עם ישראל שואל את הקב"ה:
אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד
שהיינו עולים בשלושת פעמי רגלים ורואים את השכינה?
משיב להם הקב"ה: בעולם הזה עליתם לרגל ג' פעמים בשנה,
ולעתיד בכל חודש וחודש ובכל שבת ושבת.
וכמו שמבטיח הנביא ישעי' בהפטרה של שבת זו:
"והיה מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבתו
יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'".
ואיך יתכן?…
איך נוכל לעלות לרגל בכל שבת?…
הרי זהו דבר שמעל לטעם ודעת?…
אם כן, דבר זה מוכרח להיות בדרך שמעל הטבע.
ואכן, כבר הובטחנו שהעננים באים וטוענים אותנו ומביאים אותנו לבית המקדש,
ומחזירים אותנו לבתינו בכל מקומות מושבותינו הן בארץ והן בעולם כולו.
דבר נפלא זה התגלה בחזון לנביא ישעי' מראש ובהתפעלותו שאל:
"מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם"?…

ואז נשאלת השאלה:
מדוע בימינו צמצם הקב"ה את העליה לרגל לשלושת הרגלים בלבד?
מדוע נצטוינו: "שלוש רגלים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון הוי'",
הרי שבת נעלה מיום טוב, שבת היא קודש ויום טוב הוא מקרא קודש?…
שבת בה נשלמה הבריאה – "ויכולו השמים והארץ" –
כולה תענוג שלכן "חמדת ימים אותו קראת".
ואם בשר ודם כשנשלמת עבודתו הוא מתענג ממנה,
על אחת כמה וכמה הקב"ה לאחר שראה "את כל אשר עשה והנה טוב מאד",
לאחר גמר מלאכת היצירה הנפלאה של עולם ומלואו,
ברור שהיה לו תענוג גדול מזה.
וזכינו שתענוג זה נמשך ונשפע עלינו – עבדיו ובניו,
עד שכל עבודתנו בשבת היא להתענג – "וקראת לשבת עונג".
שבת בעצם מציאותה היא מעין עולם הבא (אחד מששים מעולם הבא),
וכל המוסיף ומענג את השבת נוסף לו עונג על עונג,
שזוכה לנחלה בלי מצרים ולשפע בל יתואר,
מוחלין לו על כל עוונותיו ונותנין לו כל משאלות לבו,
עד ששבת היא מקור הברכה ואין ישראל נגאלין אלא בזכותה.

לעומת זה, יום טוב עניינו שמחה – "מועדים לשמחה".
יהודי מצווה להוסיף ביום טוב בעבודת השמחה.
ומה שאוכל בשבת בשר ושותה יין בשביל התענוג,
הרי שביום טוב הוא עושה זאת בשביל השמחה.
ואף שמעלת השמחה גדולה עד שפורצת את כל הגדרים,
בכל זאת תענוג הוא למעלה משמחה, ש"אין למעלה מעונג".
תענוג פועל בכל הכוחות עד ש"שמועה טובה תדשן עצם".
ומה ששמחה ושום דבר אחר לא יכול לפעול גידול בעצם של אדם מבוגר,
יכול לפעול התענוג.

אם כן, השאלה מדוע בימינו אין עולים לרגל בשבת מתחדדת.
אלא שהדבר נעוץ דוקא בהבדל המהותי פנימי בין שבת ליום טוב.
תוכן העליה לרגל משמעו – "יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך" – גילוי.
עליה לרגל ביום טוב משמעה שמחה שעניינה גילוי.
שמחה פורצת גדר – שוברת מחיצות, מפילה מחסומים והופכת דברים קשים לקלים.
אדם שמח מתעלה על מגבלותיו ומביא אושר לעצמו לסביבתו ולעולם כולו.
שלכל אדם מלבד ענייניו החיצוניים הגלויים יש עניינים פנימיים ופנימיים יותר שהם בהעלם.
אולם עבודתו בחג היא באופן של גילוי.
וכמו שאמרו חז"ל: "כשם שבא לראות כך בא ליראות,
וכשם שבא ליראות כך בא לראות".
זהו אופן עבודת השמחה שעניינה גילוי,
ועל ידי השמחה ממשיך שמחה וגילוי מלמעלה.
ש"כגונא תתאה גונא עילאה" – השמחה למטה מושכת שמחה מלמעלה.

לעומת זאת, שבת עניינה תענוג שלמעלה משמחה,
אף שתענוג הוא בהסתר בעצמו בפנים ובפנים דפנים.
כי זהו עניינו ומהותו של תענוג שאינו שייך לגילוי בחוץ, לגילוי מחוץ לעצמו.
ומכיון ששבת אין עניינה גילוי, לכן לא שייך בה עלייה לרגל,
שתכלית העליה לרגל היא לראות ולהיראות (גילוי) – "יראה כל זכורך"…

ואכן יום טוב עניינו שמחה וגילוי לא רק למטה,
אלא גם למעלה "יראה את פני ה' אלוקיך".
יום טוב שעניינו שמחה קשור לספירת הבינה – גילוי – רחובות הנהר,
לכן הרי הוא ממשיך ממרחב העצמי,
"יראה את פני ה' אלוקיך" – מבחינת הפנימיות שלמעלה.

אם כן, למה לעתיד לבוא יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה' דוקא בשבת?…
כי מה שהיום העונג של שבת בהעלם הוא דוקא בזמן הזה,
היום בחינת "פני האדון ה'", בחינת פנימיות עתיק הוא בהעלם והסתר,
(אף שבחינה זו נמשכת בעולם).
אולם לעתיד לבוא תתגלה בחינת "פנימיות עתיק",
וכשתתגלה בחינת פנימיות עתיק האהבה לה' תגדל ותתעצם,
ואף שעל פי תורה "מצות ראיה" קיימת רק בשלושה רגלים,
לעתיד לבוא יהיה אפשר ואף הכרח מצד הרצון והתשוקה לעלות מידי שבת בשבתו –
אז יהיה "שבת שבשבת" – גילוי בחינת "פנימיות עתיק",
ועד שעניין זה יומשך ב"כל בשר" ולא רק "בכל זכורך",
וכמו שכתוב: "יבוא כל בשר להשתחוות לפני" ("לפני" דוקא).
אז נוכל להשתחוות לא השתחוואת הגוף בלבד דבר האפשרי בכל זמן ובכל מקום,
אלא השתחוואה פנימית של הנשמה שתתעלה על ההשתחוואה שהיתה בזמן המקדש.

וכמו כל הגילויים שיהיו לעתיד לבוא גם גילוי זה
תלוי במעשינו ועבודתנו עכשיו.
ובמיוחד על ידי הלימוד בעניינים אלה,
ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה",
משמע, כל העוסק בתורת עולה רק בדיבור ומחשבה כאילו הקריב עולה בפועל ממש.
וכמו כן, כשלומדים על העליה לרגל לעתיד לבוא בכל שבת וראש חודש,
ובמיוחד בשבת זו שראש חודש חל בה, יש נתינת כח מיוחדת לכך.
ובמיוחד שזה עתה יצאנו מחודש תשרי,
חודש שבו היתה עבודת הקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.
ובימינו עשינו עבודה זו בתפילתנו – "ונשלמה פרים שפתנו",
ועל ידי זה קירבנו את היעוד של "יבוא כל בשר להשתחוות לפני".
והקב"ה ימלא הבטחותיו כפי שמסר ביד עבדיו הנביאים:
"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד",
"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה",
בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ נח תשד"מ)