פרשת דברים – שבת חזון

השבת שלפני תשעה באב היא האחרונה משבתות תלתא דפורענותא, שבה קוראים את פרשת דברים, ומפטירים בפרק הראשון של ישעיה: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים"… השבת כולה נקראת על שם ההפטרה: שַׁבַּת חֲזוֹן. שבת חזון חלה תמיד בתשעת הימים, ולאחריה מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב. (כאשר חל תשעה באב בשבת, נדחה הצום ליום ראשון ואותה שבת היא שבת חזון).

בפרשת דברים מוכיח משה רבינו הרועה הנאמן את עם ישראל, על עוון פעור, חטא המרגלים, מחלוקת קורח, חטא העגל וכו' – "תוכחת מגולה ואהבה מסותרת" על שהלכו במדבר הליכה רצופת מכשולים גשמיים ורוחניים במסירות נפש: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיהו ב, ב)"… "בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם (דברים ח, טו)"… ומשקיבלו תוכחתו ב"ואלה הדברים"… ברכם משה ב"ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם (דברים א, יא)"… עד לברכה הגדולה ב"וזאת הברכה".

הליכת עם ישראל במדבר בצאתם ממצרים לא הסתיימה בהגיעם לארץ, כשגלה ישראל מעל אדמתו, לאחר החורבן, המשיך להתייסר במדבר העמים, וכמו שהקב"ה אומר הוא מייסר את בניו ביסורים של אהבה: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח, ה)". כי רק "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ (משלי ג, יב)".

ובכל זאת, לאחר שעברנו אלפי שנות גלות איומות… הזעקה בוקעת: עד מתי?… "רב לך שבת בעמק הבכא", "קומי צאי מתוך ההפיכה", הרחמן הוא יקים את סוכת דוד הנופלת.

מה מיוחד בשבת חזון?

כאמור, שבת חזון נקראת על שם ההפטרה – "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיהו א א). הפטרה העוסקת במצבו הרוחני הקשה של עם ישראל בזמן בית המקדש הראשון, שהוביל לחורבן בית המקדש.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מצא רמז בשם "שבת חזון"; חזון, משמע, מבט הצופה פני עתיד. ומסביר, שבשבת זו מראים לכל יהודי במחזה את בית המקדש השלישי, כדי לשמחו ולעודדו לשפר מעשיו כדי שיזכה לראות את בית המקדש בבניינו.

האמנם?… האם אנו רואים באמת כל "שבת חזון" את בית המקדש?…

כן, מזלנו שהוא ה"חיה" שבנפש רואה!… בדומה למזל השומע את בנות הקול: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים (ירמיהו ג, יד)", ופתאום יש לאדם הרהורי תשובה, ומתגלים בו כוחות נעלמים לחזרה בתשובה בלי שום סיבה גלויה ובלי שום הכנה מוקדמת.

אם כן, בשבת חזון, הנשמה בחושיה העדינים קולטת את המחזה הרוחני של בית המקדש ומשפיעה על האדם למטה, ומעוררת בו תשוקה וצימאון לשוב בתשובה שלימה, כדי לזכות בגאולה האמיתית והשלימה, בבית המקדש השלישי והנצחי!…

במיוחד בימינו, דור אחרון לגלות וראשון לגאולה הציפייה גדולה, שהרי כל הסימנים מעידים כאלף עדים שהגאולה קרובה: מלכויות מתגרות זו בזו, בת קמה באמה, התעלות רוחנית, "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג, כ)", "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר (מלאכי ג, יט)". היכונו! היכונו! השכינה עומדת להתגלות וצריכים להיות ראויים לקבל אותה.

אז, הבה, בשניות האחרונות שלפני הגאולה האמיתית והשלימה, נגביר את אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. נתפלל שה' ישוב לרעייתו, והבנים יחזרו לשולחן אביהם. נתחזק באחדות ובשלום, ש"אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום".

וכשאנו דורשים את צרכינו הפרטיים נזכור, שהצרכים שלנו הם רק בבואה לצורכי הכלל. הצורך בזיווג… הוא הצורך הדחוף בשידוך עם ה'; הצורך בדירה… הוא הצורך הגדול בבית המקדש, בית ה'. נשים לב שכל צער של הפרט הוא צער של הכלל. עלינו להתחנן על הגאולה ולא לוותר. לזעוק "עד מתי?"… ולהכריז "יחי המלך המשיח!"…

נהפוך את העולם לדירה לקב"ה. ויהי רצון שעוד קודם תשעה באב מיד ממש תבוא הגאולה, ונחגוג אותה בשמחה גדולה שלמעלה ממדידה והגבלה בבית המקדש השלישי עם הרבי מלך המשיח בראשנו. ו"מהרה יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה".

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

תשעה באב יום של תיקון וחזרה בתשובה

בתשעה באב נחרבו בתי המקדש, הראשון – על ידי הבבלים, השני – על ידי הרומאים. בתשעה באב קרו גם מאורעות קשים אחרים: נפילת ביתר, גירוש ספרד, גירוש יהודי אנגליה, גירוש יהודי צרפת ועוד.

נשאלת השאלה מה יש ביום זה שגורם לפורענויות, ואיך אפשר לתקן את זה?

לאחר חטא המרגלים שדיברו דיבת הארץ רעה, והפחידו את עם ישראל להיכנס לארץ ישראל, בני ישראל בכו כל הלילה מתוך פחד ויאוש, ועד שאמרו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה (במדבר יד, ד)". היה זה ליל תשעה באב. אז גזר הקדוש ברוך הוא על בני ישראל שלא ייכנסו לארץ ישראל. ולא הסתפק בכך, אלא גזר, שמאחר שבכו בכיית חינם, תהיה זו להם בכייה לדורות כל שנה בתשעה באב.

לכאורה, עונש חמור מדי לבכות כל שנה במשך דורות על עוון של לילה אחד!… אלא שאין זה בדיוק עונש אלא תיקון. תיקון לסיבה של הבכי. בני ישראל בכו כי פחדו מאוד. ובהעדר אמונה ותקווה, הם הרגישו חסרי אונים. לא היה להם ביטחון בהשם ולא בכוחותיהם הרוחניים והפנימיים לעמוד באתגרים. ומי שמפחד כל כך ואינו מאמין בהשם, ולא בכוחות שהוא נותן לנו, אינו יכול להצליח! כי הפחד משתק ואינו מאפשר לפעול ולהתמודד. לכן לא די שאנו מתאבלים בתשעה באב, אלא יש לנו תשעה ימים שנוהגים בהם מנהגי אבלות – אין אוכלים בשר ואין שותים יין, אין מסיבות ושמחות; וכל זה כדי שיהיה לנו זמן להתבוננות על תכלית חיינו ועבודתנו, דוגמת יום כיפור.

תשעה באב – מה מסמל המספר 9?

תשעה באב הוא מועד ובמידה מסויימת הוא דומה ליום כיפור, והיה ראוי לקרוא לו בשם כמו כל המועדים ובכל זאת שמו מספר של תאריך: תשעה באב. מדוע?… המספר 9 מסמל את החיסרון של הכוח העשירי: הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז, לב), שבספירות היא הספירה העשירית: חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות. הספירה העשירית ספירת המלכות מקבלת מכל הספירות בכלל, ומזער אנפין בפרט, ובוראת מהם עולמות תחתונים, שנאמר "מלכותך מלכות כל עולמים". בזמן הגלות נסתלקו ממנה האורות האלקיים ולכן בעולם נהיה צער הגלות. בביאת המשיח תעלה המלכות חזרה ותקבל את האור של פנימיות עתיק, המורה על גילוי של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

לספירת המלכות האחרונה בסדר ההשתלשלות קשר מיוחד לספירת הכתר ראשית ההשתלשלות, כי נעוץ תחילתן בסופן, וגם לספירת החכמה: "אבא (=חכמה) יסד ברתא (=מלכות)" וגם לספירת הבינה. בעוד ספירת הבינה נקראת "אמא עילאה" (בחינת עלמא דאתכסיא -לאה) ספירת המלכות נקראת "אמא תתאה" (בחינת עלמא דאתגליא – רחל).

ספירת המלכות יורדת ממקומה לעולמות התחתונים. והיא מהווה ומחיה את עולמות בריאה יצירה עשייה, שהם העולמות הנפרדים של הברואים. על ידי כך מתאפשר קיום העולם והעבודה בו, עד שבסופו שלדבר תתגלה הכוונה שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, אז תתגלה מעלת ספירת המלכות.

גם בנפש האלוקית שבאדם יש עשרה כוחות שנמשכו מעשר הספירות: חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד ומלכות. גם בנפש האדם ספירת המלכות מקבלת בתוכה את כל האורות של ספירות הנפש, ומורידה אותן לחיות הגוף הגשמי, ולחיות הגשמית של הגוף כשהיא מתלבשת בשלושת לבושי הנפש :מחשבה דיבור ומעשה, המתלבשים בבחינה פנימית בגוף.

ובעבודת השם ענינה קבלת עול מלכות שמים בחינת "יראה תתאה" להיות "סור מרע ועשה טוב".

וכאשר חסרה הספירה העשירית – ספירת המלכות, שיש בה כוח נצחי המגלה את כל כוחות הנפש האחרים – חסר בנו הכוח של עוצמה ושליטה והיכולת להשפיע על אחרים, ובעיקר חסר בנו כוח החיות, ובמקום חיות יש בלבול שחיקה והידרדרות, עד לדיכאון עד שהקשר עם הקדוש ברוך הוא רק בהעלם, ואין מגשימים את המטרה שלשמה ירדה נשמה לעולם. וכמו בני ישראל במצרים שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, כי איבדו את האמונה שהשם משגיח עליהם ושהוא נותן להם כח.

אמונה היא כוח. וכמו שאמר רבי צדוק הכוהן מלובלין, שכשם שאדם מאמין בהשם כך הוא צריך להאמין בעצמו. וכך גם הוא כותב בספרו "צדקת הצדיק", שנפש האדם היא ממקור החיים ותמיד היא קשורה להשם. גם רבי יצחק אלתר, בעל חידושי הרי"מ מייסד תנועת גור, מסביר, שמה שנאמר: וַיַּאֲמִינוּ בְּהַשֵּׁם וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד לא), הכוונה היא שהאמינו בהשם, שהאמין בהם ובכוחותיהם. וראיה לדבר, שבני ישראל עסקו בבניית המשכן וכליו, אף שמעולם לא עסקו באומנות, ולא רק שכל אחד הביא מה ש"נדבה רוחו", אלא אצל כל מי ש"נשאו לבו" התגלו כוחות נעלמים, שמצאו בטבעם דברים שיכולים לעשות; כי כשאדם בא לעשות עבודת השם במסירות נפש ואינו מתייאש מראש, מתגלה שליבו גדול ועצום בחכמה למעלה מטעם ודעת, והוא יכול לפעול פעולות בהצלחה רבה מעל המשוער. זהו הכח של יוסף שמבטיח לאביו: "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ (בראשית מז ל)", זהו הכח של דויד המלך: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם (דברי הימים ב יז ו)". זה הכח של מי שרוצה לעשות את עבודת השם למרות המניעות והעיכובים. דוגמה מובהקת לכך היא אסתר המלכה, שעל פי טעם ודעת היה חשש לחייה כשנפגשה עם אחשוורוש, כשלא נקראה לבוא אליו, ובכל זאת כשראה אותה היתה רצויה לפניו ואף הציע לה עד חצי המלכות.

ואכן, אדם צריך להאמין בכוחות העצומים שהשם נתן לו ולהשתמש בהם כדי לפעול ולבנות ולהתעלות מעלה מעלה, ליצור ולברוא ולעשות להשם דירה בתחתונים. והרי השם ברא את האדם להשלים את הבריאה ככתוב: אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב, ג). והרי כל אדם נברא בצלם אלוקים, ואנו שותפים לקדוש ברוך הוא בבריאה. כך שכל אדם צריך להאמין בעצמו ואף בזולתו. ומי שאינו מאמין הוא ככופר הרואה בעצמו חסר ערך, ומגיע לדיכאון ובוכה, והרי זה בכי לשוא.

זוהי העוצמה של ספירת המלכות שנמצאת בכל אדם במידה זו או אחרת, והיא מעלה את האדם המשתמש בה מעלה מעלה. העיקר הוא, להשתדל להתקדם להתעלות להשתנות ולהתחדש ולגלות את הכוחות הנעלמים האצורים בנו. להתגבר על האמונות השליליות שאינן מכירות במעלותינו ומתישות את כוחותינו, ומונעות מאתנו את ההתקדמות. ואם אין התקדמות יש ירידה. עלינו להיות בני חורין ולהמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו בכל צעד בחיינו, ואז נחוש שאנו אור אין סוף, חלק אלוקה ממש, אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם (תהלים פב, ו)! בבחינת "כל יכולים". ואין זו גאוה כי אנו מאמינים שהשם השוכן בתוכנו, הוא המוביל אותנו. וכשנפמים את זה ונשתמש בזה, יתקיים בנו – וְהָיָה הַשֵּׁם לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הַשֵּׁם אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה י ט).

תשעה באב הוא מועד שייהפך לשמחה

הצער על החורבן הוא נורא, כי מדובר במקום המקודש ביותר כפי שמתברר מחלום יעקב אבינו: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (בראשית כח יז). מכאן שבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל ב), וכמו שכתוב: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ (ישעיהו סו י). והקדוש ברוך הוא שאוהב את בניו צר לו בצרתם ואינו נכנס לירושלים של מעלה עד שיתגלה בירושלים של מטה. כפי שנאמר בגמרא (תענית דף ה): מאי דכתיב בקרבך קדוש ולא אבא בעיר? אמר רבי יוחנן אמר הקדוש ברוך הוא, לא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלים של מטה.

ואכן, עם ישראל מסרב להתנחם על החורבן בדומה ליעקב שמאן להתנחם על יוסף, וכשם שרחל מאנה להתנחם על בניה כי איננו; כי באמת אין מתנחמים על החיים, ובעצם העובדה שממאנים להתנחם מגלים בסופו של דבר את התקווה שהטוב הנעלם יתגלה ושמחים. וכפי שראינו בסופו של דבר יעקב פגש את יוסף, עם ישראל חוזר לארצו, כך אנו סמוכים ובטוחים שבית המקדש ייבנה בקרוב; ואף שעדיין איננו רואים את בית המקדש הפיזי, כאשר אנו מעוררים את המקדש הרוחני שבתוכנו ומתבוננים בו, אנו רואים שהוא חי וקיים. והעיקר, שאיננו מוותרים על האמונה והתקוה לראות את בית המקדש בנוי ומשוכלל לתפארת, שלא בערך לבית המקדש הראשון והשני. וקולו של הקדוש ברוך הוא המרגיע את רחל אמנו – כֹּה אָמַר השם מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם הַשֵּׁם וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב (ירמיהו לא, טו) – מהדהד באוזנינו ומחזק אותנו.

לכן גם בזמן הגלות יש לחיות ולחוש גאולה, וכפי שנלמד מאגדות חז"ל, כדלקמן:

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר א נא)" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח) "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ (ישעיהו ח ב)". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וגו' (מיכה ג יב)" בזכריה כתיב "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם (זכריה ח ד)" עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו (מכות כד א).

תופעה זו מיוחדת לעם ישראל ואין דבר כזה בתולדות העמים, וכמו שאמר נפוליון בהתפעלות, שעם שבוכה כל כך הרבה זמן על עיר בירתו, יחזור אליה. וכשם שיעקב נפגש עם בנו ועם ישראל חוזר לארצו, כך נזכה להתגלות השם בעולם בבית המקדש השלישי ומשיח צדקנו בראשנו מיד ממש

ועוד נזכור שתשעה באב דומה ליום הכיפורים, ו"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". אלא שהטוב הפנימי שבתשעה באב עדיין בהעלם ויתגלה בגאולה האמיתית והשלימה.

תשעה באב הוא יום הולדתו של משיח, שאז מזלו גובר, לכן במנחה של תשעה באב אומרים תפילת "נחם", לכבוד לידת משיח, "מנחם שמו". כשהאב הקב"ה מנחם את עמו על ענייני כללות הגלות: "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". ורחמנות על הקב"ה שהגלה את בניו. על כן שם החודש: "מנחם אב" משמע, שמנחמים את ה"אב" – אבינו שבשמים, על דרך "מנחם ציון ובונה ירושלים"… ומכיוון שמשיח נולד בתשעה באב, יום זה ייהפך ליום שמחה, לכן הוא נקרא "מועד", ואין אומרים בו תחנון.

אמנם "משנכנס אב ממעטים בשמחה" אך לא מבטלים אותה. ולמעלה מזה, ממעטים את העצבות על ידי שמחה. במקום להדגיש את העצב על החורבן מדגישים את הכיסופים לגאולה. מי שנמצא בשמחה למטה ממשיך עליו שמחה מלמעלה. "כגונא תתאה גונא עילאה" (זוהר) – אפילו בתשעה באב חסידים אינם מרשים לעצמם להרגיש תוגה ועצב, ומתפללים: רבונו של עולם, איננו רוצים את ה"חג הזה"… טול אותו מאתנו!… ומחפשים דרכים לשמח עצמם. ובכל יום מתשעת הימים עורכים סיומי מסכת בחיות ובהתלהבות, עם נתינת צדקה ועם סעודת מצוה ובפרסום גדול, כך יוצרים סיבה לשמחה – כך יוצרים "יומא טבא לרבנן" (על פי הוראת הרבי). כך מגבירים את הציפיה לישועה. הציפיה לישועה גוברת ומתחילים לחיות גאולה.

ספר דברים – משנה תורה

ספר דברים הוא החומש החמישי, אותו כתב משה רבינו וכמו שכתוב בגמרא "דמשנה תורה 'משה מפי עצמו אמרן'" (מגילה לא ב). כשאר החומשים, שם הספר מבוסס על המילה המשמעותית הראשונה המופיעה בפרק הראשון, ”אלה הדברים“ (דברים, א', א').

ספר דברים הוא הנאום האחרון של משה לבני ישראל, וכמו שכתוב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים א א). שמו הקדום מתקופת חז"ל הוא "משנה תורה", על פי הפסוק: "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים יז יח)". אחד ההסברים לכינוי "משנה תורה", שהיה שכיח בעיקר בתקופת התנאים והאמוראים היא משום שהוא חוזר על פרטים רבים שתוארו בארבעת הספרים הקודמים בסגנונו המיוחד ובפרשנות שלו. אפילו בעשרת הדברות מונה הכלי יקר עשרה שינויים.

נחמיה מכנה את ספר דברים – ספר תורת משה – וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה.

עיקר ספר דברים הוא נאומו של משה, בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל. אם כן, ספר דברים משה מפי עצמו אמרן.

נשאלת השאלה: איך יתכן שספר שנכתב בידי אדם (מן הארץ) נכלל ב"תורה" שנאמרה מפי הגבורה (מן השמים)? איך יתכן שאדם מדבר והשם שומע?  והרי הגמרא אומרת: כי דבר השם בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר השם בזה (סנהדרין צט א). והרמב"ם אומר: האומר שאין התורה מעם השם אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר, משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה (הלכות תשובה פ"ג הלכה ח').

אולם כפי שמסביר החתם סופר הנבואה של חומש דברים שווה בדרגתה לשאר החומשים – משה רבינו נתן אל לבו לומר כל משנה תורה כמו שהיא כתובה לפנינו בלשון עצמו ולא ציוהו השם, ואז בראש חודש שבט כשעמד לומר דברים המסודרים דיברה שכינה מתוך גרונו כל אותם הדברים כלשונו ממש. ולא שינה הקדוש ברוך הוא מלשונו שסידר לעצמו (חתם סופר מהדורת שטרן ד"ה ויהי בארבעים).

אם כן, משה מפי עצמו אמרן, אלא ששכינה מדברת מגרונו. יש כאן גילוי של מדריגה עצומה שהשיג משה דווקא כאן, שהרי משה הוא שסידר לעצמו את כל הדברים הללו, והסכימה שכינה על ידו הן לתוכן הדברים הן ללשונו כפי שהוא.

ונמצא שבספר דברים דרגה מיוחדת של 'משה מפי עצמו אמרן', ועוד שספר דברים הוא שורש תורה שבעל פה, שעניינה של תורה שבעל פה, שהחכם אומר דברים מדעתו ומסברתו, אולם באמת הם גילוי רוח הקודש שהושפע עליו מאת השם. כמו שכתב הרמב"ן – אף על פי שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים את האמת ברוח הקודש שבקרבם (חידושי הרמב"ן בבא בתרא יב א). ויש בזה בחינה מסויימת שהיא יותר מנבואה, כמו שאמרו שם בגמרא 'וחכם עדיף מנביא'.

משה הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, הגיע לדרגה של ביטול במציאות, כבר לא היה לו רצון משלו. כך שנעשה צינור להעביר לעם רק את דבר השם. הוא הגיע לדרגה ששכינה מדברת מגרונו. כל מילה שלו היא קודש קודשים ונאמרה ברוח הקודש. הוא הגיע להר נבו – שנ' בו, היינו שער החמישים. הוא הגיע לעבודה בכח עצמו. ולכן דוקא כאשר ירד עם הלוחות השניים אותם פסל בעצמו, קרן עור פניו, עד שלא יכלו להביט בפניו, ונאלץ לשים את המסווה על פניו.

כך גם בדורות הבאים אחרי משה, חכמי המשנה והתלמוד, וכל גדולי ישראל האמיתיים כתבו דבריהם ברוח הקודש. שכן, דבר השם התלבש בשכלם ובדרך מחשבתם כאשר התפלפלו, התווכחו והסיקו מסקנות.

ודבר זה מלמדנו עיקרון חשוב מאוד בעבודת השם, שרצון הקדוש ברוך הוא שכל אדם ידבר אותו, שרצון האדם יתאחד עם רצון השם, וכמו שאמר משה: וּמִי יִתֵּן כָּל עַם הַשֵּׁם נְבִיאִים כִּי יִתֵּן הַשֵּׁם אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (במדבר יא כט). השם רוצה שכל אחד מאתנו יהיה משפיע. שכל אחד יהיה חזן, רב ומורה ואפילו נביא. שכל אחד יהפוך מתלמיד לרב וממקבל למשפיע ועד למנהיג, שכל אחד יהיה משה רבינו.

ואמנם הרבי אומר שכל יהודי יכול להיות אדמו"ר, רבי (ראש בני ישראל). והראיה, שבתפילת יום טוב בזמן הוצאת ספר תורה אנו מתפללים: וזכנו שתשרה שכינתך בתוכנו והופע עלינו רוח חכמה ובינה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הַשֵּׁם, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הַשֵּׁם (ישעיהו יא ב).

ואכן רבים מעם ישראל זכו להגיע לדרגות גבוהות ועצומות בעבודת השם, וזכו להשפיע על רבים. מהם שרי עשרות, מהם שרי חמישים מהם שרי מאות ומהם שרי אלפים, שלא לדבר על נשיאי הדורות שהשפיעו על כל בני דורם ואף לדורות. קצרה היריעה מלמנותם.

זוהי הסיבה שעברנו מריכוזיות של בית מקדש לבתי כנסת (בתי מקדש מעט), ועד לשליחים בודדים בכל פינה בעולם ועד לבדידות של כל אדם בדור האחרון, שכל אחד צריך לגלות את כוחותיו הפרטיים ולצמוח מהם גבוה ככל האפשר. עד שנהיה נביאים למעלה ממשה רבינו, ככתוב: וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם (יואל ג א)

אין להתפעל מחושך הגלות

המסקנה מכל זה על פי הרבי: למרות חושך הגלות, והעבודה שהגלות מתגברת והולכת עד ש"המלכות תהפך למינות, חושך שלא היה כמותו מעולם – אין בכל זאת להתרשם מכך, מתוך ידיעה שככל שגדל החושך – הוא בא משום ההתקרבות אל אור הגאולה.

כדי להביא את אור הגאולה לידי גילוי בפועל ל"מקבל" כאן למטה נדרשים מן ה"תלמיד" שני דברים: א) הידיעה שההעלם וההסתלקות אינם אלא בחיצוניות, ואילו בפנימיות הם תכלית הגילוי. ב ההתקשרות והצמאון אל ה"רב", שלמרות שהרב התרחק מבחינה חיצונית – צריך התלמיד להיות שרוי בהתקשרות וצמאון לרב באותה מדה כבשעת ההשפעה, ואף במדה יתרה מזו, כדרך שאדמו"ר הזקן היה אומר בשעת דבקותו: ״מי לי בשמים וגו': "איני חפץ דבר, לא את גן־העדן שלך, ולא את עולם־הבא שלך כו', איני חפץ אלא אותך לבדך"], וע״י צמאון זה באה התגלות האור החדש אל המקבל, בגאולה העתידה, במהרה בימינו. (על פי הרבי משיחת ש"פ מטות מסעי תשט"ז)

יש ללמוד מר' עקיבא שראה את אליעזר חולה ושחק, וראה את השועל יוצא מקודש הקודשים, ושחק, כי הבין את המשמעות הפנימית שביסורים, ובעודם בשיאם, ידע שהם בבחינת חבלי משיח ולידה. בכל עת ובכל מצב ראה רבי עקיבא רק את הטוב שבו, ותמיד צפה קדימה לעתיד הטוב של הגאולה. ובעזרת השם הטוב הפנימי שבתשעה באב יתגלה במהרה.

יש ללמוד גם מהרמב"ם שהיה איש בעל יסורים והוא מסיים את חיבורו הגדול "היד החזקה" ספר הלכות בעניין תכלית הבריאה שהיא הגאולה, והכל הולך אחר החיתום: ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

נזכור שהגלות היא הכנה לגאולה. וגאולה היא לא רק עניין של זמן ומקום אלא מעמד ומצב שאנו מחליטים לחיות בו ונחיה גאולה מתוך אמונה שהגאולה כבר כאן ורק צריך לפקוח את העיניים ולראותה.

ובינתיים ננצל את ימי הגלות לעשות את העבודה שלא נוכל לעשותה בזמן הגאולה. נתקדם בעבודת השם לעשות כמצוות רצון השם מתוך רצון להגיע ליעוד של עצמנו, למטרה שלכבודה ירדה נשמה לעולם.