על דבר מבוקשו נידון המורך לב כו' הגם על חנם ממש. לא מנעתי מלכתוב בזה אשר עם לבבי. ודאי שיש לבקש מה׳ על שמחת הנפש כמאמר שמח נפש עבדך וכן והסר ממנו יגון ואנחה כו'. עם כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו והבחירה ורשות נתונה לו למנוע עצמו ממנו.

וראי׳ ברורה בזה הוא מאשר נצטווינו שלא שלא לערוץ ולפחוד במלחמה כמו שכתוב: אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם (דברים כ, ג) ומנאה הרמב״ם וסמ״ג בפרשת שופטים בתרי״ג מצות, ולכאורה זה פלאי ומה יעשה אם מכל מקום, לבו הומה עליו ומפחד בראותו דמי מלחמה וידוע שכל המצות אינן אלא בדבר שיש לאדם בחירה על זה לעשותו או למנוע מלעשות כמו שכתוב בשמונה פרקים להרמב״ם פ"ב. אך הענין דיש לכל אדם ג׳ לבושי הנפש מחשבה, דיבור, ומעשה והם עיקר בהנהגת האדם ובהם הבחירה ורשות נתונה לחשוב ולדבר ולעשות כרצונו במוחו ואף אם מפחד בלבו יוכל לסלק המחשבה דיבור ומעשה והעיקר שלא לחשוב ולדבר מזה כלל אלא לצד ההיפוך כנ׳׳ל כמו שכתוב בלקוטי אמרים פי״ד ועל זה נצטוינו אל ירך כו' כלומר: לא תחשובו בענין הפחד. וכך פירש הרמב׳׳ם פרק ה' מהלכות מלכים: וכל המבהיל עצמו ומחשב מחשבות כו' עובר בלא תעשה. ומיד שלא יחשוב בזה כלל ממילא יתבטל גם הפחד שבלב ועל כל פנים מיד יהיה הפחד כאלו הוא ישן ואינו נרגש בגוף ובמשך ימים אחדים יתבטל לגמרי עד שלא יפול במוחו כלל אפילו דרך מחשבות זרות, וזהו אל ירך לבבכם.

והטעם לזה שעל ידי סילוק המחשבה יתבטל הפחד הוא לפי שכל המדות קיומן מהדעת שהוא הנקרא: מפתחא דכליל שית והתלבשות הדעת במדות הוא על ידי אמצעות המחשבה ולכן על ידי סילוק המחשבה הרי זה ממילא היסח הדעת מהמדה ואז אין המדה מתעוררת והיה כלא היה. וגדולה מזו אמרו לענין ביאות אסורות שאמרו רבותינו זזכרונם לברכה אין אונס באיש שאפילו כשמדבקין אותו לערוה אמרו דלא שייך בזה אונס שאלמלי לא היה נותן דעתו עליה לא היה מתעורר כו' אף על פי שהוא דבר מיחוש וחייב סקילה על זה (כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהא"ב). וכך מפורש בגמרא שביכולת האדם להתפחד או לא להתפחד (עיין ברכות דף ס עמוד א).

אך עיקר היסח הדעת והמחשבה הוא על ידי שישמור מחשבתו להלבישה בענינים אחרים דהיינו אפילו בענינים דהאי עלמא הנצרכים ומשמחים ובתורת ה׳ המשמחים לב דבר יום ביום בקביעות עתים לתורה ובפרט עם עוד אחד (הן בנגלה כמו באורח חיים הלכות ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה וכהאי גוונא ובפנימיות התורה בכתבים וכהאי גוונא). וגם עוד זאת שלא לדבר בעניני מרה שחורה, חס ושלום, רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות כאלו הוא מלא שמחה בלבו, אף על פי שאין בלבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן. והטעם בזה הוא כי לפי המעשים והפעולות אשר האדם עושה נקבע אחר כך בלבבו וכמו שכתב הרמב״ם.

ועם היות שדבריהם אינם צריכים חיזוק וראיה אך אף על פי כן יש לזה ראיה על פי הקבלה גם כן כמו שכתוב בפרדס (שפ״ו שער הגוונים פ"א) עש"ב. ויש לזה סמך בזהר גם כן.

הכלל העולה שישמור מחשבה דיבור, ומעשה שלו שלא להרהר בעניני דאגה ומורך לב אדרבה לדבר ולעשות כנזכר לעיל ואז יוקבעו כן המדות בנפשו וככה יערה ה׳ רוח ממרום בשמחה ובטוב לבב. וכן שמעתי מאבי אדוני זקני מורי ורבי זכרונו לברכה, שכך היה הרב המגיד נשמתו עדן אומר על פסוק: כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה (יחזקאל א, כו) שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה, כך מראין לו מלמעלה ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה בתפילת ערבית, והמתין לי עד שסיימתי את תפלתי, ואחר כך אמר לי בשם הרב המגיד זכרונו לברכה. והנה ראוי למעלתו ללמוד את עצמו מכל מה שכתבתי, שיש לאדם לסלק הפחד מלבו אף במקום שיש ממה ליפחד כמו שנאמר, וכל שכן בנידון דמעלתו שברוך השם אין לו ממה ליפחד כלל וכלל בין בבריאות הגוף ובין בממונו כו'. בשגם שחוט של חסד משוך עליו בקיץ העבר והרי ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה: כל מי שמטיבין לו לא במהרה כו', אלא שהמה רק פתוי היצר וצריך להשליך זה כמו מחשבה זרה ורעה ממש וכמו שכתוב: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו, לט) כו׳, דלאו דלא תתורו אחרי לבבכם להסיח דעתו ממחשבה רעה בעניין העוונות כמ״ש הרמב״ם (פ"ב מהלכות ע"א ד"ג) וכמו כן ממש יש להרחיק מזה.

אך אם תרצה לקיים מצות הדאגה תן לה מקומה הראוי לה והוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה: אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו כו', וענין דאגה זו והתירוץ עליה ידוע מזֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי (תהלים קיט, נ) כו'.

(אגרות קודש הצמח צדק [לפני תק״צ])