רשע כבר ברחם אמו?…

לאחר ציפייה ארוכה והרבה תפילות זוכה רבקה אמנו לחבוק תאומים בבטנה,
אלא שצער ההריון גדול מנשוא – "ויתרוצצו הבנים בקרבה"…
כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב מפרכס לצאת.
וכשהיתה עוברת על פתחי עבודת אלילים – עשו מפרכס לצאת.
עד שרבקה שואלת: אם כן, למה זה אנכי?… והולכת לדרוש את ה'…

בסופו של דבר, נולדים התאומים יעקב ועשו – "אלה תולדות יצחק",
שנולדו לאמנו רבקה הצדקת – "שושנה בין החוחים",
וליצחק אבינו – "עולה תמימה" שנימול ביום השמיני לחייו,
ומעולם לא יצא מחוץ לארץ הקודש, ארץ ישראל.
נשאלת השאלה: איך יתכן שלהורים צדיקים כאלה נולדים ילדים בעלי נטיות מנוגדות –
יעקב נמשך לבית-המדרש, ואילו עשיו נמשך לבית עבודה זרה?…
יתירה מזו, איך יתכן שעשיו, עוד בהיותו ברחם אמו רבקה, נתאווה לעבודה זרה?…

"בראת צדיקים, בראת רשעים"

יעקב ועשו בעצם מהותם הם שני סוגי נשמות כלליות,
ולכל אחד מהם משימה מיוחדת במילוי תכלית הבריאה.
יעקב במהותו "איש תם יושב אוהלים" – "צדיק גמור" שאין לו יצר הרע,
ועשו במהותו איש "יודע ציד", הוא ה"בינוני" של התניא, שנלחם ביצרו ומתגבר עליו,
[ובלשון הרמב"ם "החסיד המעולה" (יעקב) לעומת "הכובש את יצרו" (עשו)].
והקב"ה נהנה הן מעבודת ה"צדיקים" הן מעבודת ה"בינונים" הכופים את יצרם.

וזהו שאמר איוב בזעקתו לבורא עולם:
"רבונו של עולם, בראת צדיקים, בראת רשעים!"
שלא התכוון לבריאת צדיקים או רשעים כפשוטו.
בחירה חופשית יש לכל אדם והיא יסוד חשוב בתורה,
בלעדיה אין מקום לציוויי התורה ולשכר ועונש.
כוונת איוב היא שהקב"ה, הבורא סוגים רבים של נשמות,
ברא באופן כללי שני סוגי נשמות "צדיקים" ו"רשעים" (=בינונים).
"צדיקים" המתמסרים לפיתוח הטוב והקדוש בעולמו של הקב"ה,
ו"בינונים" שכל ימי חייהם נלחמים עם היצר הרע.
וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן, ה' ברא את הבינונים "לא שיהיו רשעים באמת,
אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד,
והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם,
כדי לאכפיא (=לכוף את) לסטרא אחרא.
ולא יוכלו לבטלה מכל וכל כי זה נעשה על ידי צדיקים (תניא פרק כ"ז)"

ואכן, יעקב ועשיו בטבעם שבשורש נשמתם מסמלים שתי דרכי קדושה!…
טבעו של יעקב – "איש תם יושב אוהלים" (אוהלה של תורה), הצדיק הגמור.
ועשו בשורש נשמתו מעצם בריאתו על פי תורה אינו רע ואינו רשע,
אלא שבטבעו נמשך לעבודה זרה,
רק כדי להתגבר על יצרו ולכבוש את העולם המסתיר אלוקות,
כדי לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים.
שלכן הוא נקרא "איש יודע ציד" שכוחו רב לכבוש את יצרו ואת העולם כאחת.
אם כן, עשו שנועד לכבוש את הרע שבעולם אמור לתת לקב"ה נחת רוח מסוג מיוחד,
וכך הוא מהווה יסוד חשוב בתכלית החיים עלי אדמות.
נמצא שרק כתוצאה מכשלונו של עשו להתגבר על היצר הרע הפך לרשע באמת.

שני מיני מטעמים

לקב"ה יש שני סוגי נחת רוח גם מעבודת ה"צדיקים" וגם מעבודת ה"בינונים",
לכן הוא רוצה שיהיו בעולמו אנשים משני הסוגים הללו.
וכמו שבאוכל יש שני סוגי מטעמים: מאכלים ערבים ומתוקים,
ומאכלים העשויים מדברים חריפים או חמוצים מתובלים היטב,
עד שהפכו להיות מעדנים משיבי נפש.
כך גם הקב"ה מתענג לא רק מביטול הרע של הצדיקים,
אלא גם מהכנעת הרע (בעודו בשיא כוחו ועוצמתו) של הבינונים".

למה יעקב ועשו רבים עוד בהיותם ברחם אמם?…

לכאורה, יעקב ועשו – כל אחד שואף למקום אחר!
יעקב רוצה בעולם הבא (הרוחני) ואילו עשו בחיי העולם הזה (הגשמי).
אולם למעשה הם נלחמים על ירושת שני העולמות – העולם הזה והעולם הבא.
שניהם מבינים שיש צורך בשני העולמות,
אלא שיעקב רואה בעולם הבא עיקר, כשהעולם הזה הוא רק דרך להגיע אליו.
ואילו עשו, שתכליתו לכבוש את יצרו ולהפוך את העולם לקדושה, מעדיף את העולם הזה;
הוא רואה בחוסר השלמות (כשנאבקים להגיע לשלימות) תכלית בפני עצמה.
ומתוך שאיפה לטוב המוחלט עשו ויעקב רבים על "נחלת שני עולמות".

איך כל זה נוגע לי?

כשם ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה", ברבקה אמנו,
גם בנו מתרוצצים נטיות מנוגדות זו לזו (כשני התאומים).
וכשאנו עוברים על הפתחים השונים ופוסחים על שתי הסעיפים,
כשכל צד מושך לכיוון אחר בחזקה,
אנו מבולבלים עד שאיננו יודעים מנוחה.

ואז גם אנו שואלים את עצמנו "אם כן, למה זה אנוכי?"
מיהו האני האמיתי שלי?
מצד אחד, אני מתאווה לתענוגי ותפנוקי העולם הזה,
מאידך, אני שואף לקדושה והתעלות רוחנית בעבודת ה'.
ואני שואל את עצמי: מדוע אני חי בתחושות מנוגדות כאלה?
מהי המהות האמיתית והפנימית שלי?

לכל יהודי יש שתי נפשות

לעזרתנו בא ספר התניא המסביר לנו,
שבכל יהודי קיימות שתי נפשות – הנפש האלוקית והנפש הבהמית,
והן נלחמות זו בזו מלחמה מתמדת, כשכל אחת מהן מושכת לצד אחר.
הנפש האלוקית שואפת רק לקדושה,
ואילו הנפש הבהמית, שמעולם לא ראתה שמים ואינה יודעת על קיומם,
היא "ישות" שאין לה שום השגה והרגשה בעניינים רוחניים ואלוקיים.
עיניה מושפלות ארצה והיא רואה רק מה שלנגד עיניה –
דברים ארציים שאליהם היא נמשכת.
לכן כל חיי האדם הם כמין מלחמה גדולה מתמשכת בין שתי הנפשות.
מאבק איתן בין הדחף לרדת למטה לבין השאיפה להעפיל מעלה.

מהי משימת חיינו?

עלינו לחתור עמוק עד שנגיע לעמקי הווייתנו ונגלה את הנפש האלוקית שבתוכנו,
ונגביר נפש אלוקית זו (שבטבעה נמשכת לאלוקות) על הנפש הבהמית.
זוהי משימת החיים התמידית שהתורה מציבה לפנינו.
לא להסתפק לגלות אלוקות רק בנפש האלוקית שבנו, אלא גם בנפש הבהמית שבנו.
להסביר לנפש הבהמית בשפתה ובמושגיה עניינים רוחניים ואלוקיים,
לעורר אותה להתבונן באמת היחידה, שה' הוא הכל והוא מקור חיינו.
רק כך נתגבר על נטיותיה הטבעיות של הנפש הבהמית ונשנה אותה שינוי מהותי,
עד שתגיע להכרה בבורא עולם "הא-ל הטוב" אחד יחיד ומיוחד שאין עוד מלבדו,
שאז טבעה האנוכיי והחומרי יתבטל והיא תרגיש אהבת ה' ויראתו.
דבר זה יגרום תענוג ונחת לה', ואז יתעלה אור האין סוף בכל העולמות בשוה.

לנפש הבהמית כוחות עצומים

עלינו לזכור, שלנפש הבהמית כוחות גדולים ועצומים,
וכשהיא מתחילה להבין ולהרגיש כמה היא שפלה ורחוקה מה' היא מתמרמרת,
ועם זאת מתפעלת מאד מגדולת ה' ב"רעש גדול" דוגמת המלאכים.
כשהיא כבר מבינה שיש שמים נוסף על הארץ,
ויש עניינים רוחניים נעלים!… יש קדושה!…
כשהיא יודעת שכדי להינצל עליה להתרחק מהתאוות הגשמיות…
להתחבר לענייני קדושה, להתחבר לאלוקות!
וכשענייני אלוקות מעוררים בה התפעלות גדולה כל כך,
עד שהיא ניצבת לימינה של הנפש האלוקית;
נוצרת מהפכה של ממש… שינוי בטבע הנפש הבהמית…
חידוש נפלא בבריאה… היקר מאד בעיני ה' שעושה לו נחת רוח רבה,
דוגמת דיבור של ציפור (תוכי) המרגש את המלך מפאת החידוש שבדבר.

זהו יתרון האור הבא מן החושך,
זוהי תכלית ירידת הנפש האלוקית לעולם,
שלמרות היותה חלק אלוקה ממעל ממש היא מוגבלת ואף אהבתה לה' מוגבלת.
אולם בהשפיעה על הנפש הבהמית להתעורר באהבת ה' היא מתעצמת –
"ורב תבואות בכח שור".

ואכן לכל יהודי משיכה טבעית ופנימית לקב״ה,
אלא שהוא צריך ללמוד לעורר אותה שתאיר בקרבו בגלוי.
יהודי צריך לחתור בתוכו פנימה ולגלות את הנשמה הקדושה השוכנת בקרבו.
ועל ידי זה לגלות את המהות האמיתית שלו.
וכדי להצליח בעבודת קודש זו עלינו ללמוד את ספר התניא,
ה״מלמד לאדם דרכי החיים לחיות בחיי אלקי״
(הרבי הרש״ב, אגרות קודש שלו, ח״ג עמ' לה).

אין זה עניין פרטי

צערה של רבקה והשאלות הנוקבות העולות במחשבתה,
נשאלים תמיד גם על ידינו,
וכמו רבקה גם אנו יודעים שיש לדרוש את ה'.
את פשר ה"הריון" הזה אפשר לברר רק בבית המדרש של שם ועבר;
כי ברור שאין זה רק עניין פרטי שלנו ולא רק עניין פרטי של רבקה, אלא של האנושות כולה.
וכפי שנאמר לרבקה: "שני גוים בבטנך",
העולם כולו כולל בתוכו שתי ישויות – כלל האנושות מחד ועם ישראל מאידך.
ושניהם נוצרו באותה "בטן"!
שורש המציאות אחד הוא ונשמה אחת מחיה את הכול.

ואכן, המאבק המתחולל בין כוחות הקודש לכוחות הטומאה
אינו רק מקרה פרטי של רבקה אמנו או של אדם זה או אחר.
כשם שנטע ה' בתוכנו שתי נפשות בעלות כוחות אדירים הסותרים זה את זה,
כשהאחד מושך לקדושה והשני מושך לטומאה;
כך נטע ה' בעולם אפשרויות מנוגדות שבכוחן להשלים זה את זה,
שמחה מהטוב המוחלט, ותענוג מהטוב הנוצר מתוך מלחמה בקשיים.
אך בינתיים יש מלחמה ביניהם והעולם נראה קרוע ושסוע ממתח מתמיד,
וכאילו אינו תואם את תכלית בריאתו.
זוהי מציאות העולם במשך אלפי שנים של הגלות (אך לא לנצח!)
לעתיד לבוא כשכל אדם כולל עשו ימצא את זהותו האמיתית,
גם העולם כולו יבין ש"אין עוד מלבדו", "הא-ל הטוב"!
וכוחות הטוב ישלטו בעולם.

בסופו של דבר, העולם יתנהל על פי הסדר האלוקי הנכון,
יעקב ועשו שנוצרו וגדלו בבטן אחת יתאחדו באחריתם,
כאשר עם ישראל יעמוד בראש וינהיג את העולם.
כל המלחמות הן מלחמות פנים והן מלחמות חוץ יסתיימו, ויבוא שלום לעולם!
לא עוד "לאום מלאום יאמץ" – "כשזה קם זה נופל".
אלא כוחות מאוחדים כש"רב יעבֹד צעיר".
הקב"ה יתגלה בעולם וכוחות הקדושה יובילו את העולם באור חדש וטוב.
כש"לא יהיה עסק העולם אלא לדעת את ה' בלבד",
"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

(עיקר הדברים מבוסס על תניא פרק כ"ז)