אהבת ישראל

הקראת כתבה
יום שני ט״ו אייר ה׳תשע״ה
מצוות אהבת ישראל היא מצוה מן התורה, כנאמר: “ואהבת לרעך כמוך’, שהרי כל ישראל הם אחים ממש מצד שרש נשמתם. לכן על כל אחד מישראל לאהוב כל יהודי כגופו.
מאת הרב שלום דב וולפא
כחול ורוד

 

 

1 . אהבת ישראל

אדם מישראל חייב לאהוב כל יהודי כגופו, כמו שנאמר: “ואהבת לרעך כמוך’, שהרי כל ישראל הם אחים ממש מצד שרש נשמתם. האדם חייב לשמור על ממונו וכבודו של חברו כמו על זה של עצמו, ולסייעו בכל הנדרש לו בממונו בגופו ובנפשו. רבי עקיבא אמר על מצוה זו: “זה כלל גדול בתורה”, והלל הזקן אמר: “זהו כל התורה כולה”.

בכל יום לפני תפלת שחרית צריך לומר: “הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך”. על ידי אהבת ישראל שורה ברכת ה’, וכמ’יש “ברכנו אבינו -כולנו כאחד”. אהבת ישראל היא ההכנה לאהבת ה’.

 

2. שנאת ישראל

כל השונא אחד מישראל בליבו עובר באיסור, שנאמר: “לא תשנא את אחיך בלבבך”. אפילו אם חברו חטא והוא הוכיחו ולא שב מחטאו שמצוה לשנוא אותו, הרי יש לשנוא רק את הרע שבו, ולאהבו מצד הטוב שבו, וכן לעורר עליו רחמים שיחזור בתשובה.

 

3. שנאת חינם

לפעמים יהודי שונא את חברו בלי שום סיבה אמיתית, אלא שאינו יכול לסבול את השני, ומביט עליו בעין רעה, אע”פ שלא הרע לו. כביכול עצם מציאותו של השני בעולם מתחרה במציאותו שלו. במצב שכזה, גם הדברים הטובים שהשני עושה נראים לו כרעים.

 

שנאת חינם באה מגסות הרוח, היא המקור לכל המידות הרעות, וכשהיהודי מתקן מידה רעה זו בנפשו יהיה לו קל יותר לתקן את כל מדותיו הרעות.

חז”ל אומרים שבית המקדש חרב בגלל עוון זה של שנאת חינם.

 

4. אהבת חינם

המצוה של אהבת ישראל היא לאהוב כל יהודי מישראל, אפילו יהודי הנמצא בקצווי תבל ומעולם לא ראה אותו. אהבת ישראל אמיתית היא כשאוהבים רשע גמור כמו שאוהבים צדיק גמור. כשם שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, כך יבנה בית המקדש השלישי על ידי אהבת חינם לכל יהודי.

 

5. קנאה

“קשה כשאול קנאה”, הקנאה היא מדה מגונה מאד. אם האדם מקנא במעלה הרוחנית של חברו, מה לו לקנאות, והרי ביכולתו להיות כמוהו. ואם מקנא ברוב עשרו, הרי אין זה על חשבונו, ו’יברכת ה’ היא תעשיר”. ואמרו כי “שנאה הבאה מחמת קנאה, אין לה תקנה”.

 

עם זאת אמרו חז”ל ש’יקנאת סופרים תרבה חכמה”, כי כשהאדם שמח מהמעלות שיש לחברו, ואוהב אותו בגלל מעלותיו, הרי מתוך כך חפץ גם הוא בחכמה ובמעשים הטובים שרואה אצל רעהו, קנאה זו היא מדה טובה ונעלית.

 

בזמן שיבוא המשיח לא יהיו בכל העולם כולו לא קנאה ולא תחרות, כי הטובה הגשמית והרוחנית תהיה מושפעת לכולם.

 

6. רכילות

איזהו רכיל, זה ששומע דברים מאחד על השני, והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, ואפילו אם הדברים הם אמיתיים, אם רק עלולים הם ליצור רושם שלילי על פלוני בלב השומע, הרי זה מחריב את העולם. ועובר בזה על מצות לא תעשה שנאמר: ”לא תלך רכיל בעמך” . מסופר בתנ”ך שבגלל רכילות שדיבר דואג האדומי גרם שנחרבה נוב עיר הכהנים ונהרגו שמונים וחמישה כהנים צדיקים.

 

7. לשון הרע

בתוך הלאו של “לא תלך רכיל” כלול עוון גדול יותר מרכילות, והוא לשון הרע. זאת כשאדם מספר בגנותו של חברו, אפילו אם הדברים אמיתיים.

וכשם שאסור לדבר לשון הרע, כך אסור לשמעו, וכל שכן לקבלו (= להראות שמאמין לסיפורו). חז”ל אומרים שהמספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר, ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת: את האומרו, את המקבלו ואת מי שמדברים עליו.

 

מי שרגיל לדבר לשון הרע בקביעות נקרא: “בעל לשון הרע”.

 

8. מוציא שם רע

כשהדברים הרעים שאדם מספר על חברו אינם נכונים, נקרא זה המספר את דברי השקר בשם “מוציא שם רע”.

 

9. נקימה

מי שגומל לחברו רעה בגלל שחברו עשה לו רעה זו, עובר על איסור “לא תיקום”. כגון: אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך. למחר נצרך חברו לשאול ממנו קרדומו, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני -הרי זה נוקם.

 

10. נטירה

מי ששומר בליבו את הרעה שחברו עשה לו, ומזכיר זאת לחברו כשהלה נזקק לעזרתו, עובר על איסור נטירה. כגון: ראובן שאמר לשמעון השאילני שור זה ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו שור, ואמר לו ראובן הריני משאילך ואיני כמותך שלא השאלתני -הרי זה נוטר.

 

11. הלבנת פנים

“המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא”. לכן יש לכל יהודי להיזהר שלא לבייש יהודי אחר בין קטן ובין גדול, ולא לכנות לו שם גנאי, ולא להזכיר לפניו דבר שהוא מתבייש ממנו, ואפילו כאשר מוכיח את חברו בכדי להחזירו למוטב, עליו לעשות זאת בצניעות ולא באופן שיסמיקו פניו או ילבינו מבושה.

 

12. כעס

הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק מן הכעס ככל שיוכל. ואמרו חז”ל: כל הכועס -כאילו עובד עבודה זרה, וכל מיני גיהנם שולטים בו, ואם חכם הוא -חכמתו מסתלקת ממנו. על הצדיקים נאמר שהם “נעלבים -ואינם עולבים, שומעים חרפתם -ואינם משיבים”.

 

13. ענוה וגאוה

על כל יהודי להיות שפל רוח בפני כל האדם, וכמו שנאמר על משה רבינו שהיה “עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. וכל המתגאה כאילו כפר באמונת ה’, כמו שנאמר: “ורם לבבך -ושכחת את ה’ אלקיך”.

 

14. אמת ושקר

“מדבר שקר תרחק”, האדם צריך להרגיל עצמו לדבר אמת, ולהיות תוכו כברו ולא אחד בפה ואחד בלב. ואפילו מילה אחת של פיתוי וגניבת דעת הבריות אסורה. ואמרו חז”ל שכת שקרנים אינה מקבלת פני השכינה.

 

15. לפני עיוור לא תתן מכשול

אדם שהוא כסומא (עיוור) בענין מסוים, אסור לייעץ לו עצה שאינה הוגנת ולהכשילו בכך. כמו כן אסור לגרום לאדם אחר שיתעורר ברצון לעבור עבירה, או לסייע לו לעשות מעשה עבירה.

 

16. מי שפרע

קללת בית דין למי שאינו עומד בדיבורו (בעסק מסחרי) בתנאים מסוימים. נוסח הקללה: “מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו”.

 

17. צדקה

תמיכה בכסף או במזון הניתנת לעני או למוסד של חסד, תורה, חינוך, וכדומה. מצות צדקה היא אחת מהתכונות המסמלות את עם ישראל. ואמרו חז”ל: “אין ישראל נגאלים אלא בצדקה”.

 

בדורות האחרונים פשט בתפוצות ישראל המנהג הטוב שבכל בית יש קופת צדקה, אשר בני הבית תורמים בה מכספם בכל עת, ובפרט לפני הדלקת נרות שבת. בשנים האחרונות נהוג בחוגים רבים שלכל אחד מבני הבית וגם לבנים והבנות הקטנים יש קופה פרטית שלהם שבה תורמים הם מכספם. את הקופה קובעים במסמר בקיר של אחד החדרים (במטבח ובחדרי הילדים) ואז נהפך כל הבית ל”בית של צדקה’,. ומצוה לפרסם מנהגים אלו לאחינו בני ישראל בכל מקום ומקום. כשהקופה מלאה מעבירים את תוכנה למוסד הצדקה שעבורו תרמו את הכסף.

 

18. מתן בסתר

צדקה הניתנת לעני בצורה נסתרת (באמצעות מתווך “גבאי צדקה” וכדומה) מבלי שהעני יודע מי נתן אותה, וגם הנותן אינו יודע למי היא ניתנת. צורה זו של נתינת צדקה היא אחת הדרגות הנעלות שמנו חז”ל בצדקה. (מאחר שבאופן זה אין המקבל מתבייש וגם אין הנותן מתגאה).

 

19. גמילות חסדים (גמ”ח)

הלואה כספית הניתנת לנצרך ללא ריבית. ואמרו חז”ל: “גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה”, כי המעלה הגדולה ביותר שבצדקה היא לעזור ליהודי, לבל יצטרך לבקש צדקה ממש. גמילות חסדים ניתנת לפעמים גם לעשירים כשהם נזקקים לזה באותו רגע.

 

ההגדרה “גמילות חסדים” כוללת גם עזרה בגופו, ובנשמתו -כלומר: עצה טובה, הדרכה, עידוד נפשי, וכל דבר שיכול לעזור לזולת.

 

20. שוחד

אסור לדיין לקבל כסף או מתנה כל שהיא מאחד הצדדים, אפילו בכדי לזכות את הזכאי. ואם קיבל משהו -אסור לו לדון, ופסק דינו בטל בדין זה.

 

21. נשך וריבית

אסור להלוות או ללוות כסף בריבית, כלומר שהלווה מחזיר יותר ממה שקיבל. ולמה נקראת הריבית בשם “נשך”, מפני שהמלוה נושך ומצער את חברו ואוכל את בשרו על ידי נטילת הריבית ממנו. וכל זה בישראל, אבל הגויים לווים מהם ומלוים להם בריבית שנאמר: “לא תשיך לאחיך”, ונאמר: “לנכרי תשיך”. סוגי ריבית מסויימים, כגון ע”י קניה ומכירה ולא ע”י הלוואה, מותרים מן התורה ואסורים מדרבנן, סוג זה נקרא “אבק ריבית”. גם בהצמדה למדד ישנה בעיית ריבית לפי ההלכה.

 

22. היתר עיסקא

בכדי שלא לנעול דלת בפני לווים, תיקנו חז”ל, שאדם רשאי לקבל מחברו כסף לזמן קצוב ולתת לו ריוח בנוסף להחזרת הקרן, אבל באופן שיתנו ביניהם שאין זו הלוואה אלא עיסקא, כלומר עסק בשותפות, הלווה מתעסק עם כספו של המלוה ומתנים ביניהם שהריוח שיקבל המלווה (המשקיע בעיסקא) יהיה כך וכך, וכל שאר הריוח יהיה ללוה. הפוסקים תיקנו נוסח של היתר עיסקא ובו מבוארים כל הפרטים שבזה. (כיום, הבנקים חתומים על נוסח של היתר עיסקא, וזה מתיר את רוב הפעולות הכספיות שבהם, אם כי מי שלוקח את הכסף שלא לצרכי מסחר, ההיתר דחוק מאד).

 

23. כיבוד הורים

כיבוד אב ואם מצות עשה גדולה, שנאמר “כבד את אביך ואת אימך”, כיבוד ההורים והמורא מהם הוקשו בתורה לכבודו של הקדוש ברוך הוא ויראתו. כיבוד: לדאוג לצרכיהם ולשרתם, לקום מפניהם ולכבדם בכל דרך אפשרית. מורא: לא עומד או יושב במקומם, לא סותר את דבריהם ולא קוראם בשמם הפרטי. על מצוה זו הובטחנו בתורה שהמקיימה מאריך ימים.

 

24. כיבוד רבו ותלמיד חכם

יש לאדם לכבד את רבו ולירא ממנו, וכמו שאמרו חז”ל: מורא רבך -כמורא שמים, וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, ואסור להורות הלכה בפני רבו שלא ברשות רבו, ואסור לקרות לרבו בשמו הפרטי. ולא רק לרבו אלא כל תלמיד חכם יש לכבדו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא. ומצות עשה להדבק בחכמים וכמו שנאמר: “ובו תדבק”, ואמרו חז”ל: “וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא: הידבק בחכמים ותלמידיהם”.

 

25. והדרת פני זקן

איזהו “זקן” -זה שקנה חכמה, ולכן כל תלמיד חכם מצוה לעמוד מפניו ולכבדו כשעובר. וגם מי שאינו תלמיד חכם אבל הוא זקן מגיל 70 שנה ומעלה עומדים מפניו, שנאמר: מפני שיבה תקום. ואפילו זקן גוי יש לכבדו בדיבור, ולהושיט לו יד לסמכו.

 

26. הכנסת אורחים

אברהם אבינו לימד אותנו דרך של חסד, להכניס לביתנו עוברי דרכים, להאכילם להשקותם וללוותם לדרכם. ממנו גם למדנו שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה.

 

27. השבת אבידה

המוצא אבידה שיש בה סימנים, חייב להכריז אודותיה, כדי שהבעלים ידעו לפנות אל המוצא ולקבל את אבידתם לאחר בירור הסימנים. “סימנים מובהקים” הם: המדה, המשקל, המנין, ומקום האבידה.

 

28. הכנסת כלה

מצוה מדברי חכמים לעזור לכלה ולחתן בממון ובכל דבר שהם זקוקים לו, בכדי שיוכלו להיכנס לחופה, וכן מצוה גדולה לשמח את החתן והכלה בשמחתם. ומבטלים תלמוד תורה בכדי ללוות את החתן והכלה לבית חופתם ולשמחם.

 

29. פדיון שבויים

יהודי שנשבה על ידי גויים מצוה לפדותו מהם בכסף ולהצילו מידם, ואין מצוה גדולה כפדיון שבוים. אולם אם הגויים תובעים סכום מוגזם בכדי לשחרר את השבוי -אין להכנע לתביעתם, בכדי שלא יתרגלו לתבוע סכומים מוגזמים. וכדברי חז”ל: ”אין פודין את השבוים יתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם”. אלא אם יש בכך משום סכנת נפשות.

 

30. ביקור חולים

מצוה לבקר אדם חולה, לעודדו ולסייע לו בכל מה שאפשר. יש להשתדל לעשות זאת בצורה שלא יכביד הביקור על החולה, וכן יש להתפלל לרפואתו. וכל המבקר את החולה כאילו נטל ממנו חלק מחוליו.

 

31. חרם דרבינו גרשום

רבינו גרשום מאור הגולה תיקן תקנות חשובות, אשר להן תוקף של “חרם” (= איסור חמור). בין התקנות שתיקן:

א. שלא לקרוא מכתב סגור המיועד לאדם אחר.

ב. שלא לבייש בעלי תשובה במעשיהם בעבר.

ג. שלא ישא גבר שתי נשים.

ד. שלא יגרש גבר את אשתו נגד רצונה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email