"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' נותן לך נחלה"…

לאחר נדודים של ארבעים שנה במדבר בתנאים של גן עדן,

הגיע הזמן שעם ישראל ייכנס לארץ ישראל מתוך שמחה,

דוגמת הנשמה היורדת לעולם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא,

ירידה גדולה ביותר ובכל זאת בשמחה גדולה.

וכלשון הפסוק בפרשתנו: "והיה כי תבוא אל הארץ"… (כו, א)

כל מקום שנאמר "והיה", אינו אלא שמחה (ב"ר פמ"ב)

(על פי לקוטי שיחות, כרך ט, מעמ' 357)

הקב''ה ועם ישראל שני חצאי צורות וביחד יחידה אחת – ישראל וקוב"ה כולא חד.

הקשר של עם ישראל עם הקב''ה הוא קשר עצמותי כי הם מושרשים בעצמותו,

צורתם נחקקה לפניו טרם בריאת העולם ובהם נמלך אם לברוא עולם.

הקב''ה אב רחמן ובניו האהובים עם ישראל ("בני בכורי ישראל")

כורתים ברית ונשבעים לעשות עבודה משותפת בעולם.

הקב''ה מחבב את בניו בחיבה יתירה ומודה להם על עבודתם ואומר:

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם…

שאתם אומרים: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד''.

(מובטח לכם) ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם,

ועונה כנגדם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ''.

ישראל עם סגולה זוכים ליחס מיוחד –

"את ה' האמרת היום… וה' האמירך היום"…

אנו משפיעים על הקב''ה והקב''ה משפיע עלינו.

ואכן, כאשר ישראל עוסקים בתורה ובמצוות,

הם גורמים, כביכול, שהקב"ה "יאמר" ("האמרת") את עשרת המאמרות,

היינו, שימשיך להוות ולקיים את העולם.

כי כשצדיקים עוסקים בתורה באופן של עסק באופן גלוי לכל באי עולם,

באופן של כיתות כיתות כדי לפרסם את התורה ולמשוך אליה קונים,

הם מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

וביום כניסת עם ישראל לארץ ישראל ("היום", "היום הזה"),

מתגלה עוד יותר הקשר המיוחד בין ה' לעמו העם הנבחר "עם סגולה",

שהרי ארץ ישראל היא תמצית העולם כולו.

ארץ ישראל במובנה הרוחני כוללת את התורה ואת נשמות ישראל,

ומקומם הטבעי של עם ישראל הוא ארץ ישראל.

ארץ זו רוצה לעשות רצון קונה מעוצמת ביטולה לרצון העליון,

ובה בעיקר מתקיימת תכלית הכוונה העליונה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים.

לכן עם כניסת ישראל לארץ הם מקבלים את התורה במעמד מיוחד של אלה ושבועה.

שישה שבטים עולים אל הר גריזים, ושישה על הר עיבל,

כשהכוהנים והלוויים וארון הקודש באמצע.

הלוויים מפנים את פניהם לעבר הר גריזים ופותחים בברכה:

"ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה"… וכל העם עונים: אמן.

לאחר מכן הלויים הופכים פניהם לעבר הר עיבל ופותחים בקללה:

"ארור האיש אשר יעשה פסל"… וכו'.

מעמד שבתוכנו יש שורה של ברכות ושורה של קללות.

[ומעניין שפרשת "כי תבוא" קוראים תמיד לפני ראש השנה (רמב"ם הלכות תפילה י"ג),

(שכך תיקן להם עזרא הסופר לישראל, שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא, קודם עצרת;

ושבמשנה תורה, קודם ראש השנה)].

נשאלת השאלה: מה עניין פרשת קללות בתורה,

והרי התורה פותחת באות ב ("בראשית") שעניינה ברכה;

וכל מה שברא הקב"ה הוא טוב, ויתרה מזו – טוב מאוד,

כנאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד";

ובפרט שמדובר ב"דור דעה" – בני מעלה שזכו להיכנס לארץ,

דור שמשה מציינם לשבח באומרו להם:

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום"?…

ומדוע התורה מפרטת רק את הקללות אף שהברכות קדמו לקללות?…

אלא צריך להבין שבעצם אין קללות בתורה יש רק ברכה,

ובניגוד ל"ברכה הגלויה" יש דרגת "ברכה נעלמת" שנראית קללה,

אף שבפנימיותה היא ברכה בדרגה עליונה ביותר,

אלא שכדי להגיע אליה יש להפוך את הקללה לברכה,

בבחינת יתרון האור מן החושך, על ידי הפיכת הרע לטוב והמר למתוק.

ואכן בנוגע לברכה סתם אין כאן חידוש,

פשיטא, שהקב"ה מברך את ישראל בכל מילי דמיטב.

החידוש הוא שיש ברכה שבאה על ידי הפיכת הקללה לברכה, שהיא ברכה נעלית ביותר.

(על פי שיחת הרבי ש"פ כי תבוא תשמ"ה)

על הפיכת קללה לברכה למדנו בפרשה הקודמת (פרשת כי תצא):

"ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך".

קללה שהופכת לברכה מבטאת את האהבה העזה של הקב"ה לעמו ישראל,

כי כאשר החושך עצמו מאיר – זה אור באיכות נעלה באין ערוך לאור הרגיל.

זהו גם עניין ה"קללות" המנויות בפרשתנו שהן ברכות נעלות ביותר.

ואכן בלעם שרצה לקלל את עם ישראל ידע שישראל הם עמו של הקב"ה,

ואי אפשר שתחול עליו קללה.

הוא גם ידע שהקב"ה אוסר עליו לקלל את ישראל באמרו לו:

"את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה".

הבין בלעם הרשע שעל פי הסדר הרגיל בודאי אין מקום לקלל את ישראל,

אלא שבלעם שהיה בדרגת "יודע דעת עליון", קיווה שיעלה בידו לקטרג על ישראל,

וברוב שנאתו ניסה לקלקל את השורה, והשכים בכבודו ובעצמו בבוקר לחבוש את אתונו,

וגם ניסה לעורר "מקומות אפלים" בעם ישראל כדי לקטרג עליהם.

אלא שלא נתן דעתו שכבר הקדימו אברהם אבינו,

שאף הוא קלקל את השורה והשכים בבוקר לחבוש את חמורו,

ומעשהו של אברהם הגן כבר מראש על מעשהו של בלעם.

ובכל מקרה ראוי עם ישראל לברכה, לא רק בזכות מעשיו של אברהם אבינו,

אלא בזכות הקשר המיוחד של ה' לעמו ישראל "כי אהבך ה' אלוקיך".

ואמנם עם ישראל ברוך ומבורך – "גם ברוך יהיה!"

הקב"ה אינו רוצה לשמוע ואינו שומע קטרוגים על ישראל.

אף אם מצד מדת הדין יש להם מקום כי מדת הרחמים גוברת – "הוי' אלקיך".

וכשהוא הופך את הקללה לברכה אין הוא רק מכפר על חטאי עם ישראל,

אלא יתירה מזאת הוא הופך להם את הזדונות לזכיות.

אף ישראל מצד עצמם פועלים לבטל כל מיני קטרוגים שיכולים לנבוע מן החטאים,

ובהיותם בני אברהם אבינו אין הם מסתפקים באהבת ה' על פי השורה,

אלא אוהבים את ה' אהבה שלמעלה מטעם ודעת.

אהבה הגורמת להם לקיים מצוות לפנים משורת הדין, ומתוך התמסרות אין קץ.

בדרגת אהבה גדולה ועזה כזו, בודאי שאפשר להפוך רע לטוב.

כי כאשר יהודי קשור בקשר אמיץ וחזק כל כך עם הקב"ה,

ביכולתו לעורר אהבה כזאת גם מצד הקב"ה,

עד שהקב"ה הופך אפילו את הקללה לברכה ומתגלה לעין כול "כי אהבך ה' אלוקיך".

(על פי לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 157)

וכמו בירידה צורך עליה,

וכמו שהתכלית הפנימית של החטאים היא התשובה,

כדי שזדונות ייהפכו לזכויות;

כך הקללות הן לצורך הפיכתן לברכה שהרי "הכל הולך אחר החיתום".

נמצא שהברכה היא פנימיות ועצמיות הקללה.

הברכה שבקללה היא מיניה וביה (ממנה ובה) ממש,

עד שבסופו של דבר יהיה אפשר לומר בפשטות: "אודך הוי' כי אנפת בי",

כי פשוט וברור שאין רע ואין קללה יורדים מלמעלה!…

אין קללות בתורה!…

אבינו אב הרחמן הברוך והמבורך מקור הברכות רק מברך אותנו בכל עת ובכל שעה!…

ונעיר שעל פי תורת הבעל שם טוב, עם ישראל נקראים – ארץ חפץ,

בהסתמך על פירוש חז"ל לפסוק: "והיה כי תבוא אל הארץ" (דברים כו א) –

"למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה" (בראשית רבה פרשה ה ז).

ואכן לעם ישראל יש רצון עצמי לאלוקות,

כי עם ישראל הם עצם אחד עם "אין סוף",

לכן הם קרויים "בנים": "בנים אתם לה'"… (דברים יד א).

אמנם הנשמה מלובשת בגוף, ובחיי היומיום האדם מרגיש את גשמיותו וצרכי גופו.

אולם כשמקיים תורה ומצוות באהבה ויראה, ובמיוחד כשלומד פנימיות התורה,

הוא מגלה את הרצון הפנימי של הנשמה.

שהרי ישראל, התורה והקב"ה – כולא חד.

כשישראל לומדים "נגלה" הם מחוברים ל"נגלה",

וכשלומדים "פנימיות התורה" מתקשרים עם "פנימיות האין סוף",

כי מגלים את "פנימיות הנשמה".

לכן כל יהודי נקרא "ארץ חפץ",

בדומה לאדמה שטמונים בה אוצרות יקרים,

וכשחופרים בעומקה מגלים אותם.

ואכן על ידי לימוד חסידות המעורר את ה"ארץ חפץ" אפשר לגלות את הנשמה,

שהיא חלק הוי' ממעל ממש הנסתר עמוק בגוף.

אם כן, תשעים ושמונה קללות, שבפרשת כי תבוא על פי "נגלה" זה לא טוב.

אולם על פי הזהר והחסידות כולן ברכות נפלאות.

קללות שבתורה אינן קללות אלא ברכות נעלות מאד,

ורק בלבוש חיצוני הן באות כהיפך הברכה.

ומעניין הסיפור שמסופר בספר "היום יום" על רבינו הזקן,

שהיה הקורא בתורה ופעם אחת לא היה בליאזנא בשבת פרשת כי תבוא,

ושמע אדמו"ר האמצעי, קודם היותו בר מצוה, את קריאת הפרשה ממישהו אחר,

והיתה לו עגמת נפש גדולה מהקללות שבתוכחה עד לכאב לב,

עד שביום הכיפורים נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות.

וכששאלו את אדמו"ר האמצעי: הרי בכל שנה קוראים את פרשת כי תבוא,

ענה ואמר: כשאבא קורא, אין הם נשמעים קללות ("היום יום" יז אלול).

ועוד ידוע הסיפור על רבי אלעזר בנו של ר' שמעון בר יוחאי,

שביקש מחכמים שיברכוהו, ומה שאמרו לו נראה כקללות,

וכשסיפר לאביו, רשב"י, פירש לו אביו שכולן ברכות (מועד קטן ט ב).

ובדומה לפסוק: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (תחילת פרשת ראה),

שמעורר תמיהה, איך יתכן שה' שהוא עצם הטוב נותן קללה?…

אם כן גם בפרשתנו ברור שהקללות אינן קללות כפשוטם של דברים,

אלא הן מייצגות ברכה עליונה ביותר,

שאליה מגיעים דווקא על ידי הפיכת הקללות לברכות.

ובעומק יותר על פי פנימיות התורה,

הברכה היא הנפש האלוקית והקללה היא הנפש הבהמית.

צריך להפוך את הרע שבנפש הבהמית לטוב, צריך להפוך את הקללה לברכה.

על ידי השכלה – לימוד חסידות בחיות, מגלים את ה"ארץ חפץ",

עד שמרגישים את יוקר המצוות,

ועל ידי עבודה –  ההתבוננות של תפילה, הופכים את הקללה לברכה.

יהי רצון שכבר נראה את כל הברכות גם הברכות הנעלמות בגילוי,

שכבר נוכל למלא שחוק פינו ולשוננו רנה,

ונאמר בכוונה ובשמחה: "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני".

(על פי שיחת הרבי ש"פ כי תבוא תשמ"ה, לקוטי שיחות כרך ט מעמ' 357, לקוטי שיחות כרך כח עמ' 157, אור התורה דברים עמ' תתרסה)