מושגים במשפחה היהודית

הקראת כתבה
יום שני ט״ז אייר ה׳תשע״ה
איש ואשה זכו — שכינה שרויה ביניהם. לפניכם מושגים בנושא: המשפחה היהודית.
מאת הרב שלום דב וולפא
את הבניין

 

 

1. קישורי התנאים

כשבחור ובחורה החליטו ביניהם להנשא זה לזה, והם מקבלים על כך את הסכמת הוריהם וברכת רבותיהם, עורכים ההורים ה״מחותנים״ סעודת מצוה בה כותבים את ה”תנאים” שלפיהם החליטו בני הזוג להנשא (כגון: מה יתן כל צד, היכן ומתי תהיה החתונה, וכדומה).

 

טעות נפוצה לקרוא למעמד זה בשם ״אירוסין׳׳ שפירושו הנכון — להלן:

 

2. אירוסין

ה”קידושין״ שמקדש החתן את הכלה בטבעת ואומר לה בפני שני עדים: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״, לפני נתינת הטבעת מברכים ״ברכת אירוסין״. כיום נערכים האירוסין בצמוד לנישואין.

 

3. נישואין

עמידת החתן והכלה תחת החופה הפרוסה מעליהם, כיסוי ראש הכלה ב״הינומא״ ע״י החתן, וכן (למנהג בני אשכנז) כניסתם לחדר מיוחד ״יחוד״ לאחר החופה.

 

בתקופת התלמוד, וכן בקהילות המזרח בעבר, נהגו לתת פסק זמן של מספר חדשים בין האירוסין לנישואין, אולם כיום עושים כולם את הקידושין (האירוסין) מתחת לחופה (הנישואין), בזמן החופה מברכים ״שבע ברכות״.

 

סידור הקידושין חייב להעשות בפיקוח רב מוסמך, ולפי הסדר הנהוג כיום נרשמים בני הזוג שבועות מספר לפני החתונה ברבנות המקומית ומקבלים שם הדרכה לפני נישואיהם.

 

4. כתובה

שטר התחייבות חתום ע״י שני עדים, שמוסר החתן לכלה בעת הנישואין ובו מפרט את חובותיו כלפיה בעת חייהם המשותפים, ואת מה שתקבל האשה מנכסיו במקרה שימות או במקרה שיגרשנה. ישנו סכום מינימלי (200 זוז) שקבעו חז״ל ושתיקנו קהילות שונות, וניתן להוסיף עליו כמובן. כן ניתן לפרט בכתובה את הנכסים שהכניסה האשה, להבטחת החזרתם במקרים האמורים.

 

5. טהרת המשפחה

דינים הכוללים את צורת ההתנהגות שבין האיש לאשתו והם המביאים לכך שהילדים יוולדו מתוך טהרה וקדושה. דינים אלו המפורטים היטב בספרי ההלכה הינם יסוד התא המשפחתי בעם ישראל.

 

6. צניעות

טפח מגולה באשה, או אפילו בילדה (מגיל 3 ומעלה), ממקום בגופה החייב בכיסוי לפי ההלכה — אסור לומר ברכה, תפלה או ללמוד תורה כנגדו. יש להקפיד שהנשים והילדות ילבשו בגדים המכסים את היד עד אחרי המרפק, את הרגל עד לאחר הברך, ושבית הצוואר יהי׳ סגור. כמו כן אסור לאשה ללבוש בגדי גבר, כגון מכנסים, גס אם הם מכסים היטב את הגוף. אשה נשואה חייבת לכסות גס את שערות ראשה.

 

״תנו רבנן, שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי”. ומפרש רש״י: ״ראיתי בתלמוד ירושלמי: כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה — אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב״.

 

המושג ״צניעות״ הוא רחב, וכולל אף צניעות באופן לבישת הבגדים גם לגברים, וכן זהירות בדיבור ובמחשבה שיהיו נקיים מהרהורי תאווה. כמו כן יש להזהר בספרים, עתונים, סרטים והצגות, שלא יהיו בהם שום עניני תאווה ועבירה. ואמרו חז״ל: ״הרהורי עבירה קשים מעבירה״.

 

7. פאה נכרית

אשה נשואה, החייבת לכסות שערות ראשה, יכולה לכסותן ע״י פאה נכרית, כלומר שערות שאינן שלה. המעלה בכיסוי זה שהוא מכסה את כל השיער, ואינו ניתן ל״הזזה״. (יש קהילות בישראל שאסרו חבישת פאה נכרית, והתירו רק כיסוי במטפחת וכדומה).

 

8. גט

שטר הכתוב בידי סופר ובו מגרש האדם את אשתו בבית הדין הרבני, באם החליטו להפרד חס ושלום זה מזו ולנתק לגמרי את קשר הנישואין ביניהם. (קל לערוך קידושין כשרים, אך קשה ומסובך לסדר גט כשר, שיש בו הלכות רבות). ללא קבלת גט כדת וכדין, אסור לאשה להנשא לבעל אחר או לחיות עמו אף אם נפרדה מבעלה, והילדים הנולדים מקשר כזה הינם ״ממזרים״ כלומר: פסולי חיתון.

 

9. עגונה

אשה שבעלה נעלם ואין ידוע היכן הוא. היא איננה אלמנה כי אין עדים שבעלה נפטר, ואיננה גרושה כי לא קבלה גט, ולכן, בינתיים אסורה היא להינשא לאחר. מכאן השם ״עגונה״ מלשון ״עוגן״ התקוע במקום ואינו מאפשר תזוזה.

 

כאשר יש סבירות גבוהה שאכן נפטר האיש, מקילה ההלכה הרבה בקבלת עדויות על כך, והרבה מאמצים הושקעו ע”י גדולי ישראל בכל הדורות (כולל בדורנו זה בנעדרים שבמערכות ישראל) — להתרת העגונות.

 

10. יבום

אם אדם נפטר בלי להשאיר ילדים, חייב אחיו לשאת לאשה את האלמנה כדי להמשיך את נישואי אחיו: ״להקים לאחיו שם בישראל״, או לקיים מצות חליצה, כדלהלן. למעשה, אין כיום יבום אלא חליצה בלבד.

 

11. חליצה

כשהאח אינו רוצה לשאת את אלמנת אחיו (שנפטר ללא ילדים) עולים האלמנה והאח לבית הדין, שם אומר האח לבית הדין שאין הוא רוצה לקיים בה מצות יבום, והיא חולצת את נעלו — זו נעל מיוחדת לחליצה הנמצאת בכל בית דין — יורקת לפניו על הרצפה ואומרת: ״ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו״, ואז מתירים לה בית הדין להנשא למי שתרצה. משמעות המצווה — ניתוק הקשר שבין נשמת האח הנפטר לבין היבמה.

 

12. יום הולדת

בתאריך העברי שבו חל יום ההולדת של כל אחד ואחת מבני ובנות ישראל, גובר מזלם, ולכן יש בהתנהגותם ביום זה להשפיע על כל ימי השנה הבאה. לאחרונה פשט המנהג הטוב להוסיף בנתינת צדקה ביום זה, להוסיף בתפלה ובלימוד התורה, וכן להתבודד ולערוך ׳׳מאזן״ של אופן ההתנהגות בשנה שעברה (חשבון נפש) ולקבל החלטות טובות לשנה הבאה לטובה. כמו כן נהגו לערוך התוועדות של שמחה לחברים וידידים מתוך שבח והודיה לה׳. (ויש המברכים ״שהחיינו״ על פרי חדש).

 

13. שלום זכר

בליל השבת הראשון להולדת בן זכר עורכים בביתו מסיבה שבה אומרים דברי תורה לזכותו. המסיבה נקראת ״שלום זכר״. ע״פ מאמר חז״ל: ״כיון שבא זכר — בא שלום לעולם״. נוהגים לאכול בסעודה זו קטניות עגולות (חומוס — ״ארבעס״ בלע״ז) כמאכל שבבית אבלים, משום שבסעודה זו ״מנחמים״ כביכול את התינוק, אשר בבטן אמו לימדו מלאך את כל התורה, ובצאתו לאויר העולם סטרו המלאך על פיו ושכח את תלמודו.

 

14. זבד הבת

בשבת הראשונה להולדת בת נהוג לערוך ״קידוש״ בבית הכנסת מתוך הודאה לה׳ על חסדו.

 

15. ברית מילה

ביום השמיני ללידת בן זכר יש למול אותו ע״י חיתוך הערלה שבגופו. ברית המילה היא הסימן שנתן ה׳ בגופו של כל יהודי לאות עולם. בשעת ברית המילה מתחילה הנשמה הקדושה להיכנס לגוף והיא מוסיפה להתגלות בו יותר עם החינוך למצוות. אם אין האב יכול למול את בנו בעצמו, עושה הוא את ה”מוהל״ בתור שליח שלו לקיים את המצוה בבנו.

 

אם האב לא מל את בנו מצווין בית הדין למול אותו, ואם לא מלו אותו, מחויב הוא בזה לכשיגדיל.

 

16. סנדק

האדם שמתכבד ע”י ההורים להחזיק את התינוק על ברכיו בזמן ברית המילה. בדרך כלל מכבדים בסנדקאות את הסבא או רב חשוב. מובא בספרים שסנדקאות היא סגולה לעשירות.

 

17. כסא של אליהו

הכסא שעליו יושב הסנדק עם התינוק הנימול. על פי דברי חז״ל מגיע אליהו הנביא לכל ברית מילה.

 

18. פדיון הבן

בן הנולד ראשון לאמו (בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי) והוריו אינם כהנים או לויים, יש לפדותו לאחר שעברו שלושים יום ללידתו (כלומר ביום ה־31). הפדיון הוא על ידי נתינת 5 סלעים (שקל הקדש) של כסף לכהן עבור התינוק. החישוב של 5 סלעים כסף הוא לפחות משקל 96.2 גרם כסף טהור או שוויו בחפצי־ערך, כמפורט בספרי הלכה. מצוה זו ניתנה לזכר הנס של ״מכת בכורות” שהיכה הקב״ה את בכורי מצרים ופסח על בכורי ישראל.

 

19. בר מצוה

בגיל 13 שנה שלמות נכנסת ה״נפש האלקית״ בשלמותה לגופו של כל יהודי. בגיל זה נעשה האדם מחויב בקיום כל המצוות, אחראי באופן ישיר למעשיו ומחויב בעונשין. נהוג לעלות לתורה וכן לערוך סעודת מצוה לציון השמחה על הגיעו של הבן לגיל מצוות. (יש נוהגים, שהבן מתחיל להניח תפילין חדשיים לפני הגיעו למצוות, ועד שמתרגל להניחן כדת וכדין, עושה זאת בלי ברכה).

 

20. ברוך שפטרני

כשעולה חתן בר המצוה לתורה בפעם הראשונה, מברך אביו: ״ברוך שפטרני מעונש הלזה״. כלומר עד עתה לא היה הבן חייב במצוות מצד עצמו כי היה קטן, והאחריות למעשיו היתה על אביו, כי על האב יש מצוה לחנך את בנו הקטן, אבל מעתה מוטלת האחריות על הבן ואביו פטור מעונש, אם כי גם לאחר מכן על האב לחנך ולהדריך את בנו.

 

21. בת מצוה

הבת מגיעה למצוות בגיל 12 שנה שלימות. מגיל זה מחויבת היא במצוות הנוהגות בנשים (כלומר ״מצוות לא תעשה” ו״מצוות עשה שאין הזמן גרמן״ בנוסף למצוות התלויות בזמן שנשים חייבות בהן, כגון שבת, פסח, חנוכה ופורים). גם בהגיע הבת למצוות נוהגים לערוך בחוג המשפחה או בכיתה מסיבה צנועה, בה מקבלת היא החלטות טובות על המשך דרכה בהתנהגות המתאימה לבת ישראל כשרה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email