ע"י אתכפיא ואתהפכא לשטות דקדושה עי"ז ממלאים כוונת הבריאה, שהיא להיות לו ית' דירה בתחתונים, וזה שע"י אתכפיא ואתהפכא נעשית דירה בתחתונים, באתי לגני, הוא במדריגה יותר נעלית מקודם החטא. דכמו בסותר בנין הקודם ע"מ לבנות, הרי פשיטא שבנין החדש צ"ל במדרי' יותר נעלית מבנין הקודם, כמו"כ מוכרח לומר שע"י אתכפיא ואתהפכא נעשית דירה במדריגה יותר נעלית.

וכל זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתנו עכשיו בזמן הגלות , ע"י שכל אחד מישראל יוצא בצבא ללחום עם השטות דלעו"ז והשקר דעולם, והקב"ה נותן את כל האוצרות, ובאופן דבזבוז, לצבאות הוי', לכאו"א מישראל שיוצא בצבא, לנצח את המלחמה, ולעשות את העולם דירה לו ית', בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

באתי לגני – יו"ד שבט ה'תשל"ו מאמר שני. במאמר זה של הרבי מסביר הרבי שעל ידי הביטול מקבלים את התורה ומצוותי', ועל ידם משנים את העולם הזה התחתון שיהי' דירה לו ית' בתחתונים.

במאמר הרבי "באתי לגני" תשל"ו מסביר הרבי, שהתואר צבאות הוי׳ לישראל התחיל מזמן יציאת מצרים. וכמו שכתוב: בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי׳ מארץ מצרים…

במאמר לקראת יו"ד-י"א שבט מסביר הרב לויצ"ח גינזבורג, שהשליחות היחידה שלנו היא – לפרסם בכל מקום אודות הרבי שליט"א. ולא רק על גדולתו הנפלאה בכל התחומים, אלא בעיקר על כך שהוא הנשיא והראש, וגם הלב – "לבו הוא לב כל ישראל". ובלי קשר עמו אי אפשר להתקשר באמת עם הקב"ה. והעיקר, שהוא המלך המשיח.

במאמר "באתי לגני" ה'תש"ל מסביר הרבי, שכדי שיוכל האדם להתגבר על הבלבולים ולדחותם, שזוהי עבודה גדולה וקשה ביותר, נותנים לו מלמעלה, ובאופן של בזבוז, את האוצר העליון. עד שהאדם מתגבר על כל הבלבולים ומנצח את הנפש הבהמית וגורם לגילוי פנימיות ועצמות אין סוף ב"ה.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ג מסביר הרבי, שכאשר האדם יודע שברכת ה׳ היא תעשיר, אז ה' מברך אותו בכל מה שהוא עושה כלומר שכל מה שיעשה יעלה לטוב ולהצלחה יתירה, גם אם יעשה דבר קטן, יתעשר מזה בעושר רב ועצום. מפני שזוכר שה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ט מסביר הרבי את גודל העילוי של ההמשכה שעל ידי אתכפיא סטרא אחרא, כי כאשר עבודת האתכפיא היא בתקפה ובגבורתה היא יגיעה גדולה ועצומה יותר מהיגיעה שבעבודת הבירורים, ולכן, ההעלם שנמשך על ידי זה (אסתלק יקרא דקוב״ה) הוא נעלה יותר גם מההעלם שנמשך ע״י עבודת הבירורים.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ח מסביר הרבי שהרצון דמצוות הוא רצון עצמי שאין שייך בו שינוי, וגם מה שעל ידי תשובה מתמלאים הפגמים שפגם בתורה ומצוות, אין זה בבחינת ניחום ושינוי ח״ו, כי אם, שעל ידי התשובה מגיעים לעונג העצמי של פנימיות ועצמות אין סוף, שהוא התענוג בישראל מצד עצמם (נוסף על התענוג שמצד קיום התורה ומצוות שלהם), וכשנמשך העונג העצמי, נמשך גם הרצון. כי ישראל גם בהיותם בארץ הם דבוקים וקשורים עם הוי׳ אחד.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ז מסביר הרבי, שיש ב' דרגות ביראה, יראת העונש ויראת הרוממות. מי שיש לו שכל ירא מלפניו מצד יראת הרוממות, אבל מי שאין לו שכל ואינו שייך להשגה זו, הנה על זה אמרו רז"ל, לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שמעוררים אותו ליראה חיצונית, יראה תחתונה ביותר, כדי שמיראה חיצונית זו ילך אל היראה העליונה.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ו מסביר הרבי שהשכר שיהיה בסוף הימים ישולם לא רק כפי שהוא ראוי עכשיו אלא שהוא צומח וגדל בגידולי גידולין עד שהופך לאוצרות.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ה מסביר הרבי, שכדי לנצח במלחמה, נותנים לפקידי החיל לא רק את הבחינה של למטה עד אין תכלית, אלא שגם מבזבזים את האוצרות של למעלה עד אין קץ ודרך פקידי החיל זה מגיע לאנשי הצבא, צבאות השם, וכך מנצחים במלחמה.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ד מסביר הרבי שהכח לנצח במלחמה הוא בכח המסירות נפש שהוא אוצר יראת שמים שיש בכל יהודי. כח שלמעלה אפילו מכח השכל ודרגא הכי עליונה שבשכל. האוצר שמצד היותו חלק אלוקה ממעל ממש, בחינת היחידה שמקבלת מיחידו של עולם.

במאמר באתי לגני ה'תשכ"ב מסביר הרבי שאור אין סוף למטה עד אין תכלית, מלמד על גודל מעלת אור אין סוף למעלה עד אין קץ הנעלה יותר. ומשמעו הוא שהאוצרות שנותנים לפקידים בשביל אנשי החיל, אינם כדי לשלול שלל ולבוז בז על מנת לקבל פרס, אלא בשביל הנצחון כרצון המלך, שמקבלים את האוצרות וממשיכים אותם למטה עד אין תכלית, עד עולם העשי'.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"א ב' מסביר הרבי שבגאולה יהיה לא רק עולם על מילואו נברא כמו שהיה קודם החטא, כי אם שיהיה ביתר שאת ויתר עז, בגלל בזבוז האוצרות שאצר המלך ואצרו המלכים אבותיו מדור דור והם מגיעים לאנשי החיל חיילי בית דוד ע״י פקידי החיל שעל ידם היא ההמשכה.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"א (א) מסביר הרבי, שעיקר העבודה הוא צבא מלשון חיל, והתנאי לכך שיהיה גם צבא מלשון זמן. שכל עניני התורה ומצוות צריכים להיות בזמן ומקום דוקא, וגם בגילוי לעתיד, שיהיה נעלה יותר, התכלית היא שיתגלה גם בזמן ומקום עד למטה מטה, שגם הגוף הגשמי ירגיש אלקות, וככתוב: ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר.

במאמר "באתי לגני" ה'תשל"ה מסביר הרבי שבשעת המלחמה המלך מבזבז את כל האוצרות עד שרואים בגלוי בעיני בשר את האוצר שלמעלה, את אור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכל זה נמשך למטה מעשרה טפחים, עד שיהיה עוד פעם עיקר שכינה בתחתונים, על ידי מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות.

במאמר "באתי לגני" ה'תש"כ מסביר הרבי, שצבאות הוי׳, לא רק שממשיכים את הוי׳ בעולמות בריאה יצירה עשיה, אלא עוד יותר מזה, הם עושים מהעולם שיהי׳ בדרגה של עולם האצילות.

במאמר "באתי לגני, ה'תשי"ט מסביר הרבי, שהעבודה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הוא ע״י עצי שטים עומדים לשון עמודים שנצבים בארץ, שהיסוד הוא בעפר קשה וחזק דוקא, שזהו ההתחלה ואח״כ נמשכים למעלה עד שראשם מחובר בתקרה עד גבוה גבוה. ועל ידי זה ממשיכים את השכינה שתהיה בקרוב ממש על ידי משיח צדקנו.

במאמר באתי לגני תשח"י ב' מבאר הרבי שעבודת האדם, עבודת התשובה, צריכה להיות בג׳ הקוין, תורה עבודה וגמ״ח, ועל ידי זה מהפכים את הקשר ושקר של העולם לקרש דקדושה, ומן הקרש של עצי שטים עומדים נבנה המשכן, שמהפך השטות דלעומת זה לשטות דקדושה, שהיא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, ועל ידי זה בונים את המשכן, דירה לה' יתברך בתחתונים.

במאמר "באתי לגני" לשנת ה'תשי"ז מסביר הרבי מליובאוויטש, כי לעתיד יהי' כבוד הוי' בגילוי ובאופן אשר וראו כל בשר, שגם בהמות וחיות יראו את כבוד הוי', והגילוי דפי הוי' (דוקא) דיבר, וזה יהי' בעגלא דידן במהרה בימינו ממש.

במאמר "באתי לגני" לשנת ה'תשט"ז מסביר הרבי שתכלית התהוות הסטרא אחרא על ידי השתלשלות וצמצומים ונפילות היא לעשות מזה משכן לה' יתברך, על ידי העבודה דאתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא סטרא אחרא. שעל ידי זה מקיימים ומשלימים תכלית הכוונה דבריאת העולם, שיהי׳ ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל כמו שהי׳ קודם החטא ועוד יותר, שיהי׳ עיקר שכינה בתחתונים.

במאמר "באתי לגני" ה'תשט"ו מסביר הרבי שאדם צריך לפעול בעצמו שיהפוך את תוקף הלעומת זה לקדושה, שהתוקף שהי' אצלו בלעומת זה, בתוקף זה עצמו ישתמש בקדושה, בלמוד התורה ובזמני התפלה ובסור מרע ועשה טוב ובקיום המצות בהידור, שמהשטות דלעומת זה יעשה שטות דקדושה.

רעיון חשוב במאמר "באתי לגני" זה הוא שכדי להסיר את הרוח שטות דלעומת זה, הוא ע"י שטות דקדושה דוקא, דאף שבכלל צריך ללכת בדרך האמצעית, זהו דוקא כאשר כל ימיו הלך והולך בדרך הישרה, אבל כאשר נטה מדרך זו להקצה דלעומת זה צריך לנטות לקצה השני דוקא. והוא על דרך המבואר בענין בעל תשובה, דלהיותו בעל תשובה צריך סיג מיוחד.

אחד הרעיונות החשובים במאמר באתי לגני לשנת ה'תשי"ד הוא שהעבודה דשטות דקדושה אינה רק ליחידי סגולה דוקא או בזמנים מיוחדים דוקא, שהרי אמרו שאין אדם עובר עבירה, איזה עבירה שתהיה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובמילא מובן שאצל כל אחד צריך להיות העבודה דשטות דקדושה.

באתי לגני אחותי כלה היא הפתיחה של מאמרי "באתי לגני" שנאמרו על ידי הרבי ביו"ד שבט, כהמשך וביאור למאמר "באתי לגני" של הרבי הריי"צ בשנת ה'תש"י.

בדבר מלכות לפרשת עקב מסביר הרבי שליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה.

בדבר מלכות לפרשת ואתחנן מסביר הרבי את הכפילות של "נחמו נחמו", ואומר שפירושו, "נחמה בכפלים", "על בית ראשון ועל בית שני".

בשנים שבהם חל י"ז תמוז ביום השבת מודגש בעיקר ה"טוב" שבי"ז תמוז ובג' השבועות, שלא נרגש החורבן והגלות אלא ההכנה לגאולה, מצד הדגשת ענין הגאולה ביום השבת.

מעלת המרגלים ש"כולם אנשים ראשי אלפי ישראל המה", נבחרים מעם, ש"היו במדרגה גבוה מאד ולא רצו להשפיל את עצמם למצוות מעשיות".

פעם בחג שבועות הסבו זקנים וסיפרו סיפורים על הבעל-שם-טוב, אמר להם אדמו"ר הזקן, שהבעל-שם-טוב עדיין בגן עדן העליון… לאחר זמן אמר להם בניגון – 'ברוך הבא', והבינו שהבעל-שם-טוב הגיע!…

"הדברים הנפלאים על מתן תורה שיצאו מפה קדשו של הרבי, העמידה של העם השומעים ומאזינים ברוב קשב, מתאמצים שלא להחסיר אף מילה ומשתדלים לקלוט כל עניין, כל אחד לפום שיעורא דיליה – כל אלה נתנו למעמד הקדוש אופי מיוחד במינו, שאין דומה לו…" מעיד אחד החסידים שנכח במעמדים אלה.

התוכן ד"בהעלותך את הנרות" – "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" – הוא, שעבודת היהודי צריכה להיות באופן שהוא מדליק ומאיר את עצמו וחלקו בעולם וכל העולם ב"נר מצוה ותורה אור"

בטבע בני אדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש"אני נבראתי לשמש את קוני" ), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית.

שנת ה'תנש"א – "תנשא" בה"א הידיעה, "תנשא מלכותו" ד"דוד עבדי נשיא להם לעולם", דוד מלכא משיחא, הי' תהא שנת אראנו נפלאות – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובאופן ש"בהווייתה תהא", בכל התוקף והנצחיות, גאולה שאין אחרי' גלות. ובכל זה נעשה התוקף ד"חזקה" ע"י הוצאת שלשה ספרי תורה והקריאה בשלשת הספרים וההפטורה על שלשתם בענינים הקשורים עם הגאולה.

בדבר מלכות לפרשת בהר בחוקותי מסביר הרבי שההחלטה להוסיף באחדותם של ישראל כהכנה לקבלת התורה תמהר ותזרז את ביטול הגלות שסיבתו היפך אהבת ישראל. ותיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

בדבר מלכות לפרשת אמור מסביר הרבי שבעבודה דהפיכת הגלות לגאולה ישנם שלשה ענינים: גילוי אלקות בתוך ובערך לעולם. גילוי אלקות שלמעלה מעולם שיש לו איזה ערך ויחס לעולם. וגילוי אלקות שלמעלה לגמרי מעולם.

מובן גודל העילוי (והחסד) דהעבודה דעשיית דירה בתחתונים, שבעבור זה כדאי להוריד את הנשמה למטה, לא בשביל הנשמה עצמה ("כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל"), אלא כדי לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, בכדי לעשות דירה בתחתונים.

בקשר ליום הולדת הרבנית חי' מושקא נ"ע, שבו, בשנת תשמ"ח, יצא הרבי מלך המשיח שליט"א ב"מבצע יום הולדת" "להרוצים בכך – לזכותה ולעילוי נשמתה" (התוועדויות תשמ"ח ח"ג ע' 160)

בפסח תש"א, המצב היה קשה ביותר, שכן המלחמה כבר הייתה בעיצומה, והרבי והרבנית נדדו ממקום למקום. כעבור שנים רבות סיפרה הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה, כי "בחורף תש"א לא הייתה שום אפשרות לשלוח אלינו מצה שמורה".

פתאום פנה אליי הרבי – תוך שר' שלמה מבחין במתרחש – והתעניין אצלי אם מישהו עזר לי בבדיקת הבית. עניתי בחיוב והצבעתי על ר' שלמה שעמד מולי. הרבי הגיב: "ער איז דאך א כהן. דארפסט בא עם בעטן מחילה" ["הוא הרי כהן. צריך לבקש ממנו מחילה"] ונתן לו מצה.

בדבר מלכות לפרשת תזריע מצורע מסביר הרבי שבפרשת "אשה כי תזריע וילדה זכר", "זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו"… רמז ללידת והתגלות משיח צדקנו.

בדבר מלכות לפרשת שמיני כ"ו סיון מסביר הרבי שכשרואים את הנסים שהקב"ה עושה – מעורר זה ביהודי עוד יותר, את ההכרה שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, ושהוא עושה תמיד נסים לבני ישראל.

בדבר מלכות לפרשת שמיני מסביר הרבי שבכללות ישנם שני אופני וסדרי עבודה – עבודה בצמצום ובמדידה והגבלה (דקדושה), ועבודה שלמעלה ממדידה והגבלה. ויש בזה מה שאין בזה

בעמדנו בשנת נפלאות אראנו, ובה גופא – בחודש ניסן, ובתוך השבוע דחג הפסח, זמן חירותנו, ולאור המאורעות והנסים האחרונים – שגלויים לעיני בשר… – ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים – אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות… מעלה מעלה… עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד".

המפקד אמר: "הבוקר הסתובב שוטר סיור ברחובה של עיר. לפתע הבחין בשניאורסאהן עומד על-גבי מכונית חונה, והוא נושא דברים בקול רם. סביבו היו הולכי רגל רבים שנעצרו כדי להקשיב לדבריו של האיש. נוצרה התקהלות בלתי חוקית, דבר שאנו מקפידים עליו מאוד. השוטר החליט אפוא לעצור את מארגן ה'הפגנה הלא-חוקית' שלא תואמה מראש עם המשטרה, ולברר את פשר העניין עד תום…"

הרבי, כדרכו בקודש, מעולם לא הסביר את פשר אותם מאורעות שמימיים שחולל בהתוועדות פורים תשי"ג. מעין "אישור" לכך ניתן רק כעבור ארבעים שנה, כאשר אותו מאמר דא"ח מופלא הודפס והוגה מחדש על ידי הרבי. הרבי גם הגיה את ה'פתח דבר' לקונטרס ובכך אישר את הכתוב בו: "לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, הננו מוציאים לאור את המאמר דיבור המתחיל 'על כן קראו לימים האלה פורים', שאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בהתוועדות פורים תשי"ג, המאמר השני שנאמר בהתוועדות דפורים בשנה ההיא, שאמירתו הייתה קשורה, כנראה, עם המאורעות שאירעו בתקופה ההיא עד למפלתו של סטאלין המושל דמדינה ההיא שהיה צורר ישראל…

מיד ממש, בבואנו מיום עשתי עשר בחודש עשתי עשר דשנת הארבעים ושתים , יוצאים כל בנ"י ("בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" ) מ"מדבר העמים", ועולים לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי – כיון ש"יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'" , ו"נודה לך שיר חדש" , באופן ש"ימלא שחוק פינו" – כמרומז בב' שמותיו של נשיא דורנו, משיח שבדורנו. ובלשון הכתוב בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ-י כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד".

בעמדנו בשבת מברכים חודש שבט, כולל ובמיוחד העשירי בשבט – צריך כאו"א לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשיו, תורתו ועבודתו של בעל ההילולא, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו, ובפרט בהביטול וההתקשרות אל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, "הנשיא הוא הכל", שבכאו"א – מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור… בקיום שליחותו.

כל הענין ד"הבאים מצרימה" הוא לאמיתתו – "גאולת ישראל". וזה שבינתיים ישנה ירידה ה"ז בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל מנת העלי' שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו -) חלק מהעלי' והגאולה עצמה, עד – העלי' דהגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.

דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות והוא הוא דור הראשון של הגאולה – כהודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (ע"ש יוסף הראשון שהודיע והכריז ש"אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה… והכל מוכן לסעודה דלעתיד לבוא, לויתן ושור הבר ויין המשומר.

יש להוסיף מיום ליום כהוראת ימי חנוכה ש"מכאן ואילך מוסיף והולך" בהענינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי. ומהם: חיזוק האמונה התשוקה והצפי' לביאת המשיח, עד כדי כך, שנרגש אצלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי, ימיו חסרים, כדברי יעקב שאפילו מאה ושלושים שנה הם "מעט", כיון שעדיין לא באה הגאולה בפועל.

בדבר מלכות לפרשתנו פרשת השבוע וישב מדגיש הרבי שההכרה וההודאה ונתינת השבח לה' על הניסים שהוא עושה, הרי בנוסף על ענין של הכרת טובה – הרי זה גם נוגע לביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

על ידי נשיא דורנו הופצו המעיינות בכל קצוי תבל – כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי שהודיע והכריז שכבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח. ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שכבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים) אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.

ענינו של חודש כסלו מודגש בהימים טובים שבו – היו"ט שבסיומו וחותמו, ימי חנוכה, והימים טובים דתורת החסידות, י"ט כסלו ויו"ד כסלו, אשר, הנקודה המשותפת שביניהם היא ענין השמן, נס השמן דחנוכה, שרומז על פנימיות התורה, בחי' השמן שבתורה, שנתגלה בתורת החסידות בחודש כסלו, באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", "על פתח ביתו מבחוץ" (כמדובר לקמן).

לעתיד לבוא יראו בפועל ובגלוי את מציאותם האמיתית של ישראל, עצם הנשמה שהיא חד עם עצמותו ומהותו ית', "ישראל וקוב"ה כולא חד", כפי שנמשך וחודר ומתגלה בכל הדרגות דחמשה שמות שנקראו לה, בכל כחות הנפש, תענוג ורצון, שכל ומדות, ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, ובגוף הגשמי, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שניכר בהם בפועל ובגילוי ש"ישראל וקוב"ה כולא חד".

בדבר מלכות זה מוסר לנו הרבי הודעה מרעישה ביותר, וזה לשון קדשו: על פי הודעת כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש!

נִשְׁתַּתֵּק צְבִי שֶׁפֶר, נֶאֱנַח קִמְעָא וְקָם מִן הַכִּסֵּא, וַאֲנִי עֲדַיִן יָשׁוּב. בּוֹ בַּמָּקוֹם הֶחְלַטְתִּי לֹא לְחַפֵּשׂ הַשְׁרָאָה לָרְשִׁימָה לְחַג הַסֻּכּוֹת, כִּי אִם לְהָבִיא לִפְנֵי קוֹרְאַי אֶת דִּבְרֵי יְדִידִי כִּלְשׁוֹנָם וְאַף לְמַלֵּא מִצְוָה וְלַהֲבִיאָם בְּשֵׁם אוֹמְרָם, קַמְתִּי גַּם אֲנִי וּבַדֶּרֶךְ לַמְּכוֹנִית שָׁאַלְתִּי: אַגַּב, הַאִם שָׁמַעְתָּ מֵאָז עַל רַבִּי מֶענְדֵּל? הַיּוֹדֵעַ אַתָּה מָה אִתּוֹ? תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל יְדִידֵי בָּאָה כִּמְהַסֶּסֶת.

בימי הרבי הריי"צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ. כידוע שחמשת המידות שלפני ספירת היסוד (חסד, גבורה, תפארת, נצח, והוד) הם עדיין בתוך עצמו, בפנים, למעלה, ברקיע. ואילו עניינה של ספירת היסוד היא ההשפעה החוצה, למטה, ולכן היא נקראת בשם "כל" ("כי כל בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא ובארעא"), שהיא מחברת ומאחדת את השמיים עם הארץ.

שיחתו הקדושה בעלת העוצמה של הרבי הריי"צ באמצע מאסרו בג' תמוז תרפ"ז הקורא ליהודים שלא להתפעל מרדיפות המשטר הסובייטי והמעודד אותם להתחזק ולשמור תורה ומצוות באומץ ובגאווה, ומברך אותם בגשמיות וברוחניות.

בערב יום הגאולה ג' תמוז ה'תשע"ג בוקעת מאליה מעומק לבנו ונפשנו הזעקה והדרישה והתביעה בכל ה"שטורעם": גיוואלד, רבי, עד מתי?! אי אפשר עוד! אנו רוצים (חסרים וזקוקים ל)משיח עכשיו, עכשיו ממש, ולעיני כל בשר ממש.

כמו במשל, ככל שקשורים יותר אל המוח כך קשורים יותר עם הנפש (ואף פעם אין חשש שמא יהיו קשורים למוח "יותר מדאי", ואולי על ידי זה ישכחו כאילו את הנפש) – כך בנמשל, ככל שהקשר עם הרבי הוא חזק יותר ועמוק יותר ופנימי יותר, כך יהי' יותר הקשר עם הקב"ה. וכמובן שאף פעם אין שום חשש שמא יהיו קשורים לרבי "יותר מדאי", ואולי על ידי זה "ישכחו" כאילו ח"ו את הקב"ה.

"חשתי הרגשה מעורבת", נזכר הרב גורביץ'. "מצד אחד זה גרם לי סיפוק והנאה שגרמנו לרבי נחת רוח ואפילו ציין זאת לשבח, ומצד אחר – הדברים גרמו לי להרגשת התכווצות ואי-נוחות שהובילה ל'ביטול' פנימי". עוד הרב גורביץ' יושב על מקומו, מאזין, ולא יודע את נפשו, והרב טוביה בלוי, אף הוא ממאזיני השידור, קם ממקומו בהתרגשות, ניגש אל גורביץ' ומטביע נשיקה חמה במצחו. כולם הביטו בו מופתעים-משהו. הרב טוביה בלוי נרגש: "מגיע לך 'כל הכבוד' שבגללך הרבי מדבר שיחה כזאת".

התבוננתי בדבריו של הרבי, והבנתי אותם כך: "כל מה שלא טוב" – דהיינו המסמכים שאבדו לאבא – "יעבור", העניין יסתדר. הרבי גם הוסיף: "וה' יעזור במה שאין לך", הבנתי שהכוונה לכך שעדיין לא היו לי ילדים, שש שנים לאחר נישואנו. במשך השנים הלכנו לטובי הרופאים שקבעו כי הכול תקין ואין סיבה טבעית שלא יהיו לנו ילדים. לא כתבנו על כך לרבי, כיון שלא ראינו שיש בעיה רפואית. בעת שקיבלתי מענה כה ברור מהרבי, התמלאתי בביטחון גמור כי דברי הרבי יתקיימו במילואם.

הרבי הריי"ץ שיום הסתלקותו חל בי' שבט, נתן כמה ימים קודם הסתלקותו מאמר: "באתי לגני אחותי כלה" (הכולל עשרים פרקים), ללומדו בעשירי בשבט (שנת ה'שי"ת), לכבוד מה?… לכבוד מי?… לכבוד היאצ"ט של כבוד אמו זקנתו הרבנית מרת רבקה זצ"ל (י' שבט). ולכבוד היאצ"ט של כבוד אמו הרבנית מרת שטרנא שרה זצ"ל (י"ג שבט). ובפועל לכבוד "יום ההילולא" שלו – גמר שלימות עבודתו בחיים חיותו בעלמא דין. ולכבוד יום העליה לנשיאות של הרבי מה"מ שיל"ו.

לפתע נכנס לקרון מפקד יחידות "המאה השחורה", גברתן, נמוך ופניו חמוצות ומאיימות. כשראה את ההתקהלות סביב הרבי, נעמד מולו, ולאחר שהרבי נשא מבטו אליו, 'ירה' לעברו בנחרצות ובשפה קשה: "מדוע הרגתם את 'אותו האיש'?!" הרבי לא גילה כל פחד ולא נראה כי הוא ירא מפניו. תשובתו של הרבי 'נורתה' אף היא בצורה חדה וברורה, ללא שמץ של 'עיגולי פינות': "משום שהוא היה בוגד!"

הרבי נותן עצה והדרכה באגרות קודש לראות תמיד את הטוב. הנקודה היא אשר אופן וסוג חיי האדם, אם הם חיים מלאים שביעת רצון ותוכן, או בקו ההפכי, חס ושלום, תלוי במדה חשובה וגדולה – ברצון האדם. כי האדם יכול למשול בראית עין שכלו, ויש לו הבחירה להסתכל לצד ימין או לצד שמאל.

במאמר "באתי לגני" של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א בי' שבט תיש"א (תשי"א) קובע הרבי את תפקידו, תפקיד הדור השביעי: "והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאיתנו, דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום, הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא". בכך רומז הרבי להיותו המלך המשיח.

ה"תרופה" לכל המחלות של עקבתא דמשיחא, שזהו יסוד ועיקר החסידות, היא לפני הכל ואחרי הכל, האמונה הפשוטה, ללא חכמות וללא התחכמויות. רק זה היסוד הבריא שעליו אפשר וצריך לבנות בנין גדול ואדיר של שכל רגש ותענוג, בניין שיישאר תמיד איתן בגלל היסוד החזק והעמוק ששום דבר לא יזיז אותו ממקומו.

הרבי מליובאוויטש בחר "שנים עשר פסוקים" מן החומש, התלמוד ,המדרש וספר התניא, פסוקים המבטאים רעיונות עיקריים וחשובים ביהדות, ועודד את הילדים לחזור עליהם ולשנן אותם בעל פה כדי שהרושם של תוכנם יישאר במחשבתם, והתורה תלך אתם לכל מקום בו הם נמצאים, וכך ייווצר אצלם קשר עמוק לתורה ולאמונת ישראל ויעזור להם להיות יהודים טובים יותר. הרבי עודד את הילדים ללמד גם ילדים אחרים פסוקים אלה, פסוקים שגם למבוגרים טוב לחזור ולשנן, כי הם מזרזים את הגאולה.

הרבי מליובאווטש זועק שאין פשרות בחינוך, ועל כן, יש לתת חינוך אמיתי עם כל ההידורים והחומרות ובשום אופן לא ללכת בדרך של פשרות ולא בדרך של קולות על מנת להתחשב בעולם וברוח הזמן. כך התלמידים יבינו וירגישו שיש בזה עניין עקרוני ורציני, דבר שיסייע להם לקבל את הוראות המכנכים מתוך יראת כבוד.

על המלך המשיח שיוצא מחוטר ישי אומר הנביא ישעי', שנחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', וישפוט משפט צדק, עד שיוכל להכות ארץ בשבט פיו, ולהמית רשע ברוח שפתיו. ואכן הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מזרע דוד המית ברוח שפתיו כמה רשעים, אחד מהם סטלין. בסיפור שלפניכם תוכלו לראות עד היכן מגיע כוחו של המלך המשיח.

הרבי באגרות קודש מרבה לענות על שאלות עמוקות באמונה בה', הוא מסביר ענייני אלוקות, מהו בורא, מהי שכינה, מהי נשמה; מה הקשר בין אדם לבוראו, מה אדם חייב ויכול להבין ומה מעבר לתפיסת האדם; דברים המבוארים בספרי חסידות. ובאגרת זו הוא עונה לשואל המעוניין להבין מהי שכינה, ומציע לו להמשיך את הלימוד בספרי חסידות.

אגרות קודש של הרבי מליובאוויטש אלפים במספרם נותנות עצות והדרכות לכל אחד ואחד מאתנו בחיי יום יום. באגרת ג'תקעג (כרך יא) מסביר הרבי כמה חשוב לשמור על הקשר בין רוחניות לגשמיות, כמה חשוב להכניס אורות בכלים – "אורות דתוהו בכלים דתיקון", כמה חשוב לשמור על הבריאות, כי היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא. ובעליה הרוחנית יש ללכת בסדר והדרגה ולא בפעם אחת או בקפיצה.

הרבי נטל את השופר, אבל זה לא הלך… והרבי המשיך לנסות, אבל דבר לא עוזר… הציבור כולו היה במתח רב. חשב היהודי: כנראה, הכל בגללי. אני חושב כל הזמן רק על עצמי ומקטרג על ישראל… אם כן, אני מוותר!…

בדבר מלכות לאחרון של פסח מסביר הרבי שבהדגשת השייכות דספירת העומר לחג הפסח… מרומז התוכן והחידוש שבספירת העומר – שעבודת האדם (ספה"ע) היא (לא רק בענינים השייכים לגדרי האדם והעולם, אלא גם) בהמשכת וגילוי הענינים שלמעלה מגדרי האדם והעולם.

מצות ספירת העומר היא הכנה והכשרה לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", כמ"ש החינוך "משרשי המצוה . . לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה וגו'.

כשם שהבטה של רבי על חסיד פועלת, כך הבטה של חסיד על פניו הקדושות של הרבי פועלת, והבטה פנימית פועלת על עצם הנפש. וכמו בבית המקדש שבאים לשם לראות ולהיראות, דבר הנותן את כל הכוחות בעבודת ה' במשך כל השנה. על דרך זה, ראיית פני הרבי שכולו רוחניות מסייעת להפוך מגשמיות רוחניות. מסייעת להתגבר על היצר הרע בכלל, ועל מחשבות זרות, נדודי שינה ופחדים בפרט, נותנת חיות ופועלת הולדה.

אצל הרבי שלום בית קודם לכל. בית יהודי הוא בית ה', בית מקדש. הרוגצ'ובי אמר, שבחיי נישואין יש להתחתן כל רגע מחדש, ולחשוב על שלום בית כל הזמן. מצות הנישואין נערכת פעם אחת, אך יש לקיימה לאורך כל החיים, וכל רגע מחדש. האשה היא עקרת הבית, יסוד הבית, ובה ועל ידה תלוי שלום הבית. כשאשה עושה תפקידה כראוי היא משרה אוירה טובה בבית. שמחה גוררת שמחה וחיוך גורר חיוך והכל על מקומו בא בשלום.

רבותינו נשיאינו כמו חכמינו ז"ל הפליגו במעלת נשי ישראל וזכותן, והדגישו את תפקידן הגדול של נשי ישראל. ואם יש למישהו ספק אם נשים חייבות בלימוד תורה ובפעילויות לחיזוק עם ישראל בתורה ומצוות, הרי שרבותינו נשיאינו ובפרט הרבי נשיא הדור השביעי מלך המשיח מורה נבוכי הדור הרבה לעודד נשים בלימודן ובפעילותן. ולדוגמה הבאנו מכתב של הרבי שהתפרסם באגרות קודש כרך ו עמ' רכה.

כאשר אור אלוקי עומד להתגלות בעולם, אור שאינו כלל וכלל לפי ערכו של העולם, והעולם במצב של עתה אינו "כלי" אליו חייבים כביכול לעבור לפני ההתגלות המלאה תקופה של העלם וסילוק, "דורמיטא" וחושך. זאת כדי לעורר את כח המסירות-נפש שביהודי, שילך קדימה ולא יתפעל כלל וכלל מכל ההעלמות וההסתרים, ועל-ידי-זה יגלה את הטוב האמיתי הגנוז בפנימיותם. ובזה יביא את הגאולה ואת ההתגלות של האור האלוקי הנפלא.