כאשר עליתי למשאית, אמי החזיקה אותי ואמרה: “אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: ‘מקווה'”.

טהרת המשפחה שייך לכל בית בישראל. לאחרונה גם נשים שעדיין אינן שומרות תורה ומצוות קלטו כמה אושר בחיי נישואין מביאה טהרת המשפחה.

במסגרת לימוד טהרת המשפחה נותן לנו הרב דב טברדוביץ בסוף ספרו “חוסן ישועות” מבחן עצמי לחזרה ושינון. לפניכם שאלות המבחן ובסופו התשובות.

לעניין ימי הפרישה חובת האשה לדעת אם יש לה וסת קבוע או וסת שאינו קבוע. אמנם לרוב הנשים בימינו אין וסת קבוע, בכל זאת יש לבדוק את העניין, כי על פי זה היא אשה קובעת את ימי הפרישה.

וסת הגוף משמעו, שיש הרגשה גופנית בזמן סמוך לקבלת הוסת או עם הוסת, ואם חזרה לה עוד פעם הרגשה זו חוששת שמא תראה וסת ואסורה לשמש עד סוף העונה שבה פסקו הרגשות הגוף וכן צריכה לבדוק עצמה.

יש וסתות שאין חוששין להם בפעם אחת או שתיים כשאר וסת שאינו קבוע אלא רק אם נקבעו שלש פעמים חוששין להם והם וסת הדילוג ווסת הסירוג.

לדעת שוע״ר הפלגה היא מסוף ראייתה [כלומר, מהפסק טהרה לתחילת ראייתה]. ומנהג העולם למנות מתחילת ראייה לתחילת ראייה [ויש שכתבו שראוי גם לחשוש לדעת שוע״ר. וראה במסגרת השולחן על קיצור שו״ע].

עונה בינונית היא יום השלושים לתחילת ראייתה. אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום השלושים.

אשה שהחל וסתה [או שראתה דם בבדיקה] ביום מסוים בחודש, לדוגמא: י׳ ניסן – צריכה לחשוש לאותו יום בחודש הבא, שהוא י׳ באייר.

יש זמנים או מצבים שבהם יש חשש סביר שמגיע המחזור החודשי שאז יש להיזהר מכל מגע גופני של חיבה. להלן הגדרת זמני החשש.

גם אם האשה עדיין טהורה אבל הגיע זמן שיש חשש שמא תקבל אז וסת – צריכים הם להיזהר מכל מגע גופני שיש בו חיבה. לשם כך נקבעו בהלכה כמה סוגים של ימי פרישה.

אשה שהיא טהורה, כשמגיע הזמן שסביר שתראה בו דם וסת, צריך בעלה לפרוש ממנה מחשש שיצא ממנה דם תוך כדי הקירוב אליה, ואמנם מן הדין אסור רק תשמיש כיוון שיש סבירות שהדימום יקרה תוך כדי התשמיש, משום שדרכו למהר את הוסת.

למעשה, היום מטמאים כל דם שתראה יולדת גם אם הוא בימי טוהר – מצד המנהג שנהגו שלא לחלק בין דם לדם, כדי שלא יקילו בדם טמא [ויש דיעות שזה כלול במנהג בנות ישראל לשבת שבעה ימים נקיים על טיפת דם ולדעתם גם דם טוהר כלול במנהג הזה]. על כן אין יכולה היולדת לטבול עד שתספור שבעה נקיים, דהיינו, ביולדת זכר המינימום הוא חמישה ימים שעליה להמתין מתחילת טומאתה ועוד שבעה נקיים אחר הלידה ותטבול. יולדת נקבה לא תטבול לפני שעברו שבועיים מהלידה.

מדין תורה דם בתולים [שלרוב שותת בביאה ראשונה] אינו מטמא, כיון שאינו מהרחם, אלא דינו כדין דם פצע חיצוני. אבל חז״ל טימאו דם בתולים [באשה בוגרת שמצוי אצלה וסת], מחשש שאולי התערב בתוך דם הבתולים דם מהרחם.

כל כלה לפני חופתה צריכה ספירת שבעה נקיים וטבילה, וזאת מכמה טעמים: א) משום שהייתה טמאה נדה בגלל הווסתות שהיו לה; ב) נקבע בהלכה, שסמוך לחתונה מקבלת כל כלה דימום [קל] בגלל חימוד – תשוקה לנישואין.

במסכת נדה (יא, ב) נאמר, שאשת כהן ששימשה עם בעלה ורוצה לאכול תרומה בטהרה, עליה לבדוק את גופה כדי לברר שלא נטמאה ע״י התשמיש, כיון שלעיתים התשמיש מביא דם. ומכיון שהוציאוה מחזקת טהרתה והצריכוה בדיקה לאחר תשמיש, ע״כ אמרו שגם קודם תשמיש תבדוק עצמה היטב, לוודא שאמנם היא טהורה ולא נסמוך על חזקת טהרתה. איך זה נוגע לנו?

היחוד של בני הזוג הוא דבר גדול, הן מבחינת הקשר הגשמי הבא לידי ביטוי אז בצורה החזקה ביותר, והן מבחינה רוחנית, שגם למעלה נחשב יחוד זה לדבר גדול (כדברי אדמוה״ז בתורה אור על מגילת אסתר ובכ״מ). לכן הוא דורש יתר קדושה וצניעות.

גמר טהרת האשה הוא ע”י הטבילה במקווה כשרה כדין. הטבילה היא מצווה: א) כדי להיטהר לבעלה. ב) לכמה פוסקים יש מצווה על האשה מצד עצמה לטבול בהקדם האפשרי, אלא שנהגו שלא תטבול אם אין בעלה בעיר [מחשש סכנה]. אבל כשבעלה בעיר והיא טובלת, הרי יש לה גם את המצווה של טבילה בזמנה – כלומר, להיטהר בהקדם האפשרי.

אשה העומדת לטבול טבילת מצוה צריכה להכין את עצמה קודם הטבילה כדי שלא יהיה שום דבר החוצץ בינה לבין המים. ועל כן עליה לרחוץ גופה ולחפוף שערותיה היטב קודם הטבילה. ולהלן דיני חציצה.

אשה העומדת לטבול טבילת מצוה צריכה להכין את עצמה קודם הטבילה כדי שלא יהיה שום דבר החוצץ בינה לבין המים. ועל כן עליה לרחוץ גופה ולחפוף שערותיה היטב קודם הטבילה.

אשה שנטמאה [ע”י אחת מהסיבות המפורטות לעיל בפרק א ס”א], עליה להמתין חמישה ימים מתחילת טומאתה ובסוף היום החמישי עליה לבדוק בדיקת “הפסק טהרה” ואח”כ מתחלת לספור שבעה נקיים.

בזמן שהאשה בטומאת נידתה נאסר על בני הזוג להתקרב זה לזו וזו לזה, ואיסורים אלו נחלקים לשני סוגים כלליים שהם כוללים הרבה פרטים כמו שיבואר.

מדין התורה האשה נטמאת רק אם ראתה וסת או דם שהרגישה ביציאתו מגופה, אולם מלבד דם הוסת אסרו חכמים גם “כתמים”. ה״כתמים״ הינם כתמים דמיים שאינם וסת [מחזור] אלא כתמים שמופיעים בזמנים שונים ואין בהם כמות גדולה של דם, כך שאינם מוגדרים כוסת.

היסוד הגדול לשלום ואחדות המשפחה היהודית הוא שמירת הלכות טהרת המשפחה; הן בדרך הטבע, ששמירת דיני הטהרה גורמת לחידוש והתרעננות בקשר הזוגי. והן בדרך סגולית, כדברי הרבי , שפעמים רבות הקירוב בזמן האסור עלול לגרום ריחוק בזמן המותר בקירוב, היינו, בעיות בשלום בית!

הרבי מעורר אותנו לייסד שיעורים על טהרת המשפחה, ומציין שקיומה משפיע על בני הזוג ועל בניהם ועל בני בניהם עד סוף כל הדורות. בזה תלויים חיי הנצח של עם ישראל. ומכיון שזה נושא חשוב כל כך בקיום הבית היהודי צריך להרעיש את העולם על זה.