הרב יהודה לייב גרונר מספר:

באחת השבתות התקיימה התוועדות עם הרבי, במהלכה הורה לכמה מהחסידים להקים פרויקט כלשהו. כשהגיע הרבי ל-770 למחרת בבוקר, שאל אותי אם כבר נעשה משהו בקשר למה שביקש. סיפרתי שמיד במוצאי שבת נערכה אספה, אך יש למארגנים כמה קשיים והם אינם יודעים כיצד להתגבר עליהם.

נענה הרבי ואמר: "נס גדול שאנשים אלו לא היו בקריעת ים סוף, שכן אז היו עומדים על שפת הים. מצד אחד ים גדול ואי אפשר לקפוץ למים, מצד שני נמצאים חיילי מצרים ומה אפשר לעשות?! אלא שנחשון בן עמינדב שקפץ לים ואחריו כל עם ישראל".

המשיך הרבי בדבריו: "מה הם חושבים? כשביקשתי מהם לעשות את הדבר הזה לא ראיתי את הקשיים שיעמדו בדרכם? אלא חשבתי כי באמונתם, כאשר ייגשו לעסוק בזה, יתבטלו הקשיים כאילו לא היו…"

הרבי דיבר בצער: "נדמה כאילו לא מחשיבים מהו רבי! הרי ישנו פסוק 'עד מהרה ירוץ דברו'. זה ה'ירוץ דברו' של חסידים היום?! יש לי על כך תירוץ אחר", כך אמר אך לא אמר מהו התירוץ.

אמרתי לרבי: "אולי כדאי למסור להם זאת עכשיו, שצריך לעשות הכול וממילא יתבטלו כל הקשיים?"

הרבי ביטל את האפשרות באָמרו "עכשיו כבר מאוחר. אם היו מתחילים תכף ומיד היו כל העניינים מתבטלים נוכח האמונה, אבל כעת אם יעשו זאת מצד השכל וההבנה, אזי זה לא יפעל את פעולתו…"

כחסידים עלינו לדעת, שכשהרבי מדבר, כותב ומבקש, אלו דברים שנוגעים לכלל ישראל. כשהרבי מבקש דבר-מה, צריך למלא את בקשתו בזריזות הרבה ביותר ללא תירוצים.