באותו לילה ממש הגיעה לצפת ונקלעה, בעצת עוברים ושבים, למכון "אסנט" לקבלה וחסידות. בדיוק באותו יום נערכה שם הדפסה חגיגית של ספר התניא שליוה אותה בתרמיל בכל המסע המסוכן ושמר עליה מפני המכשף, מפני אותו האיש, מפני הסמים ומפני טירוף הדעת. כעת הודפס ברוב פאר והדר, כאילו לכבודה, לכבוד בת המלך האבודה שחזרה לעצמה.

ביום-כיפור עבר חוויה מרעידת נפש. הוא הרגיש בעת התפילות את הקדוש-ברוך-הוא בעצמותיו. אי-אפשר לתאר זאת. כאשר התוודה, עשה זאת ברעדה, כאשר אמר "אשמנו", הרגיש את ה"אשמנו" של כל ימי חייו, ואחריו את ה"בגדנו" של כל חייו וכך הלאה. המילים האירו לו באור עצום, נפשו התגלתה לו והוא חש ברגשי תשובה נעלים הבוקעים ממעמקיה. הכל האיר מבפנים. אז חש בבירור שה' סובב מלמעלה את כל דרכיו עד כה, רק כדי שיגיע לנקודת ההכרה הזאת.

תהתה מיכל: מצד אחד האדם מגיע להישגים עצומים, לפיתוח טכנולוגיות משוכללות, להמצאות נפלאות, לירח, ומאידך הוא נתון בכזאת שפלות מוסרית, מתבזה על-ידי יצריו האפלים. למה אנחנו חיים כאן? כמעט קראה בקול, למה אנחנו חיים? כך נהגה באותה תקופה לצאת לרחוב הסואן ולשוב לדירת הגג, והשאלות שבקירבהּ הלכו והתעצמו.

ראשו של כחלון נשמט על כתפי הרב ונשמעה מפיו התייפחות יבשה. "אני יודע שיש א-להים, רבי, ועכשיו אני קרוב אליו ולא יכול לברוח… אני רוצה לעלות אליו עם המצוה הזאת… אני מפחד לעלות למעלה בלי כלום…" כך השיב יעקב כחלון נשמתו לבוראו ביום חופתו בטהרה. אכן, יש מי שקונה עולמו בשעה אחת…

היו אלו ימי אלול. הרב יוסי דיבר על ראש-השנה המתקרב ועל כך שההחלטות שנקבל כעת ישפיעו על כל השנה הבאה. הוא דיבר על הימצאות בצומת דרכים ועל הרצון להתחיל הכל מחדש. עוד דיבר על הצורך להיות עם ההורים בראש-השנה. אז חשבה לעצמה שהיא רוצה לחגוג עם אמה את ראש-השנה המתקרב, דבר שלא עשו מעולם לפני כן.

ביום ששי לפני השקיעה, הדליקו בבסיס נר חמישי של חנוכה, לפני הדלקת נרות שבת. שי התעקש לראות את הדלקת הנרות ולהסתופף לאורם. נרות החנוכה האירו לו, מעבר לכל ספק, שמישהו משגיח עליו כל העת, שכל חייו מתחברים ליחידת משמעות אחת.

לא נותר אצלו דבר פרט לידיעה, שכאשר יחזור לארץ עליו לבדוק את ענין היהדות. האחות, שאליה כתב, התקרבה כשנתיים לפני כן ליהדות. הוא נזכר שהיא אמרה פעם כי "מי שנעשה לו נס צריך לומר הגומל". כמו כן זכר שיש מושג ביהדות שנקרא "נדר", שאומרים אותו בעת צרה. כעת פנה לראשונה בחייו למי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף: "ריבונו של עולם… אם אתה נמצא פה ושומע אותי, תדע לך שאם תוציא אותי מפה בחיים, אני… הולך לומר הגומל בכותל!…"

לפתע הרגיש כמה הוא קטן ואפסי מול הבורא. כמה הכל יכול להתהפך בן-רגע. מלך העולם המדומיין יכול לאבד הכל ולהפוך לאביון גמור בהרף עין, ובפרט בעניינים המפוקפקים שבהם עסק. כעת הרגיש בבירור שמלך העולם האמיתי נמצא בכל מקום בעולם ומשגיח עליו בכל צעד ושעל, גם כשאינו מודע לכך כלל.

מרוב בהלתו מסר להם את כתובתו המדויקת ואף נתן בידם את מפתח הדירה. השעה היתה שלוש אחר-הצהרים, והוא החל לדמיין כיצד השוטרים נוסעים לדירתו, עולים במדרגות, פותחים את הדלת ונכנסים לתוך הדירה, מחפשים ומחפשים, עד שהם פותחים את הארון, שבו מחכה להם מזוודה מלאה בחמשה-עשר קילו חשיש! וכאשר ימצאוה לא יצא מבית הכלא שנים ארוכות מאד…

כאן הגיעה ההתרגשות לשיאה. רחל הרגישה מחנק בגרונה והדמעות החלו זולגות על לחייה – אדון כל הנשמות… המחזיר נשמות לפגרים מתים… מה שלא העזה לספר במשך שנים, כתוב כאן במפורש! היא המשיכה לקרוא לפי הסדר…

הגיע חג הפסח. אי-אפשר לתאר את הפסח בבית חב"ד בבאנקוק! ממש בית מקדש במזרח-הרחוק, התרוממות רוח והתעלות שאין כמותן בארץ הקודש, פסח אמיתי עם מַצוֹת טעימות ויין חזק, שירים וניגונים המסתלסלים מפיהם של החבר'ה הכי זרוקים בעולם. גיא שתה את כל ארבע הכוסות והוסיף עוד ועוד עד שהתעלף…

ישראל לא הגיב והשיחה ביניהם הסתיימה בהחלטה לשמור על קשר להבא. לאחר שהניח את השפופרת נותר ישראל מהורהר והביט על כלובו של תוכידוס שמשום מה שתק לאורך השיחה. מירב שאלה: "מי דיבר איתך? למה התלהבת כל-כך?" וישראל ענה לה תשובה מפתיעה: "את יודעת מה?! נראה לי שהוא בעליו של תוכידוס…"