יום שישי כ״ב סיון ה׳תשע״ד

 

 

מדוע נשאר העולם פגום לאחר הבריאה?

ביום הששי לבריאה בין השמשות נבראו נשמותיהם של השדים (החיצונים),

טרם ברא הקב"ה את גופותיהם נתקדש יום השבת,

כביכול לא נותר זמן ולא הספיק ה' לבראם והעולם נשאר פגום,

כשבחינת צפון ושמאל נשארו אורות ללא כלים,

היינו, שאינם בשלימות ומצפים לתיקונם והשלמתם.

וכמו שאמרו חז"ל, בריאת העולם היתה באופן דרוח צפונית מסובבת.

אם כן, בניגוד לקדושה הנמשכת מצד ימין (חסד) בה נבראו הכלים,

רוח צפונית (גבורה) לא נבראה בשלימות כי נבראה ללא כלים.

כי מכיון שהחיצונים נבראו בלי גופים (כלים),

גם ההמשכה שעל ידי הגבורות שמצד שמאל היתה ללא כלים.

וכידוע, שלימות האור (הנשמה) הוא דוקא כשהוא בתוך כלי (גוף),

דוגמת אור גשמי הזקוק לפתילה, שאם לא כן, האור יסתלק לשרשו והיה כלא היה.

הכל בהשגחה פרטית

כמובן, הכל בהשגחה פרטית והכל ברצון ה' מתאים לכוונה העליונה.

ראה הקב"ה שלא יוכלו הגופים של השדים להמתיק את הגבורות שלהן בשרשן,

ואילו נבראו אז בששת ימי בראשית לא היה אפשר לתקנם ולהעלותם לקדושה;

והלוא תכלית הבריאה היא "אשר ברא אלקים לעשות" היינו, לתקן,

לברר את הרפ"ח ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים ועל ידי זה יהיה יתרון האור מהחושך.

לכן ברא ה' את השדים ביום ששי בין השמשות

כדי שתבוא שבת ותעצור את הבריאה שלהם.

ורק על ידי עבודת הלויים שפעלו את השלימות בקו השמאל – קו הגבורה,

נמשך גם שלימות קו השמאל של החיצונים.

נבראו הגופים והכלים של החיצוניים – נשלמה בריאת ה"לעומת זה".

לכאורה, אינו מובן, מה חסר העולם כשאין שלימות לחיצונים,

הרי אדרבה כשאין שלימות לחיצונים יש יותר שלימות בקדושה,

שכידוע, "ולאום מלאום יאמץ" – כשזה קם זה נופל.

ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.

אז מהו החיסרון בעולם כשאין לחיצונים גוף?

ומהי המעלה בעבודת הלויים שדוקא על ידם נשלמה בריאת גופות החיצונים?

חשיבות עבודת התפילה של הכהנים

כדי לענות על שאלות אלה צריך להקדים ולבאר,

מהו תוכנה של עבודת ה' בכלל ועבודת הלויים בפרט?…

כידוע, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

"עבודה" היא עבודת הקרבנות כשאש של מעלה היתה יורדת על גבי המזבח,

הוא ה"אריה דאכיל קרבנין".

משחרב בית המקדש תיקנו תפילה כנגד הקרבנות.

שבתפילה יהודי מוסר נפשו הבהמית שתוכלל באש של מעלה,

וכשיהודי מקשר נפשו הבהמית לה' אחד,

אזי גם אש של מעלה מבחינת "סובב כל עלמין" נמשכת ושורה ומתגלה בנפשו.

כך פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וקריאת שמע הם העלאה מלמטה למעלה – "רצוא",

אולם דוקא שלימות התפילה היא תפילת עמידה בחינת המשכה מלמעלה למטה – "שוב".

ואכן שלימות ההעלאה היא רק כשיש על ידה המשכה,

ועניין זה נפעל בעבודת התפילה על ידי עבודת הכהנים.

חשיבות רבה בכלים להמשכה

מכיון שהחיצונים נבראו ללא גופים (כלים), ואורות בלי כלים אין להם קיום,

לא ניתן להמשיך אורות למטה על ידי ההעלאה של מדת הגבורה בשלימות,

ולא היה הכח להפך את ה"לעומת זה" לקדושה.

לכן אף עבודת הצדיקים לא היתה כלי לרצון ה',

צדיק כחנוך שהיה תופר מנעלים והיה מייחד יחודים,

אמנם היה בחינת מרכבה ובטל בכל עשייתו לה' כביכול,

אולם מפני שהיה מופשט מהעולם הזה,

פעולה זו של חנוך לא היתה כלי לשרות בו רצון העליון.

כי כדי שההמשכה שלאחרי ההעלאה תהיה כדבעי ובת קיימא צריך שיהיו כלים להמשכה,

שאם אופן ההמשכה למטה הוא רק באורות בלי כלים אין לזה אחיזה כלל.

כי אור הוא התפשטות ובלי כלי טבעו לחזור לשרשו,

ודוקא על ידי שממשיכים אותו בכלים יש להמשכה שלו קיום,

והוא משפיע ומאיר.

התורה חכמת ה' שהתלבשה בכלים

אולם לאחר מתן תורה בטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה.

תורה שמחכמה נפקת ירדה והשתלשלה בהשתלשלות העולמות,

עד שהגיעה לעולם הזה והתלבשה בדברים גשמיים.

התורה – חכמתו ורצונו של הקב"ה ירדו לעולם והתלבשו בכלים,

וישראל קבלו תורה והתקדשו.

הלויים נעשו כלים למידת הגבורה (שמאל) על ידי המצוות שקיימו.

הם שרו בפה וניגנו בכלי נגינה בגבורה כרשפי אש,

וגם נשאו את הארון שבו הלוחות שמבחינת ימין שאז גם נכלל השמאל בימין.

נוצר מצב חדש שעל ידי גבורות נמשכים האורות לכלים, המשכה בשלימות ובת קיימא.

ואכן הלוים תיקנו את קו השמאל שבקדושה,

ועל ידי זה ניתקן הפגם שבקו השמאל מחמת העובדה שלא נבראו גופי השדים.

ולמעלה מזה, ניתן להפך ולתקן גם את ה"לעומת זה",

ומעלה מיוחדת ביתרון האור הבא מן החושך והחכמה מהסכלות.

מעלת הלויים

זוהי מעלתם של הלויים ששרשם מבחינת הגבורה והשמאל ועבודתם היא בגבורות של אש.

העלאה מלמטה למעלה בחינת אש שלמטה, שעל ידה יש המשכה מלמעלה למטה,

דוגמת עבודת הקרבנות – העלאת אש מלמטה למעלה,

שעל ידה נמשכה אש מלמעלה, שירדה אש משמים שאכלה את הקרבן.

הלויים בעבודתם מגיעים לדרגה נעלית ביותר בקרבה לה', עד לעלמא דאתכסיא –

"ועבד הלוי הוא", "הוא" לשון נסתר, "אתה הוא ה' לבדך".

"הוא" שאינו בגדר עלמין כלל וגם לא בגדר "ממלא" ו"סובב" אלא למעלה מהם.

עד שהם ממשיכים "עלמא דאתכסיא" ב"עלמא דאתגלייא".

שעבודת הלויים היתה בשירה בהתפעלות הנפש מצד עצמה ולא מצד השגה,

התפעלות מרעותא דליבא שנוגעת עד הנפש עד נקודת הלב.

ובדומה לפסוקי דזמרה שהם כעין שירה וניגון בחינת העלאה ממטה למעלה – "רצוא",

ורק אחר כך בתפילת עמידה יש המשכה מלמעלה למטה – "שוב",

כפי שמבטאות הברכות הפותחות ב"ברוך אתה",

"ברוך" משמע המשכה, ו"אתה" – נוכח, בחינת "עלמא דאתגליא".

יחסי הגומלין בין לויים לכהנים

ומנין קיבלו הלויים את כח ההעלאה שהביאה להמשכה מלמעלה?

מהכהנים שעניינם המשכה מלמעלה למטה (שכהן הוא איש החסד והאהבה)

ואכן, תכלית העליה וה"רצוא" הוא בשביל ההמשכה כמו שכתוב: "לשבת יצרה",

אם כן, שלימות עבודת הלויים היא בשיתוף פעולה עם הכהנים.

לכן הלוים היו בטלים לכהנים – "וילוו עליך וישרתוך", כי שמאל צריך להיכלל בימין.

תחילה צריכים את עבודת הלויים – העלאה בחינת "רצוא", בחינת שמאל (גבורה).

ואחר כך את עבודת ההמשכה של הכהנים, בחינת "שוב", בחינת ימין (חסד).

טעותו של קורח

אמנם קורח רצה להפריד את הלוים מהכהנים כדי שלא יהיו בטלים להם.

קורח רצה להגביר הגבורות על החסדים ולהחליף שמאל בימין.

באמרו כי אדרבה מעלת הלויים רמה ונפלאה

בבחינת ביטול להתכלל לגמרי בעלמא דאתכסייא;

אלא שבכך טעה,

כי עיקר התכלית והכוונה היא להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא,

וזוהי עבודת הכהנים.

אם כן, החידוש בעבודת הלויים שעבודת ההעלאה שלהם היא בת קיימא,

הלויים ממשיכים אורות למטה בכלים שיש בהם אחיזה עד לדירה לה' בתחתונים.

דוקא הלויים הופכים גם ענייני "לעומת זה" לקדושה.

וזהו "ועבד הלוי הוא" –

עבודת הלויים היא באופן שהם טפלים לכהנים ("וילוו עליך וישרתוך"),

לכן בכוחם להמשיך את בחינת "הוא" שהוא לשון נסתר,

בכוחם להמשיך את "עלמא דאתכסיא" לתוך "עלמא דאתגליא".

לא רק מעלים את בחינת "עלמא דאתגליא" ב"עלמא דאתכסיא",

אלא שממשיכים את "עלמא דאתכסיא" ב"עלמא דאתגליא".

ועד שעניין זה נמשך בבחינת גילוי ובכלים.

שעבודת הלויים בשירה ובזמרה בשמחה שזה מורה על עניין הגילוי,

עד למראה באצבעו ואומר "זה" עד לגילוי שלעתיד לבוא פעמיים "זה".

גילוי זה נמשך על ידי מעשינו ועבודתנו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא,

ובפרט לאחר מתן תורה ובפרט בסיום אלפיים שנות משיח,

ובפרט בעקבתא דמשיחא ועקבתא דעקבתא דמשיחא.

יהי רצון שנזכה לגילוי פעמיים "זה" כפי שיהיה בגאולה האמיתית והשלימה,

על ידי דוד מלכא משיחא בעגלא דידן למטה מעשרה טפחים ובשמחה ובטוב לבב.

(על פי מאמר הרבי, ש"פ קורח תשד"מ)