כשעם ישראל מגיע למדבר הגדול והנורא, לארץ ציה אשר לא עבר אדם שם,

והוא עומד ומשתאה, מה ישתה ומה יאכל,

אין הוא יודע שההשגחה הפרטית מלמעלה כבר דאגה לספק כל צרכיו

בצורה שמיימית נעלה ובהשגחה פרטית גלויה.

בארה של מרים עומדת להשקותם… ולחם מן השמים עתיד להשביעם…

משה רבינו מזכיר לעם ישראל את טובו וחסדו של הקב"ה –

"המאכילך מן במדבר אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך".

המן הוא בחינת טל שלמעלה מעלה מבחינת ידיעה והשגה,

שאף האבות "הן הן המרכבה", הבטלים תמיד לרוכב,

לא הגיעו לדרגה זו של המן.

[כי האבות הם חג"ת (חסד גבורה תפארת) דאצילות "אורות בכלים",

אך הטל הוא מבחינת "עתיק", ששרשו ב"חכמה סתימאה"].

המן אוכל שמיימי אלוקי, אוכל ניסי,

אוכל של אמונה משולחן גבוה – שולחנו של מקום,

שאינו חלק מהעולם החומרי הרגיל שלנו.

המן הוא בחינת טל – "ותעל שכבת הטל",

הוא "טל תחיה", שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים.

המן שהיה תלוי במשה רבינו, (שלכן נפסק לאחר מותו),

הוא המזון שאכל עם ישראל במדבר ועתיד לאכול ממנו לעתיד לבוא.

פעולת המן היא לחבר את הנשמה לגוף כשהנשמה נמצאת בגוף,

שעל ידי האכילה מבטלים את האפשרות של פירוד הנשמה מן הגוף.

אך לעתיד לבוא הטל (הוא המן) יחבר מלכתחילה את הנשמה בגוף,

ועל ידי זה יחיו המתים – "טל אורות טלך".

המן הוא המזון הרוחני שניתן לעם ישראל בעת גדילתו במדבר.

בדומה לחלב אם, שיש בו ביטוי של קשר חם ואוהב.

הקב"ה באהבתו את עמו מוריד עם המן תכשיטי נשים, אבנים טובות ומרגליות…

ושכר ממשי לצדיקים שבעם ישראל.

"והיה טעמו כטעם לשד השמן" –

"אמר ר' אבהו: מה שד זה תינוק טועם בו כמה טעמים,

אף המן כל זמן שישראל אוכלים אותו, מוצאים בו כמה טעמים".

ובגלל מעלתו וקדושתו הוא מתעכל בשלימות!… שאין בו פסולת!…

חודש ימים משיצאו עם ישראל ממצרים עד חמישה עשר באייר

ניזון עם ישראל מן העוגות מצות, שאכלו בארץ מצרים.

במצה שעניינה קטנות, יש מעלה גדולה, כי היא קטנות "אבא",

והראיה ש"אין התינוק יודע לקרות אבא… עד שיטעום טעם דגן".

ולמעלה מזה, עקב מאכל זה,

נגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו לעם ישראל וגאלם,

וגם היה גילוי נבואה נעלה ביותר בקריעת ים סוף,

אלא שהיה זה רק לפי שעה.

אחרי זה היתה עבודה על פי סדר והדרגה.

וכדי לקבל את התורה באופן של הליכה אמיתית הליכה בלי גבול,

באופן של "מעלים בקודש" היה צריך את ההכנה של המן –

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

"לחם מן הארץ" נמשך על ידי העבודה מלמטה, על ידי עשיית כלי –

"וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".

על ידי שלימות העבודה מלמטה נמשכת הברכה מלמעלה.

וכמו שכתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים ויברכהו ה'".

הברכה מלמעלה שורה על הברכה מלמטה.

אולם המן שהוא הטל בבחינת "לחם מן השמים"

אינו תלוי בעבודת התחתון, ונמשך מלמעלה מעצמו ואינו נעצר.

לכן התהוות המן היא דוקא בשבת שלמעלה מעבודת האדם.

אף על פי כן, המן שהוא מבחינת טל ששרשו מ"טלא דבדולחא" נמשך למטה,

"ממטיר לכם" – כמטר שהוא גשמי, שנמשך בימות החול לעולם הזה הגשמי.

עד ש"דכו (אותו) במדוכה ובשלו (אותו) בפרור", אלה שהיו בדרגה הנמוכה ביותר.

אפילו צדיקים שאכלו אותו בלי טרחה, היו צריכים לעשות כמה פעולות גשמיות.

ללקוט אותו מסביבות פתח האוהל,

לברך עליו "המוציא לחם מן השמים"

ולאוכלו אכילה כפשוטה.

הקב"ה ממטיר לעם ישראל אוכל אלוקי נפלא ארבעים שנה במדבר לשם הניסיון –

"למען נסותך"… "למען אנסנו הילך בתורתי"…

שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו.

ואינו דומה מי שרואה ואוכל, למי שאינו רואה ואוכל (שהמן מאכל רוחני),

שאז אינו מרגיש שובע, ("טוב מראה עינים מהלך נפש").

אך בעיקר כדי שידע "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,

כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

צריך להודיע ולידע שכל המציאות תלויה ב"מוצא פי ה'",

אמנם עם ישראל מאמינים בני מאמינים ש"לעולם ה' דברך ניצב בשמים" –

שמוצא פי הוי' שבשמים וכן בכל הנבראים הוא המהווה ומחיה ומקיים אותם.

כך האמינו עוד בהיותם במצרים, כל שכן לאחר שיצאו ממצרים,

שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו.

אלא שדוקא על ידי אכילת המן אין הם רק מאמינים, אלא גם יודעים בתכלית השלימות,

ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על מוצא פי ה' יחיה האדם".

שבשעה שאוכל מן הלחם, הוא יודע שמקבל חיותו ממוצא פי ה'.

גם ב"לחם מן הארץ" יש גילוים נפלאים ונעלים,

גם ב"לחם מן הארץ" העולם יודע ומבין שיש בעל הבית לבירה.

הוא יודע שאין הלחם מציאות בפני עצמה,

אלא מתהוה מדבר ה' כמו כל המציאות.

הוא יודע שבעשרה מאמרות נברא העולם וכל חיותו וקיומו

נמשכים באופן תמידי מדבר ה', שאינו נפסק לעולם.

אך זהו רק ברמת אור ה"ממלא כל עלמין".

שאז חסרה לו הידיעה האמיתית שמ"מוצא פי ה' יחיה האדם".

חסרה לו הידיעה מהו מקורו ושרשו של ה"ממלא כל עלמין".

חסרה לו ידיעת ה"סובב כל עלמין" ומה שלמעלה מה"ממלא" ו"סובב",

מה שלמעלה מסדר השתלשלות…

את זה אפשר לגלות רק על ידי המן – טל שאינו נעצר.

זהו החידוש של "לחם מן השמים".

ההבדל בין "לחם מן השמים" ל"לחם מן הארץ" דומה להבדל שבין תורה ומצוות,

תורה נמשכת מלמעלה למטה –

"הלוא כה דברי כאש"… "ואשים דברי בפיך"…

התורה היא דבר ה' מלמעלה הנמשך למטה – "לחם מן השמים".

ובזה לא שייך שינויים, כי התורה היא נצחית.

מה שאין כן מעשה המצוות.

אמנם מצוות נובעות מלימוד תורה – "גדול לימוד שמביא לידי מעשה".

מכל מקום המצוה קשורה בפעולת האדם – "מן הארץ".

וכמו ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה,

בתורה שבכתב כל אות וכל תג מנוי וספור בדיוק.

שאין שייך בזה לא הוספה ולא גירעון, ח"ו  – "מן השמים".

מה שאין כן, תורה שבעל פה – "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים",

עד "ועלמות אין מספר" – בלי גבול.

וזה בא על ידי יגיעת האדם ("יגעת ומצאת תאמין") – "מן הארץ".

"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן".

"למען אנסנו, הילך בתורתי" בבחינת הליכה בתורה,

לכן היה צריך להקדים את המן שהוא למעלה מדרגת "ממלא כל עלמין"

ולמעלה מדרגת "סובב כל עלמין" ואף למעלה מזה…

שעל ידי שאוכל אותו, ונעשה דם ובשר מבשרו, הוא מגביה אותו.

שמשמעות "למען אנסנו" היא "ארים נסי" –

אגביה אותו למעלה מכל סדר ההשתלשלות.

לא די בעבודה ד"אתכפיא" צריך מידי פעם בפעם עבודה ד"אתהפכא",

לא די בעבודה ב"יחודא תתאה", צריך לפעמים גם הארה מ"יחודא עילאה",

לא די בלימוד "נגלה דתורה" צריך גם ללמוד "פנימיות התורה".

צריך את עניין המלח המקיים את הלימוד,

"משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חטים (דבר נעלה),

ואף על פי כן, הוסיף ושאל: עירבת בהם קב חומטין"…

שבלי המלח, אין קיום אפילו ל"כור של חיטים".

זהו ההבדל בין עולמות בריאה יצירה ועשיה לעולם האצילות,

זהו ההבדל בין השבטים (בריאה, יצירה ועשיה) ליעקב (אצילות),

שהשבטים אומרים לאביהם: "כשם שאין בלבך אלא אחד" – יחודא עילאה –

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד",

"כך אין בלבנו אלא אחד" – יחודא תתאה –

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

"ועד" הוא "אחד" בחילופי אתוון (בחילופי אותיות).

אמנם ה"ועד" הוא המשכת מלכות ה' בכל העולמות,

אך אינו מגיע לדרגת "אחד" –

אין זה מגיע לדרגת האותיות "אחד" קודם החילוף.

על ידי אכילת המן קיבלנו כח גלוי לעבוד את ה',

לא רק באופן של "אתכפיא", אלא גם באופן של "אתהפכא",

ולא רק באופן של "יחודא תתאה", אלא גם באופן של "יחודא עילאה",

עד שזה באופן של מילתא זוטרתי אצל כל יהודי,

כי בכל יהודי יש מבחינת משה.

יהי רצון שנזכה להליכה בתורה בשלימות ובלי גבול

בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.