הכעס אינו משתלם

יום שלישי י׳ אלול ה׳תשע״ח
כַּעַס הוּא בִּטּוּי לְחֻלְשָׁה וְלֹא לְכֹחַ וְעָצְמָה, כְּפִי שֶׁנִּדְמֶה בְּטָעוּת לַכּוֹעֵס. וְלֹא רַק כַּעַס מִלּוּלִי וְקוֹלָנִי אֶלָּא אֲפִלּוּ, וְאוּלַי בִּמְיֻחָד, כַּעַס שָׁקֵט וּפְנִימִי, שֶׁאָסוּר בְּתַכְלִית, כִּי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא פּוֹגֵעַ בַּזּוּלַת הוּא פּוֹגֵעַ בָּאָדָם עַצְמוֹ.
מאת שולמית שמידע
פרשת שלח

מַהוּ כַּעַס?

כַּעַס הוּא סַעֲרַת רְגָשׁוֹת בִּלְתִּי נִשְׁלֶטֶת וּבִלְתִּי הֶגְיוֹנִית הַמְעִידָה עַל כִּסְלוּת, וִיכוֹלָה לְהוֹבִיל לִתְקִיפָה מִלּוּלִית, פִיזִית אוֹ גָּרוּעַ מִכָּךְ. וּכְמוֹ שֶׁאוֹמֵר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בְּחָכְמָתוֹ: “אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ (קֹהֶלֶת ז,ט). וְעוֹד אוֹמֵר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: “טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם – מִגִּבּוֹר. וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ – מִלֹּכֵד עִיר” (מִשְׁלֵי טז,לֵב), וְהוּא מַרְבֶּה לְגַנּוֹת אֶת מִדַּת הַכַּעַס, לְדֻגְמָה: “טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וָכָעַס” (מִשְׁלֵי כא, יט).

גַּם הַמִּשְׁנָה מְדַבֶּרֶת נֶגֶד הַכַּעַס: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: … אַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס (פִּרְקֵי אָבוֹת ב, יב), “וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד” (אָבוֹת פ”ב מ”ה), וְהִיא מְעוֹדֶדֶת אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לִכְעֹס וְהֵם נוֹחִים לִרְצוֹת.

וּמַסְבִּירָה הַגְּמָרָא, שֶׁכַּעַס עָלוּל לִגְרֹם לְמַחֲלוֹת פִיזִיּוֹת קָשׁוֹת. “כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִים בּוֹ” (נְדָרִים כב,א). וְעוֹד אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא: “כָּל הַכּוֹעֵס אֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ… מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִפְּשׁוּת… בַּיָּדוּעַ שֶׁעֲווֹנוֹתָיו מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתָיו” (נְדָרִים כב,ב). וְ”כָּל הַכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ” (פְּסָחִים סוּ,ב). וְ”רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חילפא בַּר אגרא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: הַמְּקָרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ וְהַמַּשְׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ וְהַמְּפַזֵּר מְעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּךְ אָמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד (שַׁבָּת דַּף קה עַמּוּד ב). וְעַל כֵּן אָמַר הֶחָכָם: שְׁלוֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אוֹהֲבָן, מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו (פְּסָחִים קיג,ב).

 

וְכָךְ כְּתַב הָרַמְבַּ”ם עַל מִדַּת הַכַּעַס: וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בַּבֵּינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר, וְהוּא גֹּבַהּ לֵב, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָנָו מְאֹד וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד, וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמָר וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ… וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד, וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאֵם רָצָה לְהָטִיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר, אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (הִלְכוֹת דֵּעוֹת ב,ג).

[וְאָכֵן שׁוּם דָּבָר לֹא נִבְרָא לְחִנָּם. הַכַּעַס נוֹצַר רַק כְּדֵי לִכְעֹס בְּעִנְיְנֵי שְׁמַיָּא, אוּלָם גַּם בְּעִנְיְנֵי שְׁמַיָּא רַק יַעֲמִיד אָדָם עַצְמוֹ כְּכוֹעֵס אוּלָם לֹא יִכְעַס].

 

אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן מְלַמֵּד אוֹתָנוּ, שֶׁבֵּינוֹנִי (וְכָל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה) יָכוֹל לְהַרְהֵר הִרְהוּר רַע, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ בְּרָצוֹן וְהוּא דּוֹחֶה אוֹתוֹ מִיָּד בִּשְׁתֵּי יָדָיו.

וּמַדְגִּישׁ אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן: “וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמֹּחַ אֵיזוֹ טִינָא וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵדָא וְדוֹמֵיהֶן אֵינוֹ מִקַּבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ, וְאַדְּרַבָּה הַמֹּחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַהֶפֶךְ מַמָּשׁ, לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד וְחִבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ לִסְבֹּל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְלֹא לִכְעֹס חַס וְחָלִילָה וְגַם שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא אַדְּרַבָּה לִגְמֹל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, לִלְמֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו (תַּנְיָא פֶּרֶק יב).

וּבְאִגֶּרֶת הַתְּשׁוּבָה, הוּא אוֹמֵר, שֶׁעַל כָּל כַּעַס יֵשׁ לָצוּם 151 (קנא) צוֹמוֹת.

בְּאִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ כ”ה מַסְבִּיר אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן, לָמָּה מַשְׁוִים אֶת הַכַּעַס לַעֲבוֹדָה זָרָה: “הַטַּעַם מוּבָן לְיוֹדְעִי בִּינָה: לְפִי שֶׁבְּעֵת כַּעֲסוֹ נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ הָאֱמוּנָה. כִּי אִלּוּ הָיָה מַאֲמִין שֶׁמֵּאֵת הַשֵּׁם הָיְתָה זֹאת לוֹ, לֹא הָיָה בְּכַעַס כְּלָל! וְאַף שֶׁבֶּן אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל בְּחִירָה, מְקַלְּלוֹ אוֹ מַכֵּהוּ אוֹ מַזִּיק מָמוֹנוֹ וּמִתְחַיֵּב בְּדִינֵי אָדָם וּבְדִינֵי שָׁמַיִם עַל רֹעַ בְּחִירָתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, עַל הַנִּזָּק כְּבָר נִגְזַר מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם”.

 

גַּם הַקַּבָּלָה מִתְיַחֶסֶת בְּחֻמְרָה רַבָּה לָאָדָם הַכּוֹעֵס. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבִּי חַיִּים ויטאל, תַּלְמִיד האריז”ל, בְּשֵׁם רַבּוֹ: “מוֹרִי ז”ל (=האר”י) הָיָה מַקְפִּיד מְאֹד בְּעִנְיַן הַכַּעַס יוֹתֵר מִכֹּל שְׁאַר הָעֲבֵרוֹת, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא כּוֹעֵס בִּשְׁבִיל מִצְוָה… וְאָמַר, שֶׁכָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה פּוֹגֶמֶת רַק אֵבָר אֶחָד שֶׁכְּנֶגְדָּהּ, אֲבָל הַכּוֹעֵס פּוֹגֵם בְּכָל הַנְּשָׁמָה כֻּלָּהּ, וּמַחְלִיף אוֹתָהּ לְגַמְרֵי בַּנֶּפֶשׁ שֶׁמִּצַּד הַקְּלִפָּה… הַכּוֹעֵס, כָּל הַמִּצְווֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁעָשָׂה, הַכֹּל נֶאֱבַד מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה שֶׁעָשְׂתָה כָּל הַמִּצְווֹת וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים נִתְחַלְּפָה בְּנֶפֶשׁ טְמֵאָה… וְגַם כְּשֶׁהָיִיתִי מְלַמֵּד תּוֹרָה אֶת אָחִי נר”ו, וְלֹא הָיָה מֵבִין כִּרְצוֹנִי, וְהָיִיתִי כּוֹעֵס עָלָיו, הִזְהִירַנִי מוֹרִי ז”ל וְהוֹכִיחַ אוֹתִי עַל כָּךְ בִּמְאֹד מְאֹד…”. (שַׁעַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ דַּף ט ע”א. וְכֵן הוּא בְּזֹהַר פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה, קפב,א).

 

הָרַמְבַּ”ן בְּאִגַּרְתּוֹ הַיְּדוּעָה כָּתַב: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (נְדָרִים כב ע”א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קֹהֶלֶת יא,י): “וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ”. וְאֵין “רָעָה” אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי טז ד): “וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה”. וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי כב ד): “עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת הַשֵּׁם”.

 

סוֹד הַכַּעַס

כַּעַס נוֹצָר מֵאַכְזָבָה אוֹ תִּסְכּוּל כְּשֶׁמִּתְנַהֲגִים אֵלֵינוּ בְּשׁוֹנֶה מִצִִפִּיּוֹתֵינוּ הַסְּמוּיוֹת אוֹ הַגְּלוּיוֹת. כָּךְ נוֹצָר מַצָּב שֶׁל פַּעַר בֵּין שְׁנַיִם, כְּשֶׁהַכּוֹעֵס אֵינוֹ לוֹקֵחַ שׁוּם אַחְרָיוּת לְעַצְמוֹ. גַּם כַּעַס עַל הוֹרִים וּמוֹרִים, עַל יְלָדִים וְתַלְמִידִים עַל חֲבֵרִים נוֹבֵעַ מֵאַכְזָבָה שֶׁל הַצִּפִּיּוֹת שֶׁלָּנוּ. מֵהוֹרִים וּמוֹרִים מְצַפִּים לְאַהֲבָה לְלֹא גְּבוּל, לְאַהֲבָה בִּלְתִּי מֻתְנֵית, לַהֲבָנָה מֻשְׁלֶמֶת, וּמִיְּלָדִים וְתַלְמִידִים מְצַפִּים שֶׁיִּתְנַהֲגוּ יָפֶה, וְלִפְעָמִים מְצַפִּים בְּטָעוּת שֶׁיִּתְנַהֲגוּ כְּמוֹ מַלְאָכִים, אֲפִלּוּ שֶׁאָנוּ לֹא הָיִינוּ כָּאֵלֶּה בְּתוֹר יְלָדִים. וּפְעָמִים מְצַפִּים מֵחֲבֵרִים שֶׁיִּהְיוּ נֶאֱמָנִים מֵעַל וּמֵעֵבֶר לִיכָלְתָּם. וְיֵשׁ לָתֵת אֶת הַדַּעַת עַל כָּךְ.

בִּמְיֻחָד יֵשׁ לְהִזָּהֵר מִכַּעַס בְּתוֹךְ הַמִּשְׁפָּחָה; שֶׁהֲרֵי “בֵּיתִי הוּא מִבְצָרִי”, שָׁם אֲנִי מַרְגִּישׁ בָּטוּחַ, וְכַאֲשֶׁר קוֹרֶה מַשֶּׁהוּ לֹא צָפוּי, זֶה עָשׂוּי לְעַרְעֵר אֶת הַבִּטָּחוֹן וְלִגְרֹם לְהִתְפָּרְצוּת שֶׁל כַּעַס. וְיֵשׁ לְהִזָּהֵר מִכָּךְ! זוֹ הַסִּבָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ נְטִיָּה לִכְעֹס עַל בֵּן/בַּת הַזּוּג וְגַם עַל הַיְּלָדִים וּכְמוֹ כֵן, עַל הַהוֹרִים. עַל יֶלֶד הַרְבֵּה יוֹתֵר קַל לִכְעֹס כִּי הוּא קָטָן וְחַלָּשׁ וְלֹא מֵגִיב כְּמוֹ מְבֻגָּר, דַּוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִכְעֹס עַל יֶלֶד, בִּמְיֻחָד שֶׁיִּתָּכֵן מְאֹד שֶׁנִּכְעָס עַל הַיֶּלֶד רַק מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַרְנוּ בַּבֶּטֶן כַּעַס מִמִּישֶׁהוּ אַחֵר וְהֵטַלְנוּ אֶת זֶה עַל יְלָדֵינוּ. וְגַם עַל הַמְּבֻגָּר יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִכְעֹס כִּי כַּעַס עַל מְבֻגַּר יוֹצֵר שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל כְּעָסִים, עַד שֶׁלִּפְעָמִים לֹא נִתָּן לְהַפְסִיק אֶת זֶה בְּקַלּוּת.

אָדָם לֹא נִבְרָא כַּעֲסָן. יִתָּכֵן שֶׁנִּבְרָא עִם מֶזֶג חַם, שֶׁכַּיָּדוּעַ, הַגַּאֲוָה וְהַכַּעַס הֵם מִיְּסוֹד הָאֵשׁ. אוּלָם בָּטוּחַ שֶׁאֶפְשָׁר לָאָדָם לִשְׁלֹט בַּכַּעַס גַּם אִם הוּא בַּעַל מֶזֶג חַם. פְּעָמִים אָנוּ כּוֹעֲסִים עַל אֲנָשִׁים כְּדֵי לְחַנֵּךְ אוֹתָם, כִּבְיָכוֹל. יְלָדִים, בְּנֵי זוּג חֲבֵרִים וְכַדּוֹמֶה. אוּלָם בְּוַדַּאי יֵשׁ שִׁיטוֹת חִנּוּכִיּוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר. אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶת אוֹתָם דְּבָרִים בִּשְׂחוֹק וְחוּשׁ הוּמוֹר, וְזֶה מַמָּשׁ עָדִיף וְהַרְבֵּה יוֹתֵר יָעִיל.

הַכַּעַס הַחִיצוֹנִי, וּבִמְיֻחָד כַּעַס שֶׁאָנוּ נוֹטְרִים בְּתוֹכֵנוּ, הוֹרֵס כָּל חֶלְקָה טוֹבָה וּמַשְׁפִּיעַ לְרָעָה בְּיַחֲסֵי הָאֱנוֹשׁ שֶׁלָּנוּ. אָדָם הַנּוֹטֶה לִכְעֹס יִתָּכֵן שֶׁנּוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ מֵהֶעָבָר הָרָחוֹק כְּעָסִים עִם דְּמֻיּוֹת חֲשׁוּבוֹת בְּחַיָּיו כְּמוֹ הוֹרִים, מוֹרִים וּמְחַנְּכִים, שֶׁאוּלַי הָיוּ כַּעֲסָנִים וְהִוּוּ עֲבוּרוֹ דֻּגְמָה לֹא טוֹבָה. בְּכָל מִקְרֶה חָשׁוּב לָדַעַת שֶׁלִּכְעֹס אוֹ לֹא לִכְעֹס זוֹ הַבְּחִירָה שֶׁלָּנוּ, וְהַבְּחִירָה הִיא חָפְשִׁית! כַּאֲשֶׁר הַתּוֹרָה מְצַוָּה אוֹתָנוּ “לֹא תִּקֹּם וְלֹא תִּטֹּר”, הִיא מִתְכַּוֶּנֶת בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא רַק שֶׁלֹּא נִנְקֹם בְּמִי שֶׁפָּגַע בָּנוּ, אֶלָּא שֶׁגַּם לֹא נִשְׁמֹר אֶת זֶה בְּזִכְרוֹנֵנוּ. “לֹא תִּטֹּר” – זֶה הַמַּפְתֵּחַ לְשָׁלוֹם עִם הַזּוּלַת וְשָׁלוֹם עִם עַצְמֵנוּ. הַמֹּחַ שֶׁלָּנוּ צָרִיךְ לִהְיוֹת מְמֻלָּא רַק בְּזִכְרוֹנוֹת נְעִימִים, וְכָל הַשְּׁאָר יֵשׁ לִזְרֹק לְפַח הָאַשְׁפָּה שֶׁמִּחוּץ לִגְבוּלוֹתֵינוּ, וּמַה טּוֹב – לַיָּם, בְּדוֹמֶה לְהַשְׁלָכַת חֲטָאֵינוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּ”תַּשְׁלִיךְ”. אִם אָנוּ מְבַקְּשִׁים מֵהַשֵּׁם: “אַל תִּזְכֹּר לָנוּ עֲווֹנוֹת רִאשׁוֹנִים”, לָמָּה שֶׁנִּזְכֹּר עֲווֹנוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁחָטְאוּ נֶגְדֵּנוּ וְעוֹד בֶּעָבָר הָרָחוֹק?!…

כַּעַס הוּא בִּטּוּי לְחֻלְשָׁה וְלֹא לְכֹחַ וְעָצְמָה, כְּפִי שֶׁנִּדְמֶה בְּטָעוּת לַכּוֹעֵס. וְלֹא רַק כַּעַס מִלּוּלִי וְקוֹלָנִי אֶלָּא אֲפִלּוּ, וְאוּלַי בִּמְיֻחָד, כַּעַס שָׁקֵט וּפְנִימִי, שֶׁאָסוּר בְּתַכְלִית, כִּי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא פּוֹגֵעַ בַּזּוּלַת הוּא פּוֹגֵעַ בָּאָדָם עַצְמוֹ. וְצָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁכְּלָל לֹא בָּטוּחַ שֶׁהַכּוֹעֵס צוֹדֵק, וְכֻלָּם טוֹעִים, כְּפִי שֶׁחוֹשֵׁב הַכּוֹעֵס בְּעֵת כַּעֲסוֹ וְחַי בְּשֶׁקֶר עַצְמִי.

אִם כֵּן, כַּעֲסָן הוּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל אָדָם פָּגוּעַ, בּוֹדֵד, מֻזְנָח רִגְשִׁית, פּוֹחֵד מִנְּטִישָׁה, פּוֹחֵד מֵחֹסֶר שְׁלִיטָה, סוֹבֵל מִדִּמּוּי עַצְמִי נָמוּךְ וְכוּלֵּיהּ. וּבְכַעֲסוֹ הוּא מִתְגּוֹנֵן מֵחֲרָדָה כָּלְשֶׁהִי, וְרַק נִדְמֶה לוֹ שֶׁהַכַּעַס נוֹתֵן לוֹ תְּחוּשַׁת כֹּח.

כַּעַס בְּטִיבוֹ מֵטִיל אֵימָה עַל הַסְּבִיבָה וּמַרְחִיק אֶת הָאֲנָשִׁים מֵהַכּוֹעֵס. מוּבָן שֶׁזֶּהוּ עֹנֶשׁ לַכּוֹעֵס, כִּי הַכַּעַס הָפַךְ לִהְיוֹת חֵלֶק מִמַּהוּתוֹ, וְאֵין הוּא מַשִּׂיג אֶת מַטְּרָתוֹ, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל לְאַחַר הִתְבּוֹנְנוּת הוּא מִתְחָרֵט. וְאִם לֹא יְטַפֵּל בְּעַצְמוֹ כְּדֵי לְהִתְגַּבֵּר עַל מִדַּת הַכַּעַס, וְיַתְחִיל לִחְיוֹת חַיִּים עֶרְכִּיִּים וְיַצִּיבִים, הֲרֵי שֶׁיִּתְמַכֵּר לַכַּעַס, עַד שֶׁהַכַּעַס יְנַהֵל אוֹתוֹ וְהוּא לֹא יַצְלִיחַ לְנַהֵל אֶת הַכַּעַס.

עָלֵינוּ לִזְכֹּר, שֶׁאֵין לְהִתְיַחֵס לַזּוּלַת כְּאֶל יָרִיב אוֹ אוֹיֵב, אֲפִלּוּ אִם הַצְּרָכִים שֶׁל הַזּוּלַת אֵינָם תּוֹאֲמִים אֶת הַצְּרָכִים שֶׁלָּנוּ. וּבִכְלָל אֵין צֹרֶךְ לְהַרְגִּישׁ שֶׁעָלֵינוּ לְנַצֵּחַ, אֶלָּא דַּוְקָא לָתֵת לַזּוּלַת לְהַרְגִּישׁ שֶׁהוּא הַמְּנַצֵּחַ! וְאִם נִצֵּחַ, וְכִי מָה הִפְסַדְנוּ? שׁוּם דָּבָר, לְהֶפֶךְ, כַּאֲשֶׁר אָנוּ נוֹתְנִים כָּבוֹד לַזּוּלַת, זֶה הַכָּבוֹד שֶׁלָּנוּ. כַּאֲשֶׁר אָנוּ נוֹתְנִים אַהֲבָה וּתְמִיכָה, אָנוּ יְכוֹלִים לִשְׂמֹחַ עִם הַזּוּלַת. וּכְכָל שֶׁנִּתְנַהֵג כָּךְ, חַיֵּינוּ עִם עַצְמֵנוּ וְעִם הַסְּבִיבָה שֶׁלָּנוּ יִהְיוּ בְּרִיאִים יוֹתֵר וּמְאֻשָּׁרִים יוֹתֵר, וְזֶה הַנִּצָּחוֹן שֶׁלָּנוּ.

תגובות

פרסום תגובה חדשה

test email