יתרון האדם על המלאכים הוא כח הליכתו

מלאכים נקראים "עומדים", ואילו נשמות נקראות "מהלכים".
בניגוד למלאכים המתוארים בכל מקום כ"ניצבים" ו"עומדים",
("שרפים עומדים ממעל לו", "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"),
אדם הוא בבחינת "מהלך".
שהרי מלאכים אינם בעלי בחירה (אף שמצווים לעשות שליחות),
שלא כאדם שיש לו היכולת והזכות לבחור בין טוב לרע,
ונמצא כל הזמן בתנועה של בחירה.

אמנם המלאכים עומדים לא באופן סטטי לגמרי,
הם עולים ויורדים בתנועת "רצוא ושוב" כל הזמן, יוצאים מעצמם וחוזרים לעצמם.
שואפים לעלות ולהתקדם אולם מיד נסוגים לאחור וחוזרים למקומם;
רק מציצים קמעא בזיו השכינה אולם מרוב פחד נרתעים לאחוריהם ושבים למקומם.
("נרתעות מפני השכינה שלמעלה מן הרקיע, וממהרות להשיב את ראשן" – רש"י).
מלאך לעולם אינו מתקדם,
בעוד יהודי הולך הליכה אמיתית במגמה להתקדם ולהגיע ליעד.
הליכתו של יהודי היא עבודה קשה שתכליתה לפעול פעולות מעל הטבע.

זוהי מעלת האדם שביכולתו לעלות בהתמדה מדרגה לדרגה ולצאת ממקומו,
עד שעולה מדרגה אחת לדרגה נעלית הרבה יותר באין ערוך,
שהתורה "ראשית דרכו" של הקב"ה לא בשמים היא וניתנה לבשר ודם דוקא,
ומובטח למי ששומר אותה ומקיים מצוותיה שיוכל לדבוק בה' ולדמות לו.

תכלית העבודה להתחבר לאין סוף ולדבוק בה'

"אדם לעמל יולד" ועיקר העבודה צריכה להיות בחיות דוקא!
ולא "מצוות אנשים מלומדה" – עבודה מתוך רגילות…
ואף לא מתוך רצון לקבל שכר;
אלא מתוך רצון להזדכך ולעלות מעלה מעלה.
הקב"ה נתן לנו את הכוח להתעלות מעל מגבלותינו הגשמיות והחומריות,
והוא חפץ שנתחבר לכוחותיו האין סופיים והבלתי מוגבלים.
לכן החדיר בתורתו ובמצוותיו כח אלוקי מיוחד,
שעל ידו ניתן ללכת ואף להגיע אל אור האין סוף.

התורה מצוה אותנו להידבק בה', על ידי דביקה בחכמים ובתלמידיהם.
ובעיקר ב"צדיק יסוד עולם" שכבר הגיע לדבקות גבוהה בקב"ה,
שממנו נוכל לקבל כוחות ולהתעלות מעל מגבלותינו,
ולעבוד את ה' עבודה תמימה בשלימות.
(ראה לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1130).

אברהם אבינו הולך מחיל אל חיל

פרשת "לך לך" מלמדת אותנו מהי "הליכה" ומהי "עבודה" אמיתית.
הניסיון הראשון של אברהם אבינו ושל כל אדם היא,
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
אברהם אבינו שהכיר את בוראו ושבעים וחמש שנה עשה עבודה נפלאה,
בהודיעו לכל באי עולם שיש אלוקה אחד שאותו ראוי לעבוד…
ולא עוד אלא שעמד במסירות נפש בניסיון כבשן האש באור כשדים…
לא הסתפק בכך!… גם הוא מצווה לצאת מרגילותו בעבודתו!…

ואכן, אברהם אבינו מקיים את הציווי ויוצא לדרך –
"וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה".
הוא יוצא מגדרו וממציאותו הקודמת לגמרי,
וכך עולה מעלה מעלה דרגה אחרי דרגה ("הנגבה" – בגובה והגבהה).
עד שבכוחו לרדת מטה מטה לחבר עליונים ותחתונים.
ובהליכתו מחיל אל חיל, מגיע לשיא העבודה בניסיון העקידה,
ואפילו שם נצטווה – "ולך לך אל הארץ המוריה".

על כל יהודי לקיים מצוות "לך לך"

מעלתו של כל יהודי היא היכולת לבחירה חופשית ולהליכה מחיל אל חיל.
לכן הפנייה האלוקית הראשונה לאברהם אבינו היא "לך לך".
גם על משה רבינו ש"לא כהתה עינו ולא נס ליחו", נאמר: "וילך משה",
ועל יהושע בן יהוצדק שהקב"ה הפגישו עם פמליא של מעלה נאמר:
"ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה".
כי גם בעומדו בין המלאכים שהגיעו לשיא מדרגתם,
יהושע מקבל את היכולת להלך ולהתעלות מעליהם.
וכמוהם כל יהודי מצווה לצאת מכל המדידות וההגבלות אפילו מההגבלות של קדושה –
כי על ידי שיוצא ממהותו ועצמותו בתחתונים,
הוא מגלה את מציאותו ועצמותו האמיתיים בעליונים.

"לך לך" היא יציאה מהרגילות

כל יהודי רוצה לעבוד את ה' בג' הקוים: תורה עבודה וגמילות חסדים.
הוא רוצה ללמוד תורה באופן העמוק ביותר ולחדש חידושים בתורה.
הוא רוצה תמיד להתקדם בעבודת התפילה
ביודעו שהסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
ומכיון שעיקר כוחו בגמילות חסדים הוא רוצה לעשות טובה ליהודי בכל כוחותיו.

ואמנם כל יהודי ניחן במדות טובות: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים,
ורוצה לעזור לזולת הנמצא במצוקה בכל לבו.
ואכן טבע היהודי ורגילותו לעשות את "מעשה הצדקה" –
ועל ידי זה הוא מתברך ב"והיה מעשה הצדקה שלום".
אולם התורה דורשת "לך לך!"…
יש דרגה נעלית באין ערוך והיא "עבודת הצדקה",
עליה נאמר: "ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם".
יהודי נדרש למאמץ עילאי, מעל ומעבר לטבע הראשוני שלו – הוא נדרש ל"עבודה".
להתעלות מעל לטבעו, להיות טוב מטוב, להיות טוב מאד.
צריך עבודה נפשית לתת יותר ממה שהרחמנות הטבעית מחייבת,
שאז גם השכר המובטח הוא – "השקט ובטח עד עולם!" שכר נעלה מן ה"שלום".
לא די ב"שלום" זמני ורוחני, יש צורך במרגוע נפשי תמידי.
גן עדן עלי אדמות! גאולה אמיתית ושלימה!

הדרך לצאת מהמדידות וההגבלות היא לימוד חסידות והליכה בדרכיה

אברהם אבינו היה החסיד הראשון שרצה לדעת את ה', ללכת בדרכיו, ולהידמות לו;
וכדי לגלות את ה' בעולם ולהתקרב אליו הקדיש את כל חייו ואת כל כוחותיו במסירות נפש.
גם אנו בניו ראויים לעבוד את ה' עד שנתאחד אתו.
תפקידנו להשתמש בזכות הגדולה שניתנה לנו – זכות הבחירה החופשית!
ולכוון רצוננו לרצון ה' ולהיות שותפים לו בתהליך הבריאה.

עלינו רק להחליט החלטה טובה לחיות באמת על פי מצוות התורה,
להתעמק בסודות התורה על ידי לימוד החסידות,
ולאמץ את מסירות הנפש של אברהם אבינו שהוריש אותה לכל אחד מאתנו.
כך נוכל לגלות את האור הגנוז, האור האלוקי האינסופי, שהופיע בראשית ימי הבריאה,
ונעלם מעינינו רק לפי שעה.

ואכן כל חסיד יודע שבעבודת ה' אין להסתפק במועט,
אין להישאר במצב ומעמד בו נמצאים גם אם הוא נעלה ומכובד.
כשאין עליה, זוהי ירידה!… והרי אנו שואפים להתעלות תמיד יותר ויותר.
אף אם נגיע השמיימה, הרי שם השמים ייראו "ארץ",
שם נגלה "שמים חדשים" שיש לשאוף להגיע אליהם, וכן הלאה…

יש ללמוד מאברהם אבינו היהודי החסיד הראשון, שהלך מחיל אל חיל,
"הלוך ונסוע" שלמעלה מ"רצוא ושוב" של המלאכים.
כי בניגוד ל"רצוא ושוב" של המלאכים, החוזרים לעצמם –
ה"הלוך ונסוע הנגבה" של אברהם אבינו, היא התקדמות תמידית לקראת ה"אין סוף".

תכלית העבודה גילוי אלוקות

על ידי לימוד תורה ובפרט פנימיות התורה (חסידות)
נוכל לקבל כוחות וכלים להתבונן ולגלות את האלוקות.
על ידי שנתבונן התבוננות עמוקה בספרי רבותינו נשיאינו
נעלה מעלה מעלה, עד למקום שאין הצמצום נוגע שם כלל.
כך נעלה מדרגה לדרגה עד שנוכל לגלות אלוקות בכל דבר ובכל מקום,
וממילא נתקשר למדרגות הגבוהות ביותר באור האין סוף,
באלוקות שלפני כל הצמצומים שלמעלה מהאלוקות הגלויה.
וכשדבקים בה' וקשורים לעצמותו יתברך, ניתן להיכנס למקומות תחתונים ביותר
ולהחדיר שם אלוקות.
בדברים הנמוכים, במקומות החשוכים ובבני אדם הקלים וקלי הקלים,
ואפילו במקומות העמוקים והחשוכים ביותר אפשר למצוא אלוקות,
"לך לך" – אותיות לכלוך.
מכאן ברור שאין להתפעל מהסתרת הפנים ולא מהמקומות המלוכלכים ביותר,
כי הקב"ה נטע בנו כחות להחדיר אלוקות גם במקום המוסתר והשפל ביותר.

יהי רצון שנעשה את העבודה כראוי
והקב"ה ישלים את העבודה ויתגלה בכל עצמותו
כאן בעולם הזה מתחת לעשרה טפחים
בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.