יום חמישי כ״ד ניסן ה׳תשע״ד

נשמה קדושה וטהורה שמתענגת בתענוג נפלא תחת כסא הכבוד

מסכימה לקבל שליחות נפלאה ולרדת למטה עד לתחתיות הארץ עד קצה הגלות –

לברר ולזכך את העולם הזה הגשמי…

במסירות נפש היא מוותרת על כל תענוגיה שם למעלה

ומוכנה להתלבש בגוף ולרדת לעולם הזה החשוך והאפל

המלא העלמות והסתרים קליפות וסטרא אחרא.

מפאת הדרך הארוכה ממקור חוצבה העליון לעולם הזה התחתון שאין תחתון ממנו,

לעיתים היא שוכחת את תכלית שליחותה וירידתה לעולם הזה,

(אף שכל פרטי השליחות כתובים בתורה).

ובאופן כמעט בלתי נמנע היא מתלכלכת בעוונות חטאים ופשעים.

ירידה גדולה ביותר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

אבל הקב"ה המקדים רפואה למכה משאיר בידה את הזכות והאפשרות לשוב אליו,

לחזור למצבה ומעמדה הראשון ש"טהורה היא".

על ידי חזרה בתשובה – "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" –

לכל חטא, לכל סטיה מהדרך, יש תקנה יש טהרה.

"פסח שני" שחל בי"ד אייר מוכיח שאין מצב אבוד, תמיד אפשר לתקן ולהשלים,

אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו מזיד יכול לתקן!…

 

פרשתנו – פרשת "אחרי", בה מסתיימים דיני טומאה וטהרה הקשורים בצרעת,

עוסקת גם ובעיקר בעבודת התשובה של יום הכיפורים –

יום המטהר את עם ישראל מכל חטאותיו.

ובסדר עבודה מיוחד של יום הכיפורים,

הכהן הגדול מכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל בית ישראל.

ומכיון שעיקר התשובה הוא הוידוי, גם בזמן הגלות אפשר לחזור בתשובה.

וברוך ה' שזיכנו בעבודת התשובה המביאה לטהרה של ממש – "לפני ה' תטהרו".

 

כחלק מעבודת התשובה הוא תיקון המידות – בירור הנפש הבהמית.

ליהודי יש שתי נפשות נפש אלוקית ונפש בהמית.

הנפש האלוקית מקושרת להקב"ה בקשר אמיץ וחזק, קשר בל יינתק!

על ידי היחידה שבנפש – ניצוץ נברא, בה התלבש ניצוץ בורא.

ואכן הנפש האלוקית שואפת תמיד לשוב אל האלוקים, לשוב למקורה ושרשה.

אולם הגוף והנפש הבהמית, שבהם מלובשת הנפש האלוקית,

מקבלים חיותם מקליפת נוגה המסתירה ומעלימה על האמת.

ואנו מחוייבים בעבודה תמידית ומייגעת של זיכוך המידות, ואז מובטחים אנו שלא נחטא.

לכן זיכוך המידות הוא עיקר עבודתנו בזמן הגלות!…

 

עניין זיכוך המידות מתקשר לימי ספירת העומר בהם אנו נמצאים –

בימי ספירת העומר – המקשרים את חג הפסח עם חג השבועות, חג מתן תורה.

ומסמלים את הגעגועים וההכנה למתן תורה ולבית המקדש –

עבודת בירור שבע המידות בירור המטה הוא בהדגשה יתירה.

שלכן גם בין פסח לעצרת קוראים "פרקי אבות" שעניינם מוסר ומידות – מילי דחסידותא.

 

הספירה, הקשורה עם קרבן מנחת העומר שהיה מן השעורים – מאכל בהמה,

מורה שעניין עבודת קרבן העומר הוא בירור וזיכוך טבע מידות הנפש הבהמית,

ולמעלה מזה, בירור המוחין של הנפש הבהמית – המוחין השייכים למידות.

על ידי הקרבת העומר בט"ז בניסן משעורה (דגן) הקשורה למוחין –

("אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן!") – מבררים את המוחין,

ועל ידי ספירת העומר מבררים את המידות של הנפש הבהמית,

עד לשלימות קיום תורה ומצוות.

וממילא על ידי בירור המידות של הנפש הבהמית בספירת העומר

יושפע מלמעלה שפע (שהוא מהות הדבר, ולא הארה בלבד), ולא סתם שפע אלא שפע רב,

בכל העולמות עד העולם הזה שהוא התחתון ביותר.

 

עיקר מצות ספירת העומר היא למנות לא רק את השבועות – לא רק בירור כל מידה בכללות,

אלא גם את הימים – בירור כל פרט שבכל מידה,

מ"חסד שבחסד" עד "הוד שבהוד" כו' ועד "מלכות שבמלכות".

שאם בחסד שבחסד של הנפש האלוקית יהודי עוסק בתורה ומצוות באהבה ויראה ובזריזות,

הרי שבחסד שבחסד שבנפש הבהמית הוא אוהב דברים גשמיים בתשוקה גלויה.

ואם בגבורה שבחסד מצד אהבת ה' הוא שונא את המנגדים לה',

בגבורה שבחסד בנפש הבהמית הוא שונא מי שמנגד להנאתו הגשמית ומוכיחו על כך.

ובתפארת שבחסד דקדושה, כשרואה עוסקים בתורה ומצוות בהתלהבות הוא מתפאר בכך.

ואילו מצד התפארת שבחסד של הנפש הבהמית הוא מתפאר ומתלהב בהנאה שבגשמיות…

כך שכללות עבודת הבירורים שבמידות הוא לאכללא שמאלא בימינא –

לברר ולהעלות את כל הדברים הבלתי רצויים שמצד השמאל שיתעלו לצד הימין.

"לעולם יגביר אדם יצר טוב על יצר הרע", ועד שהופכו לטוב.

 

אם כן, תכלית ספירת העומר היא לזכך את הנפש הבהמית,

לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו,

תכלית ספירת העומר היא "לטהרנו", ולמעלה מזה, "לקדשנו".

עם ישראל עם קדוש – "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" –

מצווה לעלות מעלה מעלה בדרגות הקדושה.

"קדושים תהיו, כי  קדוש אני!"… –

אפשר להגיע לקדושת ה'?… "יכול כמוני?"… הרי "קדושתי למעלה מקדושתכם"?…

כן!… אם נרצה באמת – יכול כמוני! בניחותא" (ולא: יכול כמוני? בסימן שאלה).

כל אחד ואחד מישראל יכול להגיע לשלימות הקדושה עד לקדושת הקב"ה (כביכול).

ולא קדושת הנפש בלבד אלא קדושת הגוף – ("גופא דילהון קדישא").

שהרי ישראל עלו במחשבה הקדומה – בחינת א"ק – אדם קדמון,

שהוא האור הכללי של כל סדר ההשתלשלות.

שהרי ישראל הם ה"ביכורים" העליונים ששורשם מבחינת הכתר,

וגם לאחרי שירדו נשמותיהם למטה להתלבש בגוף גשמי ובהתעסקותם בדברים גשמיים,

צריכים ויכולים להיות במעמד ומצב שיהיה ניכר בהם בגילוי מעלת ה"ביכורים".

שהרי נשמות ישראל, שהם חלק אלוקה ממעל ממש!… מושרשים בעצמות ה' ית'!…

 

זהו יחודו של עם ישראל, עם סגולה (לשון תפארת),

שישראל משבחים ומפארים להקב"ה והוא משבח ומפאר את ישראל –

"אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".

ומכיון שכל אחד מישראל הוא חלק מה', וישראל וקוב"ה כולא חד,

הרי אחדותם של ישראל עם ה' היא סיבת אחדותם של ישראל עצמם.

כל ישראל הם מציאות אחת, ואהבת ישראל היא אהבה עצמית.

שמצות "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" קשורה באהבת ה' ובהתאחדות עמו,

ובהתאחדות עם ה' נעשה שלימות עניין אהבת ישראל –

"כמוך" ממש באופן של אחדות ישראל, עד שנעשים לאחדים ממש למציאות אחת.

 

ובאמת כל ישראל אחים ממש מצד שרש נפשם ו"אב אחד לכולנה", רק שהגופים מחולקים.

"כל אדם נברא יחידי", ו"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות".

לכל אחד אופי אחר ואופן הבנה אחר, דבר העשוי להביא לחילוקי דעות.

ובלי עבודה של כבוד והידברות, יתכן שההתייחסות לריבוי הדעות לא תהיה מנוצלת לטובה.

או מצד יצר לב האדם שרע מנעוריו,

או מצד תוקף השכל כמו תלמידי ר' עקיבא שלכן לא נהגו כבוד זה בזה.

לכן זאת עלינו לזכור!… כולנו שותפים לאותה תכלית עבודה!…

ודוקא ריבוי הטבעים, ריבוי התכונות והדעות הוא לטובה!…

על ידי ריבוי הדעות מתחדשים סברות וחידושים רבים.

צירוף הדעות השונות מביא למסקנות והכרעות נכונות יותר – לסברה מדויקת יותר.

ועוד ועיקר, הרי כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם,

ואם יש ח"ו מחלוקת היא מאבדת את תכליתה.

אנו חייבים להיות מודעים לעובדה, שכל יהודי הוא עזר כנגדנו בעבודתנו,

כל יהודי הוא "שותף בעסק", וכולנו ביחד עושים "עבודת צוות" אחת.

לכן אנו חייבים לחיות בכבוד הדדי מתוך קירוב לבבות בדרכי נועם ודרכי שלום.

להאזין לכל מי שמציג את דעתו וסברתו ולהיות בהידברות עמו.

ועל ידי בירור פרטי כל עניין על כל צדדיו בריבוי דעות נגיע למסקנה אמיתית יותר.

ובתובנה זו – מחילוקי דעות לא רק שלא יהיו מחלוקות אלא נפיק תועלת רבה.

 

אם כן, תכלית ספירת העומר היא לברר ולזכך את טבענו,

עד שנגלה את המעלה שבריבוי הדעות.

ואפילו אם כבר נוצר מצב של חוסר כבוד,

אפשר לתקן את זה בהוספה בשלום שבין אדם לחברו,

עד לשלימות נעלית יותר מהשלום שהיה קודם המחלוקת,

ועד לשלימות השלום דוגמת שלימות השלום שהיה במתן תורה –

"ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד".

 

במיוחד בדורנו זה – דור דעקבתא דמשיחא,

כולנו צריכים להתכונן ל"אותו הזמן" שלא יהיה בו לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות,

אלא אהבה ואחוה ושלום ורעות.

עלינו להתחנן: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהבייך!"

ועל ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל נבטל את סיבת הגלות,

וה' ימלא את בקשתנו העיקרית לגאולה האמיתית והשלימה בבית המקדש השלישי –

"הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה",

עד שנזכה לראות עין בעין את כל היעודים של ימות המשיח כולל תחיית המתים.

וכל עם ישראל נבוא עם עננים לארץ ישראל לירושלים ולבית המקדש ולקודש הקודשים.

 

בחודש אייר, שבו כל יום קשור עם מצות ספירת העומר,

ניכר בגלוי עניין האבות והאמהות בעבודת עם ישראל

(שלכן ראשי תיבות אייר הוא: אברהם יצחק יעקוב רחל),

ועם ישראל במעמד ומצב של שלימות הבריאות –

(שלכן ראשי תיבות אייר הוא "אני ה' רופאך",

באופן ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך").

וכשמגיעים למידת "הוד שבהוד" – תכלית עבודת המידות – תכלית הביטול –

הדרגה התחתונה ביותר שבה מאיר האור העליון ביותר,

(שהרי ככל שהאור גבוה יותר הוא יכול להתגלות רק במדרגה התחתונה ביותר,

כי ערך "עומק תחת" הוא לפי ערך "עומק רום"),

חוגגים את ל"ג בעומר (י"ח אייר) – יום ההילולא של ר' שמעון בר יוחאי.

התנא שגילה לנו את פנימיות התורה – "אילנא דחיי",

ועבודתו היא לרפא ולבטל את כל המחיצות שבין כל העניינים,

ולהמשיך מלמעלה למעלה עד למטה מטה – מבחינת "איתן" בבחינת "ארץ",

עד לשמחה כפשוטה, כשממנה נמשכת שמחה גדולה ביותר – שמחת עולם,

הפורצת את כל גדרי הגלות ומביאה גאולה אמיתית ושלימה על ידי משיח צדקנו.

 

"הוד שבהוד" תכלית עבודת המידות מקבילה ל"תפארת שבתפארת"

(באור חוזר מלמטה למעלה).

"תפארת שבתפארת" היא מידת יום ב' אייר – יום ההולדת של הרבי המהר"ש,

שבו מזלו גובר ופועל התגברות אצל כל עם ישראל,

(מתאים להוראה הראשונה בשולחן ערוך "יתגבר"…)

הרבי המהר"ש, אדמו"ר הרביעי של חב"ד, לימד אותנו כלל גדול בעבודת ה':

"העולם אומר שכאשר אי אפשר ללכת מלמטה הולכים מלמעלה,

ואני סבור: מלכתחילה אריבער!" – מלכתחילה צריך ללכת מלמעלה.

מכאן שיהודי אינו צריך להתחשב עם מדידות והגבלות, וכמובן לא עם מניעות ועיכובים.

מלכתחילה, ללא שקלא וטריא, ללא הסברה,

לכתחילה, יש ללכת מלמעלה!… ללא נתינת מקום לתנועה אחרת.

ולא עוד, אלא שגם לאחר שהלכנו מלכתחילה מלמעלה, לאחר שזה הפך להרגל,

צריך להתעלות למדרגה נעלית יותר – למעלה מהלמעלה שלפני זה… עד אין סוף…

זוהי הנהגתו של הרבי המהר"ש – "תפארת שבתפארת" – יופי שביופי, שלימות היופי.

 

בספירת התפארת יש עילוי לגבי שאר הספירות.

על ידי מידת התפארת – היא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה,

העולה עד הכתר תכלית העילוי, רום המעלות,

ונמשכת מטה מטה עד סוף כל דרגין –

מתגלה יקר תפארת גדולת ה' ית' (שלכך נתאוה).

זהו "מלכתחילה אריבער", שמתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, מתכלית העילוי

פועלים למטה במעשה ופועל ממש.

וכאמור, לא רק שעומדים במקום הגבוה ביותר,

אלא שגם מהמקום הגבוה ביותר מתעלים לדרגה הרבה יותר גבוהה,

באופן של דילוג ובעילוי שבאין ערוך.

שמלכתחילה אין נתינת מקום לדרך הנהגה אחרת

על דרך הדילוג והקפיצה של פסח.

ונדגיש, שעבורנו לא "חסל סדר פסח",

(אדמו"ר הזקן לא הכניס מלים אלה בהגדה של פסח),

חג הפסח אינו מסתיים אלא נמשך על כל השנה גם לאחרי פסח,

וכל השנה מתכוננים לפסח הבא שיהיה באופן נעלה יותר.

עד לעילוי שבאן ערוך – "אריבער" ביחס ל"אריבער" שלפני זה…

 

מה גם שמ"תפארת שבתפארת" עוברים למידת ה"נצח שבתפארת" –

"נצח ישראל לא ישקר!"

בשביל לנצח את המלחמה מבזבזים את כל האוצרות היקרים ביותר,

(הם אוצרות תורת החסידיות – פנימיות התורה),

ונותנים אותם לכל אנשי החיל, עם ישראל שבדורנו, דור עקבתא דמשיחא… –

אנשים נשים ואפילו טף (קטני הצאן)…

כדי למלא ולהמשיך את הכוונה העליונה להפוך את "שקר העולם" ל"קרש המשכן".

"קרשים" הם "עצי שיטים", ו"שיטים" הם רמז ל"שטות דקדושה".

וכשם ש"אהני ליה שטותיה לסבא"… כך ה"שטות של קדושה" מועילה לנו.

ה"שטות דקדושה", היא העבודה שלמעלה מטעם ודעת – "לכתחילה אריבער",

עוזרת לנו להפוך את העולם ולעשותו דירה לה' ית' בתחתונים.

ובמיוחד שאנו מקבלים סיוע מלמעלה,

אנו מקבלים כח ממלך המשיח, הממשיך להילחם את מלחמות ה' ומנצח…

אנו כובשים את העולם, כדי להופכו כלי לאלוקות!…

והלואי שבמלחמתנו נעלה מחיל אל חיל ומדרגה לדרגה,

בעיקר במעשה, עד לסוף המעשה (דרגה הכי תחתונה שבמעשה),

שבו נמשך ומתגלה הבחינה ש"במחשבה תחילה" (דרגה הכי נעלית במחשבה).

ועד שנגיע לסוף מעשה – תכלית ושלימות ה"מעשה גדול".

עד שיתגלה משיח ויהיה שלימות ד"תלמוד" –

לימוד תורתו של משיח מפי משיח באופן של ראיה,

עד לתכלית השלימות של "תורה חדשה מאתי תצא" –

"מאתי" ממש – ממהות ועצמות ה' ית' ממש.

וזה יומשך בהבנה והשגה של כל אחד ואחד לפי ערכו, אם כי בבחינת הבלי גבול שלו,

עד למעלה ממדידה והגבלה – "לכתחילה אריבער",

ו"מקדש ה' אשר כוננו ידיך" ירד מלמעלה ויתלבש בירושלים של מטה.

בברכה לגאולה האמיתית והשלימה מי"ד ממ"ש