בס"ד. פורים ה'תשכ"א

הנחה בלתי מוגה

כל1 המועדים בטלים חוץ מפורים2, ומבואר הענין בזה3, ששמחת כל המועדים לעתיד תהי' כשרגא בטיהרא4, ושמחת פורים לא תהי' בטלה. והטעם בזה5, דלהיות שהגילוי דפורים הי' עי"ז שעמדו במסירות נפש משך שנה שלימה עד שלא הי' שייך שיעלה מחשבת חוץ על לב אחד מהם6, ועמדו כולם במסירות נפש מנער7 ועד זקן טף ונשים, לכן גם ההמשכה מלמעלה הי' ענינים היותר נעלים, באין ערוך להשמחה של ושמחת בחגך8. והיינו שמצד המסירות נפש דוקיבל היהודים9, הנה גם ההמשכה מלמעלה היתה בדוגמא כזאת.

אך צריך להבין10 למה הצטרכו להמתין עד שיעשו מלחמה עם עמי הארץ, והרגו מהם חמשה ושבעים אלף11, ורק למחר הי' הגילוי דפורים, דמאחר שהגילוי דפורים הי' ע"י המסירות נפש, והרי המסירות נפש הי' להם במשך כל השנה, א"כ למה לא הי' הגילוי דפורים קודם, ולכל היותר במשך שעת המלחמה, ולמה הצטרכו לחכות עד למחר, שדוקא אחרי שהי' ונוח מאויביהם11, אז הי' הגילוי דפורים. שלכן יש גם חילוק בין ערי הפרזות לערים המוקפות, שבערי הפרזות שהמלחמה היתה בי"ג ונח בי"ד עושים פורים בי"ד12, ובשושן שהיתה המלחמה גם בי"ד ונוח בט"ו עושים פורים בט"ו13.

ויובן בהקדים14 מה דאיתא בגמרא15 ג' מצוות נצטוו בכניסתן לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה, והגמרא מביאה ראי' שם מהפסוקים שבאופן כזה דוקא צריך להיות הסדר, שבתחילה צריך למנות מלך ואח"כ למחות זרעו של עמלק, ורק אז אפשר לבנות בית הבחירה. דבדוגמא כזו הי' גם בענין הגילוי דפורים, שדוקא אחרי שהרגו חמשה ושבעים אלף מבני עמלק (וכדאיתא במדרש16 שחמשה ושבעים אלף אלו היו מזרעו של עמלק), אז דוקא הי' אפשר להיות הגילוי דפורים, שהוא דוגמת בנין בית הבחירה.

והנה ג' ענינים אלו הם חלוקים גם בסדר הדורות. שבכניסתם לארץ, הנה אף שהיו שופטי ישראל וגדולי ישראל, לא נצטוו למחות זרעו של עמלק, ורק היתה מלחמת ז' אומות בלבד, דבארץ ישראל הם ארץ שבעה עממין, ובהם נלחמו, ורק בדורו של שאול שהי' ראש למלכים17, אז בא הציווי פקדתי את אשר עשה עמלק גו' והחרמתם גו'18, ואחרי דורו של שאול הי' דורו של דוד שענינו הי' להכין את הענינים לבנין בית המקדש, ורק לפי שדם לרוב שפכת גו' לא תבנה בית לשמי19, והבנין בפועל הי' ע"י שלמה, אבל כללות ענין בניית בית הבחירה מתייחס לדורו של דוד, כמ"ש20 מזמור שיר חנוכת הבית לדוד21.

וביאור ענין ג' דברים אלו בעבודת האדם22, הנה אמרו רז"ל23 למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ובכל יום ויום צ"ל עבודת האדם לעשות רצון קונו שהו"ע הכניסה לארץ ישראל ברוחניות, וצ"ל בו העבודה של ג' דברים אלו, מינוי מלך, מחיית עמלק ובנין בית הבחירה. דהנה כל עניני התורה ניתנו בדרך כלל ובדרך פרט, הנה כמו שישנם ג' ענינים אלו בכללות ישראל ובכללות הזמנים, כמו"כ ישנם ג"כ בכל אחד בפרט בכל יום ויום. והענין הוא, דהנה אמרו רז"ל24 מיסמך גאולה לגאולה, שגאולת פורים שייכת לגאולת יציאת מצרים25, ובענין יציאת מצרים אמרו רז"ל26 בכל דור ודור, וכמו"כ בכל יום ויום27, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ומיד אחרי יציאת מצרים ישנה המלחמה עם עמלק כמ"ש28 זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אלא שבכדי שיהי' אפשר להיות העבודה דמחיית עמלק, צ"ל תחילה העבודה דמינוי מלך, שמובן מזה, דתחילת כל הענינים צ"ל העבודה דיציאת מצרים, ואח"כ צ"ל ג' דברים אלו, מינוי מלך מחיית עמלק ובנין בית הבחירה.

וביאור ענין יציאת מצרים, הנה מצרים הוא מלשון מיצרים וגבולים, והוא כללות ענין ההשתלשלות, ובפרטיות יותר הו"ע ירידת הנשמה בגוף, שמקודם ירידתה היתה חצובה מתחת כסא הכבוד29, ומשם נסעה וירדה עד שנתלבשה בגוף הגשמי, שהו"ע מיצרים וגבולים הכי ירודים. ולזאת תחילת העבודה צ"ל היציאה ממצרים, היינו היציאה ממיצרים והגבלות גוף הגשמי, ולמעלה יותר מהמיצרים והגבלות של כללות ההשתלשלות, שהו"ע היציאה ממצרים לארץ טובה ורחבה30, ואז צ"ל העבודה של ג' דברים הנ"ל.

והענין הוא31, דהנה ידוע שירידת הנשמה למטה היא ירידה צורך עלי', והעלי' היא למעלה יותר מבחינה שהיתה קודם הירידה. דזהו מה שאמרו רז"ל32 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, דחיי העולם הבא הו"ע ג"ע העליון, ששם הי' עמידת הנשמה קודם ירידתה למטה, וכמאמר33 דע מאין באת, אין הוא ג"ע העליון34, ולאן אתה הולך33, אן הוא ג"ע התחתון34, שסדר ירידת הנשמה הוא שיורדת מג"ע העליון לג"ע התחתון עד שבאת לעולם התחתון כפשוטו, וע"ז אומרים שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, היינו מבחי' ג"ע העליון, שהוא חיי עולם הבא, לא עולם הבא כי אם חיי עולם הבא שהוא ג"ע העליון. דהנה ג"ע העליון הוא בעולם הבריאה35, אבל הוא למעלה מעולם הבריאה36, ולא כהטועים שגן עדן ועולם הבריאה הו"ע אחד, שהרי בג"ע התחתון שנמצא בעולם התחתון מובן בפשיטות שהגן עדן הוא למעלה מהעולם36. דהנה עולם הבריאה הוא עולם הכסא37, והו"ע החיות והשרפים הנושאות את הכסא38, ועז"נ39 לא יראני האדם וחי, שגם חיות הנושאות את הכסא אינן רואות38, לפי שעולם הוא מלשון העלם והסתר40, שהגם שבעולם ישנו כח הפועל בנפעל, ובפרט בעולם הבריאה שרובו טוב ומיעוטו רע41 והרע אינו מעורב, אך מ"מ הוא עולם מלשון העלם. דהנה אמרו רז"ל42 מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, הנה כמו שבנשמה שממלאה את הגוף, הנה גם כשהאדם הוא בר שכל וברור לו בשכלו שכל מציאות גופו הוא חיי הנשמה, מ"מ הרי אינו יודע מאומה אודות מהות הנשמה עצמה, כמו"כ הוא גם בעולמות, וגם בעולם הבריאה, שמשיגים שם רק מציאות אלקות ולא מהות אלקות, משא"כ בגן עדן ישנה השגת מהות אלקות, דזהו שאומרים צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה43, שהזיו ענינו אור, דענין האור אינו רק הידיעה שישנו למציאות האור, כי אם שהוא מאיר בפועל (ער מאַכט ליכטיק). וזהו שהאבות נקראים זיותני עולם44, דהגם שגם קודם האבות הי' כח הפועל בנפעל, מ"מ הי' העולם מתנהג באפילה45 לפי שלא הי' השגת המהות, והאבות האירו את העולם בפועל, שיראו את האור (זיי האָבן געמאַכט ליכטיק, מ'האָט געזען אַז ס'ווערט אָנגעצונדן און ס'ווערט ליכטיק). דכמו"כ יובן גם בענין גן עדן, שמאיר שם מהות אלקות ולא רק ידיעת המציאות בלבד. דלכן אמרו עה"פ כי לא יראני האדם וחי, אבל במיתתן רואים46, דבמיתתם שאז הנשמות נמצאים בגן עדן, אז הם רואים, מה שחיות הקודש אינן רואות, והיינו שמאיר להם מהות אלקות. דמכל זה יובן גודל העילוי דחיי עולם הבא, מקום מעמד הנשמות קודם ירידתם למטה, על עולם הבא עצמו, ומ"מ יפה שעה אחת כו' מחיי העולם הבא.

והנה מובן שזה שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים, אין הכוונה מצד מעלת תשובה ומעשים טובים עצמם, שאם מצד מעלת התשובה ומעשים טובים עצמם, לא הוצרך להיות בשביל זה ירידת הנשמה למטה, שהרי הי' אפשר להיות גם בגן עדן, וכמו שביקשו המלאכים תנה הודך על השמים47, כי אם העיקר הוא לפי שהתשובה ומעשים טובים הם בעולם הזה דוקא, שעי"ז דוקא מתעלים למעלה מחיי העולם הבא. וביאור מעלת התשובה ומעשים טובים בעולם הזה דוקא הוא ע"ד מה שכתוב48 מן המיצר קראתי גו' ענני במרחב49, שבכדי להגיע לבחי' מרחב האמיתי, מרחב העצמי, הוא ע"י המיצר דוקא, וכמעלת הבעלי תשובה על הצדיקים, שעבודתם היא בחילא יתיר50, לפי שעבודתם היא מן המיצר, ועי"ז מגיעים למעלה ממעלת הצדיקים גמורים. והנה כמו שהוא בעצם ענין העלי', שאמיתית העלי' למעלה היא מן המיצר דוקא, הנה כמו"כ הוא גם בנוגע לבירור הרע. שישנו רע הגלוי ורע הנעלם, דבירור רע הגלוי הוא בנקל לפי ערך, משא"כ בירור רע הנעלם צריך עבודה ויגיעה. והוא ההפרש בין שני הענינים במלחמת האדם הנקראים בחרבי ובקשתי51, שחרב הוא בשביל אויב הקרוב, שרואה בעין השכל או בעין כפשוטו שזהו אויב שלו, שלזה מספיק חרב שמגיע למקום הסמוך אליו, אמנם כשהאויב הוא רחוק, היינו שקשה לברר במה מתבטא (אַז ס'איז שווער צו זיך פאַנאַנדערקלייבען אין וואָס באַשטייט) מהות האויב, עד שיכולים להסתפק אם הוא אויב בכלל, הנה ע"ז צריך העבודה דקשת דוקא שיורה למרחוק, היינו למקום שרחוק מהשגתו. והנה באופן הקשת אנו רואים שכל מה שמושכים את יתר הקשת למטה יותר יגיע החץ למרחוק יותר, והיינו שבירור הרע, גם רע הנעלם ביותר, הוא ע"י שמושכים את יתר החץ למטה יותר, והו"ע המיצר ביותר והמרירות ביותר הבאה ע"י ההתבוננות, הנה כל מה שמוסיף בזה יורה החץ למרחוק יותר, שמברר גם את רע הנעלם ביותר, שע"י המרירות דוקא בא לבחי' תשובה שלימה, עד לבחינת תשובה עילאה, ועי"ז הוא יוצא מן המיצר למרחב האמיתי.

וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, דבכל יום ויום כשמתבונן בהמיצר ועקתא שלו, עי"ז הוא יוצא מן המיצר לארץ טובה ורחבה, למעלה יותר מבחי' חיי העולם הבא. והנה כל זמן שעבודתו הוא רק בהכחות פנימיים שהם כחות מוגבלים לפי ערך הכלים המתלבשים בהם, הרי יש בזה ההגבלה של טעם ודעת, ונמצא במקום המיצר, ורק כשעבודתו היא ברעותא דלבא דוקא שאינה מוגבלת בכלים, אז הוא יוצא ממצרים. וכמאמר לית מחשבה תפיסא בי'52 ונתפס ברעותא דלבא53. דגם בחי' מחשבה שהיא דוגמת כח החכמה שבעשר כחות הנפש שנשתלשלו מהם, שהחכמה היא ראשית השכל, מ"מ אינה תפיסא בי', ואין זה יציאה מהגבלה, וגם לא נדחה הרע לגמרי, דהגם שבחכמה אתברירו54, מ"מ הרי לא מבטל את הרע לגמרי כי אם שדוחה אותה ממנו, אבל מ"מ נשאר מציאות הרע, ומכיון שנשאר מציאות הרע, הרי יש אפשריות שיהי' נאחז גם בו, ורק בהעבודה דרעותא דלבא שהיא בחי' בכל מאדך שלמעלה מבחי' בכל נפשך55, עשר כחות הנפש, הנה נתפס הוא ברעותא דלבא, ע"י שנתפס ומתלבש בתורה ומצוות. וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, דבעולם הזה הנה מצד המיצר ועקתא שבעולם הזה, הנה עי"ז דוקא אפשר להגיע לבחי' רעותא דלבא, שע"י הרעותא דלבא נתפס איהו בתורה ומצוות, דזהו פירוש בתשובה ומעשים טובים, שע"י התשובה דבכללות הו"ע רעותא דלבא, ומעשים טובים, תופסים בבחי' איהו, שהוא למעלה באין ערוך מכל חיי העולם הבא, ובשביל זה הוא כדאי כל הירידה.

אמנם56 מיד אחרי יציאת מצרים אפשר שיבוא עמלק, דהגם שהוא היציאה מהשתלשלות ועבודתו היא בבחי' אחוריים בלבד, כמ"ש57 לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אחרי דוקא כמבואר בתו"א58, לכן אפשר שיבוא עמלק, וההקדמה להמלחמה עם עמלק היא מינוי מלך. דהנה בעמלק אמרו יודע את רבונו ומכוון למרוד בו59. דהנה כתיב60 ראשית גוים עמלק, שעמלק הוא ראשית להז' גוים ומקור להם61. דז' אומות הם ז' מדות רעות, דבכללות הו"ע התאוה, אמנם בכדי לנצח את הז' מדות רעות אפשר ע"י ההתבוננות המתאימה למדה ההיא, שעי"ז הוא שולט על המדה ומנצח אותה. אך עמלק יודע את רבונו ומ"מ הוא מעיז פנים, היפך הידיעה. דכמו"כ הי' בעמלק בגשמיות שיצא ללחום עם ישראל אחרי שהי' האותות והמופתים בפרעה ובכל עבדיו62, מ"מ הי' הוא הראשון שיצא ללחום עם ישראל63, ולא נתפעל כלל ממה שראה אלקות במוחש, לא רק שמרד אלא שמכוון למרוד בו, שהיא חוצפה בלי תגא64, שלכן הרי מלחמתו עם ישראל לא היתה לפי שירא שיקחו את ארצו, וכמו שהי' במלחמת עמון ומואב, כי אם שהתגרה עם ישראל. ועד"ז בעבודת כאו"א, הנה מצד הישות והגסות שלו אי אפשר שיסבול מציאות אחרת. והגם שמציאות זולתו אינה מנגדת לו כלל, אבל עצם הענין שישנו עוד מציאות, הנה זה עצמו מציר ומעיק לו, ומובן שבכדי לנצח קליפת עמלק אי אפשר ע"י ההתבוננות, שהרי ידיעה לא חסר לו, הוא יודע את רבונו, כי אם העצה לזה הוא העבודה דמינוי מלך.

והענין הוא65, דהנה מבואר במצות מינוי מלך66 ובכמה דרושים67, דלכאורה אינו מובן מהו ענין הציווי דמינוי מלך, והרי הוי' אלקיכם מלככם68. ומבואר הענין בזה69 ע"ד מלכותו של דוד, שמלכות דוד הי' לזרעו עד עולם70, ודוד אמר על עצמו אם לא שויתי ודוממתי71, שהו"ע הביטול במציאות, ומ"מ הנה דוקא ע"י הביטול אמר ארוממך אלקי המלך72, שהי' אצלו ההנהגה דואתהלכה ברחבה73 למטה, אלא שפעל גם רוממות בבחי' מלכות שלמעלה, דזהו ארוממך אלקי המלך, וכל זה הוא מצד הביטול שלו, לית לה מגרמה כלום74. דמובן מזה שענין מצות מינוי מלך הוא העבודה דקבלת עול. שהעבודה דמינוי מלך בכל יום ויום היא העבודה דקריאת שמע, שענינה מסירות נפש וקבלת עול, ובפרטיות יותר הוא כמארז"ל75 למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ואח"כ יקבל עליו עול מצוות, דקבלת עול מלכות שמים הו"ע מינוי מלך, ומזה באים אח"כ לקבלת עול מצוות76.

וזהו77 כללות הסדר של ג' דברים אלו, מינוי מלך מחיית עמלק ובנין בית הבחירה, דמיד אחרי יציאת מצרים שהעבודה היא בבחי' אחוריים, הנה תחילת העבודה היא לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, שעי"ז הוא מוחה את עמלק, ומבחי' קבלת עול מלכות שמים הוא מקבל עליו עול מצוות, שהו"ע תשובה ומעשים טובים בעולם הזה שלמעלה מכל חיי עולם הבא, שהם המביאים אותו אל ארץ טובה ורחבה, היציאה מגדר ההשתלשלות כנ"ל, שהו"ע בנין בית הבחירה.

והענין הוא, דהנה בבית המקדש כתיב78 וזה שער השמים, וכתיב79 כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ומפרש בבחיי בשם הרמב"ן80, דכסא הוא בחי' בינה, כבוד בחי' חכמה, ל"ב נתיבות חכמה, מרום בחי' כתר, וראשון בחי' א"ס, וכל אלו האירו בבית המקדש שלמטה. דהנה במדרש פרשת בא81 איתא שבכסא של הקב"ה (כסא הכבוד) אין דבר רע נוגע שנאמר82 כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, והוא מצד בחי' מרום מראשון שלמעלה מבחי' החכמה, דבבחי' החכמה הנה אף שבחכמה אתברירו מ"מ ישנו למציאות הרע כנ"ל, ורק מצד הכתר דוקא הנה לא זו בלבד שדוחה את הרע, כי אם שמצד הכתר הנה וכל אויביך יכרתו83, שנתבטל לגמרי מציאות הרע, דמזה מובן שאי אפשר להיות בנין בית הבחירה עד שיהי' תחילה מחיית זרעו של עמלק, דאחרי מחיית עמלק דוקא אפשר להיות בנין בית הבחירה, שהוא בנין כסאו של הקב"ה, שאין רע נוגע בו.

וזהו84 ג"כ מ"ש85 מלחמה להוי' בעמלק מדור דור, דלכאורה אינו מובן אומרו מדור דור, שמשמע שהוא ב' דורות, והרי הו"ע נצחי, והוה לי' לומר ע"ד מ"ש86 כסאך לדור ודור, שמורה על הנצחיות, ולא מדור דור, שמורה רק על ב' דורות. אך הענין הוא, כדאיתא במכילתא87 ב' דיעות בפירוש מדור דור. דיעה א' מדורו של משה ועד דורו של שמואל, והדיעה הב' מדורו של שמואל ועד דורו של משיח. ובפסיקתא88 מבאר בפרטיות יותר, דיעה א' מדורו של משה עד דורו של שמואל, דיעה ב' מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר, ודיעה ג' מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של משיח. והיינו שלענין מחיית זרעו של עמלק הנה בכללות מספיק ע"ז שני דורות, ופירוש דור אינו רק בענין הזמן כי אם דור הוא מלשון דירה, והו"ע בית המקדש שהוא דירתו של הקב"ה, ובכדי שיהי' בנין דירתו של הקב"ה שההקדמה לזה היא מחיית עמלק כנ"ל, הנה בכללות מספיק ע"ז ב' דורות. דיעה הא' היא שהתחלת מחיית עמלק היתה בדורו של משה והסיום הוצרך להיות בדורו של שאול, ולכן בדורו של שאול בא הציווי פקדתי את אשר עשה עמלק גו' והחרמתם גו', שאז הוצרך להיות סיום מחיית עמלק, וכדאיתא במסכת מגילה89 שאם לא החי' שאול את אגג הי' סיום המחי' והי' אז אפשר להיות בנין בית הבחירה בשלימות, אלא לפי שהלך שאול אחרי הטעם, הנה הגם שהי' במדריגה נעלית אבל הכל בבחי' הטעם דחכמה, הנה ע"ז אמר לו שמואל הנה שמוע מזבח טוב90, שצ"ל העבודה דרעותא דלבא וקבלת עול, שעי"ז דוקא מוחים את זרעו של עמלק כנ"ל, ולכן שינה לדיעה הב', מדורו של שאול עד לדורו של מרדכי ואסתר. ומסמך גאולה לגאולה, שמגאולה דפורים, דורו של מרדכי ואסתר, באים לדורו של משיח. ובזה יובן ג"כ מה שבנין המשכן הי' בדורו של משה, ולכאורה אינו מובן, והרי בימי משה הי' רק ויחלוש גו' את עמלק91, ואיך הי' אפשר להיות בנין המשכן. אך הענין הוא, לפי שהמשכן הי' רק דירת עראי, וכמ"ש92 כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, אך בשביל ענין דירת קבע, הוצרך להיות מחיית זרעו של עמלק, וזה הוצרך להיות בדורו של שאול, ואח"כ הי' זה בדורו של מרדכי ואסתר, שקיימו וקיבלו היהודים93, ובזהר94 מפרש וקיבל9 לשון יחיד זה משה, לפי שהתחלת הענין הי' ע"י משה כנ"ל, וכן איתא גם בגמרא95 קיימו מה שקיבלו כבר, מה שקיבלו כבר בימי משה, אלא שבימי משה היתה רק ההתחלה, והסיום הי' בימי מרדכי ואסתר, שע"י מחיית זרעו של עמלק נמשך הענין דפורים, שהוא גילוי קבוע, דירת קבע, שלכן וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם96, עד לדורו של משיח.

וזהו הטעם97 מה שהגילוי דפורים הי' אחרי שהרגו חמשה ושבעים אלף מזרעו של עמלק, דלהיות שהגילוי דפורים הוא גילוי קבוע, שגם לעתיד כשיתבטלו המועדים הנה פורים לא יתבטל, והוא לפי שהוא ע"ד בית המקדש ולא משכן, לכך הוצרך להיות תחילה הריגת זרעו של עמלק, וכמו שהגאולה דפורים, שאז לא הי' עדיין גאולה שלימה, שהרי אכתי עבדי דאחשורוש אנן98, הנה הסדר בזה הי' תחילה מחיית עמלק ואח"כ הגילוי דפורים, הנה מיסמך גאולה לגאולה, שכפשוטו הוא הגאולה דיציאת מצרים, וכן הוא גאולה העתידה דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות99, שהסדר בזה יהי' שתחילה יהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ100, ואח"כ יהי' בנין בית המקדש השלישי שיתגלה בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו.

מקורות והערות

1) לכללות המאמר – ראה ד"ה זכור תרנ"ו (סה"מ תרנ"ו ע' שלא ואילך).

2) מדרש משלי פ"ט, ב. יל"ש משלי רמז תתקמד. פדר"א פמ"ט.

3) ד"ה ליהודים היתה אורה תרכ"ו (סה"מ תרכ"ו (קה"ת, תשמ"ט) ע' כט-ל). תשי"ב (לעיל ע' טז ואילך). ד"ה להבין מארז"ל כל המועדים תשט"ז (לעיל ע' סא ואילך). וראה תו"א מג"א צ, ד. צד, א. (הוספות) קיט, ב. ועוד.

4) ל' חז"ל – חולין ס, ב.

5) ד"ה ליהודים תרכ"ו ותשי"ב שם.

6) ראה תו"א שם צא, ב. צז, א. צט, ב. (הוספות) קכ, ד. ש"א שער הפורים צ, ב. לעיל ע' ב. וש"נ.

7) אסתר ג, יג.

8) פ' ראה טז, יד.

9) אסתר ט, כג.

10) ראה סה"מ תרנ"ו שבהערה 1 (ע' שלו).

11) אסתר שם, טז.

12) שם, יט.

13) שם, יח.

14) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שבהערה 1. וראה גם ד"ה זכור תקס"ג (מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"א ס"ע קצה ואילך). אוה"ת דרושים לפ' זכור ע' א'תשסט ואילך. תצוה (כרך ז) ע' ב'תשסח ואילך. שם ע' ב'תשעא ואילך. וראה גם ד"ה זכור וד"ה איש יהודי תשל"ג (סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' רי ואילך. לקמן ע' רכא ואילך).

15) סנהדרין כ, ב.

16) תרגום עה"פ.

17) ראה ויק"ר פכ"ו, ז. אסת"ר פתיחתא י. פרש"י וישלח לו, יא. כס"מ הל' מלכים פ"א ה"י.

18) שמואל-א טו, ב-ג.

19) דברי הימים-א כב, ח.

20) תהלים ל, א.

21) ראה שבת ל, א.

22) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שם (ס"ע שלא).

23) ב"ר פ"ה, ח.

24) מגילה ו, סע"ב.

25) פרש"י שם.

26) פסחים קטז, ב (במשנה).

27) תניא רפמ"ז. תו"א תצוה פד, ב.

28) תצא כה, יז.

29) ראה זח"ג כט, ב. קכג, ב. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ"ז.

30) שמות ג, ח. ועוד.

31) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שם (ס"ע שלא ואילך).

32) אבות פ"ד מי"ז.

33) שם פ"ג מ"א.

34) לקו"ת במדבר ב, א.

35) שם, ב.

36) ראה (נוסף לסה"מ תרנ"ו שם) סה"ש תורת שלום ע' 145. סה"מ תרע"ח ע' רח.

37) ראה ע"ח שער (מב) דרושי אבי"ע פ"א. שער (מו) כסא הכבוד פ"א ואילך. לקו"ת האזינו עד, סע"ד. ובכ"מ.

38) שמו"ר פכ"ג, יד. במדב"ר פי"ד, כב.

39) תשא לג, כ.

40) ראה לקו"ת במדבר, סע"ג (מקה"ר פ"ג, יא). שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' שנה (מפסחים נ, א). סה"מ ה'ש"ת ע' 160 ואילך. וראה גם תקו"ז תמ"ב. ובכ"מ.

41) ראה ע"ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי"ע פ"ד. שער (מח) הקליפות פ"ג.

42) ראה מדרש תהלים מזמור קג. וראה ברכות י, א. ויק"ר פ"ד, ח.

43) ראה ברכות יז, א.

44) ר"ה יא, א.

45) ראה ב"ר פ"ב, ג. שמו"ר פט"ו, כו.

46) במדב"ר שם.

47) תהלים ח, ב. שבת פח, סע"ב.

48) תהלים קיח, ה.

49) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שם (ס"ע שלג ואילך).

50) ראה זח"א קכט, א ואילך.

51) ויחי מח, כב. ראה (נוסף לסה"מ תרנ"ו שם) תו"א ויחי (הוספות) קג, א. קד, ד ואילך. ד"ה לא תצא האיש לא בסייף תרל"ב (קה"ת, תשט"ז) ע' 6 ואילך. סה"מ תרנ"ט ע' קנז. תש"ד ע' 98.

52) ראה תקו"ז בהקדמה (יז, א).

53) ראה זח"ג רפט, ב (באד"ז). וראה סה"מ בראשית ח"א ע' רצג. וש"נ.

54) ראה זח"ב רנד, סע"ב. אגה"ק סכ"ח (קמח, א). מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' רצה. וש"נ.

55) ואתחנן ו, ה.

56) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שם (ס"ע שלד ואילך).

57) ירמי' ב, ב.

58) תצוה ד"ה זכור (פד, ד ואילך).

59) ל' חז"ל – תו"כ ופרש"י בחוקותי כו, יד. פרש"י נח י, ט. לך לך יג, יג (הובא בסה"מ תרנ"ו שם (ובכ"מ) על עמלק). וראה סה"מ תרס"ה ע' ריג. לקו"ש חכ"א ע' 193 הערה 38. וש"נ.

60) בלק כד, כ.

61) ראה תו"א שם פה, א ואילך. מג"א צה, א ואילך. סידור (עם דא"ח) שער הפורים רפא, א ואילך. סה"מ תרמ"ז ע' פב ואילך. תש"ט ס"ע 62 (השני) ואילך. ועוד.

62) ע"פ ל' הכתוב – תהלים קלה, ט. נחמי' ט, י.

63) ראה פרש"י בלק שם. פרש"י תצא כה, יח. ועוד.

64) ראה סנהדרין קה, א.

65) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שם (ע' שלה).

66) סהמ"צ להצ"צ קח, א.

67) ראה בהמצויין בהערה 69.

68) שמואל-א יב, יב.

69) ראה גם מאמרי אדה"ז נביאים ע' א ואילך. ענינים ע' קט ואילך. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' רטו ואילך. אוה"ת ענינים ע' רו ואילך. סה"מ תרכ"ח ע' סב. ועוד.

70) רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז. ועוד.

71) תהלים קלא, ב.

72) שם קמה, א.

73) שם קיט, מה.

74) ראה זהר ח"א קפא, א. רמט, ב. ח"ב ריח, ב.

75) ברכות יג, א.

76) ראה מכילתא יתרו כ, ג.

77) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שם (ע' שלו ואילך).

78) ויצא כח, יז ובפרש"י. ב"ר פס"ט, ו.

79) ירמי' יז, יב.

80) כ"ה בסה"מ תרנ"ו שם. וראה אוה"ת עה"פ (נ"ך ע' שמז). וש"נ.

81) פט"ו, כו.

82) תהלים ה, ה.

83) מיכה ה, ח. ראה לקו"ת חוקת נט, א. הערה בסה"מ ה'ש"ת ע' 42. וראה גם סה"מ תרפ"ט ע' 2. וש"נ.

84) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שם (ריש ע' שלז). וראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ג שבהערה 14 (ע' ר).

85) ס"פ בשלח (יז, טז).

86) איכה ה, יט.

87) עה"פ.

88) פסיקתא דר"כ פ' זכור.

89) יג, רע"א.

90) שמואל-א טו, כב.

91) בשלח יז, יג.

92) פ' ראה יב, ט. זבחים קיט, א. לקו"ת ברכה צט, ד. ד"ה בשעה שעלה משה למרום שנה זו (סה"מ שבועות ע' קסו). וראה שהש"ר פ"א, טז (ג). תו"א ר"פ ויגש.

93) אסתר ט, כז. שבת פח, א.

94) ח"ב קצא, ב.

95) שבת שם.

96) אסתר ט, כח.

97) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרנ"ו שם (ס"ע שלו ואילך).

98) מגילה יד, א.

99) מיכה ז, טו.

100) זכרי' יג, ב.