד לבוא היא בבחינת “תורה חדשה (שאינה יכולה להתגלות ע”י מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי אם ע”י “נותן התורה”) מאתי תצא” , שהיא באין-ערוך לגמרי לתורה שמתגלית בזמן הזה ע”י מקבלי התורה, כמאמר רז”ל “תורה שאדם למד בעוה”ז הבל היא לפני תורתו של משיח”.

המבחן לאהבה אמיתית וקשר אמיתי מתעורר כאשר הזולת נקלע לאיזו בעיה קלה או קשה והוא זקוק לעזרתי. אם במקרה כזה מתעוררת מידת הרחמים ואני מזדהה עם האדם הנתון בצרה, סימן שאהבתי אליו היא אהבת אמת, שהרי מידת התפארת היא מידת האמת היא מידת הרחמים.

גם דברים טובים ונפלאים צריכים להיות מאוזנים ומבוקרים. אין להגזים בשום דבר! יש להתקשר אל הזולת בצורה בריאה. אהבה דורשת התחשבות בזולת. אין ליצור יחסי תלות בשם האהבה, ואין לעורר רגשות אשם בזולת, אם אין הוא ממלא אחרי הדרישות המוגזמות שלי במבחני האהבה שאני מציב לפניו. ולא עוד אלא שפעמים יש צורך לעשות הפסקות בקשר מתוך כוונה לעורר געגועים לקשר, דוקא מתוך רצון ליצור קשר יציב וקבוע.

אין פלא למה המשיל שלמה המלך בשיר השירים את הקשר בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא לקשר בין איש לאשה, ואין פלא למה אמרו חז”ל, שאם כל הכתובים הם קודש הרי ששיר השירים הוא קודש קודשים, שהרי שיר השירים מבטא באופן החזק ביותר את מידת החסד שביסוד. מידה המחייבת עבודה ויגיעה ששכר גדול בצידה שמביאה לאושר בחיים.

היחידה שבנפש קשורה עם יחידו של עולם – “יחידה ליחדך”. ניצוץ קטן בחינת אלוקות התלבש בניצוץ נברא הנקרא “יחידה”. על כן גילוי היחידה שבנפש הוא גילוי אלוקות והתאחדות עמו, כי עצם הנפש קשור ומאוחד בתכלית עם עצמות ה’ ית’ לעולם. וכמו עצמות ה’, גם עצם הנפש בלתי משתנה ואינו נתפס, אך הוא הנותן לאדם את הכח ואת התוקף עד למסירות נפש.

כְּדַאי שֶׁנִּזְכֹּר תָּמִיד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתָנוּ בְּכָל שָׁעָה מִתּוֹךְ חִבָּה יְתֵרָה, וְהוּא מְצַפֶּה מֵאִתָּנוּ שֶׁנָּשִׁיב לוֹ אַהֲבָה תַּחַת אַהֲבָה, וְנַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּיִרְאָה. לָכֵן נַעֲשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ בָּעוֹלָם בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעוֹמְדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ, וְנַרְבֶּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְתָמִיד נִשָּׂא עֵינֵינוּ לַמָּרוֹם בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה. וְהַלְוַאי שֶׁעוֹד קֹדֶם חַג הַשָּׁבוּעוֹת נִזְכֶּה לְהִתְאַחֵד עִם הַשֵּׁם וּלְהִתכַּלֵּל בּוֹ כְּמוֹ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי.

כל אדם הוא קצת מלך בביתו בעבודתו עם חבריו ואפילו עם כל אדם שהוא נפגש אתו, כי תמיד הוא גם בבחינת משפיע ולא רק בבחינת מקבל. אולם תמיד עליו לזכור שמידת הענוה דורשת ללכת בקומה זקופה ומידת המלכות דורשת ענוה. וביחד הם מלכות שבהוד.

עם ישראל עם הנצח קשור עם התורה הקדושה בקשר נצחי ורוצה לנצח את כל המכשולים העומדים לו בדרך כדי לנצח כל מונע מבית ומחוץ לעשות את עבודת תיקון המידות שהולכת ומתחזקת כל יום מימי הספירה. והיום כאשר מידת יסוד שבהוד שולטת ומאירה נשתדל להתקשר לכל האנשים מסביבנו באהבה מתוך ענוה אמיתית בקשר אמיץ וחזק כפי שמנחה אותנו מידת יסוד שבהוד.

בטבע בני אדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש”אני נבראתי לשמש את קוני” ), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית.

מידת הוד שבהוד – ביטול שבביטול, ענוה שבענוה – ענוה אמיתית! היא מידתו של משה רבינו העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, והיא מידתו של רבי שמעון בר יוחאי שהעיד על עצמו “אנא סימנא בעלמא”. ולכן היא המידה שעל כל אחד מאתנו לשאוף, כדי לעלות מ”עומק תחת” ל”עומק רום”.

שנת ה’תנש”א – “תנשא” בה”א הידיעה, “תנשא מלכותו” ד”דוד עבדי נשיא להם לעולם”, דוד מלכא משיחא, הי’ תהא שנת אראנו נפלאות – “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, ובאופן ש”בהווייתה תהא”, בכל התוקף והנצחיות, גאולה שאין אחרי’ גלות. ובכל זה נעשה התוקף ד”חזקה” ע”י הוצאת שלשה ספרי תורה והקריאה בשלשת הספרים וההפטורה על שלשתם בענינים הקשורים עם הגאולה.

מכיון שמאירה בנו היום מידת הנצח שבהוד, הרי שניתנים לנו כוחות מיוחדים לעשות מאמץ מתמיד מתמשך ונצחי לממש את תכלית ירידת נשמתנו לעולם הזה בנחישות מתוך ענוה וביטול ומתוך הרגשה של מחויבות פנימית עמוקה, להכין את העולם לגאולה, שאז ישכון הקדוש ברוך בכל עצמותו בעולם הזה כמו שאדם דר בדירתו, ולמי שירא מכך מבטיח הקדוש ברוך שיהיה מתהלך בינינו ולא נהיה מזדעזעים.

לכל יום מימי ספירת העומר יש הכח המיוחד לו, כך שבספירת העומר יש לנו הזדמנות לעשות עבודה פנימית ולתקן את המידה השייכת לאותו יום. ואם נתמיד לתקן ולשנות יום יום אחת ממידותינו נוכל במהלך ימי הספירה להתפתח ולצמוח ולעלות מעלה מעלה במידות הרוחניות שלנו, כשכל יום בספירה הוא שלב בסולם העלייה שלנו.

פרשת השבוע בהר עוסקת בכללות עבודת האדם ללמדנו מהי תכליתה. התכלית היא “ושבתה הארץ שבת לה'”. מעשינו ועבודתנו מכינים אותנו “ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”. לאחרי ששת אלפים של עבודה נגיע באלף השביעי למנוחה לחיי העולמים.

הקשר בין כנסת ישראל להקב”ה דומה לקשר בין אשה לבעלה. וכמו אשה הסופרת שבעה נקיים וטובלת במקוה, ורק אחרי כך יכולה להתייחד עם בעלה עד “והיו לבשר אחד” – כך כנסת ישראל מתכוננת לגילוי ה’ במתן תורה, וסופרת (דוגמת “וספרה לה”) ספירת העומר – ספירת “שבעה נקיים”…

פרשתנו פרשת בהר כוללת את הברכה “ואולך אתכם קוממיות”, ומכאן שמפתחות הגאולה האמיתית והשלימה בידינו.

בדבר מלכות לפרשת בהר בחוקותי מסביר הרבי שההחלטה להוסיף באחדותם של ישראל כהכנה לקבלת התורה תמהר ותזרז את ביטול הגלות שסיבתו היפך אהבת ישראל. ותיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו.

מפרשת בחוקותי למדים שלא די בקיום תורה ומצוות באופן של “מצות אנשים מלומדה”, יש לקיימן באהבה. אמנם טבעי הדבר שאדם יאהב את אלוקיו – מקור חיותו, שהוא חייו ממש, אלא שהנפש הבהמית אינה מבינה ואינה מרגישה את זה, ועלינו מוטלת העבודה ללמד אותה ולעזור לה להרגיש אלוקות.

יחודו של פסח שני שהוא חל בתחילת השבוע החמישי בספירת העומר ביום “חסד שבהוד”. ללמדנו, שחסד גדול עשה עמנו הקב”ה, בתיתו לנו אפשרות לתקן ולהשלים את מה שהחסרנו בעבר, ואנו עומדים משתאים ומודים, שהדבר למעלה משכלנו, ומקשים: איך אפשר לשנות את העבר?!… מובן שאנו גם מודים (מלשון תודה) על המתנה של חסד חינם שיש בפסח שני, שמורה ומגלה לנו ש”אין דבר אבוד” ו”אין שום יאוש בעולם כלל”.

ספירות ההוד כונסת בפנימיותה את מידת הענוה הטובה מכל המידות הטובות, וכדי לזכות במידה נעלית זו, עלינו להתרוקן מהישות שלנו, להיות “כלי ריקן”, כלי ריקן מחזיק את הברכה, מחזיק את השכינה, מחזיק כוחות אלוקיים. וכך נוכל להגיע בקלות לחסד שבהוד, לאהבה אמיתית!…

ועוד כח מיוחד יש במידת גבורה שבהוד – היכולת להודות בחטא ולומר את כל נוסח הוידוי בגבורה, ולעמוד מול הכשלונות בעינים פקוחות מבלי לכאוב ובלי להתלונן. בזה טמון סוד היציאה מן המיצר, השחרור, הגאולה הפרטית. זוהי ראשית העבודה ועיקרה ושורשה של התשובה.

לכל יום מימי ספירת העומר יש הכח המיוחד לו, כך שבספירת העומר יש לנו הזדמנות לעשות עבודה פנימית ולתקן את המידה השייכת לאותו יום. ואם נתמיד לתקן ולשנות יום יום אחת ממידותינו נוכל במהלך ימי הספירה להתפתח ולצמוח ולעלות מעלה מעלה במידות הרוחניות שלנו, כשכל יום בספירה הוא שלב בסולם העלייה שלנו.

לכל יום מימי ספירת העומר יש כח המיוחד לו, וזוהי ההזדמנות שלנו בימי ספירת העומר לתקן את המידה השייכת לאותו יום באופן יסודי ופנימי, דבר שיעזור לנו להתקדם רוחנית.

כידוע, בכל יום מימי ספירת העומר (שבעה שבועות הכוללים ארבעים ותשעה יום) אנו מתקנים מידה אחת, וביום העשרים ושישה לעומר אנו מתקנים את המידה: הוד שבנצח. מהי משמעות הוד שבנצח בעבודת ה’ שלנו?

צריך ללמוד תורה כולל פנימיות התורה, לעמוד על סוד המידות, ללמוד לקבל ביקורת שהיא מעמידת אותנו על האמת, לפשפש בתוכנו כדי למצוא את הרצון האמיתי שלנו, להחליט החלטות טובות ולעמוד בהן בנחישות. וכל זה לעשות בהתמדה ובהמשכיות כאשר המוח שליט על הלב. ואז מובטח לנו שננצח את הרע ונגביר את הטוב עד שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה הכללית והפרטית.

מידת התפארת הממזגת בתוכה את כל המידות בחן ובטוב טעם היא המסייעת לאדם לשקול את הדברים ולהתבונן בהם, ואין ספק שאחרי התבוננות אמיתית ואובייקטיבית מידת הנצח ממלאת את יעודה החיובי להחליט את ההחלטות הנכונות, לדון את הזולת לכף זכות, לאהוד את היריב והעיקר לרחם עליו. ורק אז יש מקום להתמיד בעיקרון האידיאולוגי, שאני נלחם עבורו בשם האמת והצדק ולטובת הפרט והכלל. זוהי מידת תפארת שבנצח.

חשוב מאד להשתמש במידת הגבורה בכל עבודתנו, ולדעת להבחין מתי יש להגביר את מידת הנצח ומתי יש לצמצם אותה, שכידוע לגבורה שתי משמעויות מנוגדות (תגבורת והגבלה), ויש לבחון בכל מקרה באיזו עמדה יש לנקוט. זוהי גבורה שבנצח.

וכאשר מידת החסד נכללת במידת הנצח הרי שאדם יודע לבחור בדברים הטובים ובאנשים הטובים, שבהם נמשכת אהבתו וחסדו בהתמדה ובשיתוף פעולה יציב פורה ובונה, וביחד הם נלחמים ברע וכובשים את העולם כדי לעשות לו ית’ דירה בתחתונים. זהו חסד שבנצח.

בהשכלה האלקית (של חסידות חב״ד) שנתן לנו אדמו"ר הזקן נוכל לעלות אף לעולם האצילות, ונוכל לאכול ולשתות אלקות כמו באצילות. כשיבוא המשיח יהיו כל החסידים אוכלים כך ויהיו בדרגה זו (הרבי הרש"ב, תורת שלום״ ע׳ 57-58)
 

עם ישראל דומים ללבנה (ספירת המלכות) ומונים ללבנה המקבלת את כל אורה מן השמש. וכאשר הם מבטלים את היש שלהם ומתרוקנים מכל גאוה אז באה לידי גילוי עצמתם וכח שליטתם לא רק כבני מלכים אלא כמלכים ממש באהבה, רחמים וכבוד כלפי עצמם וכלפי זולתם. זהו עניינה של מידת המלכות שבתפארת.

בכל התקשרות, שהיא עניינה של מידת היסוד, צריך רצון טוב והשקעה רבה בהתמדה. צריך לפעול שהקשר יהיה חזק, מתמשך ויציב. כי אין להסתפק בנתינה חד פעמית, וגם לא בנתינה חד צדדית. ואכן קשר טוב הופך שנים לאחד, עד שכל אחד מוכן לתת כל אשר לו לחברו באופן מובן מאליו. זהו היסוד שבתפארת.

רבותינו נשיאינו הפליגו והפליאו במאד מאד במעלת הרגש, עד שראו בו דבר עיקרי. הרגש הוא גם סימן ההיכר של החסיד – ורגשתיו של חסיד הן באהבת ה' אהבת התורה ואהבת ישראל (הרבי, אגרת הקודש ו קצה)

הבה נהיה ככלי ריק המצפה לקבל לתוכו את ברכת ה’, כדי שנוכל לעשות עבודתנו מתוך הוד שבתפארת הן באהבת ה’ הן בלימוד תורה וקיום מצוות והן באהבת ישראל.

תורה קדמה לעולם אלפים שנה. הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם. ועם ישראל השומרים אותה מקיימים את העולם. ואלמלא קיום התורה אין קיום לעולם: “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”. אם כן, התורה שכולה תפארת יוצרת את הנצח. ועל ידי שאנו מקיימים אותה היא מפארת אותנו, וגם מעניקה לנו חיים נצחיים, עד שנצח ישראל לא ישקר.

בימי ספירת העומר אנו מבררים את המידות מלמטה למעלה צעד אחר צעד מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. השבוע אנו מבררים את מידת התפארת. ואם תפארת היא שלימות היופי והנוי, תכלית העילוי הממשיכה את הדרגה הנעלית ביותר עד למקום הנמוך ביותר בתנועה אין סופית שלמעלה ממדידה והגבלה; על אחת כמה וכמה “תפארת שבתפארת” המידה של היום.

“מלכתחילה אריבער”!… הליכה מלמעלה ללא תנועה אחרת. עבודה בלי חשבונות… ללא שקלא וטריא, ללא הסברה, קיום מצוות בהידור שבהידור… מבלי להתחשב עם מדידות והגבלות, וכמובן לא עם מניעות ועיכובים.

בדבר מלכות לפרשת אמור מסביר הרבי שבעבודה דהפיכת הגלות לגאולה ישנם שלשה ענינים: גילוי אלקות בתוך ובערך לעולם. גילוי אלקות שלמעלה מעולם שיש לו איזה ערך ויחס לעולם. וגילוי אלקות שלמעלה לגמרי מעולם.

פרשת אמור קוראים סמוך לל”ג בעומר. שני דברים מיוחדים קרו בל”ג בעומר: יום הסתלקות רשב”י ויום של חיות תלמידי ר’ עקיבא. אמנם רשב”י אחד מחמשת תלמידי ר’ עקיבא האחרונים שנותרו בחיים, שהם העמידו תורה, לכן יש מקום לשמחה, אולם איך זה מתחבר לשמחה על הסתלקותו של רשב”י?…

פרשת השבוע “אמור” עוסקת במצות קידוש ה’. הנבראים – מלאכים ונשמות – מתפעלים מהקדוש ברוך הוא המופלא הטמיר והנעלם, ומביעים את התפעלותם ואהבתם לה’ כל אחד לפי רמת השגתו.

במידת הרחמים צריך להתמקד יותר בצורכי המקבל ולא בצרכים של המרחם. לפעמים המרחם מגזים ברחמים מתוך רגשות אשמה או מחוסר שיקול דעת. יש להתבונן בכל מקרה לגופו ולבחון את מידת הצורך ברחמים, את כמות הרחמים, ואת אופן הרחמים. לפעמים יש להיזהר שהמקבל לא ינצל את המרחם יתר על המידה, שאז גם על המרחם לצמצם את רחמיו לטובת שניהם. זוהי גבורה שבתפארת.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שָׁב לְבֵיתוֹ שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ בְּעַצְמוֹ הוֹדִיעַ לוֹ, שֶׁהַיּוֹם יָבוֹא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָכֵן צִפָּה לוֹ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. כַּאֲשֶׁר נָטָה הַיּוֹם וְחֹשֶׁךְ כִּסָּה אֶת הָאָרֶץ, וְרָאָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶּׁמָּשִׁיחַ עֲדַיִן לֹא בָּא, חָזַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶל אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ: הַמָּשִׁיחַ לֹא עָמַד בְּדִבּוּרוֹ, הוּא אָמַר שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם, וְלֹא בָּא!

לאחר שמתבוננים במידת התפארת משתדלים להיות בביטול, כדי להתעלות מעל ה”אגו” שלנו כדי להגיע למידת האמת המסייעת להיות אובייקטביים בשיפוט שלנו, ומסייעת לאזן בין האהבה למשמעת, עד שיכולים להתבונן באהבת ה’ ובאהבת הזולת באופן אמיתי ובריא יותר. ועם זאת מתבוננים במידת החסד שעניינה לאהוב, לתת ולעזור וכוללים אותה עם מידת התפארת שעניינה יופי, רחמים ואמת. וכך נוצרת אהבה רבגונית ויצירתית – חסד שבתפארת.

זכינו להיות “בנים למקום”, השואפים להידמות לאבינו שבשמים מלך מלכי המלכים, ולהיות שותפים לו בבריאה ולקיים את העולם. אז הבה נקבל עלינו עול מלכות שמים באהבה ובגבורה ונכבוש את העולם ונעשה לקדוש ברוך הוא דירה בתחתונים.

אחרי ששמענו את דברי הרבי בכ”ח ניסן “עשו כל שביכולתכם” להביא את הגאולה, ושלא ייתכן שיתאספו עשרה מישראל ולא ירעישו אודות הגאולה, ברור לנו שבכל כינוס, בכל התוועדות, בכל שיעור, ובכל הזדמנות שמתאספים בה יהודים צריך להרעיש על משיח, ללא הרף, ללא הפסקה, ללא לאות, עד שאכן נראה את המלך המשיח בפועל ממש גם בעיני בשר.

גיבור הוא אדם שיודע להשתלט על כעסו, על גאוותו, על קמצנותו ועל שאר מידותיו הרעות. וכאשר הוא משלב את מידת היסוד למידת הגבורה הוא יוצר יחסים טובים ונעימים עם סביבתו, הוא יוצר אתם קשר חזק ובריא עם הבורא ועם בריאתו, זהו יסוד שבגבורה.

“המשפט לאלוקים הוא”, ומחכמתו חלק לבני אדם. וכאשר אדם לוקח על עצמו את שרביט השיפוט הוא צריך להיות ביראת שמים עצומה כדי לשפוט בצדק, לשם כך עליו להתנער מכל נגיעה אישית. שאם לא כן, איזו זכות יש לאדם לדון את חברו?!… לשם כך באה מידת ההוד שכל יופיה וחינה בא לה ממידת הענווה הטובה מכל המידות הטובות והיא מסייעת לשופט להרגיש שאין הוא יושב על כס המשפט בזכות עצמו, אלא רק מכיון שהקדוש ברוך הוא העניק לו סמכות זו כדי לסייע לזולת.

כאשר מידת הנצח מתאחדת ומתכללת במידת הגבורה שעניינה שליטה עצמית, צדק וביקורתיות, ובעיקר יראת שמים, אז כל פעולה הנובעת ממידת הגבורה: ביקורת בונה, ענישה חינוכית וכיו”ב נעשות בהתמדה מתמשכת ועקבית ויעילותה רבה. זוהי מידת נצח שבגבורה.

מענדי ג’רופי שר: “ומיד הם נגאלים” על רקע סרטון המלמד איך אופים מצות לפסח.

בשבתות שאחרי פסח כולל שבת פרשת אחרי קדושים קוראים פרקי אבות, ופותחים בפסוק: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”. משמע, כל ישראל יזכו לחיי העולם הבא. מדוע? כי כולם מקיימים מצוות, עד שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון.

מידת התפארת הכוללת ומאחדת את שני הקצוות של חסד וגבורה מסייעת למידת הגבורה לחיות ביציבות ובהרמוניה על ידי שממתנת בה את ההגבלה והצמצום. כי בניגוד למידת החסד הנותנת לכולם, כי לדעתה כולם ראויים, מידת התפארת יודעת שלא לכולם מגיע, אלא שמצד מידת הרחמים שלה היא נותנת, ובזה היא גואלת את מידת החסד הנוהגת בויתור מוגזם ונותנת שפע גם למי שלא מגיע, (כאשר מידת הגבורה זועקת שאסור לתת למי שלא ראוי). וכמו שנאמר: “ליעקב אשר פדה את אברהם”, שמידת הרחמים פודה את מידת החסד מהקטרוג של מידת הגבורה.

כל אדם אוהב להפגין כח, חשוב לו מאוד להיות גיבור, להשתלט ולנצח, אך אם הוא לא יעצור את עצמו אם לא יצמצם את מידת הגבורה שלו הוא עשוי ליפול הוא עלול להיכשל בשיפוט שלו, הוא עלול להגזים ולהחטיא את המטרה. צריך להיות זהירים במידת הגבורה ורק על ידי כך אפשר להיות שופטי צדק מאוזנים ושקולים שולטים במצב.

פרשת קדושים עוסקת במצות “ואהבת לרעך כמוך”. כדי לקיים מצוה זו צריך להבין שכל נשמות ישראל מצד שורשם הן עצם אחד, חלק אלוקה ממעל ממש. לכן הם מאוחדים בעצם. ורק צריך להגביר את הנפש על הגוף בביטול ה”אני” של הגוף והנפש הבהמית.

מובן גודל העילוי (והחסד) דהעבודה דעשיית דירה בתחתונים, שבעבור זה כדאי להוריד את הנשמה למטה, לא בשביל הנשמה עצמה (“כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל”), אלא כדי לתקן את הגוף ונה”ב וחלקו בעולם, בכדי לעשות דירה בתחתונים.

הבה נלמד מאברהם אבינו, איש החסד, שהרשה לשרה לענות את הגר כדי להציל את שרה, וגרש את הגר ואת בנה מביתו כדי להציל את יצחק, ונלחם בארבעת המלכים כדי להציל את לוט. ומרבקה אמנו שאליעזר עבדו של אברהם מצא אותה ראויה ליצחק בגלל מידת החסד שבה, ובכל זאת, כאשר יצחק רצה לברך את עשיו מנעה את זה ממנו בתחבולות ובחירוף נפש. ולא בכדי אסרו חז”ל לרחם על אכזרים, ומי שמרחם על האכזרים סופו להתאכזר על רחמנים, שכך קרה לשאול המלך שריחם על אגג העמלקי ובסופו של דבר התאכזר על אנשי נוב.

זוהי מעלתה של ספירת המלכות המתכללת בחסד – מלכות שבחסד – המעניקה לאדם כוחות מיוחדים לקבל את הזולת, וקודם כל את עצמו. וגם בראותו את כל הלחצים וההתלבטויות והקונפליקטים שיש בעצמו או בזולתו, הוא משתדל לעגל אותם וליישר את ההדורים בראותו את עצמו ואת הזולת כבן מלך. על כן, יש לו יכולת לאהוב את עצמו ואת הזולת אהבת חינם.

פנימיות מידת החסד היא האהבה. יחסים בין שני אוהבים הם יחסים טובים ונפלאים, ורגש אהבה הוא רגש נעלה מלא תענוג, אולם אהבת הזולת דורשת עבודה גדולה ומסירות נפש, לכן בכל יום מימי השבוע הראשון לספירה אנו עובדים על חלק יסודי אחר באהבה, והיום העבודה היא במידת ההוד שבחסד.

הבעל שם טוב תיקן לערוך סעודת משיח ביום האחרון של פסח, והרבי הרש”ב (רבי שלום דובער שניאורסון) אדמו”ר החמישי של חב”ד, הנהיג גם לשתות ארבע כוסות יין בדוגמת ליל הסדר כנגד ארבע לשונות של גאולה: “והוצאתי” “והצלתי” “וגאלתי” “ולקחתי”, והרבי מלך המשיח הפך מנהג זה לנחלת כלל ישראל.

מכיון ששורש מידת הנצח הוא בעצם הנפש, הרי שאין בו שינוי ואינו מתחלף לעולם, כך כאשר תתכלל מידת הנצח במידת החסד נוכל לקיים את מצוות אהבת ישראל ומצוות אהבת ה’ באופן נצחי בשמחה ובטוב לבב ובשלימות.

בעוד חסד וגבורה מושכים לשני קצוות, מידת התפארת היא המידה הממוצעת המאחדת ביניהן, וכששתי מידות אלה מתחברות ומתאחדות הרי שנוצרת מהן מידת התפארת – כליל השלימות, פאר ויופי בעל גוונים, הנוצר משני צבעים. וכאשר החסד והתפארת כלולים זה בזה, אז האהבה מאוזנת ויש בה מיזוג בין נתינה בשפע לבין ביקורתיות והגבלה בנתינה. כך נוצרת אהבה אמיתית ומדוייקת הבונה בניין מפואר ומשוכלל של יחסים הרמוניים בין בני אדם, יחסי אהבה הבנויים על האמת והשלום. זוהי מעלתה של מידת התפארת שבחסד.

אהבה צריכה להיות בונה ולא הורסת. אהבה מבוקרת היא לטובת הזולת הנאהב שלא יהיה תלותי יותר מדי, וגם לטובת האוהב שלא יהיה מנוצל יותר מדי. עזרה לזולת היא דבר נפלא, אולם רק במידת היכולת ובמידת הצורך. גם העוזר מוגבל ביכולתו וגם מי שזקוק לעזרה רוצה להרגיש שהוא עצמו פועל למען עצמו.

היום שהוא היום הראשון לספירה הוא חסד שבחסד, אהבה שבאהבה. ראשית האהבה היא האהבה העצמית, להכיר במעלות הגדולות שבי כיהודי – חלק אלוקה ממעל ממש, אור אין סוף, בעל כוחות אלוקיים, ובזה נכלל תפקידי המיוחד בעולם שנועד רק לי (ועלי להוציאו מן הכח אל הפועל בבחינת תעשה ולא מן העשוי), ומכאן פתיחות הלב שלי לאהוב את הזולת שגם הוא חלק אלוקה ממעל ממש וגם לו תפקיד מיוחד בעולם.

לאמיתו של דבר אין העולם יכול להיות מנגד לגאולה, כיון שכל מציאות העולם תלויה בענין הגאולה, כדאיתא בגמרא (סנהדרין צח, ב): "לא איברי עלמא אלא למשיח" (הרבי, שיחת תזריע מצורע ה'תשנ"א). 

לכל אחד ואחד מישראל חיים נצחיים כפשוטם, החל מבני ישראל שבדורנו זה, נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, לא רק מאה ארבעים ושבע שנה כשני חיי יעקב, ולא רק ק"פ שנה כשני חיי יצחק, אלא חיים נצחיים (שיחת הרבי, פרשת ויחי תשנ"ב) 

כל יהודי הוא אור אין סוף, מעין כור אטומי של אור אלוקי, שממנו נפוצים אורות לכל העולם, שהרי עיקר תפקידם של ישראל בעולם להיות "אור לגויים". 

כל ארץ ישראל שייכת לכל יהודי ולכל היהודים, ואף אחד אינו בעל הבית לשנות זאת, לא גוי ואפילו לא, להבדיל, יהודי! (הרבי, שיחת י' שבט תשל"ו).  

בקשר ליום הולדת הרבנית חי’ מושקא נ”ע, שבו, בשנת תשמ”ח, יצא הרבי מלך המשיח שליט”א ב”מבצע יום הולדת” “להרוצים בכך – לזכותה ולעילוי נשמתה” (התוועדויות תשמ”ח ח”ג ע’ 160)

ביום ההולדת על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה – ישוב ויתקנם (ספר היום יום י"א ניסן).  

בעמדנו ב”שנת נפלאות אראנו” – מודגשת ביותר הברכה דהקב”ה (שנמשכת ע”י “תפלה למשה איש האלקים”) בכל הענינים, “ויהי נועם ה”א עלינו” – שנעשה “ומעשה ידינו כוננהו” הן בההנהגה הטבעית (אלקים), שבעניני “חול” וטבע שלו נעשה “כוננהו” (עד באופן של נפלאות).

אבא הכיר במהלך מחשבותיי ואמר לי: ‘בתורת החסידות מוסבר משל משר היושב ליד שולחנו הערוך בכל מיני מעדנים, ותחת השולחן הכלב עומד ומכרסם עצמות. הייתכן שהשר ירד מכיסאו ויתיישב מתחת לשולחן לכרסם עצמות?

יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, והעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, ובמילא כשתופסים יהודי פה למטה, תופסים כביכול עצמות ומהות אין סוף (הרבי בשיחות קודש תשמ"א ח"ב ס"ע 515 ואילך). 

הנשמות הן מה שהבורא עצמו נעשה מהות נברא אלא שהוא בדרך יש מאין (מאמר הרבי ש"פ שמיני תש"כ. ספר המאמרים תש"כ-תשכ"א ע' 124) 

מהו הקשר בין יולדת למצורע? הרבי גילה לנו סוד גדול שכל יהודי הוא פרט בשכינה, האשה של הקב”ה, שחובתה להתעורר מלמטה (“תזריע”) ולהיות יולדת “זכר”, כי על ידי לימוד תורת המצורע, תורתו של משיח, בא המשיח והגאולה שאין אחריה גלות.

פרשת תזריע עוסקת במצות מילה שמעלתה עליונה על מצות התשובה אף שעניינם אחד. מצות התשובה היא מצוה רוחנית כי “עיקר התשובה בלב”, בעוד שהמילה היא מצוה גשמית, ודוקא משום שהיא נמשכת למטה בגשמיות מעלתה גדולה יותר.

מפרשת החודש העוסקת בחודש ניסן למדים שהכוונה והתכלית של בריאת העולם בתשרי במדידה והגבלה היא, שיהיה בעולם הגילוי של ניסן שלמעלה מהגבלה.

בפרשות תזריע ומצורע נרמזים ענייני גאולה. כנסת ישראל משולה לאשה של הקב”ה – והקב”ה משבח את רעייתו. גם המצורע קשור בגאולה!… זהו שמו של משיח בזמן הגלות.

כל מי שהוא מתפלל בירושלים כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא שם ופתח פתוח לשמוע תפלה, שנאמר, וזה שער השמים (מדרש תהילים לתהילים צא).

הכל מתחיל בראש (=במוחין) ומשם זה עובר למידות (שבפנימיותן קדמו למוחין) וכח השפעתם רב ונפלא. רגשות חיוביים של אהבה שמחה תקוה הודאה אושר הם מתנה נפלאה שקיבלנו מאת הבורא, יש לחזקם ולעודדם ועם זאת לגרש מכל וכל כל רגש שלילי של אשמה כעס תסכול קנאה שנאה וכיו”ב. הרגשות משפיעים עלינו אף יותר מן המחשבות, אלא שהכל, כאמור, מתחיל בראש (במחשבה).

בדבר מלכות לפרשת תזריע מצורע מסביר הרבי שבפרשת “אשה כי תזריע וילדה זכר”, “זאת תהי’ תורת המצורע ביום טהרתו”… רמז ללידת והתגלות משיח צדקנו.

הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם – ענינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש! ויה”ר שסוכ”ס ימצאו עשרה מישראל ש”יתעקשו” שהם מוכרחים לפעול אצל הקב”ה, ובודאי יפעלו אצל הקב”ה – כמ”ש “כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו” – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

לֶעָתִיד לָבוֹא הַלִּוְיָתָן בְּמִלְחַמְתּוֹ עִם שׁוֹר הַבָּר יִשְׁחַט אֶת שׁוֹר הַבָּר בִּסְנַפִּירָיו. אֵין “וְשָׁחַט” אֶלָּא “וּמָשַׁךְ”, שֶׁבֶּאֱמֶת כַּוָּנַת הַשְּׁחִיטָה תִּהְיֶה לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ, עַד שֶׁיַּעֲלֶה מַעְלָה מַעְלָה מֵהֵיכָל לְהֵיכָל, עַד לְמָקוֹם שֶׁיְּקַבֵּל כּוֹחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִכּוֹחוֹ. וּמִצַּד שֵׁנִי, שׁוֹר הַבָּר יִדְקֹר אֶת הַלִּוְיָתָן בְּקַרְנָיו וְיַעֲלֶה אוֹתוֹ לְדַרְגָּה נַעֲלֵית יוֹתֵר, וְאַף הוּא יְקַבֵּל מִן הַשּׁוֹר אֶת הַיְּכֹלֶת לְקִיּוּם מִצְוַת “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ”.

הבעל שם טוב מייסד תורת החסידות גילה לנו בהדגשה יתירה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהבורא משגיח היא על כל הנבראים, אף על מין הצומח והדומם ועל כל פרטיהם ופרטי פרטיהם ובכל רגע ממש, שהרי השגחה פרטית של הבורא קשורה בעצם קיום העולם וחיותו בכל רגע. ומכיון שהנבראים כולם מתהווים על ידי הבורא בכל רגע מחדש, פשיטא שהם פרטים בידיעתו ובהשגחתו.

בדבר מלכות לפרשת שמיני מסביר הרבי שבכללות ישנם שני אופני וסדרי עבודה – עבודה בצמצום ובמדידה והגבלה (דקדושה), ועבודה שלמעלה ממדידה והגבלה. ויש בזה מה שאין בזה

רק ביום השמיני למילואים, ראש חודש ניסן, יום הקמת המשכן, עם ישראל זוכה לראות את כבוד ה’ עין בעין – “וירא כבוד ה’ אל כל העם, ותצא אש מלפני ה’…”, עם ישראל מגיע לדרגה גבוהה שאין גבוהה ממנה, עד שערבה שמחתם ושבחו לה’ – “וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם”. מהי מעלתו של השמיני על השביעי?

ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף היה גילוי מלך מלכי המלכים, גילוי העצמות, הקב”ה פסח ודילג על הפרסאות והמסכים – “ופסח הוי’ מעל הפתח”. אבל רק על ידי ה”פתח”, רק על ידי ספירת המלכות (הנקראת “לילה”), הקב”ה בקע את הפרסה שבין אצילות לבריאה יצירה עשיה. לכן יציאת מצרים נמשלה לנר. אבל אנו מצפים לבקיעת הנהר – לגילוי העצמות באופן ש”לא יכנף עוד מוריך” בגלוי לגמרי, עד לבקיעת הפרסה שבין אצילות לעולמות שלמעלה מאצילות. (ובפרטיות לבקיעת הפרסה שבין חכמה לבינה).

בעמדנו בשנת נפלאות אראנו, ובה גופא – בחודש ניסן, ובתוך השבוע דחג הפסח, זמן חירותנו, ולאור המאורעות והנסים האחרונים – שגלויים לעיני בשר… – ה”ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים – אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות… מעלה מעלה… עד שמגיע ל”נס גדול” האמיתי הקשור עם “גדול הוי’ ומהולל מאד”.

כשמבטלים את “מצרים” ומעבירים אותה מן העולם אזי נגאלים, וכשתושלם המלחמה ברע על ידי הקב”ה, (כפי שהבטיחנו שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ), אז תהיה גאולה נצחית של עם ישראל ושל העולם כולו, אז ייהפך החושך לאור (“אתהפכא חשוכא לנהורא”) ו”לילה כיום יאיר”. ונגיע לשלימות הכוונה העליונה לעשות לה’ יתברך דירה בתחתונים, אף בתחתון שאין למטה הימנו, אף בארץ מצרים “ערוות הארץ”.

ילד יהודי מעצם היותו יהודי, הוא קשור לתורה. ולא עוד אלא שהתורה ניתנה לו בירושה – “מורשה קהילת יעקב”, והרי גם תינוק בן יומו יורש הכל וקשור למושגי התורה. אם כן, ילד קטן לפני הגיעו לחינוך, אף שאין לו עבודה של תורה ומצוות, ניכרת בו מעלתו העמוקה, שהאהבה הפנימית והעצמית שבין ה’ לישראל גלויה בו ביותר. לכן “יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין”. לכן תינוקות של בית רבן מתחילים את לימוד התורה בתורת כהנים ובזכותם העולם עומד.

כשבניית המשכן מגיעה לסיומה ולתכליתה – כבוד ה’ ממלא את המשכן! “כבוד ה'” הוא אור אין סוף ממקום עליון ונורא מאד, בחינת אור אין סוף הסובב כל עלמין שנמשך ושורה במשכן, בחינה שאין לבני אדם בה שום השגה ושום תפיסא, אלא בחינת “חושך” – “ישת חושך סתרו”. “אנת חכים ולא בחכמה ידיעא”, וכשם שאין תפיסא בה’ ית’, כך אין תפיסא בחכמתו. לשם אפילו משה רבינו אינו יכול להיכנס… אז “ויקרא אל משה”…

קרבת יהודי לה’ צריכה להיות נצחית דוגמת מלח שקיים לעולם, לכן מצווים אנו במצות עשה “וכל קרבן מנחתך במלח תמלח”, ובמצות לא תעשה “ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך”. שעל ידי המלחת הקורבן נוצרת בינינו לבין הקב”ה כריתת “ברית מלח עולם”. אין דבר המסמל יצירת קשר בל יינתק יותר ממלח – “מלח שאינו מסריח לעולם”.

הרבי מלך המשיח שליט”א אומר (בדבר-מלכות בשלח תשנ”ב ס”ט): “נוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה), צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה (שפורצת גדר… – לא רק פריצת גדרי הגלות, אלא גם ובעיקר פריצת גדרי הגאולה … מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש”.

בפרשה זו יְלָדִים יְקָרִים, נְבָרֵר אֶת הָעוֹלָם וּנְזַכֵּךְ אוֹתוֹ, הֵן בְּהַעֲלָאַת כָּל הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבִּרְשׁוּתֵנוּ לִקְדֻשָּׁה בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, הֵן בְּמַתַּן צְדָקָה הַשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת. כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהִקְרִיבוּ דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים: בְּהֵמָה אוֹ סֹלֶת כו’ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַל יְדֵי זֶה הֶעֱלוּ אֶת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם לִקְדֻשָּׁה.

לעתיד לבוא צדיקים מהלכים באש כאדם המהלך בחמה ביום צינה והיא עריבה עליו. וכבר היה לעולמים כאשר נבוכדנצר הטיל את חנניה מישאל ועזריה לתוך האש והיו מהלכים בה והיא עריבה עליהם (על פי פסיקתא רבתי לה).

אדם שחלום חייו מתגשם בבת אחת בודאי מרגיש סערת רגשות מאין כמוה. וכך בסיפור שלנו – מייקל נשם עמוקות. הוא ידע שהגיע כעת לסוף פסוק בחייו, ושחלומו מאז שחר ילדותו עומד להתגשם. אצבעותיו רעדו עת חייג את המספר, והוא לא הצליח להשתלט עליהן. השפופרת בצד השני הורמה, וקול גברי ענה: “הלו?” מייקל פרץ בבכי. רק מלה אחת הצליח לבטא: “אבא!”

שבת אחת שאל המגיד את היהודי הקדוש מפשיסחא: מדוע אני מרגיש קדושה ביום טוב שני של גלויות יותר מביום הראשון? השיב היהודי הקדוש: כשאדם רב עם אשתו ואחר כך הם מתפייסים, האהבה גדולה יותר. נשקו המגיד על מצחו ואמר לו: החייתני.

על כך אומר הרמב"ם שבכל מצוה צריך להיות "מפזז ומכרכר" בכל עוז, כיון שיהודי הוא תמיד "לפני ה'"! (הרבי, בהתוועדות ש"פ בראשית ה'תשל"א).

אלאור ולנר שר את פרק ל”ב בתניא המדבר על אהבת ישראל.

אלאור ולנר שר את פרק ב’ בתניא המסביר מהי הנפש השנית שבישראל.

גם בלימוד נגלה יש הבדל בין חסיד למתנגד. כשחסיד לומד על יונתן בן עוזיאל שבזמן שעסק בתורה כל עוף שפרח עליו מיד נשרף, הוא מתבטל ממציאותו. אולם מתנגד מתחיל להתפלפל אם יונתן צריך לשלם עבור העוף שנשרף וכמה (על פי הרבי, תורת מנחם ח”ט עמ’ 112).

תכלית הכל היא התשובה אל ה’ והיחוד עמו. המשכן שתכליתו לכפר על חטא העגל מעיד, שהכוונה העליונה במעשה העגל מלכתחילה היתה, כדי שעל ידי חטא זה יגיעו למעלת התשובה. וכמו כן, תכלית המקדש שנחרב ונתמשכן פעמיים בגלל עונותיהם של ישראל, היא כדי שיגיעו ישראל למעלת התשובה, ורק בדרך זו יחזיר הקב”ה את המשכון לישראל באופן נעלה יותר מקודם החורבן.

פרשת ויקהל מספרת על בצלאל שה’ מילא אותו רוח אלוקים בחכמה ולחשוב מחשבות… חכמת בצלאל גדולה משל אהליאב, אך לעניין הוראת המלאכה הם שוים. שני חכמי לב אלה משני קצוות העם זוכים לעסוק במלאכת המשכן. ללמדנו, שגדול וקטן שוים לפני הקב”ה – “ולא ניכר שוע לפני דל”.

בדבר מלכות לפרשת ויקהל מסביר הרבי שההוראה למעשה בפועל מפ’ שקלים: שיש להוסיף בנתינת הצדקה, שהרי בצדקה יש כמה דרגות: מעשר, חומש, “כל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.

הרבי מבקש לפרסם שהוא נביא הדור וזה לשון קודשו: ישנה ההוראה כנ”ל, שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הרי הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהי’ ה”שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בנ”י וכל האנשים דדור זה, בכל עניני תורה ומצוות, ובנוגע להנהגת חיי היום יום הכלליים, גם בהענינים ד”בכל דרכיך (דעהו)” ו”כל מעשיך (יהיו לשם שמים)” (שיחת הרבי, ש”פ שופטים ה’תנש”א).

דבורה הנביאה אשה מדהימה שלמרות מעלותיה היחודיות הסכימה לבוא בקשרי נישואין עם בעלה הפשוט והקטן ממנה בחכמה, (ולא סתם קטן בחכמה אלא עם הארץ). וגם לאחר שנישאה לו אין היא מתנשאת עליו, וכמובן, אינה מואסת בו ואינה מזלזלת בו, ח”ו. נהפוך הוא – היא דואגת להצלחתו בעולם הזה, ולא עוד אלא, עוזרת לו לזכות בחיי העולם הבא, על ידי שמסייעת לו לעבוד עבודת קודש ולהתחבר עם אנשים כשרים.

חודש אדר ראשון מהוה הכנה לאדר שני – ו”מיסמך גאולה לגאולה” , גאולת פורים (באדר שני) לגאולת פסח בחודש ניסן, חודש הגאולה – שתבוא תיכף ומיד ממש הגאולה האמיתית והשלימה, ובדרך ממילא יהיו חודש אדר שני וחודש ניסן חדשי הגאולה, באופן ד”מיסמך גאולה לגאולה”.

כל יהודי יודע שעבודה זרה אין בה ממש. יהודי יודע שאין עובדים לעץ ואבן ואינו מחשיב כלל עבודה זרה, וגם כשהוא חוטא הוא מחובר לקב”ה, שהרי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, ואינו יכול להינתק מה’ כלל לעולם אפילו כשהוא חוטא – גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך. ומה שאמרו עם ישראל: “אלה אלוקיך ישראל” הוא רק כי נכנס בהם רוח שטות, שבגלל זה נבעו דיבורים אלה.

זָכִינוּ לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁאוֹהֵב אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ מִתְפַּתֶּה לַזְּכוּת שֶׁנּוֹפֶלֶת בְּחֶלְקוֹ לִהְיוֹת אָב לְאֻמָּה חֲדָשָׁה. בִּמְקוֹם זֶה הוּא מְלַמֵּד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ מַרְפֶּה עַד שֶׁמַּצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מִכְּלָיָה.

כמים הפנים לפנים משמעו שטבע האדם הוא שכאשר מרגיש אהבה מצד חברו, זה גורם לו ממילא לאהוב את חברו. כך שלא קשה לבדוק כמה הזולת אוהב אותי, כי ברור שהוא אוהב אותי במידה שאני אוהב אותו. זהו דבר טבעי הטבוע בנפש כל אדם ובמיוחד בין בני זוג, שהם שני חצאים של אותה נשמה שהתחברו. (מסיפורי אהבה)

על פי תורה ארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם מא-ל עולם, וכמו שהרבי אומר, יש להדגיש שוב ושוב כי ארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם מא-ל עולם כמובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים בתורת עולם: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (הרבי, ש”פ חיי שרה תשמ”ח). אולם כאן נביא דעתם של מומחים לא יהודים על המצב במזרח התיכון על פי השכל הישר.

כאשר עוסקים בפעולות להכניס כל יהודי תחת כנפי השכינה ("בבואו אל הקודש") יש לעשות זאת בריש גלי ובפרסום גדול ("ונשמע קולו"). יש להתעסק בהפצת היהדות מתוך "קול רעש גדול", לצאת לרחוב ולהכריז שם בקול רם שיהודים יניחו תפילין וכיו"ב (הרבי בליקוטי שיחות).  

לְכָל יְהוּדִי אֱמוּנָה חֲזָקָה בִּגְלַל הַ”מַּזָּל” שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וַהֲרֵי “מַזָּלוֹ” רוֹאֶה אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, וּרְאִיָּה הִיא דָּבָר אֲמִתִּי בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין לְהַכְחִישׁוֹ. בְּכָל זֹאת, בִּרְאִיָּה יֵשׁ סִבָּה לָאֱמוּנָה, שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לְעֶצֶם מְצִיאוּת הָאָדָם. לָמָּה אַתָּה מַאֲמִין?… אֲנִי מַאֲמִין מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתִי!… אוּלָם “אֲנִי מַאֲמִין רַק מִשּׁוּם שֶׁרָאִיתִי”, עֲדַיִן אֵין זֶה מַכְרִיחַ אוֹתִי לִמְסֹר נַפְשִׁי בִּגְלַל זֶה. וְאָמְנָם אֱמוּנַת הַיְּהוּדִי עֲמֻקָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

פרשת תצוה סמוכה לחג הפורים. כידוע, כשנגאלו ישראל מהמן הרשע, תיקנו את יום טוב של פורים, יום שבו עורכים סעודה גשמית באכילה ושתיה עד כדי “לבסומי… עד דלא ידע”, שאז מונח אצל יהודי מצד מהותו שמעל השכל (“לא ידע”) ש”ארור המן” ו”ברוך מרדכי”.

לְפֶתַע שָׁאֲלָה הָאִשָּׁה: הַאַתָּה זֶה הַמּוֹהֵל הָרַב אַבּוּהַב. כֵּן, עָנִיתִי, וּמִי אַתֶּם?… אֲנִי הַגְּבֶרֶת גּוֹלָן מֵחוֹלוֹן, הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אוֹתִי? לֹא… עָנִיתִי. הִיא הִמְשִׁיכָה: לִפְנֵי לְמַעְלָה מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִזְמַנּוּ אוֹתְךָ לַעֲרֹךְ בְּרִית לְיוּבָלִי שֶׁלִּי, הִשְׁאַרְנוּ אוֹתְךָ אִתּוֹ עַד שֶׁהִגִּיעָה הַמְּטַפֶּלֶת. מִיָּד עָלָה בְּזִכְרוֹנִי כָּל אוֹתוֹ סִפּוּר מוּזָר.

מדוע זכתה מצות זכירת מעשה עמלק להתייחסות מיוחדת? מיהו אותו “עמלק” שאת זכרו אנו חייבים למחות, והרי בימינו אין ביכולתנו באמת לנקום נקמת עמלק ולהילחם בהם, כי עדיין לא הגענו למצב שכל ישראל על אדמתם (“בהניח ה’ לך מכל אויביך”), וגם יש קושי לאתר את עמלק, מאחר שסנחריב בלבל כל האומות ועירבם זה בזה. אז למה יש קריאה מיוחדת למצוה שאין באפשרותנו לקיימה?…

בבואנו משבעה באדר שחל בפרשת תצוה, שבשניהם מודגשת התגברות מזלם של ישראל, החוזק והתוקף דעצם הנשמה (“ואתה”) כפי שנמשך ומתגלה בעבודתם ופעולתם בעניני העולם (לא מס”נ ויציאה מהעולם ח”ו וח”ו, אלא נשמות בגופים לאורך ימים ושנים בריאות וטובות), יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ובתגבורת החיות, בכל מעשינו ועבודתינו בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, שאז תהי’ שלימות ההתגלות דהעצם דישראל, ישראל וקוב”ה כולא חד , בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית’ בתחתונים.

מיהודי נדרשת רמה גבוהה של שמחה – שמחה בלי גבולות, עד שאדם יקל בעצמו ויעשה מעשי שטות. שמחה המביישת אותו כביכול, שמחה המעוררת תמיהה ואפילו התנגדויות ומתנגדים, עד שאם הוא תלמיד חכם או איש חשוב ואפילו מלך הוא “מבייש” לא רק את עצמו אלא את האנשים החשובים שבסביבתו. אולם דוקא זוהי השמחה האמיתית הנדרשת מכל יהודי בכל מצב ומעמד שהוא. זוהי השמחה המעידה על רמת ענוותנותו.

היום הבהיר י”א ניסן מדגיש שההתקשרות שלנו עם הרבי מלך המשיח שליט”א אינה תלוי’ רק בפרט מסוים או בכלל מסוים בו * אנו קשורים עם הרבי בכל עצם מציאותנו, למעלה מכל הסיבות ומכל ההסברים, אפילו האמיתיים ביותר * יותר מזה, י”א ניסן הוא “יום משיחת רב”י למלך המשיח”!

לא לקרוא “למפרע”. כשעומדים בפתחו של “החודש החסידותי כסלו”, בו נמצאים כמה וכמה חגים וימים-טובים, עלינו להיזכר שוב ושוב כיצד חינכו אותנו להתייחס לכל אותם ימים-טובים ומאירים * כשלומדים את משמעות החגים לא “למפרע”, אלא עם השלכות אקטואליות ועכשוויות – האם אפשר לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש?

פָּרַץ וִכּוּחַ בֵּין הַבַּחוּרָה לְבֵין הָעוֹבֵד. קְלִיֶנְטִים שֶׁנָּכְחוּ בַּמָּקוֹם הִצְטָרְפוּ לַוִּכּוּחַ, וְכַמּוּבָן שֶׁהֵעִידוּ לְטוֹבַת הַבַּחוּרָה שֶׁשִּׁלְּמָה בְּכֶסֶף מָלֵא עֲבוּר הַדָּג. הָעוֹבֵד הִזְעִיק אֶת הָאַחְרַאי לְמִשְׁמֶרֶת וְאַחְרַאי הַמִּשְׁמֶרֶת הִתְקַשֵּׁר לִמְנַהֵל הַחֲנוּת, וְהַמְּנַהֵל הִכְרִיעַ לְטוֹבַת הַלָּקוֹחָה.

הרב מאור דוד כהן מדבר על הענוה כשורש השמחה ועל העצבות כשורש לכל הרע, אז הבה נרבה בשמחה וניגאל במהרה.

פרשת תרומה עוסקת במשכן. נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס “אוֹר אֵין סוֹף” בְּמָקוֹם גַּשְׁמִי מֻגְבָּל וְקָטָן כָּל כָּךְ?… – “הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ”, הֲרֵי “הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ”?

פרשת תרומה העוסקת במשכן, בו מתגלה עצמות ה’ ית’, שאינו מוגבל בזמן ומקום, מתקשרת גם למשה רבינו שנולד ומת בז’ באדר, שזכותו הגדולה בהורדת השכינה לעולם.

כמה יפה לראות את הפינגוינים מדדים על שתי רגלים כאנשים קטנים, הולכים צפופים ומחממים זה את זה, ושוחים כשחיינים מעולים. תמיד ביחד ללא מריבות וכמובן ללא אלימות, כשהם מלטפים זה את זה ומנשקים זה את זה, מתוך הבעת חיבה ואהבה בשקט ובשלוה. מי יתן ובני אדם יתבוננו בבריאת ה’ הנפלאה ויחכימו (מאמר ובסופו סרטון).

לכל אחד ואחד מישראל אנשים נשים וטף יש הציווי והכח לעשות את המשכן לה’, שצריך להיות “לשמי” – כי ע”י מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה, מציאות כזו שבהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה (אפילו אם היא שלא לשמה), הרי ה”תוך” והפנימיות שלו הוא “לשמה”, לשם ה’, מבלי שום טעם וענין אחר, “לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת”. ולכן יש בכחו לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להעשות קדושה (עליונים), עד – “דירה לו יתברך בתחתונים” , משכן ומקדש לה’, עליו אומר הקב”ה “ושכנתי בתוכם”.

מפרשת תרומה למדים, שכוחו ותפקידו של יהודי, העושה עבודתו כאן למטה בהתבוננות עמוקה בקריאת שמע, ומוכן למסור נפשו ב”אחד” וב”ואהבת”… מבין שהוי’ אחד ואין עוד, ורוצה להתכלל בו.

פרשת תרומה עוסקת במשכן. במקדש מאיר שם הוי’ ממש בדוגמת הארת זיו השכינה בגן עדן. וכמו בגן עדן גם במקדש יש השגת מהות אלוקות. שלכן במקדש יש מצות ראיה – “כשם שבא לראות בא ליראות”.

פרשת תרומה עוסקת בבניית המשכן. אמנם אי אפשר להגדיר את הקב”ה על ידי הגבלות של “מקום”, ואף לא על ידי הגבלות של “למעלה מן המקום”; שגם ה”למעלה מן המקום” הוא תואר המורה על הגבלות מסויימות. אלא שבכח ה’ נמנע הנמנעות לחבר הפכים.

ניגון ארבע בבות של אדמו”ר הזקן, הניגון העיקרי והמרכזי של חב”ד, עם הרב יאיר כלב.

חזרתי אל הרבי אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים והרבי דיבר אתי בכאב וברצינות שהעם לא מעריך כראוי את הנס הגדול שקרה לו, והם מוכנים לתת לערבים חלקים מארץ ישראל ששוחררו בניסים גדולים וגלויים. מסירת שטחים מארץ ישראל סכנה לעם ישראל. אפילו דיבורים על מסירת שטחים הם סכנה לישראל. ארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם מא-ל עולם, ואין זכות לאף אדם לדבר עם גויים על מסירת שטחים.

אצל נשיאי חב"ד וחסידיהם נהוג למחוא כפים ולרקוד בשבת ויום טוב. הטעם הפנימי לכך: אנו הולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, לכן אנו נוהגים כמו דוד מלכא משיחא, בו נאמר: ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' (שמואל ב, ו יד; על פי ליקוטי שיחות חלק א').  

פרשת משפטים עוסקת במצוות המובנות בשכל אנושי. מעלת תורת הוי’ שהיא מובנת גם בשכל אנושי, מפני היות שורשה באור אין סוף הבלי גבול, שאינו מוגבל בגדרי מעלה ומטה, ולכן יכול להיות גם למטה. ואדרבה על ידי ירידת התורה למטה מתגלה ששורשה הוא אור האין סוף הבלי גבול.

פרשת משפטים עוסקת בעבד עברי. “כי תקנה עבד עברי” – יהודי יורש מאבותיו דרגה שלמעלה מנהר באופן של “קניין”, שבקניין אין שינוי בגוף הדבר אלא רק שינוי רשות. “קנין” עניינו להמשיך מן ההעלם אל הגילוי ולא לחדש ולהמציא מ”אין ליש”. ואכן נשמה שירדה לעולם והתלבשה בגוף לא נפרדה ממקורה ולא השתנתה ממהותה, לכן יכולה לפעול עילוי בתורה.

המאורע שאירע בערב שבת זה, שבו התאספו והתכנסו יחדיו ראשי מדינות גדולות וחשובות בעולם, ובראשם נשיאי שתי המעצמות הגדולות, והחליטו והכריזו על תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה. זהו אחד מהיעודים של הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו בשייכות להנהגת אומות העולם – “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

מפרשת משפטים למדים שכָּל יְהוּדִי הוּא “עֶבֶד עִבְרִי” בִּהְיוֹתוֹ עֶבֶד הַשֵּׁם!… מֵאַחַר שֶׁעוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם בְּקַבָּלַת עֹל כְּמוֹ עֶבֶד. “עֶבֶד” גַּם מִלְּשׁוֹן “עוֹרוֹת עֲבוּדִים” (=עוֹרוֹת שֶׁמְּעַבְּדִים אוֹתָם), וּמִכָּאן שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְעַבֵּד אֶת טִבְעוֹ וּלְשַׁנּוֹת אֶת הֶרְגֵּלָיו. וְעוֹד וְעִקָּר שֶׁעָלֵינוּ לִהְיוֹת עֲבָדִים לְהַשֵּׁם הַמְקַיְּמִים כָּל מִצְווֹתָיו, הַמּוּבָנוֹת לָנוּ וְשֶׁאֵינָן מוּבָנוֹת לָנוּ, רַק מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ צִוָּה.

פרשת משפטים מדברת על מצות עליה לרגל בשלוש רגלים. עם ישראל מייחל בתפילתו “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו”. עם ישראל נכסף להקריב את קרבנות חובותיו. והוא זועק ומתחנן: “מתי אבוא ואראה פני אלוקים?”…

והנה כל בחי’ ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחי’ כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקת לשתים שהן שלש אמות ושבע כפולות פי’ חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת כו’ וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות.

תניא [בספ”ג דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי’ כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וצריך להבין דהא תנן [אבות פ”ב] ואל תהי רשע בפני עצמך וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה’ בשמחה ובטוב לבב ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות ח”ו.

ביצוע נוסף לניגון של אדמו”ר הזקן בעל התניא. והפעם ביצוע קולי, ללא ליווי, מתוך התקליט התוועדות חסידית.

תולדות חייה של הרבנית הגדולה חיה מושקא, בת אדמו”ר ואשת אדמו”ר הרבי מלך המשיח. אולם פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה לפניכם משהו מתולדות חייה של האישה המיוחדת שעמדה לצדו של הרבי. איסוף נדיר של סיפורים ועדויות.

מהמילים “ביום הזה” שבפרשת יתרו למדים שדברי תורה דורשים חזרה ושינון יום יומיים, כמו שכתוב: “וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר”. “לאמר” משמעו הוא שלימוד התורה צריך להיות באופן של “תען לשוני אמרתך”. התורה היא אמרתו של הקב”ה, ולשוני היא “כעונה אחר האומר”. מכאן שמה ששמענו במתן תורה קיים לעד.

בפרשת יתרו המתארת את מַעֲמַד הַר סִינַי מַגִּיעִים כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת כּוֹלֵל נִשְׁמוֹת גֵּרִים. הֵם חוֹנִים שָׁם נֶגֶד הָהָר כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד בְּאַחְדוּת במעמד הר סיני כַּאֲשֶׁר בָּרֶקַע לַפִּידִים בּוֹעֲרִים… רְעָמִים וּבְרָקִים… וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ… לְפֶתַע בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל אַדִּיר וְחָזָק… נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם: “אָנֹכִי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”…

פרשת יתרו עוסקת במתן תורה, בו קיבלו נשים לא רק מה שהן יכולות לשמוע, אלא אדרבה הן קיבלו את “עצם התורה וכלליה”, שהרי נשים שייכות לכל התורה כולה… ואכן נשים קיבלו את כל התורה ומצוותיה כולל מצוות עשה שהזמן גרמן, אף שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן.

פרשת יתרו מספרת על הודאת יתרו שאמר: “עתה ידעתי כי ה’ הוא האלקים”… לאחר שעבד יתרו כל עבודה זרה שבעולם – “חכמה דקליפה”, נעשה יתרון בחכמה דקדושה, עד לגילוי מתן תורה, בחינת “ישת חושך סתרו”. כי כשהאור בא מן החושך, והחושך נהפך לאור, נעשה יתרון באור, שנמשך מן החושך של בחינת “ישת חושך סתרו”.

כשם שבמתן-תורה התכנסו כל בני ישראל באופן ד”ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד” – כמו כן, צריך להיות גם בעבודתו של יהודי, כל אחד ואחד מישראל, שעליו לכנס את עשר כחות נפשו, ולעשותם מציאות אחת של “צבור” לעבוד את הקב”ה הן בעשר כחותיו הפנימיים (ג’ המוחין וז’ המדות), והן בכחותיו המקיפים (בחינת אחד עשר), רצון ותענוג – “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”. ולכל לראש – להוסיף בלימוד התורה “באימה וביראה וברתת ובזיע”, בידעו שבעת שלומד תורה ה”ז בהתאם לעשר כחות נפשו, וגם – הוא אומר את “דבר ה’ ממש שנאמר למשה מסיני” !

גם כשעבודת צדיק גמור היא בשלמות אלא שמתבונן שלגבי הרוממות של אור אין סוף, גם העבודה האמיתית לחטא יחשב, הוא מרגיש את עצמו לאובד ונידח עני ורש, ולכן זוכה לגילוי ה' מבחינת צדקה (על פי מאמר הרבי, יום ב' דראש השנה תשכ"ח ס"ז). 

שבת פרשת בשלח זכתה לשמה המיוחד “שבת שירה” על שם “שירת הים”. אך מכיון שמתגלית מעלת הנשים על האנשים בהרבה עניינים, ובעיקר בענייננו “קריעת ים סוף”, ששירת הנשים נעלית משירת האנשים, מפטירין בשירת נשים – “שירת דבורה”.

מיד ממש, בבואנו מיום עשתי עשר בחודש עשתי עשר דשנת הארבעים ושתים , יוצאים כל בנ”י (“בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו” ) מ”מדבר העמים”, ועולים לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי – כיון ש”יוסיף אדנ-י שנית ידו גו’ ואסף נדחי ישראל גו'” , ו”נודה לך שיר חדש” , באופן ש”ימלא שחוק פינו” – כמרומז בב’ שמותיו של נשיא דורנו, משיח שבדורנו. ובלשון הכתוב בשירת הים: “תבאמו ותטעמו בהר נחלתך גו’ מקדש אדנ-י כוננו ידיך ה’ ימלוך לעולם ועד”.

להלן הפ”נ ליו”ד – יו”ד אל”ף שבט ואם אפשר לפרסם אותו ולהפיצו בכל התוועדות ובכל הזדמנות מתאימה.

בהילוך אדם עולה ממדרגתו הקודמת והולך מעולם לעולם בסדר והדרגה, ואילו בריקוד שהוא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, הילוך שלא בערך, שטות דקדושה, הוא מנתק עצמו לגמרי ממדרגתו הקודמת שלא בהדרגה כלל למעמד ומצב אחר לגמרי (באתי לגני תשט"ו ס"ג).   

בפרשת בא עם ישראל מסיים את תפקידו בבירור ניצוצות הקדושה במצרים – ערב רב של נשמות גרים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות… “וינצלו את מצרים”… עשאוה “כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים”… ובשבירת וביטול הקליפה שאי אפשר לבררה ולהעלותה לקדושה. ומכאן עם ישראל יוצא לרשת את ארץ ישראל – “ארץ שרצתה לעשות רצון קונה”.

בדבר מלכות לפרשת בא מסביר הרבי, שהחידוש של דורנו לגבי הדורות שלפני זה, שבדורנו זה יש תוספת מיוחדת בעבודת הפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה.

לפי פרשת השבוע בא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ – “כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ”, בָּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ (“הוּא וְלֹא אַחֵר”) לְסַיֵּעַ לָנוּ לְבַטֵּל אֶת תֹּקֶף הַקְּלִפָּה. “שֶׁאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ מִי יָכוֹל לוֹ?”… הוּא פּוֹנֶה לְנִיצוֹץ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּכָל יְהוּדִי וְאוֹמֵר לוֹ “בֹּא אֶל פַּרְעֹה” -הָבָה נִכָּנֵס יַחְדָּו לְבֵית פַּרְעֹה, שִׂיא הַיֵּשׁוּת וְהַגַּאֲוָה, נִלָּחֵם בּוֹ, וּנְבַטֵּל אוֹתוֹ, וְאָז מִמֵּילָא יִתְבַּטְּלוּ כָּל הַדְּבָרִים הַלֹּא רְצוּיִים הַמִּתְלַוִּים לָזֶה.

יש מעלה מיוחדת כשלומדים ענייני משיח והגאולה ברבים בנוגע להתפעלות והשמחה ברגש הלב שעל ידי זה הולכת וגדלה ההשתוקקות והציפייה לביאת המשיח (הרבי, פרשיות תזריע מצורע ה’תנש”א)

הִגִּיעַ לֵיל הַחֻפָּה וַאֲנָשִׁים הִגִּיעוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם לַחֲתֻנָּה. כֻּלָּם רָצוּ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן בְּנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק פּוֹדֶה הַשְּׁבוּיִים שֶׁנּוֹשֵׂא לָאִשָּׁה אֶת אַחַת הַנְּעָרוֹת שֶׁנִּפְדּוּ מִן הַשְּׁבִי. בְּתוֹךְ הַקָּהָל הֶעָצוּם שֶׁהִגִּיעַ לַחֲתֻנָּה בָּלַט בָּחוּר שֶׁהָיָה עָצוּב בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יָכֹל לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה. הַטַּבָּח שֶׁהִסְתּוֹבֵב בֵּין כָּל הַמֻּזְמָנִים הִבְחִין בַּבַּחוּר הֶעָצוּב שֶׁבִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ וְלִרְקֹד יָשַׁב וּבָכָה, הוּא נֶעֱצַר לְיָדוֹ וְשָׁאַל: מַדּוּעַ הִנְּךָ בּוֹכֶה?…

ניגון של אדמו”ר הזקן – בעל התניא.

ביצוע נוסף לניגון נפלא זה – של אדמו”ר הזקן -בעל התניא. והפעם בביצועו של אמן הקלרניט חנן בר סלע.

אלאור ולנר שר את פרק א’ בתניא בשילוב של ניגוני חב”ד בחן ובטוב טעם.

מתוך התבוננות בפרשת וארא נִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְפִלָּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּבְקִיּוּם מִצְווֹת, וְנִזְכֶּה לִרְאוֹת גִּלּוּי אֱלֹקוּת – הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית גְּלוּיָה וַאֲפִלּוּ נִסֵּי נִסִּים מַמָּשִׁיִּים. נִסִּים מֵעַל הַטֶּבַע וְנִסִּים הַמְּלֻבָּשִׁים בַּטֶּבַע כְּמוֹ בְּמִצְרַיִם וַאֲפִלּוּ לְמַעְלָה מִזֶּה. נִתְבּוֹנֵן בַּבְּרִיאָה וְנָחוּשׁ אֵיךְ בַּעַל הַבִּירָה מֵצִיץ עָלֵינוּ וְשׁוֹמֵר אוֹתָנוּ וְעוֹזֵר לָנוּ לָלֶכֶת מֵחַיִל אֶל חַיִל…

מכיון שאצל האבות היה ענין של ראית אלוקות, “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב” ועבודתם היתה באופן של ראיה, הרי שזה נמשך לכל אחד מישראל באופן של ירושה. כל יהודי ללא שום שייכות למעמדו ומצבו (אפילו תינוק שנולד זה עתה) יורש הכל. שהיורש הוא במקום המוריש והוא כמו “עצם” המוריש (“תחת אבותיך יהיו בניך”). לכן לכל יהודי יש הכח והיכולת לעבוד את ה’ באופן של ראיה. עניין זה מודגש בשם הפרשה: “וארא”.

בעמדנו בשבת מברכים חודש שבט, כולל ובמיוחד העשירי בשבט – צריך כאו”א לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשיו, תורתו ועבודתו של בעל ההילולא, כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס”ו, ובפרט בהביטול וההתקשרות אל כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא הדור, “הנשיא הוא הכל”, שבכאו”א – מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור… בקיום שליחותו.

על פי פרשת וארא רואים שבזמן הגלות החושך כפול ומכופל – הגוף מחשיך ומסתיר את אור הנשמה, והגלות מכבה את האור… יהודי סובל בחשכת הגלות עד שהופך רפה אונים ונדכה, אפילו משה רבינו אינו עומד בניסיון כזה, וצועק אל ה’: “למה הרעות לעם הזה”? על כך באה תשובת ה’ הפותחת במלה – “וארא”… שמשמעה, ה’ מתגלה לכל יהודי באופן נצחי.

"בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו" (ברכות נט ע"א). מי שברא את הדמעות הבטיח למחות אותן, ומובטחים אנו שזה יהיה בקרוב ממש.

ביאת עם ישראל למצרים היא באופן של “ישרש” – השרשה צורך צמיחה. וככל השרשה וזריעה שבתחילה היא בהעלם ולבסוף מביאה לידי צמיחה – גילוי, כך בירידת ישראל למצרים נשרשת צמיחה וגאולה. לא רק הגאולה ממצרים… אלא גם כל הגאולה שלעתיד לבוא… שאף שעם ישראל בגלות ובירידה עד “עקב” ובמיוחד בעקבתא דמשיחא, הנקודה הפנימית שהיא היו”ד (יו”ד משם הוי’) מאירה בהם, ומשורש זה “יציץ ופרח ישראל”.

יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום. בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה. לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה’ אלא “כל ימי חייך”, גם בלילה, גם בחשכת הגלות. ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – “להביא לימות המשיח”. שאמיתית יציאת מצרים היא “ימות המשיח” – הגאולה האמיתית והשלימה, ופנימיות ימות המשיח היא גאולת מצרים.

כל הענין ד”הבאים מצרימה” הוא לאמיתתו – “גאולת ישראל”. וזה שבינתיים ישנה ירידה ה”ז בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל מנת העלי’ שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו -) חלק מהעלי’ והגאולה עצמה, עד – העלי’ דהגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על “ואלה שמות בנ”י הבאים מצרימה” – “על שם גאולת ישראל נזכרו כאן”, שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.

במבט לאחור, יעקב רואה לא רק את הצלחתו באותן 17 שנים, אלא גם מה פעל יוסף בעולם באותן 22 שנות ניתוק ממנו. לימד את פוטיפר ושאר הסובבים אותו, שיש אלוקים בעולם. ועד שבסוף כל המוני המצריים למדו שיש אלוקים, וגם יוסף עצמו, זכה לעלות מעלה מעלה, ונעשה שליט כל יכול במצרים. והמסקנה היא שהפיכת “חושך” הגלות ל”אור”, מביאה לרווח כפול: א. רווח לעולם ב. רווח לאדם

דוקא בתקופה של העלם והסתר “מפני הצינה” כשאור הנשמה אינו בגילוי, מתגלה כח העצמות (עצמות ה’) שאינו מוגבל במגבלות של גילוי. ועצם האלוקות נהנה מהגוף שהפך לקדושה. זוהי המשמעות הפנימית של “הגוף נהנה מן הגוף”. הגוף במובן “עצמות”, עצם האלוקות (כמו “גופי הלכות” “גופא דמלכא”) נהנה מהגוף – מעצמות כנסת ישראל. לעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף עד שהנשמה תהיה ניזונית מן הגוף.

זוֹהִי גְּדֻלָּתָהּ שֶׁל רָחֵל, עֲקֶרֶת הַבַּיִת, הָאֵם הָרַחְמָנִיָּה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֶעֱדִיפָה אֶת טוֹבַת בָּנֶיהָ עַל טוֹבָתָהּ הָאִישִׁית, לָכֵן וִתְּרָה עַל זְכוּתָהּ לְהִקָּבֵר בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּבִמְקוֹם לְהִטָּמֵן לְצַד בַּעֲלָהּ אֲהוּבָהּ בֵּין הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת צַדִּיקֵי עוֹלָם, נִקְבְּרָה מִחוּץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל… בַּדֶּרֶךְ… רַק כְּדֵי לַעֲזֹר לְבָנֶיהָ בְּעֵת מְצוּקָתָם.

“אלה תולדות יעקב יוסף” – “תולדות יעקב” הם הגילויים של יעקב אותם גילה יוסף. רק יוסף הצדיק הצליח להוריד לעולם את הגילויים הנסתרים של יעקב. יעקב וענייניו היו בעולם ה”אצילות” ויוסף ממשיכם לעולמות: “בריאה יצירה ועשיה”. מכיון שיוסף בדרגה גבוהה משל יעקב הוא יכול לרדת למקום תחתון יותר, כפי הכלל, שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר.

רחל אמנו, שטובת בניה היא טובתה שלה, אינה מסוגלת לנוח על משכבה, ומעדיפה להיות במקום שתוכל לעמוד לבניה על המשמר. ברור לה שדוקא במקום מצוקתם היא תוכל לבקש עליהם רחמים. ואכן רחל הרואה בצרת בניה זועקת מתוך קברה בקול העולה השמימה, עד ש”קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה… כי איננו”… מבכה ללא הפסק… “מאנה להינחם”… ומפני קולות בכי ותחנונים כאלה בדמעות שליש ללא מרגוע, אף מדת הדין של הקב”ה אינה יכולה לעמוד.

ניגון הנקרא “ניגון הבעל שם טוב”

דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות והוא הוא דור הראשון של הגאולה – כהודעת והכרזת כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (ע”ש יוסף הראשון שהודיע והכריז ש”אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב”), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה… והכל מוכן לסעודה דלעתיד לבוא, לויתן ושור הבר ויין המשומר.

הגיע הרגע המיוחל. אבישג עלתה על המכונית שהובילה לשדה התעופה במיאמי, אך הם איחרו לטיסת “אל-על” בשעתיים שלמות. בכל זאת אמה הצליחה לעכב את הטיסה כאשר התחננה לפני הצוות הישראלי שימתינו לבתה המשתחררת מהכלא. אם היו מחמיצות את המטוס היתה מתעכבת עוד שבועיים לפחות. כאשר נכנסה לבטן המטוס וראתה את הישראלים המדברים עברית היתה מאושרת, ובעת שראתה בשעת תפילת שחרית כמה נוסעים עטופי טלית ועטורי תפילין הרקיעה שחקים מריבוי שמחתה.

בשעה זו תובעים מאתנו מסירות נפש – לוותר על הכל ו”ללכת עם הרבי” דווקא באותו ענין עליו הוא מוסר את נפשו כביכול, גם אם לא נעים ולא נוח. להתעקש דווקא על הדברים שכאילו שנויים במחלוקת, ויחד עם זה לעשות זאת דווקא מתוך אהבת ישראל אמיתית – כי על כך הוא המאבק ודווקא מהנהגה זו תבוא הישועה. כשם שרבינו הזקן יצא מהמאסר בזכות מה שחסידיו עשו בזמן המאסר ולפניו, להדגיש ולהפיץ דווקא את תורת חסידות חב”ד עליה ניטשה המערכה.

בפרשתנו פרשת ויגש מגיעים לשיא המפגש שבין יוסף לאחיו. יוסף אינו יכול להתאפק, אין הוא יכול להמשיך עוד במשחק. הגיע הרגע של גילוי האמת, גילוי הזהות האמיתית של המשנה למלך מצרים. בתפנית חדה ומפתיעה יוסף מקלף את התפאורה המלכותית אשר עליו. ומתגלה לאחיו בני משפחתו היקרים, “אני יוסף אחיכם” הדורש טובתכם. האמת היא פשוטה – אחים אנחנו עם כל מה שמשתמע מכך.

יהודה שממנו צומחת מלכות בית דוד ניגש ליוסף מלך מצרים. יוסף ויהודה אינם שני אנשים פרטיים, יוסף ובנימין (נשמות כלליות) מייצגים שני עניינים עיקריים וחשובים – תלמוד ומעשה. מהו היחס בין יוסף ליהודה? מי נעלה יותר?… מהו היחס בין תלמוד למעשה – מה נעלה ממה?… אמנם תלמוד תורה כנגד כולם, אך עבודת האדם היא תכלית הכל וממנה משתלשלים כל ענייני העולם (כל סדר ההשתלשלות).

בפרשתנו פרשת ויגש אומר יעקב לבנו יקירו יוסף: השליחות המיוחדת המוטלת עליך גדולה ונכבדה יותר מהשליחות של האבות ואחיך השבטים. עליך, יוסף, מוטל לרדת לארץ מצרים, הנחותה שבארצות, להיות בה משנה למלך ולנהל את כל ענייני המדינה, וגם לשמור על דבקות מלאה ומוחלטת בקב”ה. היינו, “כל מעשיך לשם שמים” ו”בכל דרכיך דעהו”.

יוֹסֵף וִיהוּדָה דּוֹמִים כָּעֵת לְ”שָׁמַיִם” וָ”אָרֶץ” לְ”צוֹמֵחַ” וְ”דוֹמֵם”, יוֹסֵף (מִלְּשׁוֹן תּוֹסֶפֶת וְרִבּוּי) תָּמִיד מוֹסִיף לִגְדֹּל לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב דֻּגְמַת הַצּוֹמֵחַ. תָּמִיד הוּא עוֹלֶה מַעְלָה מַעְלָה עַד לְרוּם הַמַּעֲלוֹת, כִּי הוּא צַדִּיק עֶלְיוֹן, לְעֻמָּתוֹ, יְהוּדָה מִלְּשׁוֹן הוֹדָאָה, דּוֹמֶה לְ”דוֹמֵם” – שִׂיא הַבִּטּוּל. וּכְפִי שֶׁרוֹאִים בְּמַעֲמַד הַמִּפְגָּשׁ שֶׁבֵּין יוֹסֵף לְאֶחָיו, יוֹסֵף הוּא לְמַעְלָה מִיהוּדָה. הוּא “הַשַּׁלִּיט עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם”, הוּא הַמַּשְׁבִּיר אֹכֶל וּמַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע לְכֻלָּם. לָכֵן יְהוּדָה נִגַּשׁ לְיוֹסֵף לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶת הַשֶּׁפַע.

בדבר מלכות לפרשת השבוע ויגש מסביר הרבי שהתוקף של הגשת יהודה ליוסף – שבא ע”י הקשר שלו עם הקב”ה שלמעלה מהנהגת העולם (כפי שיתגלה לע”ל) – היא הכנה הנותנת את הכח להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בתכלית השלימות בכל העולם כולו התוקף ד”ודוד עבדי נשיא להם לעולם”, דבר הקשור לשלימות התוקף של הקב”ה, שיש בכחו לפעול “רצון יראיו יעשה”, החיבור של רצונות הפכיים.

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, כמו שכתוב: ויפח באפיו נשמת חיים, ואתה נפחת בי, וכמו שכתוב בזוהר: מאן דנפח מתוכיה נפח, פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח (תניא פ"ב)

אָמְנָם יְהוּדִי אֵינוֹ תָּלוּי בַּטֶּבַע! תָּמִיד הוּא מֵעַל הַטֶּבַע וְהַשֵּׁם שׁוֹמֵר עָלָיו מִפִּגְעֵי הַטֶּבַע. אֶלָּא שֶׁפְּעָמִים יֵשׁ אֵיזוֹ כַּוָּנָה אֱלֹקִית עֶלְיוֹנָה הַמַּכְרִיחָה אֶת הַיְּהוּדִי לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ בִּגְלַל הַטֶּבַע. הַשֵּׁם עוֹשֶׂה רָעָב בִּימֵי אַבְרָהָם כְּדֵי לְנַסּוֹת אוֹתוֹ אִם יְהַרְהֵר אַחֲרָיו, שֶׁהֲרֵי אָמַר לוֹ לָלֶכֶת לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְעַכְשָׁו הוּא מַכְרִיחַ אוֹתוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה בִּגְלַל הָרָעָב. וְכָךְ יַעֲקֹב וּבָנָיו נֶאֶלְצוּ לָרֶדֶת לַמִּצְרִים בִּגְלַל רְצוֹן הַשֵּׁם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים: “יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם “…

המלך המשיח מוכן לכל סבל על מנת שלא יאבד אף אחד מישראל, וכשמגיע זמנו להתגלות באים אויביו לקטרג על ישראל וה’ משיב להם, איך אתם מסטינים על הדור ההוא שהוא חמוד ונאה ואני שמח בו, ואני חפץ בו, ואני אתמוך בו ואני רוצה בו (מדרש פסיקתא רבתי פרשה לו פ’ א).

פרשת “מקץ” קשורה עם “קץ הימים” – סוף הגלות, ו”קץ הימין” – התחלת הגאולה. בד בבד עם חגיגת נס חנוכה אנו ממשיכים לחיות את הסיפור הנפלא של יוסף, שכל שלב מחייו מכין אותו ליעודו כמשנה למלך מצרים… ואת הסיפור של יעקב אבינו “בחיר האבות”, שלאחר שביקש לישב בשלוה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף, עומד להתראות שוב עם בנו ולישב בשלוה פורתא. כל זה הוא רק מעין והכנה לשלוה הנצחית בגאולה האמיתית והשלימה.

יש להוסיף מיום ליום כהוראת ימי חנוכה ש”מכאן ואילך מוסיף והולך” בהענינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי. ומהם: חיזוק האמונה התשוקה והצפי’ לביאת המשיח, עד כדי כך, שנרגש אצלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי, ימיו חסרים, כדברי יעקב שאפילו מאה ושלושים שנה הם “מעט”, כיון שעדיין לא באה הגאולה בפועל.

אדמו"ר הזקן אמר על השמחים בשמחת גאולתו (בי"ט כסלו): מי שישמח בשמחתי, אוציאנו מן המצר אל המרחב בגשמיות וברוחניות ואדאג לו בעולם הזה  ובעולם הבא. לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות ניכתב וניחתם! חג שמח!
 

חֲסִידוּת הִיא תּוֹרָה – וְלִמּוּד הִיא צְרִיכָה. וְכָמוֹהָ עִנְיְנֵי גְּאֻלָּה וּמָשִׁיחַ, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְּבָרִים הַקְּשׁוּרִים זֶה בָּזֶה וְעִנְיָנָם אֶחָד. וּכְמוֹ שֶׁהַגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן מִמִּצְרַיִם הוּא נוֹתֵן הַתּוֹרָה, כָּךְ הַמָּשִׁיחַ גּוֹאֵל אַחֲרוֹן מְלַמְּדֵנוּ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה. שֶׁכַּיָּדוּעַ בְּכָל דּוֹר יֵשׁ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, נְשִׂיא הַדּוֹר, שֶׁהוּא הַמָּשִׁיחַ שֶׁבַּדּוֹר, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבַּדּוֹר; שֶׁאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּמֹשֶׁה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פנ”ו ז).

בפרשתנו פרשת וישב שוב אנו חוזרים לסיפור המרתק והמרגש של יוסף ואחיו, שהתורה מקדישה לו שלוש פרשות “וישב”, “מקץ” ו”ויגש”. סיפור בו אנו מזדהים ברגש חמלה עם יוסף העובר עשרים ושתיים שנות גלות וייסורים, החל ממכירתו לישמעאלים בעמק דותן, עד לפגישתו עם אחיו בארץ מצרים שהוא עומד בראשה.

שכרם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם מובטח. ואין הכוונה רק לשכר בגן עדן שהוא בבחינת נחת רוח של נברא, שלא בערך לנחת רוח של הבורא מעבודתנו ומעשינו, כי מאחר שהקב”ה נאמן לשלם שכר בשופי, הוא ימשיך לצדיקים שעשו לו נחת רוח גם דרגת נחת רוח של בורא, נחת רוח בדרגת התענוג העצמי של עצמות ה’ ית’, שאין בו שום גדר כלל. אך מהו התנאי שיוכלו לקבל דרגת נחת רוח כזו שאינה בערכם כלל?…

רבינו הזקן סיפר לבנו אדמו"ר האמצעי: הסבא (הבעל שם טוב) אומר שזקוקים למסירות נפש על אהבת ישראל, אפילו על יהודי שאף פעם לא ראו (היום יום ט"ו כסלו).

הגמרא במסכת מגילה אומרת: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות ("מקדש מעט") שבחוץ לארץ שייקבעו בארץ ישראל, עד למקום המקדש על הר המוריה, קל וחומר בית חיינו 770 (ראה חדא"ג שם, ושיחת הרבי שבת חזון ה'תשמ"ב).

בדבר מלכות לפרשתנו פרשת השבוע וישב מדגיש הרבי שההכרה וההודאה ונתינת השבח לה’ על הניסים שהוא עושה, הרי בנוסף על ענין של הכרת טובה – הרי זה גם נוגע לביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

מהי משמעות הוספה או שינוי בשם הפרטי? מה בין אברהם ליעקב? מה משמעות הגימטריא של השמות? כידוע, הורים נותנים שמות לבניהם בנבואה. סיפור על הבעש”ט ותלמידו ועוד. כל זה במבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז”ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב”ד.

על ידי נשיא דורנו הופצו המעיינות בכל קצוי תבל – כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי שהודיע והכריז שכבר נשלמו כל עניני העבודה, גם “צחצוח הכפתורים”, והכל מוכן לביאת המשיח. ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח”ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו “עבודת הבירורים” (שכבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים) אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.

בכל מקום שיהודי נמצא ה’ שולח לו את מלאכי ארץ ישראל, עד שכל ענייניו הם בשפע רחבות ובשלימות לפי ערך המצב בזמן הגלות, ובדוגמת המצב של “ארץ ישראל” – של ה”גאולה”. ולמי שטוען שאינו רואה את ה”מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך”… יש לומר לו, שכאשר ילך בדרך התורה והמצוות דוגמת יעקב, אז בודאי יראה את כל הברכות האלה בפועל ממש ובגלוי.

יחסים בין בני אדם – חברים שכנים קרובי משפחה וכיו”ב הם עבודה במשרה מלאה ואתגר רציני, ואם זה נכון לגבי כל קשר, הרי שבין בני זוג נשואים זה נכון שבעתיים. כדי לעמוד במשימה של יחסי אנוש ובפרט בין איש ואשה נשואים, אנו מקבלים הוראות והדרכות מתורתנו – תורת אמת ותורת חיים. גם סיפור בתורה הוא הוראה. הבה נעיף מבט על הסיפור המאלף של נישואי יעקב ורחל, שיש בו מסר לכל אחד מאתנו.

ארבע עשרה שנה עסק יעקוב בתורה ולא ישן גם בלילות. ועכשיו הוא הולך לישון… במקום המקדש. הוא יורד למצב של שכיבה – ראש ורגל בהשוואה. ובאמת זוהי עלייה גדולה!…

והדבר היחיד שחסר הוא – שיהודי יפתח את עיניו כדבעי, ויראה איך הכל כבר מוכן לגאולה! יש כבר את ה”שולחן ערוך”, יש כבר את הלויתן ושור הבר ויין המשומר , ובני ישראל כבר יושבים סביב השולחן – “שולחן אביהם” (מלך מלכי המלכים הקב”ה), יחד עם משיח צדקנו (כדאיתא בספרים שבכל דור ישנו “א’ מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח”), ובדורנו נשיא דורנו כ”ק מו”ח אדמו”ר; ולאחרי ארבעים שנה מהסתלקות כ”ק מו”ח אדמו”ר יש כבר גם “לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע”.

ענינו של חודש כסלו מודגש בהימים טובים שבו – היו”ט שבסיומו וחותמו, ימי חנוכה, והימים טובים דתורת החסידות, י”ט כסלו ויו”ד כסלו, אשר, הנקודה המשותפת שביניהם היא ענין השמן, נס השמן דחנוכה, שרומז על פנימיות התורה, בחי’ השמן שבתורה, שנתגלה בתורת החסידות בחודש כסלו, באופן ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, “על פתח ביתו מבחוץ” (כמדובר לקמן).

בכל פעם שאנו קוראים פרשת תולדות אנו עומדים משתאים מול סיפור ברכת יצחק את יעקב. יצחק בוחר לברך את עשיו ואילו רבקה רוצה שיצחק יברך את יעקב. אין היא משוחחת עם יצחק על כך אלא משתמשת בתחבולות כדי לעקוף את רצונו, ויעקב משתף עמה פעולה, ואף מוכן “לרמות” את אביו כדי להשיג את הברכה. האם זוהי הדרך הראויה לאבות ואמהות?… מהו הסוד העומד מאחרי סיפור זה?…

עשו הוא כמו ילד חסר משמעת בעייתי מופרע וחריג, שבמבט ראשון ניתן לחשוב שהוא דל כישרונות וטיפש, או שהוא סובל מבעיית קשב וריכוז, אך כשמתעמקים ומתבוננים במהותו מגלים שיש לו פוטנציאל עצום, הוא מוכשר וגאון. והבעיה שלו היא בחוסר יכולתו “להשתלט” על עצמו. מערכת החינוך, מוריו ומחנכיו, אינם יודעים לטפל בו לכוון ולדרבן אותו. ודווקא כוחותיו האדירים והעצומים הם הבעיה האמיתית והגדולה שלו, כי במקום לנתבם לכיוונים חיוביים, הוא מפנה את העוצמה האדירה שלו לאפיקים שליליים.

לעתיד לבוא יראו בפועל ובגלוי את מציאותם האמיתית של ישראל, עצם הנשמה שהיא חד עם עצמותו ומהותו ית’, “ישראל וקוב”ה כולא חד”, כפי שנמשך וחודר ומתגלה בכל הדרגות דחמשה שמות שנקראו לה, בכל כחות הנפש, תענוג ורצון, שכל ומדות, ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, ובגוף הגשמי, בכל רמ”ח אברים ושס”ה גידים, שניכר בהם בפועל ובגילוי ש”ישראל וקוב”ה כולא חד”.

“עם ישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה”. שהלבנה מאירה ביום ובלילה, בעולם הזה ובעולם הבא. והיא בבחינת “ביטול” הממעטת את עצמה, אין לה משלה כלום, (היא רק בבחינת מקבל האור). כך עם ישראל ממעטים את עצמם, ואינם בבחינת “יש” ודבר. הם רק כלי קיבול לאור האלוקי.

הקשר הראשוני בין שני בני זוג העומדים להתחתן הוא קשר השידוכין, כאשר שני בני הזוג נפגשים עם בני משפחותיהם, ובזה מבטיחים זה לזה להינשא בקרוב.

ביום החופה החתן והכלה עמוסים ביותר ולכן עשויים לשכוח איזה פרט חשוב ונחוץ להם, לכן נותן הרב טברדוביץ תזכורת הכוללת את כל הפרטים הנחוצים לזכור.

מהי הגישה הנכונה לשידוכין? מה חשוב לדעת על המועמד/ת לשידוך? ומה מנהגנו בענין צוואת רבי יהודה החסיד?

אליעזר עבד אברהם שליח של יצחק מתפלל על מציאת השידוך ליצחק. וכשהוא מגיע למקום שליחותו, הוא מתפלל שה’ יעשה חסד עם אברהם ויזמן לפניו את הנערה המתאימה ליצחק… “ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת”…

“ואברהם זקן” – “זקן, זה שקנה חכמה”, חכמה היא תורה. ו”בא בימים” – שבא עם כל ימיו, שכולם שלימין ועילאין, היינו, כל ימיו עד אז היו ימים שלימים ומלאים בעבודת ה’, במצוות ומעשים טובים.

התורה מלמדת אותנו ששרה הייתה יפת תואר. לכאורה, מה הקשר בין שלימות רוחנית ליופי גשמי? נשמה וגוף הם שני הפכים אז איך אפשר לחבר ביניהם?

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ, שֶׁדְּבָרִים נָאִים מַרְחִיבִים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. יֹפִי גַּשְׁמִי חִיצוֹנִי מַגְבִּיר אֶת כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ – אֶת הַשֵּׂכֶל וְאֶת הַמִּדּוֹת וּמְסַיֵּעַ לָאָדָם לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת.

מהפטרת פרשת חיי שרה לומדים, שהקב”ה בחר בדוד המלך להיות “מלך ישראל” לנצח. בחירה שאינה מותנית ואינה ניתנת לשינוי. ואף שדוד עצמו נאסף אל עמו כתר המלכות שניתן לו משמים נשאר שלו לנצח.

ה”כוח” לקרב ילד רחוק הוא השלימות האישית, וה”כלי” עמו יוצרים את ההתקרבות היא האהבה. ואכן היכולת להצליח בהשפעה על הזולת בביתנו ובמשפחתנו תלויה בנו. זו התה דרכו של אברהם אבינו בחינוך בנו ישמעאל.

בחסידות מוסבר שהשידוך בין יצחק ורבקה הוא סמל לנישואים של כלל ישראל, ואף לכל עבודת היהודי בעולם. ובלשון הרבי: “נישואי יצחק ורבקה הם ענין כללי העולה על כולנה, שזהו כללות הענין של חיבור מעלה ומטה, כללות ענין תורה ומצוות וחיבור הנשמה והגוף”.

כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְהַחֲכָמִים הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יִהְיֶה צַדִּיק הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, וְהוּא יִתְגַּלֶּה עוֹד בִּזְמַן הַגָּלוּת, לְאַחַר מִכֵּן יִתְכַּסֶּה לִזְמַן מַה, לְצֹרֶךְ מְסֻיָּם בְּעִנְיַן הַגְּאֻלָּה, כִּסּוּי לְשֵׁם גִּלּוּי, עַל דֶּרֶךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהִתְעַלֵּם בְּהַר סִינִי כְּדֵי לְהָבִיא תּוֹרָה (לוּחוֹת) לְיִשְׂרָאֵל.

הָרַבִּי מליובאוויטש מֵעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא נְבִיא הַדּוֹר, וְכִנְבִיא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, הוּא מְבַקֵּשׁ לְפַרְסֵם לְכָל אַנְשֵׁי הַדּוֹר שֶׁהוּא שׁוֹפֵט דּוֹרֵנוּ, יוֹעֵץ דּוֹרֵנוּ וּנְבִיא דּוֹרֵנוּ בְּעִנְיְנֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּבְחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם. הָרַבִּי נְבִיא הַגְּאֻלָּה, וְהוּא מֵכִין אוֹתָנוּ (הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן) לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה. הוּא מַסְבִּיר לָנוּ אֵיךְ תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה וּמַדְרִיךְ אוֹתָנוּ כֵּיצַד לְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.

הרבי נותן הוראה מפורשת בפתיחת “כינוס השלוחים העולמי”… צריך לצאת בהכרזה ובהודעה לכל השלוחים, שעבודת השליחות עכשיו ושל כל אחד ואחד מישראל… שיקבלו את פני משיח צדקנו.

בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו’, וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח אלא גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח בפועל ממש (דבר מלכות פרשת וירא).

מַעֲשֶׂה זֶה שֶׁל רָחֵל מְבַטֵּא יוֹתֵר מִכֹּל אֶת גֹּדֶל מַעֲלַת מִדַּת הַוִּתּוּר. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל חֶלְקָה וְעַל הַמַּגִּיעַ לָהּ. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל הַדָּבָר הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּיוֹתֵר, עַל הָאָדָם הָאָהוּב עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת זוּלָתָהּ. דָּבָר זֶה גָּדוֹל בְּעֵינַי הַשֵּׁם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִנִּסְיוֹן הָעֲקֵדָה וְלָכֵן הִמְתִּיק אֶת הַדִּין עַל עַם יִשְׂרָאֵל.

מקהלת הילדים שרה את המילים שבפסוק: “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה” תוך ריקוד ומשחק בהתלהבות.

בדבר מלכות זה מוסר לנו הרבי הודעה מרעישה ביותר, וזה לשון קדשו: על פי הודעת כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו’, וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש!

מעלת האדם היא שיש ביכולתו לעלות בהתמדה מדרגה לדרגה ולצאת ממקומו, עד שעולה מדרגה אחת לדרגה נעלית הרבה יותר באין ערוך, שהתורה “ראשית דרכו” של הקב”ה לא בשמים היא וניתנה לבשר ודם דוקא, ומובטח למי ששומר אותה ומקיים מצוותיה שיוכל לדבוק בה’ ולדמות לו. כדי להגיע ליעד נעלה זה עליו לצאת מרגילותו, לעשות עבודה קשה שלמעלה מטבעו, ותמיד להתקדם ולעולם לא להסתפק במה שהשיג. זהו אחד המסרים החשובים של פרשת “לך לך”.

כְּמוֹ אַבְרָהָם שֶׁלֹּא הִסְתַּפֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ הַנִּפְלָאָה שֶׁעָשָׂה עַד גִּיל שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ, וְיָצָא לַעֲבוֹדַת קֹדֶשׁ נַעֲלֵית יוֹתֵר “וַיֵּלֶךְ אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה”, וְהִשְׁפִּיעַ עַל כָּל הָעוֹלָם וְזִכֵּךְ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְחַבֵּר עִם הָעֶלְיוֹנִים. כָּךְ אָנוּ, אַף שֶׁקִּבַּלְנוּ כְּבָר אֶת הַתּוֹרָה בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, צְרִיכִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁכָּל יוֹם אָנוּ מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבְּכָל יוֹם עָלֵינוּ לְהִתְקַדֵּם וְלַעֲלוֹת לְשָׁלָב גָּבוֹהַּ יוֹתֵר.

בפרשת לך לך ה’ מבטיח לאברהם שכר רב על עבודתו. מי רוצה להיות עשיר?… סיפור מופלא על רבי יוסי שוויתר על עושר מופלג למען לימוד תורה לשמה. (הרבה דרגות בלימוד תורה לשמה והרבה דרגות בלימוד תורה שלא לשמה).

בדורנו זה במיוחד (הדור האחרון בגלות והדור הראשון של הגאולה) נמצאת בהדגשה יתירה העבודה ד”לך לך מארצך גו’ אל הארץ אשר אראך”, וקנין כל עשר הארצות – הרי מובן, שהדבר צריך להשתקף לכל לראש בעבודה מעין זה של יהודי, על ידי שהוא מוסיף בלימוד התורה, לא רק לפי ג’ המוחין שלו השייכים למדות, אלא גם ג’ מוחין בעצם. שזה במיוחד – על ידי שיוסיף בלימוד פנימיות התורה (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין), כולל בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.

לכל נשמה יש חלק ואות בתורה, בארץ ישראל, ואף בגן-עדן, ומצד היצר הרע יש לה גם חלק בגהינום – כך אמרו בתלמוד, הקב”ה ברא לכל אדם “שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם”…

בפרשת לך לך הבטיח הקב”ה לעמו ישראל את ארץ ישראל. על פי המדרש הכל התחיל מאברהם אבינו ש”ראה אותן עסוקין… אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב”ה לזרעך אתן את הארץ הזאת”… על הטבע האנושי ליצור וליזום, על מרד הנעורים וסיבותיו, על העמל והיגיעה “עשו ככל אשר ביכולתכם” להביא את הגאולה, במאמר שלפניכם.

שמו של האדם משקף את מהותו ותוכנו הפנימי, כי אותיות השם מרכיבות את הכוח הרוחני של האדם, כלומר את שורש נשמתו המתלבשת ומחיה את גופו. יש הבדל בצורת שינוי השם של אברהם ושל שרה: לשרה הוסיפו אות (ה) והורידו אות (י), ואילו לאברהם רק הוסיפו אות (ה) ולא הורידו אות (ר) – מדוע?

משנימול אברהם ונפרדה הערלה מן היסוד, אין אומות העולם מקבלים חסד מלמעלה. אברהם אבינו נעשה “אב המון גויים” – אב ומושל עליהם, (עם זאת, נשאר אב לארם, שהרי”ש לא זזה ממקומה). כל האומות ממליכים את אברהם עליהם לנשיא אלוקים ולקצין, (דוגמת יוסף שנעשה אב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים). בברית המילה של אברהם מתחיל עם ישראל להיות “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”.

צריך לקיים בפשטות את ההליכה לארץ ישראל – לעלות מדרגה לדרגה ומחיל אל חיל, להוסיף בלימוד תורה ובמיוחד פנימיות התורה, להרבות בענייני המוחין ובפרט בענייני גאולה ומשיח. לכבוש את כל עשר הארצות, לא די בכיבוש שבע הארצות המקבילות לז’ המדות, יש לכבוש גם את קיני, קניזי וקדמוני (עמון, מואב ואדום) המקבילים לג’ המוחין. וכך להגיע לשלימות עשר כוחות הנפש.

שורש הענן נעלה מאוד אף למעלה מהגילוי של בחינת “וישת חושך סתרו”, לכן אפשר לראות דרכו דברים נעלים. אך בירידתו למטה (מהענן דקדושה) נשתלשל בחינת ענן שהוא העלם והסתר לגמרי.

איך עושים צהר לתבה? בשלב ראשון בונים “חלון” – עושים נקב וחור במחיצת הטבע הגשמי המסתירה את אור האמת האלוקית. אחר-כך מתעלים לדרגה עליונה יותר לדרגת עשיית “אבן טובה”, שהופכים את העולם עצמו למקור של אור, כמו אבן טובה; שהאבן הגשמית עצמה הופכת לדבר מאיר, עד שהעולם הגשמי עצמו יכול להאיר וכאילו לזעוק מתוך עצמו: יש אלוקים, הכל זה אלוקות ואלקות זה הכל.

אותיות ותיבות התורה והתפילה מחזקות והופכות את ה”מים רבים” ל”מי נח” (לנחת רוח). ובמיוחד פנימיות התורה (=חסידות) – אשר בדורותינו אלה האחרונים נתגלתה.

פרשת נח קוראים לאחר שכבר נשלם החודש הראשון של השנה, “תשרי”, אותיות “רשית”, שכולל כל השנה כולה, ועומדים ביום השבת הראשון לשלימות העבודה בעולם, שבו מודגש כללות ענין השבת שקשור עם הגאולה.

ראינו בגלוי את הנפלאות בתחילת שנה זו – בהמשך לנפלאות בשנה שעברה – במיוחד בקשר לזה, שמדינה ההיא (רוסי’) מתירה ומסייעת לאלפי אלפי יהודים לעלות לארץ ישראל (ולמקומות נוספים), אשר שם יכולים הם לחיות במלוא החפשיות בחייהם הפרטיים.

בשמחת תורה כשנאמר את הפסוק: “אתה הָראֵתָ לדעת כי ה’ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו”, ניזכר בהתגלות האלוקית שהיתה במעמד הר סיני: ועל ידי הריקודים שנרקוד בזמן ההקפות, כשהשמחה תרד מן הראש עד הרגליים ותחדור לפנימיותנו, גם נחוש מה שראינו במעמד הר סיני. ומה שקיבלנו בחודש תשרי ימשיך ללוות אותנו כל השנה, עד שנכיר בהכרה ברורה שאין עוד מציאות בלעדי ה’.

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ’וב שבערב יום כיפור שחל בשבת הוא היה מאוד רגוע והסביר, שהוא רגוע משום שאסור לכתוב בשבת, ומותר לכתוב רק לשם פיקוח נפש. ועל כן הקב”ה יכול לכתוב אותנו רק לחיים טובים שזה פיקוח נפש.

נשר הוא סמל למידת הרחמים, ולא סתם רחמים אלא רחמים רבים. הקב”ה מתגלה אלינו במידותיו הם “רמ”ח אברים דמלכא”, “רמ”ח אברים” המתגלים על ידי המצוות – “רמ”ח פקודין”! ומחיבת קיום המצוות אומר הקב”ה – “מעלה אני עליכם כאילו עשאוני”. אולם מצות התשובה מעוררת מידה נעלית יותר – רחמים רבים דוגמת הנשר שלמעלה מרמ”ח אברין דמלכא – “ישאהו על אברתו”. לכן קוראים פרשת האזינו בשבת תשובה או סמוך לכיפור.

חויית אמירת הסליחות בירושלים של פעם היתה קשורה בהתעוררות תרתי משמע, גם התעוררות רוחנית וגם באיש המעורר ישנים בהשכמה, בבחינת “עורו ישנים והקיצו מתרדמתכם”.

שרשם של ישראל הוא בעצמותו ומהות ה’ ית’ שבו הרצון המוחלט… לכן הם יכולים לפעול חידוש ושינוי עד שמגלים את הרצון למלוכה?… זהו החידוש והשטורעם של ראש השנה שמחדשים דבר בעולם כשממשיכים את הרצון. זהו כוחו של יהודי לקיים בראש השנה מצות “שום תשים עליך מלך” בפועל ממש ובהידור רב. לכן כל שמחת החג בראש השנה היא הכתרת המלך… ועבד מלך – מלך!

בכל ראש השנה נמשכת המלכות על כל השנה – מתחדש בניין המלכות. ראש השנה “זה היום תחילת מעשיך”, בו מתחדשים מעשי בראשית וגם העולם חוגג את יום הולדתו, היינו, העולמות מתהוים מחדש ממידת מלכותו כמו בפעם הראשונה.

דרכים נפלאות להתקשרות הרבי עם חסידיו. בסיפור זה הבין הרב פינחס טייץ בדרך מיוחדת מהו קשר בין רבי לחסידים. הוא הבין שלרבי יש דרכים רבות למסור מסרים לחסידיו – פעמים דרך כתיבה, פעמים דרך ראיה, פעמים דרך תנועה, ולפעמים אפילו בקנעטשים!!! הקשר של הרבי לחסידיו לא נפסק אף פעם. גם היום יש לנו קשר עם הרבי באגרות קודש. הרבי חי וקיים ואיננו עושים שום צעד בלי התייעצות עם הרבי.

הפטרת פרשת ניצבים “שוש אשיש” – שמחה גלויה – קשורה בחג הסוכות “זמן שמחתנו”, “ותגל נפשי” (“גילו ברעדה” – שמחה מכוסה) בראש השנה. לכאורה, מה עושה שמחה זו בראש השנה – יום הדין?

מכיון ששבת שובה כוללת את כל שבתות השנה, מודגש בה ביותר תוכן יום שבת – גמר ושלימות העבודה – כמ”ש: “ויכולו השמים והארץ גו’ וישבות ביום השביעי גו'”, ש”עולה החיות שנמשכת בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות שנברא העולם (בחי’ דיבור) לבחי’ המחשבה. ולכן שבת אותיות תשב, שענין שבת וענין תשובה הכל אחד, דהיינו חזרת הדברים למקורן ושרשן… היינו, שנמצאים בעולם הזה, נשמות בגופים (בכל התוקף דבריאות הגוף) לאורך ימים ושנים טובות ועד לחיים נצחיים, במעמד ומצב הכי נעלה, כמו לפני הירידה למטה… ובאופן נעלה יותר באין-ערוך (“וילך”), כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות כל העבודה.

הקשר של עם ישראל עם הקב”ה הוא קשר עצמותי. כשהקב”ה אמר “נעשה אדם”, במי הוא נמלך?… “בנשמותיהן של צדיקים”, “ועמך כולם צדיקים”. הקב”ה דומה לאב שחקוקה לפניו צורת בנו הקטן לפני שנולד. ומאחר ששורש נשמות ישראל הוא בבחינת “בצלמנו כדמותנו”, לכן ה’ יכול לומר בפשטות: “נעשה אדם”. זהו עם ישראל עם סגולה, שהקשר בינו לבין הקב”ה הוא קשר הדדי כשיש השפעת גומלין ביניהם.

פרשת כי תבוא מדברת על מצוות ביכורים. יהודי “חלק אלוקה ממעל ממש”, לכן לא רק מה שקיבל מה’ שייך לה’, אלא הוא עצמו שייך לה’. לכן מקומו של יהודי הוא בבית המקדש כביכורים.

בדבר מלכות של פרשת כי תבוא מסביר הרבי שענין הגלות אינו שייך לעם ישראל כלל וכלל. כיון שמקומו של יהודי הוא – סמוך על שולחן אביו, “לפני ה’ אלקיך” בבית המקדש. וזה שהקב”ה יצר מצב של גלות הוא כדי לעורר את עבודתו של יהודי שיתגלה בעולם שישראל הם “ביכורים” לה’, ו”ישראל וקוב”ה כולא חד”, ועל ידי זה – לבטל מיד את הגלות, ולהוציא את כל הענינים הטובים והנעלים שנמצאים בגלות, עד – לעשות מ”גולה” שתהי’ “גאולה” (על ידי גילוי האל”ף דאלופו של עולם – הכוונה העליונה – בגלות), המעלה של תשובה שבאה מהירידה בגלות.

“כי תצא למלחמה על אויבך” – מורה על היציאה דנפש האלקית משרשה ומקורה למעלה (בעולם האצילות, שעל זה נאמר: “נשמה שנתת בי טהורה היא”) לירד למטה (עד לעולם העשי’ הגשמי, שעל זה נאמר: “אתה בראתה כו’ יצרתה כו’ נפחתה כו’ משמרה בקרבי”) ולהתלבש בגוף ונפש הבהמית כדי לבררם ולזככם, ועד להבירור וזיכוך דחלקו בעולם – שעבודה זו היא באופן של מלחמה עם המנגד (“אויבך”), ובפרט בזמן הגלות, שמצד ההעלם וההסתר דחשכת הגלות מודגש יותר תוקף המנגד ובמילא גם הצורך במלחמה בתוקף כדי לבטלו.

הַזָּקֵן הָיָה אָדָם שָׂמֵחַ בְּטִבְעוֹ וְרָאָה טוֹב בְּכָל מַצָּב. וְלָכֵן חָשַׁב שֶׁלַּמְרוֹת גִּילוֹ הַמֻּפְלָג אוּלַי יִזְכֶּה לֶאֱכוֹל מִפְּרִי עֲמָלוֹ כִּי יַאֲרִיךְ יָמִים, אוֹ שֶׁבָּנָיו יִזְכּוּ לֶאֱכוֹל מִפְּרִי עֲמָלוֹ. לָכֵן כְּדַאי לוֹ לַעֲמֹל. וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא הֶאֱרִיךְ יָמִים וְזָכָה לִרְאוֹת אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁעָמֵל לְמַעֲנָם, לֶאֱכוֹל מֵהֶם וּלְכַבֵּד בָּהֶם אֶת הַמֶּלֶךְ. הַמֶּלֶךְ הִתְפַּעֵל מִן הַזָּקֵן וְנָתַן לוֹ כָּבוֹד, כִּי חָשַׁב אִם הַשֵּׁם מְכַבֵּד אוֹתוֹ וּמַאֲרִיךְ יָמָיו עוֹד וְעוֹד, כַּנִּרְאֶה הוּא רָאוּי לְכָךְ וּמַגִּיעַ לוֹ כָּל הַכָּבוֹד.

בדבר מלכות לפרשת שופטים מסביר הרבי שהוא נשיא דורנו, שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו – נביא הגאולה המוסר את דבר ה’. זכינו וכבר מתקיים בנו “ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה”. הרבי מדגיש שנבואה היא דבר ה’ ביד עבדיו הנביאים המדברים בשם ה’ (סעיף י”א). וההלכה מחייבת להישמע לנביא.

הבה ננצל את התגלות אהבת ה’ אלינו בחודש אלול ונתקרב אליו בבחינת “אני לדודי ודודי לי”. ואל נחשוב רק על עצמנו אלא נפעל עם הזולת דוגמת פעולת ה’ עלינו. וכשם שה’ יוצא מעיר מלכותו לשדה, רק כדי לקבל אותנו בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות, כך נצא מעיר המלכות עיר אלוקינו אל השדה, ונקבל כל יהודי באשר הוא בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות ונקרבם לה’. וכך נזכה לקבלת פני המלך בשדה באופן של ראיה.

אנו דור של תשובה כבר מוכנים לגאולה, כבר שמענו ש”הנה הנה משיח בא”, אך עדיין אין זה בבחינת ראיה, “עניה סוערה” עדיין “לא נוחמה”, כי עדיין אינה רואה את הגאולה האמיתית והשלימה. ואנו מחכים ל”אנכי אנכי הוא מנחמכם” בפועל ממש. מחכים להתגלות הרבי מלך המשיח ש”מנחם שמו”.

ברכה כח הראיה שה’ נותן לעם ישראל היא דרגת הביטול של חכמה עילאה, כי דוקא בחכמה עילאה שעניינה ביטול מתלבש אור האין סוף. זוהי בחינת ביטול אל ה’ יתברך שלמעלה מן ההשכלה והדעת המושג (תניא פי”ח). בחינה ביטול זו חזקה בכל אחד מישראל, עד שהוא “עם קשה עורף” למעליותא!… וככתוב: “כי עם קשה עורף הוא וסלחת”. ואכן, ליהודי יש רצון פשוט (בלי שום טעם ושכל מושג) להתאחד עם ה’ ולא להיפרד ממנו כלל.

כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַשַּׁבָּת צָרִיךְ לְהָבִין אֶת מַהוּתָהּ הַפְּנִימִית שֶׁל הַשַּׁבָּת וְלָדַעַת שֶׁהָיְתָה חֶמְדָּה גְּנוּזָה וְקִבַּלְנוּ אוֹתָהּ עִם כָּל הַחֻקִּים הָאֱלֹקִיִּים הַדּוֹרְשִׁים שְׁמִירָתָהּ מַתָּנָה מֵהַשֵּׁם. שׁוּם בֶּן אָדָם בָּעוֹלָם אֲפִילוּ הֶחָכָם בְּיוֹתֵר לֹא הָיָה יָכוֹל לִיצוֹר מַעֲרֶכֶת חֻקִּים כָּזֹאת שֶׁל שְׁמִירַת שַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֶת גֹּדֶל הַמַּתָּנָה שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵאֵת הַשֵּׁם. וְרַק עַל יְדֵי שְׁמִירַת שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ אֶפְשָׁר לְהִתְחַבֵּר לַשַּׁבָּת, לְהִתְחַבֵּר לַבּוֹרֵא וּלְהִתְחַבֵּר עִם הַאֲנִי הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ וּלְהַרְגִּישׁ תַּעֲנוּג נִפְלָא שֶּׁאֵין כָּמוֹהוּ.

פרשת השבוע עקב המדברת בשבח ארץ ישראל רומזת לעם ישראל הנקראים ארץ חפץ.

בחמישה עשר באב בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים לתכלית שידוכים וזיווגים, ומה היו אומרות: “בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך”… – הבט להויה הרוחנית העליונה!…

משה רבינו, צדיק יסוד עולם, עומד בתפילה בתחנונים לפני ה’ להיכנס לארץ, ואינו תולה בקשתו בזכות מעשיו הטובים, אלא מבקש מתנת חינם, ואם משה רבינו נוהג כך, ראוי לכל אדם להתפלל בלשון תחנונים ולבקש מתנת חינם.

שיר הלל ללשון העברית – לשון הקודש – שבה ניתנה התורה (ולכן היא לשון התנ”ך), שבה חיבר הרמב”ם את ספר משנה תורה. לשון ברה ונקיה, לשון נצחית הקיימת לעד.

מִסִּפּוּר זֶה לוֹמְדִים מוּסַר הַשְׂכֵּל חָשׁוּב, שֶׁתָּמִיד צָרִיךְ לָדוּן אָדָם לְכַף זְכוּת. וּלְפָחוֹת לִבְדֹּק אִם יֵשׁ מָקוֹם לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ אוֹ לֹא. הִנֵּה רָאִינוּ שֶׁרַב צַדִּיק זֶה כָּל כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לְטוֹבָה. הוּא רָצָה לְהַצִּיל אִשָּׁה אִלְמְנָה עֲנִיָּה מִבּוּשָׁה נוֹרָאָה וּמִסֵּבֶל מַר. רַב צַדִּיק זֶה הָיָה מוּכָן לְקַבֵּל אֶת כָּל הָעֶלְבּוֹנוֹת, לְהַפְסִיד אֶת מִשְׂרָתוֹ הַחֲשׁוּבָה וְכַמּוּבָן אֶת כְּבוֹדוֹ רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אִשָּׁה מִסְכֵּנָה. אֵיזוֹ מְסִירוּת נֶפֶשׁ!…

מעלת המשיח שיהיה עניו, דהגם שיהיה בתכלית הגדלות, וילמוד תורה עם האבות ומשה רבנו ע"ה, בכל זה יהיה בתכלית הענוה והביטול ללמוד גם עם אנשים פשוטים (היום יום א' מנחם אב, ראש חודש).  

כשאדם רואה רע בזולתו סימן הוא כי הרע הזה נמצא בו עצמו, שכן ההסתכלות בזולת דומה להסתכלות במראה, שבה משתקפת המציאות של עצמו (מפתגמי הבעל שם טוב).  

בדבר מלכות ש”פ דברים, שבת חזון, תשעה באב (נדחה) אומר הרבי, שכאשר תשעה באב חל בשבת והתענית נדחית לעשירי, ישנו מעין המעלה דתשיעי ועשירי בתשרי.

לבעל שם טוב היה חסיד אחד, איש פשוט שהתפרנס מחפירת בארות. הוא היה בקי בחמישה חומשי תורה ובספר תהלים בעל פה, והיה חוזר אותיותיהם תמיד בשעת מלאכתו ובעת הליכתו. הבעל שם טוב אמר עליו: לדעתו של הרשל החופר מקשיבים למעלה.   

בימי בין המצרים עלינו למעט את צער החורבן על ידי שמחה, כי ימים אלה הם ימי תיקון למה שגרם חורבן המקדש, ובכח המקדש הפנימי שקיים בנו לנצח נוכל לתקן הכל.

פרשת מטות מסעי – המשמעות הפנימית לבקשת בני גד ובני ראובן. בני ראובן ובני גד בוחרים בהתבודדות כדרך בעבודת ה’. רצונם בלימוד תורה כעיסוק בלעדי.