הוו מתונים בדין

יום שישי ח׳ אב ה׳תשע״ח
כָּל דָּבָר נִתָּן לְפָרֵשׁ בְּאֹפֶן חִיּוּבִי אוֹ בְּאֹפֶן שְׁלִילִי, וּמִצְוָה לְפָרֵשׁ בְּאֹפֶן חִיּוּבִי. תָּמִיד צָרִיךְ לִמְצֹא אֶת הַצְּדָדִים הַיָּפִים וְהַכַּוָּנוֹת הַטּוֹבוֹת. וְלֹא חָלִילָה לְהֶפֶךְ
ברוך נחשון1

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,

וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים,

וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים,

וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים:

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין,

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה,

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה (אבות א, א)

 

מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ דֶּרֶךְ יְהוֹשֻׁעַ הַזְּקֵנִים וְהַנְּבִיאִים, בָּחֲרוּ לְלַמְּדֵנוּ שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים, וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבָּהֶם – הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין.

 

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין – עַל פִּי הַפְּשָׁט, זוֹהִי פְּנִיָּה לַשּׁוֹפְטִים וְלַדַּיָּנִים שֶׁלֹּא יְמַהֲרוּ לַחְרֹץ דִּין, אֶלָּא יְקַיְּמוּ הֲלִיךְ מִשְׁפָּטִי מַקִּיף וּמַעֲמִיק, עַד שֶׁיְּבִינוּהוּ הֵיטֵב כִּי יִתָּכֵן שֶׁיִּתְגַּלּוּ לָהֶם עִנְיָנִים שֶׁלֹּא הָיוּ נִגְלִים בִּתְחִלַּת הַמַּחְשָׁבָה, כְּדֵי לִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט צֶדֶק, וְלֹא תָּבוֹא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם.

אִם כֵּן, מָתוּן, מַשְׁמָע, נוֹהֵג מִתּוֹךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת וְלֹא בַּחִפָּזוֹן. מָתוּן – גַּם לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, וּכְפִי שֶׁמְּפָרֵשׁ רַבִּי פִּינְחָס קְהָתִי מִפִּי מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל לְרַבִּי שְׁמוּאֵל אוזידא (צְפַת, הַמֵּאוֹת הט”ז-הי”ז) אֶת הַפָּסוּק “כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט” (תְּהִלִּים ע”ה, ג’) – אִם אֶקַּח מוֹעֵד וּזְמַן לְעַיֵּן בַּדִּין בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת, אֶשְׁפֹּט וְאָדוּן דִּין אֱמֶת וְיֹשֶׁר”. וְכָךְ גַּם עַל פִּי רַבִּי מְנַחֵם הַמְּאִירִי (חִדּוּשִׁים לְ”אָבוֹת”), שֶׁהַמְּתִינוּת בָּאָה לְשֵׁם שִׁקּוּל דַּעַת רָאוּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַשֵּׁם הַדַּיָּן מֵרִגְשׁוֹת בַּעֲלֵי הַדִּין. עִיּוּן שָׁקוּל שֶׁיּוֹצִיא אֶת הָאֱמֶת לַאֲמִתָּה לָאוֹר.

וּמִכֵּיוָן שֶׁבְּעֶצֶם כָּל אָדָם הוּא שׁוֹפֵט וְדַיָּן כַּאֲשֶׁר הוּא מוֹתֵחַ בִּקֹּרֶת עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁמִּסְּבִיבוֹ, הֲרֵי עַל דֶּרֶךְ הָרֶמֶז יֵשׁ כָּאן פְּנִיָּה לְכָל אָדָם, שֶׁלֹּא יִתְיַמֵּר לָדַעַת אֶת כָּל הָאֱמֶת כֻּלָּהּ מֵרְאִיָּה אוֹ בְּדִיקָה שִׁטְחִית רִאשׁוֹנָה. לָכֵן, אַל יְמַהֵר לְבַקֵּר וְלִשְׁפֹּט אוֹ לַחְרֹץ דִּין לְפִי מַרְאֵה עֵינַיִם אֶלָּא יִנְהַג בִּמְתִינוּת וּבְחָכְמָה! יַפְעִיל שִׁקּוּל דַּעַת, יִבְחַן הֵיטֵב. וּלְאַחַר מַחְשָׁבָה וּבְדִיקָה, יוּכַל לֹא רַק לְהָבִין אֶת הַזּוּלַת, אֶלָּא גַּם לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת.

אַף בְּמִקְרֶה שֶׁעֵדִים לְמַעֲשֶׂה לֹא הָגוּן הַמַּצְרִיךְ “הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ”, וְלִכְאוֹרָה, אֵין מָקוֹם לְוַתֵּר עַל הַדִּין, שֶׁהֲרֵי הָאֱמֶת צְרִיכָה לְהֵאָמֵר. יֵשׁ לְרַסֵּן אוֹתָהּ מְעַט, לְמַתֵּן אוֹתָהּ, לְהַכְנִיס בָּהּ מְעַט עֲנָוָה. קְצָת חֶסֶד, מְעַט סְלִיחָה, עַל מְנַת שֶׁהַזּוּלַת יוּכַל לְהַקְשִׁיב לָהּ. דְּהַיְנוּ, לַעֲשׂוֹת זֹאת בְּצוּרָה מִתְקַבֶּלֶת.

 

סִפּוּר לְדֻגְמָה עַל מִתּוּן בְּדִין

מַעֲשֶׂה נִפְלָא אֵרַע לִפְנֵי עַשְׂרוֹת שָׁנִים בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי יִצְחָק וַיְס זצ”ל, אַב בֵּית דִּין שֶׁל הָעֵדָה הַחֲרֵדִית בִּירוּשָׁלַיִם.

הִגִּיעוּ אֶל הָרַב שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּין, הָאֶחָד טָעַן שֶׁחֲבֵרוֹ חַיָּב לוֹ סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל, וַחֲבֵרוֹ הִכְחִישׁ זֹאת בְּכָל תֹּקֶף.

הָרַב פָּנָה אֶל הַתּוֹבֵעַ וּשְׁאָלוֹ, אִם יֵשׁ לוֹ רְאָיָה לִדְבָרָיו. מִיָּד הוֹצִיא הַתּוֹבֵעַ שְׁטָר, שֶׁעָלָיו כָּתוּב שֶׁהַנִּתְבָּע חַיָּב לַתּוֹבֵעַ סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל תְּמוּרַת הַלְוָאָה שֶׁהִלְוָהוּ, כְּשֶׁחֲתִימַת יָדוֹ שֶׁל הַנִּתְבָּע מְאַשֶּׁרֶת זֹאת. הַגָּאוֹן קָרָא לַנִּתְבָּע וּשְׁאָלוֹ, אִם אָכֵן זוֹהִי חֲתִימַת יָדוֹ, הֵשִׁיב הַנִּתְבָּע בְּחִיּוּב, אוּלָם טָעַן שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא לָוָה מִמֶּנּוּ כֶּסֶף, וְאֵין הוּא חַיָּב לוֹ כְּלוּם, וּלְגַבֵּי הַחֲתִימָה אָמַר, שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר שֶׁחָתַם עַל שְׁטָר כָּזֶה.

לִכְאוֹרָה, עַל פִּי דִּין פָּשׁוּט, הֲרֵי שֶׁהָרַב הָיָה יָכוֹל לְחַיֵּב אֶת הַנִּתְבָּע מִיָּד בְּכָל סְכוּם הַהַלְוָאָה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ שְׁטַר הוֹכָחָה, וְאַף הַלֹּוֶה מוֹדֶה שֶׁזּוֹהִי חֲתִימַת יָדוֹ. אַךְ הַגָּאוֹן חָשׁ שֶׁלַּתּוֹבֵעַ חָזוּת שֶׁל אִישׁ קָשֶׁה, וְאִלּוּ הַנִּתְבָּע נִרְאָה דּוֹבֵר אֱמֶת. לָכֵן מִצַּד אֶחָד, הָיָה קָשֶׁה לָרַב לְזַכּוֹת אֶת הַנִּתְבָּע, אוּלָם גַּם לְחַיְּבוֹ לֹא יָכֹל. לָכֵן בִּקֵּשׁ הָרַב לִדְחוֹת אֶת הַדִּיּוּן לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר. מִתּוֹךְ תִּקְוָה שֶׁהַשֵּׁם יִתֵּן חָכְמָה בְּלִבּוֹ לָדוּן דִּין אֱמֶת.

לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁשְּׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין הִמְתִּינוּ בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה, הִגִּיעַ שָׁלִיחַ מֵאֵת הָרַב, וּבִקֵּשׁ מֵהַנִּתְבָּע לָלֶכֶת מִיָּד לְבֵיתוֹ, וּלְהָבִיא מִשָּׁם אֶת אַחַד מִסְפָּרָיו. תָּמַהּ הַנִּתְבָּע עַל בַּקָּשָׁה מוּזָרָה זוֹ, אוּלָם הִזְדָּרֵז לְבֵיתוֹ לְהָבִיא סֵפֶר מִסִּפְרִיָּתוֹ, וּמְהֵרָה שָׁב לְבֵית הַדִּין, כְּשֶׁאַחַד מִסְּפָרָיו בְּיָדוֹ.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ בַּעֲלֵי הַדִּין לִפְנֵי הַדַּיָּנִים, בִּקֵּשׁ הָרַב מֵהַנִּתְבָּע לִרְאוֹת אֶת הַסֵּפֶר שֶׁבְּיָדוֹ. הַנִּתְבָּע הִגִּישׁ אֶת הַסֵּפֶר לָרַב, וְהֵנָּה רָאָה הָרַב, שֶׁהַנִּתְבָּע נָהַג לַחְתֹּם אֶת שְׁמוֹ בָּעַמּוּד הֶחָלָק הָרִאשׁוֹן שֶׁבִּסְפָרָיו – לֹא בְּרֹאשׁ הַדַּף כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתְמִים רֹב הָעוֹלָם, כִּי אִם בְּסוֹפוֹ. שָׁאַל הָרַב אֶת הַנִּתְבָּע, אִם הִשְׁאִיל אֵי פַּעַם סֵפֶר לַתּוֹבֵעַ? הִרְהֵר הַנִּתְבָּע מְעַט, וּמִיָּד נִזְכַּר, שֶׁאָכֵן לִפְנֵי כְּשָׁנָה הִשְׁאִיל לוֹ אֶת אֶחָד מִסְּפָרָיו, וַעֲדַיִן לֹא קִבֵּל אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה.

מִהֵר הָרַב לְבַקֵּשׁ מִשְּׁלִיחַ בֵּית דִּינוֹ, שֶׁיִּתְלַוֶּה לַתּוֹבֵעַ, וְיָבִיא מִבֵּיתוֹ אֶת הַסֵּפֶר הַשָּׁאוּל. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ הַשְּׁנַיִם עַם הַסֵּפֶר בְּיָדָם, רָאוּ כֻּלָּם, כִּי הַדַּף הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַסֵּפֶר גָּזוּר, בְּדַף זֶה הִשְׁתַּמֵּשׁ הַתּוֹבֵעַ כִּשְׁטָר, עָלָיו כָּתַב אֶת סְכוּם הַכֶּסֶף שֶׁחַיָּב לוֹ הַנִּתְבָּע, כִּבְיָכוֹל.

חָכְמַת הָרַב עָמְדָה לוֹ, כִּי נִזְהַר לִהְיוֹת מָתוּן בַּדִּין, בְּשֶׁל כָּךְ זָכָה לִפְסֹק דִּין אֱמֶת. וּמִמֶּנּוּ עָלֵינוּ לִלְמֹד לִהְיוֹת שְׁקוּלִים בְּמַעֲשֵׂינוּ וּבְדִבּוּרֵינוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא נֶחְטָא.

 

וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת

בְּהֶקְשֵׁר לִמְתִינוּת בַּדִּין, תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מְחַיֶּבֶת לָדוּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ”בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ”. לוּ הָיִינוּ נוֹהֲגִים כָּךְ, הָיִינוּ נִמְנָעִים מִלְּשׁוֹן הָרַע וּרְכִילוּת, וּכְבָר מִזְּמַן הָיִינוּ נִגְאָלִים.

בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (קכז:) נֶאֱמַר: “כָּל הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, מִן הַשָּׁמַיִם גַּם יָדוּנוּ אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת”, וּמוּבָא שָׁם הַמַּעֲשֶׂה כְּדִלְהַלָּן:

 

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁיָּרַד מִגְּלִיל הָעֶלְיוֹן וְנִשְׂכַּר אֵצֶל בַּעַל בַּיִת אֶחָד בַּדָּרוֹם, וְהָיָה אֶצְלוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים (בַּשְּׁאִילְתוֹת בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת מוּבָא שֶׁזֶּה הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּשְׂכַּר אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס).

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בָּא לוֹ לַחְזֹר לְבֵיתוֹ, אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי, בְּבַקָּשָׁה, וְאֵלֵךְ לְבֵיתִי לָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי.

אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת.

אָמַר לוֹ: תֵּן לִי פֵּרוֹת.

אָמַר לוֹ: אֵין לִי.

אָמַר לוֹ: תֵּן לִי קַרְקַע.

אָמַר לוֹ: אֵין לִי.

אָמַר לוֹ: תֵּן לִי בְּהֵמָה.

אָמַר לוֹ: אֵין לִי.

אָמַר לוֹ: תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת.

אָמַר לוֹ: אֵין לִי.

מֶה עָשָׂה זֶה הָאִישׁ?

הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.

 

לְאַחַר הָרֶגֶל לָקַח בַּעַל הַבֵּית שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ, וְעִמּוֹ מַשָּׂא שֶׁל שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים: אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל, אֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים וְהָלַךְ אֵצֶל שְׂכִירוֹ, לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנָתַן לוֹ אֶת שְׂכָרוֹ, אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת:

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: “תֵּן לִי שְׂכָרִי” וְאָמַרְתִּי לְךָ: “אֵין לִי”, בַּמֶּה חֲשָׁדַתְנִי?

אָמַר לוֹ: חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁהִצִּיעוּ לְךָ לִקְנוֹת סְחוֹרָה בְּזוֹל וְקָנִיתָ אוֹתָהּ מֵהֶם.

וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: “תֵּן לִי בְּהֵמָה”, וְאָמַרְתִּי לְךָ: “אֵין לִי בְּהֵמָה”, בַּמֶּה חֲשָׁדַתְנִי?

אָמַר לוֹ: אָמַרְתִּי שֶׁמָּא מֻשְׂכֶּרֶת הִיא בְּיַד אֲחֵרִים.

וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: “תֵּן לִי קַרְקַע”, וְאָמַרְתִּי לְךָ: “אֵין לִי”, בַּמֶּה חֲשָׁדַתְנִי?

אָמַר לוֹ: אָמַרְתִּי שֶׁמָּא מֻחְכֶּרֶת הִיא בִּידֵי אֲחֵרִים (כְּלוֹמַר, שֶׁנָּתַן אוֹתָהּ לַחֲבֵרוֹ בִּתְמוּרָה שֶׁיִּתֵּן לוֹ כָּךְ וְכָךְ כּוּרִים לְשָׁנָה).

וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: “תֵּן לִי פֵּרוֹת”, וְאָמַרְתִּי לְךָ: “אֵין לִי”, בַּמֶּה חֲשָׁדַתְנִי?

אָמַר לוֹ: אָמַרְתִּי שֶׁמָּא אֵינָם מְעֻשָּׂרִים הֵם.

וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: “תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת” וְאָמַרְתִּי לְךָ: “אֵין לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת”,

בַּמֶּה חֲשָׁדַתְנִי?

אָמַר לוֹ: אָמַרְתִּי שֶׁמָּא הִקְדַּשְׁתָּ כָּל נְכָסֶיךָ לַשָּׁמַיִם.

אָמַר: “הָעֲבוֹדָה” (לְשׁוֹן שְׁבוּעָה), בֶּאֱמֶת כָּךְ הָיָה, שֶׁהִקְדַּשְׁתִּי כָּל נְכָסַי לַשָּׁמַיִם בִּגְלַל הוֹרְקְנוּס בְּנִי שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵרַי בַּדָּרוֹם, הִתִּירוּ לִי אֶת הַנֶּדֶר. וְאַתָּה, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתָּ אוֹתִי לְכַף זְכוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוּן אוֹתְךָ לְכַף זְכוּת.

 

זֶהוּ סִפּוּר מַדְהִים עַל יְהוּדִי שֶׁנָּהַג בְּאֹפֶן מְעֻלֶּה. עַל אַף שֶׁלֹּא הֵבִין אֶת הִתְנַהֲגוּת בַּעַל הַבַּיִת, וְלִכְאוֹרָה, הָיוּ לוֹ סִבּוֹת לִכְעֹס עָלָיו, עַל שֶׁלֹּא שִׁלֵּם לוֹ שְׂכָרוֹ, וּבְכָל זֹאת, דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו.

מִמַּעֲשֶׂה זֶה רוֹאִים, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים אָדָם מִתְנַהֵג כְּפִי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִנְהֹג. רַק לֹא תָּמִיד הִתְנַהֲגוּתוֹ מוּבֶנֶת. וּמִכָּאן נִתָּן לִלְמֹד, עַד הֵיכָן יֵשׁ לְאָדָם לַהֲפֹךְ בִּזְכוּת חֲבֵרוֹ. אַף כַּאֲשֶׁר זֶה לִכְאוֹרָה רָחוֹק מִן הַסְּבָרָא וּמִן הַמְּצִיאוּת. וְכָל הַמְּלַמֵּד זְכוּת עַל חֲבֵרוֹ מְלַמְּדִין עָלָיו זְכוּת מִשָּׁמַיִם.

לִמּוּד זְכוּת הוּא עִנְיָן גָּדוֹל בְּיוֹתֵר הַמֵּעִיד עַל עֲנָוָה, פִרְגּוּן וּבְעִקַּר אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּית, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְסִירוּת נֶפֶשׁ. אִם כֵּן, פָּשׁוּט וּבָרוּר שֶׁמִּצְוָה וּמִדַּת חֲסִידוּת לְהַדְגִּישׁ אֶת הַטּוֹב וְהַחִיּוּבִי, וּלְלַמֵּד זְכוּת עַל כָּל אָדָם .

וְלָכֵן אָמַר אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן לִבְנוֹ אַדְמוֹ”ר הָאֶמְצָעִי (פְּנִינֵי הַכֶּתֶר ב’ עמ׳ 12):

“מִלִּמּוּד הַזְּכוּת שֶׁל הַמְּחֻתָּן, הָרַב מבארדיטשוב, בָּנָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְמַעְלָה “הֵיכַל הַזְּכוּת”. כָּל יְהוּדִי הַמְּלַמֵּד זְכוּת עַל נְשָׁמָה יְהוּדִית, הַנִּמְצֵאת בְּאֵיזֶה גּוּף שֶׁלֹּא תִּהְיֶה, וְאוֹמֵר פֶּרֶק תְּהִלִּים כַּיָּאוּת – נִכְנַס הוּא לְ”הֵיכַל הַזְּכוּת”, וְנוֹשָׁעִים הַשְּׁנַיִם גַּם יַחַד, כָּל אֶחָד בַּמִצְטָרֵךְ לוֹ”.

 

מָה עִם אָדָם שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה?

גַּם אִם נַנִּיחַ שֶׁאָדָם בֶּאֱמֶת לֹא הִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, עָלֵינוּ לְהִתְרַגֵּל לְנַסּוֹת וּלְהָבִין מָה גּוֹרֵם לָאָדָם לְהִתְנַהֵג כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת. וְכִמְעַט בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּתְבּוֹנֵן לָעֹמֶק נִמְצָא שֶׁגַּם אָנוּ בְּאוֹתוֹ הַמַּצָּב הָיִינוּ מִתְנַהֲגִים בְּדִיּוּק בְּאוֹתָהּ צוּרָה, וְאוּלַי אֲפִלּוּ גָּרוּעַ יוֹתֵר.

עָלֵינוּ לִבְחֹן וְלִבְדֹּק מִתּוֹךְ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, מָה מַפְרִיעַ לְאָדָם וְגוֹרֵם לוֹ לְהִתְנַהֵג בְּגַסּוּת. אוּלַי קָשֶׁה לוֹ בַּבַּיִת, אוּלַי הוּא לֹא מַצְלִיחַ לְהִתְאַקְלֵם בַּחֶבְרָה, אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִתְיַחֲסוּ אֵלָיו כָּרָאוּי, וְהוּא מִתְנַהֵג עִם אֲחֵרִים כְּשֵׁם שֶׁהִתְנַהֲגוּ אִתּוֹ, כִּי אֵינוֹ מַכִּיר דֶּרֶךְ אַחֶרֶת. שֶׁהֲרֵי אֵין אָדָם רַע, יֵשׁ אָדָם שֶׁרַע לוֹ. וְהָעִקָּר, חָשׁוּב לְנַסּוֹת לְהָבִין אוֹתוֹ וְלַעֲזֹר לוֹ לְשַׁנּוֹת מַעֲשָׂיו אוֹ דְּרָכָיו. וּבָטוּחַ שֶׁיַּחַס טוֹב מוֹלִיד יַחַס טוֹב, וְאַהֲבָה גּוֹרֶרֶת אַהֲבָה.

וְעוֹד שֶׁיֵּשׁ לִרְאוֹת אֶת הָאָדָם בִּכְלָלוּתוֹ, אוּלַי עָלָיו לְשַׁפֵּר הִתְנַהֲגוּת מְסֻיֶּמֶת. אֲבָל יֵשׁ בּוֹ גַּם תְּכוּנוֹת טוֹבוֹת וְאוּלַי מְעֻלּוֹת, שֶׁעָלֵינוּ לְחַזֵּק בּוֹ, וְהֵן יַכְרִיעוּ אֶת הָרַע שֶׁרוֹאִים בּוֹ וִירַפְּאוּהוּ. כִּי עַל יְדֵי לִמּוּד זְכוּת מְגַלִּים אֶת הַכּוֹחוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לָאָדָם, כְּדֵי לְהִתְגַּבֵּר עַל הַנִּסָּיוֹן, וּמְסַיְּעִים לוֹ לְתַקֵּן אֶת דַּרְכּוֹ.

וַהֲרֵי עַל פִּי הַהֲלָכָה בְּסַנְהֶדְרִין, אֲפִלּוּ רָאוּ עֵדִים שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ, פּוֹתְחִים בִּזְכוּת. וְאִם לֹא הָיוּ פּוֹתְחִים בִּזְכוּת, לֹא הָיָה אוֹתוֹ אָדָם נֶעֱנַשׁ. וְאִם בַּדִּין הָיוּ מְחַפְּשִׂים זְכוּת, קַל וְחֹמֶר בְּמַעֲשֶׂה שֶׁאָדָם רוֹאֶה, שֶׁהֲרֵי הָאָדָם רוֹאֶה רַק לָעֵינַיִם וְהַשֵּׁם יִרְאֶה לַלֵּבָב.

 

הָרַבִּי מְלַמֵּד זְכוּת עַל עַם יִשְׂרָאֵל

בְּשִׂיחַת הָרַבִּי לְפָרָשַׁת כִּי תֵּצֵא, מַסְבִּיר הָרַבִּי שֶׁמִּפִּרְקֵי אָבוֹת “הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין” לְמֵדִים שֶׁאֵין לְבֵית-דִּין לְמַהֵר וְלִפְסֹק, אֶלָּא צְרִיכִים לִהְיוֹת “מְתוּנִים בַּדִּין”, וְעַל-יְדֵי זֶה יִמְצְאוּ לוֹ זְכוּת, וְיַמְתִּיקוּ אֶת הַדִּין. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּהֶמְשֵׁךְ פֶּרֶק א’: “אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ”, וְכַמְּבֹאָר בְּתַנְיָא פֶּרֶק ל’, שֶׁ”מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחְטֹא”, עַל כֵּן, יֵשׁ לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת.

וּמַזְהִיר הָרַבִּי אֶת הַמְּקַטְרְגִים שֶׁדָּנִים לְכַף חוֹבָה וְאוֹמֵר, שֶׁלִּפְנֵי שֶׁנִּגָּשִׁים לָדוּן יְהוּדִי – יֵשׁ לָרֶדֶת לִמְקוֹמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחָמְרִי, וְלִרְאוֹת עַד כַּמָּה הוּא סוֹבֵל מֶשֶׁךְ שִׁבְעִים שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְאָז… לַחְשֹׁב מֶה הָיָה קוֹרֶה אִתּוֹ לוּ עָמַד בִּמְקוֹמוֹ!

 

וּמַזְכִּיר הָרַבִּי אֶת הַסִּפּוּר עִם הַמַּלְאָכִים שִׁמְחַזַּאי וַעֲזָאֵל –

כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַצֵּב. מִיָּד עָמְדוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים שִׁמְחַזַּאי וַעֲזָאֵל וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הֲלֹא אָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ, כְּשֶׁבָּרָאתָ עוֹלָמְךָ: ‘מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ’ (תְּהִלִּים ח, ה)?!”

אָמַר לָהֶם: “וְעוֹלָם מָה יְהֵא עָלָיו?”

אָמְרוּ לוֹ: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הָיִינוּ מִסְתַּפְּקִין בּוֹ”.

אָמַר לָהֶם: “גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, אִם אַתֶּם שְׁרוּיִין בָּאָרֶץ, הָיָה שׁוֹלֵט בָּכֶם יֵצֶר הָרַע, וִהְיִיתֶם קָשִׁים מִבְּנֵי אָדָם.”

אָמְרוּ לוֹ: “תֵּן לָנוּ רְשׁוּת וְנָדוּר עִם הַבְּרִיּוֹת וְתִרְאֶה, אֵיךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁין שִׁמְךָ”.

אָמַר לָהֶם: “רְדוּ וְתָדוּרוּ עִמָּהֶם”.

מִיָּד קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם, שֶׁהָיוּ יָפוֹת, וְלֹא יָכְלוּ לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרָם.

מִיָּד רָאָה שִׁמְחַזַּאי רִיבָה אַחַת, וּשְׁמָהּ אִיסְטְהָר. נָתַן עֵינָיו בָּהּ, אָמַר: “הִשָּׁמְעִי לִי!”

אָמְרָה לוֹ: “אֵינִי שׁוֹמַעַת לְךָ, עַד שֶׁתְּלַמְּדֵנִי שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ, שֶׁאַתָּה עוֹלֶה בּוֹ לָרָקִיעַ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זוֹכְרֵהוּ.”

לָמְדָה אוֹתוֹ שֵׁם, וְהִזְכִּירָה אוֹתוֹ וְעָלְתָה לָרָקִיעַ וְלֹא קִלְקְלָה.

‏אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “הוֹאִיל וּפֵרְשָׁה עַצְמָהּ מִן הָעֲבֵרָה, לְכוּ וְקִבְעוּהָ בֵּין שִׁבְעָה כּוֹכָבִים הַלָּלוּ, כְּדֵי שֶׁתִּזָּכֵר בָּהֶם לְעוֹלָם! וְנִקְבְּעָה בְּכִימָה.

 

לָכֵן, מַסְבִּיר הָרַבִּי, שֶׁאֵין צֹרֶךְ לְנַסּוֹת, מִכֵּיוָן שֶׁכְּבָר הַמַּלְאָכִים הַחֲכָמִים שֶׁבְּדוֹר הַמַּבּוּל קִטְרְגוּ וְהַשֵּׁם הוֹרִידָם לְעוֹלָם, וְהַכֹּל יוֹדְעִים מֶה הָיָה בְּסוֹפָם!… וּמוֹסִיף הָרַבִּי וּמַסְבִּיר, כָּל זֶה הָיָה אָז, קַל וְחֹמֶר, לְאַחֲרֵי שֶׁהָעוֹלָם הָפַךְ לְ”בֵירָא עֲמִיקְתָא”, וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל שֶׁל זְמַן הַגָּלוּת, שׁוֹרִים בּוֹ!

 

וּמַסִּיק הָרַבִּי סָנֵגוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמַטִּיחַ כְּלַפֵּי מַעְלָה:

“וּמִכֵּיוָן שֶׁכֵּן, מַה יֵּשׁ לְבֵית-דִּין שֶׁל מַעְלָה לָבוֹא וְלָדוּן יְהוּדִי?!…

וְכַאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ טוֹעֵן שֶׁצְּרִיכִים בְּכָל זֹאת לִשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַטְּעָנוֹת, אֶת דִּבְרֵי הַקָּטֵגוֹר וְהַסָּנֵגוֹר וְכוּלֵּיהּ – אוֹמְרִים לַקָּטֵגוֹר: אֵין לְךָ שׁוּם זְכוּת תְּבִיעָה, שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיִיתָ בִּמְקוֹמָם, הָיָה מַצָּבְךָ גָּרוּעַ עֲשֶׂרֶת מוֹנִים!

וּמִמֵּילָא, יֵשׁ לְסַיֵּם אֶת הַדִּין תֶּכֶף וּמִיָּד, שֶׁכֵּן בַּד בְּבַד עִם הַהוֹרָאָה דַּ”הֲווּ מְתוּנִים בַּדִּין”, יֵשׁ לְהִזָּהֵר מְעַנְיֵן שֶׁל “עִנּוּי הַדִּין”, כָּךְ שֶׁצְּרִיכִים תֶּכֶף וּמִיָּד לְזַכּוֹת אֶת כָּל אֶחָד-וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

וְזֶהוּ גַּם מַה שֶּׁמְּסַיְּמִים לְאַחֲרֵי אֲמִירַת פִּרְקֵי-אָבוֹת “רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הַרְבֵּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת”, כְּלוֹמַר, מִכֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה וְחָפֵץ בִּזְכוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל לְהַרְבּוֹת זְכוּתָם, הֲרֵי מוּבָן, שֶׁגַּם בֵּית-דִּין שֶׁל מַעְלָה צָרִיךְ לִלְמֹד מֵהַנְהָגָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל.

וּפְשִׁיטָא, שֶׁצְּרִיכִים “לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל” בָּעִנְיָן הֲכִי עִקָּרִי – גְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה עַל-יְדֵי מְשִׁיחַ-צִדְקֵנוּ, וּבְאֹפֶן שֶׁ”לֹא עִכְּבָן כְּהֶרֶף עַיִן”, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ מַמָּשׁ, וּמִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב.

(שִׂיחַת שַׁבַּת פָּרָשַׁת כִּי-תֵּצֵא י”ד אֱלוּל תשמ”ה. הִתְוַעֲדֻיּוֹת תשמ”ה כֶּרֶךְ ה, עמ’ 2904)

 

וּבְשִׂיחָה אַחֶרֶת אוֹמֵר הָרַבִּי:

בְּשָׁעָה שֶׁרוֹאִים אֶת הַמַּצָּב הָרוּחָנִי שֶׁל הַדּוֹר הַזֶּה, עַד כַּמָּה שָׁפֵל הוּא, וְרוֹצִים לְדוּנוֹ – הֲרֵי אִם יְדוּנוּהוּ בְּהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא בִּמְתִינוּת, עֲלוּלִים לְדוּנוֹ, חַס וְחָלִילָה, שֶׁלֹּא לְכַף זְכוּת. אֲבָל כַּאֲשֶׁר יֶשְׁנָהּ הַמְּתִינוּת בַּדִּין, וּמִתְבּוֹנְנִים בַּסִּבּוֹת שֶׁהֵבִיאוּ לָזֶה: הַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הוּא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר וְהַחֹשֶׁךְ הוּא כָּפוּל וּמְכֻפָּל… אֲזַי אֵין דָּנִים מַדּוּעַ אַנְשֵׁי הַדּוֹר אֵינָם טוֹבִים יוֹתֵר; אַדְּרַבָּה, הַמְּעַט טוֹב שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ, מְעוֹרֵר פְּלִיאָה.

(תּוֹרַת-מְנַחֵם, הִתְוַעֲדֻיּוֹת, תשי”ז חֵלֶק שֵׁנִי (יט) עמ’ 365-366)

 

עַל פִּי הָרַבִּי, אֲפִלּוּ אִם בָּרוּר שֶׁנֶּעֶשְׂתָה עַל יְדֵי פְּלוֹנִי עֲבֵרָה, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לוֹמַר שֶׁהָיָה זֶה בְּאֹנֶס אוֹ בְּשׁוֹגֵג, וְעַל כֵּן יֵשׁ לָדוּן גַּם אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת.

הָרַבִּי מַסְבִּיר שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה לֹא טוֹב שֶׁל יְהוּדִי הוּא חִיצוֹנִי, וְאִלּוּ יְהוּדִי בִּפְנִימִיּוּתוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת רַק טוֹב, וּבָזֶה שֶׁדָּנִים אָדָם לְכַף זְכוּת, מִתְבּוֹנְנִים בִּפְנִימִיּוּתוֹ וְגוֹרְמִים לוֹ לִהְיוֹת טוֹב. זֶה נָכוֹן גַּם בְּזוּגִיּוּת, גַּם בְּחִנּוּךְ יְלָדִים וְגַם בִּיחָסִים חֶבְרָתִיִּים בִּכְלָל.

וְעוֹד מַסְבִּיר הָרַבִּי, שֶׁרַבֵּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הִגִּיעַ לִדְרָגוֹת גְּבוֹהוֹת יוֹתֵר מִכָּל הַתַּנָּאִים בִּזְכוּת כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁאָמְרוּ עָלָיו. עַד שֶׁאָמְרוּ: “מָאן פְּנֵי הָאָדוֹן הַשֵּׁם דָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי”.

 

כָּל דָּבָר נִתָּן לְפָרֵשׁ לַחִיּוּב אוֹ לִשְׁלִילָה

כָּל דָּבָר נִתָּן לְפָרֵשׁ בְּאֹפֶן חִיּוּבִי אוֹ בְּאֹפֶן שְׁלִילִי, וּמִצְוָה לְפָרֵשׁ בְּאֹפֶן חִיּוּבִי. תָּמִיד צָרִיךְ לִמְצֹא אֶת הַצְּדָדִים הַיָּפִים וְהַכַּוָּנוֹת הַטּוֹבוֹת. וְלֹא חָלִילָה לְהֶפֶךְ, וְלֹא לִהְיוֹת כְּקֹרַח שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת מַעֲשֵׂי מֹשֶׁה הַטּוֹבִים לִשְׁלִילִיִּים. אוֹ כְּמוֹ הַשְּׁבָטִים שֶׁבִּזּוּ אֶת פִּינְחָס עַל מַעֲשֵׂה קַנָּאוּתוֹ הָאֲצִילִי וְאָמְרוּ: הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל?… וַהֲרֵי פִּינְחָס עָשָׂה מַעֲשֶׂה חֶסֶד אֲמִתִּי, וּפָעַל בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁל מַמָּשׁ, וְכָךְ הִצְלִיחַ לְקַנֵּא אֶת קִנְאַת הַשֵּׁם, וּבִזְכוּת מַעֲשֵׂהוּ נֶעֶצְרָה הַמַּגֵּפָה.

 

יֵשׁ לַעֲמֹל עַל מִדַּת לִמּוּד זְכוּת

כָּל אָדָם צָרִיךְ לַעֲמֹל עַל מְנַת לְהַגִּיעַ לְמַצָּב שֶׁיּוּכַל לְלַמֵּד זְכוּת עַל כָּל אָדָם. אַף מִי שֶׁהָעִנְיָן בְּטִבְעוֹ, וְאַף מִי שֶׁעָמַל עַד שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ טֶבַע שֵׁנִי, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מִי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בְּכָךְ, הֲרֵי שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה תְּמִידִית לִשְׁבֹּר אֶת הַקְּלִפָּה הַמּוֹנַעַת וּמְעַכֶּבֶת לִפְעֹל כָּרָאוּי.

וּכְפִי שֶׁמְּלַמֵּד אוֹתָנוּ הָרַבִּי, עַל פִּי סִפּוּרוֹ שֶׁל הָרַב הִלֵּל פבזנר, שֶׁבִּשְׁנַת תשכ”ט הִפְצִיר בּוֹ הָרַבִּי שֶׁיֵּצֵא לִפְעִילוּת שֶׁל הֲפָצַת הַיַּהֲדוּת. הָרַב הִלֵּל עָנָה לָרַבִּי, שֶׁהוּא מֻפְנָם מִטִּבְעוֹ וְאֵימַת הַצִּבּוּר עָלָיו, לָכֵן, טָעַן, שֶׁאֵינוֹ מַתְאִים לַתַּפְקִיד.

עָנָה לוֹ הָרַבִּי שֶׁגַּם הוּא בְּטִבְעוֹ סָגוּר וּמְכֻנָּס בְּעַצְמוֹ, וְשֶׁלֹּא יַחְשֹׁב שֶׁתּוֹךְ כְּדֵי הָעֲשִׂיָּה וְהָעִסּוּק בַּ׳הֲפָצָה׳ הָפַךְ לִהְיוֹת אֶצְלוֹ טֶבַע שֵׁנִי, אֶלָּא שֶׁבְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ זֶה אֶצְלוֹ עִנְיָן שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ.

רַבִּי, הַמֶּלֶךְ הַפּוֹעֵל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת עִם אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים וְעִם אדמו”רים וְרָאשֵׁי מֶמְשָׁלָה, מֵעִיד שֶׁעֲבוֹדָתוֹ עִם הַצִּבּוּר הִיא בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, כִּי אֵין זֶה מַתְאִים לְטִבְעוֹ.

 

כְּדֵי לִזְכּוֹת לְהַגִּיעַ לִתְכוּנָה שֶׁל לִמּוּד זְכוּת, יֵשׁ לְהִתְמַקֵּד בִּנְקֻדּוֹת אֵלֶּה:

א. אַל תָּדוּן אֶת הָאָדָם עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. שֶׁהֲרֵי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחְטֹא. וְתָדוּן אוֹתוֹ כְּמוֹ שְׁהִיַּת רוֹצֶה שֶׁיָּדוּנוּ אוֹתְךָ לוּ הָיִיתָ בִּמְקוֹמוֹ.

ב. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם – אַף רָשָׁע וְאַף לֹא יְהוּדִי.

ג. לְהָבִין וּלְהִתְבּוֹנֵן שֶׁבְּכָל אָדָם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ. יֵשׁ לְכַבֵּד אֶת הַמְּיֻחָד שֶׁבּוֹ, וְלִלְמֹד מִמֶּנּוּ.

ד. לִסְלֹחַ! לְהַעֲבִיר עַל הַמִּדּוֹת. כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו.

פרסום תגובה חדשה

test email