העילה למלחמה 

באפריל 67 הפיל חיל האוויר 6 מיגים סוריים. הסורים לחצו על המצרים לפעול על מנת לשים קץ ל"תוקפנות הישראלית" ורוסיה ליבתה את המתח בהעבירה לנאצר מידע מוטעה על ריכוז כוחות ישראלים על גבול סוריה. נאצר הגיב בקריאה לכוחות האו"ם להתפנות מסיני. להפתעת כולם נעתר מזכיר האו"ם, או תאנט, לבקשה ונאצר החל להזרים כוחות לסיני, סגר את מיצרי טירן, תוך הפרה בוטה של ההסכם שנחתם בסיום מבצע סיני והכריז שמטרתו השמדת מדינת ישראל. חוסיין מלך ירדן הצטרף גם הוא לברית המצרית סורית והמלחמה נראתה כבר כעובדה. 

החרדה בארץ

בישראל גויסו כל חיילי המילואים. דה גול מנהיג צרפת שהייתה ספקית הנשק העיקרית של ישראל הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל. לנוכח האיומים הקשים שהושמעו ממדינות ערב החלה בציבור בישראל חרדה גדלה והולכת מפני שואה נוספת. רבים עזבו את הארץ או שלחו את ילדיהם לחוץ לארץ.  נאומו של ראש הממשלה, לוי אשכול, לאומה, שהיה אמור להיות נאום להרגעת הרוחות, נשמע כגמגום עצבני. נפוצו שמועות כי ימים מספר קודם לכן קיבל הרמטכ"ל רבין התמוטטות עצבים. המנהיגים שידרו בלבול וחוסר החלטיות, עסקו בפעילות דיפלומטית ובנסיעות ממקום למקום. היו שטענו שחלילה להתחיל עם הגוי ויש למצוא דרך לשלום כלשהו וכמעט שעשו כעצתם. בלחץ הציבור מונה דיין לשר ביטחון והוקמה ממשלת ליכוד לאומית עם גח"ל (לימים – הליכוד). בחסדי ה' הגיעו סוף סוף למסקנה שאין להתחשב בדעת העולם ובדברי הגויים ויצאו למלחמה שבה כולם ראו את הנס של הניצחון הגדול עד שאפילו אנשי שמאל הכריזו שמאת ה' הייתה זו!

נסי המלחמה

בבוקר ה-5 ביוני פתחה ישראל במלחמה ומיד החלו הניסים.

• הראשונים לפעול היו טייסי חיל האוויר: תוך שלוש שעות חוסל כח האויר המצרי בפגיעות מדויקות על הקרקע. עד סוף היום חוסלו גם חילות האוויר של ירדן וסוריה. זו הייתה מכה אנושה לצבאות הערביים שנותרו ללא הגנה אווירית חשופים להפגזות חיל האוויר הישראלי. במקביל הבקיעו יחידות חיל רגלים את המערך המצרי. הצבא המצרי התמוטט ונסוג תוך יומיים.
• בחזית הירדנית הוכרע הצבא הירדני כבר ב-6 ליוני בצהריים אך המלך חוסיין סרב לסגת וכך שוחררה כל הגדה המערבית עם כל המקומות הקדושים.
• בחזית הסורית נכבשה רמת הגולן למרות הנחיתות הטופוגרפית.
• המלחמה הייתה הישג צבאי נדיר: חיסול כל צבאות האויב תוך אבדות לא גדולות
• הפער הגדול בין החששות שלפני ובין המציאות שאחרי גרם גם לאנשים לא דתיים לחשוב במונחים של נס. עשרות חיילים לא דתיים העידו על ניסים פרטיים שקרו להם בזמן הלחימה.
• החרדה הגדולה הביאה לאחדות שלא הייתה כלל לפני כן ולליכוד מקסימלי.
• המהירות הגדולה בה הסתיימה המלחמה יחד עם היותה בהצלחה מקסימלית, מנעה אלפי קרבנות.
• ההתעוררות הרוחנית הגדולה של העם שהתרפק בדמעות ליד המקומות הקדושים. במיוחד בלטו דמעותיהם של הצעירים שהיו אדישים עד אז לכל דבר שבקדושה
• ההכרזה ההחלטית של כולם: "לא ניפרד מהכותל המערבי לעולם"
• ההכרה שהתלוותה למלחמה – התודעה היהודית העמוקה שזו מלחמה על ארצנו ארץ הקודש שהובטחה לנו בתנ"ך, תודעה שבצבצה אצל הציניים והרחוקים ביותר מסנטימנטים. הרגשת הרוממות, התקרבות לה' שאחזה קרובים ורחוקים. יהודים מכל רחבי העולם היו מוכנים לעזוב את כל אשר להם ולרוץ לארץ הקודש למרות שלפני כן לא ידעו כלל מה זו ארץ הקודש.

ומה הקשר של כל זה לגאולה?

בתפילות ראש השנה מזכירים את הפסוק מספר ישעי'הו (כז,יג): "והיה ביום ההוא יתקע (י' חרוקה, ת' קמוצה) בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"

בפסוק זה מוזכרים שני סוגים של גלות: "אשור" – גלות הנראית מאושרת מבחינה גשמית. יהדותם אבדה כביכול בתוך האושר והתענוג שלהם בענייני העולם. טוב להם בגלות, כך נדמה להם, ואין סיבה שתגרום להם לבוא ולהשתחוות לה' בהר הקודש.    ו"מצרים" – מקום בו לוחצים את עם ישראל. המיצרים והקשיים בהם הם שרויים מקשים עליהם להתייחס בצורה נכונה לעניין הגאולה כדוגמת עם ישראל לפני יציאת מצרים – "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

לשתי קבוצות אלו יתקע ה' ב"שופר גדול" שיעורר ויזעזע אותם עד ש"והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" ובנוגע לכמה עניינים כבר התחיל העניין הזה במלחמת ששת הימים ולאחריה כפי שראו במוחש שכמה וכמה שהיו תחילה במצב של אובדים ונידחים התעוררו בתשובה!

(על פי קונטרס ראש השנה תשנ"ב, ספר המאמרים מלוקט חלק ו')