תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
פרשת דברים שבת חזון – יש דברים שמעבר לתפיסה שלנו המשפיעים עלינו
הקראת כתבהבשבת חזון אם עדיין לא נהיה בפועל בבית המקדש השלישי,
שוב נזכה לפחות לראיית בית המקדש השלישי בחזון (מלשון מחזה).
אמנם זכינו לבית ראשון וגם לבית שני אלא ש"מפני חטאינו" הם חרבו,
ועל כן, את בית המקדש השלישי גנז הקב"ה…
אם כי מזמן לזמן הוא מראה לנו אותו, כדי שזה יעזור לנו ללכת בדרך הישרה,
ועל ידי זה נקבל את בית המקדש השלישי בפועל ממש.
כמשל הידוע, על אב האוהב את בנו יקירו ועשה לנו בגד מפואר לתפארת.
אולם הבן לא נזהר וקרע את הבגד לקרעים,
ושוב עשה האב בגד יפה ומהודר,
וגם הפעם הבן לא נזהר וקרע אותו שוב לקרעים,
לכן החליט האב הטוב והרחמן להכין לבנו בגד שלישי מהודר מקודמיו,
אולם החליט לגונזו עד שיהיה הבן ראוי לקבלו,
כאשר ידע להעריך אותו ולשמור עליו.
ומידי פעם בפעם האב מראה לבן את הבגד כדי לעודדו להיטיב את דרכיו.
נשאלת השאלה: מה טעם מראים לנו את בית המקדש השלישי,
אם בפועל איננו רואים אותו?…
אמנם בודאי יש יחידי סגולה הזוכים לראות אותו, אולם מה עם אנשים כערכנו?…
והרי כולנו "הקטנים עם הגדולים" שומעים את ההפטרה של שבת חזון,
ועונים אמן, ורובנו ככולנו לא רואים מאומה.
שאלה זו נשאלת גם לגבי "בנות הקול" ו"הכרוזים העליונים",
שדרכם מתקשר הקב"ה לאדם.
בת קול היא מדת קול הנמשכת ברוח, כאיש הקורא בין שברי ההרים והמערות,
והיא אחת מדרכיו של הקב"ה להתגלות ולמסור מסרים לבני אדם.
אף שדרך זו נמוכה בדרגתה מנבואה ומרוח הקודש,
היא תופעה על טבעית של התקשרות ה' לעמו גם בדורותינו אלה.
כך ארבעים יום לפני יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני,
ובכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת:
"אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו ב).
ועוד מכריזה בת קול ואומרת: "שובו בנים שובבים".
וגם על זה נשאלת השאלה: אם על הרוב אין שומעים את הכרוזים מה תועלת בהם?…
העניין הוא שלא כל הנשמה ירדה למטה להתלבש בגוף, רק הארה ממנה בלבד!…
אם כן, לכל אדם יש שרש רוחני למעלה,
הוא מקור הנשמה שממנו מקבלת הנשמה שבגוף את השפעתה.
עצם הנשמה שמעל לגוף המאיר לנר"ן שבגוף נקרא מזל,
כי ממנו נוזל ונוטף כח רוחני המקיים ומחיה את הנר"ן ומשפיע על תפקודו.
הנשמה בשרשה למעלה רואה את הגילויים האלוקיים,
ושומעת את ה"כרוזים" ואת "בנות הקול" העליונים,
וזה משפיע על האדם למטה באופן מקיף וסתום,
ופעמים מעורר בו הרהורי תשובה ממה שקלטה נשמתו שלמעלה.
וכפי שרואים הרבה פעמים שבאים לאדם הרהורי תשובה ללא כל הכנה והתבוננות,
אלא רק כתוצאה מהמזל השומע את הכרוזים העליונים שיש בהם עוצמה רבה,
עד שמשפיעים על הנשמה המלובשת בגוף.
וכמו בסיפור על חברי דניאל.
חברי דניאל היו עמו בזמן שהוא לבדו ראה חזיון אלוקי ונחרדו בשל כך;
אמנם הם לא ראו את החזיון ולא שמעו דבר,
אולם ה"יחידה" שבנפשם – עצם הנשמה הנקראת "מזל" – ראתה.
וזה השפיע על הכוחות הגלויים שבגופם.
כך ב"שבת חזון" מזל הנשמה למעלה רואה את בית המקדש שלעתיד,
ועל ידי זה הנשמה המלובשת בגוף האדם מתעוררת לשוב בתשובה.
ואם הד קולה של ה"בת קול" המכריזה יום יום "שובו בנים שובבים",
עשויה להשפיע על האדם,
על אחת כמה וכמה בשבת וכל שכן וקל וחומר במה שרואה ב"שבת חזון".
העובדה שלעיתים רחוקות בזמן מסויים מראים לאדם את מקדש העתיד (הלבוש השלישי),
מעידה בהכרח שהכוונה היא כדי שתהיה בזה השפעה עמוקה על האדם,
כדי שהליכתו בדרך הישרה תהיה אצלו "כמו טבע",
ועד שלא יהיה שום חשש שיחזור לסורו.
ובפרט שמראים לו את בית המקדש הנעלה יותר מבית ראשון ומבית שני,
("גדול יהיה הבית הזה האחרון מן הראשון"…)
להיותו "מקדש ה' כוננו ידיך" – בניינא דקוב"ה, בית נצחי.
לכן גם הפעולה של ראייתו היא באופן נצחי.
ודוקא באופן של ראיה ולא רק באופן של שמיעה כשמיעת ה"בת קול",
שעל יד הראיה מתאמת הדבר בתכלית התוקף באופן שלא ניתן לשינוי.
בכל זאת נשאלת השאלה מכיון שההתעוררות באה מלמעלה,
איך יתכן שיש לה קיום בכלל ונצחי בפרט?…
האמת היא שעל ידי ההתעוררות מלמעלה יש גם התעוררות מלמטה,
כי כאשר אדם רואה את בית המקדש השלישי הוא בהכרח מתבונן בו שעל כך הוא מצווה;
דבר הגורם לו שמחה עד שאין לו שמחה גדולה מזו דוקא בימי בין המצרים.
ולכן מוסיף בעבודתו הרוחנית הקשורה בבית המקדש.
מצות ההתבוננות היא מצוה חשובה הקודמת כמעט לכל מצוה ובמיוחד למצות אהבת ה'.
שהרי איך אפשר לצוות על האהבה: "ואהבת את ה' אלוקיך".
על ציווי בפועל של קיום מצוות אפשר לצוות עד שאפילו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני",
אולם על ציווי בדבר הנתון ללב הציווי הוא על ההתבוננות שעל ידה מגיעים לאהבה.
ובעצם בכל קיום המצוות עלינו לזכור!
הקב"ה מתגעגע אלינו כשם שאנו מתגעגעים אליו ואף למעלה מזה,
רק שצריך להוציא את זה מן ההעלם אל הגילוי.
הקב"ה האוהב אותנו פונה לכל יהודי בקריאה של חיבה בכל רגע ובכל מצב,
לעשות את העבודה וללכת מחיל אל חיל.
אמנם אין אנו רואים ואיננו שומעים את קול ה' הפונה אלינו,
אולם דוקא בהיותנו גשמיים יכולים אנו להגיע לדרגות גבוהות,
הרבה יותר מעולמות עליונים ומלאכים, אפילו משרפים.
כי בעולמות העליונים יש גילוי אור לפי ערך הכלי וממילא האור מוגבל בכלי,
אך לנשמה בגוף, האור אינו מתגלה כלל.
הנשמה אינה רואה ואינה מרגישה את אור האין סוף השוכן בה,
כי הגוף והעולם הזה מסתירים את האור האלוקי השוכן בתוכנו,
לכן האדם יכול לסבול את גילוי האור הזה יותר מכל העליונים ולהישאר נשמה בגוף,
מבלי ליפול או להתעלף מפחד ומבלי להיעלם ולהתבטל.
הקב"ה כוסף למעשה ידיו חפץ ביקרם של בניו ורוצה בתשובתם,
כי הוא קשור לעמו ישראל בקשר מיוחד שטמון בו סוד גדול,
והוא דומה לקשר שבין איש לאשתו שבאהבתו אליה הוא שוגה תמיד.
שכך קבע ה' בתורה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו",
לכן ברא את כנסת ישראל להיות לו לעזר כנגדו.
לפני בריאת העולם היה הוא לבדו שלם בתכלית והכל היה כלול בו,
אולם מכיון שהוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב,
החליט לברוא אדם כדי להיטיב לו.
וכשעלו נשמות ישראל במחשבה לפניו,
מתוך כוונה להפוך אותן לנשמות "נפרדות" ממנו כביכול,
על ידי מחשבה זו נאצלו מפנימיות עצמותו נשמות ישראל.
ובעוד נשמות ישראל ("נשמות צדיקים") עדיין בתוכו נמלך בנו: נעשה אדם?…
והסכמנו.
וממחשבה לדיבור ברא אותנו במאמר: "נעשה אדם",
וכדיבור היוצא מן האדם גם אנו יצאנו מה' יתברך;
שבדרך של צמצום בראנו ונתן לנו תחושה של "יש",
וכאילו אנו עצמאיים ונפרדים ממנו,
אם כי הצמצום אינו כפשוטו ומעולם לא נפרדנו ממנו.
אנו החצי השני של הקב"ה, אנו השותפים שלו – ה"עזר כנגדו".
בעודנו כלולים בו לא הרגשנו את קיומנו, כי היינו באופן של "אחור באחור",
אולם על ידי הצמצום נפרדנו ממנו, כביכול, כדי לחזור ולהתאחד עמו "פנים בפנים" דוקא.
וכדי שלא יהיה זה נהמא דכיסופא נטע בנו הקב"ה את היצר הרע המסתיר אותו,
כדי שנילחם ביצר הרע ונשאף תמיד לגלות את הקב"ה ולהוציאו ממחבואו.
ואכן הקב"ה מסתיר עצמו מאתנו כמשחק ב"מחבואים" כדי שנחפש אותו ונמצא אותו,
עד שנתקרב אליו ונתאחד ונתכלל בו ולא בבחינת "אחור באחור" אלא בבחינת "פנים בפנים",
ומאהבתו הגדולה אלינו הוא תמיד מצפה שנשוב אליו וקורא לנו בלשון חיבה:
"שובו בנים שובבים" על ידי הכרוזים העליונים ובנות הקול.
ולעולם עלינו לזכור את מצבנו ומעמדנו האמיתיים כפי שהם למעלה.
לנו יש מעמד גבוה מהעולמות העליונים, עולם האצילות, שהם אלוקות ממש,
ששם היחוד הוא יחוד בתכלית, יחודא עילאה ממש.
כי לנו יש תורה, שהיא האור הסובב כל עלמין, הרצון העליון, שלמעלה מהכל.
דרגת התורה עליונה מאד עד שאינה יכולה להתלבש בעולמות כי אי אפשר לסובלה,
ורק מאירה מלמעלה באופן של "מקיף".
אם כי חיותם של כל העולמות היא מכח התורה, מאור וחיות הנמשך מן התורה.
לכן כשלומדים תורה שהיא הרצון העליון בחינת ה"סובב" –
התורה מתלבשת בנפש ולבושיה
וחודרת בפנימיות בעוסק בתורה ומאירה בנפשו ובלבושיו בגלוי.
וכך נוצר "יחוד" נפלא שאין כמוהו בין לומד התורה לה'.
עפ כן, יהודי הוא למעלה ממלאך,
מלאך אינו יכול לסבול אור מעבר לכלי הקיבול שלו.
וכידוע, כשהקב"ה הושיט אצבעו למלאכים הוא שרפם.
הם התבטלו במציאותם מאחר שהתגלה אליהם מעבר ליכולת קיבול הכלי שלהם.
דוקא האדם הגשמי יכול להגיע לדרגות גבוהות
הרבה יותר מעולמות עליונים ומלאכים,
אולם הנשמה בגוף שאינה רואה ואינה מרגישה את היחוד עם אור האין סוף,
כי הגוף והעולם הזה מסתירים את האור האלוקי שביחוד זה,
(והיחוד עצמו אינו נובע מהרגשה ואינו תלוי בה);
מבחינה זו האדם דומה לבית שאין בו חלונות וגם כשאור השמש זורח בתוקף גדול,
הבית אינו מאיר, רק כאשר יש בו נקב קטן אז חודר בו אור השמש בכל תוקפו.
כך הגוף והנפש הבהמית מעלימים על אור הנשמה לכן אינה שומעת הכרוזים העליונים;
לכן האדם יכול לסבול את גילוי האור הזה יותר מכל העליונים,
ולהישאר נשמה בגוף מבלי ליפול או להתעלף מפחד ומבלי להיעלם ולהתבטל.
אם כי, אף שהאדם אינו רואה ואף אינו מרגיש את היחוד הנפלא הזה בעת עוסקו בתורה,
מזלייהו חזי (מגילה ג א) – נשמתו מרגישה!
כך גם עצם הנשמה שומע את הכרוזים העליונים ובנות הקול,
כך גם שורש הנשמה רואה את בית המקדש בשבת חזון.
לעתיד לבוא כשיתגלה אור ה"סובב כל עלמין" ויהיה חיבור עליונים ותחתונים בשלימות,
ה"יחידה" שבנפש תהיה בגילוי, ואז נזכה לכל היעודים שהובטחנו ולגילויים נפלאים!…
ומעתה אין לנו אלא לייחל לעצמנו שניגאל מיד ונתראה בבית המקדש השלישי,
כששמחה גדולה על ראשינו כבר בתשעה באב זה שייהפך למועד.
(על פי שיחת הרבי ש"פ דברים תשמ"ז)
פרסום תגובה חדשה