בעומדנו לפני "שבת הגדול" שבת "פרשת צו" המכינה אותנו לחג הפסח,

נזכור שאין "צו" בכל מקום אלא זירוז.

ואם עניין הזירוז חל במיוחד על מצוות שיש בהן חסרון כיס,

הרי שתורתנו הקדושה אומרת: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה",

ללמדנו שכל מצוה יש לעשות בחום בהתלהבות ובזריזות.

ואכן "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", הרץ למצוות במלוא החיות והחיוניות,

ובהכנות לחג הפסח הוא יוצא מגדרו ומשתדל לקיים את מצוות החג בהידור שבהידור.

עם ישראל עם קדוש – אנשים נשים וטף אצים רצים בזריזות בהכנות לחג…

מתוך הודאה לה' על שגאל אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה…

ובכל זאת, אין אנו מסתפקים בכך אלא מצפים לגאולה האמיתית והשלימה

לחגוג את חג הפסח מתוך ניסים שלמעלה מניסי יציאת מצרים,

ומשתוקקים לאכול מן הזבחים והפסחים בבית המקדש עם הרבי מלך המשיח בראשנו.

אמנם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף היה גילוי מלך מלכי המלכים, גילוי העצמות,

הקב"ה פסח ודילג על הפרסאות והמסכים – "ופסח הוי' מעל הפתח".

אבל רק על ידי ה"פתח", רק על ידי ספירת המלכות (הנקראת "לילה").

הקב"ה בקע את הפרסה שבין אצילות לבריאה יצירה עשיה.

לכן יציאת מצרים נמשלה לנר.

אבל אנו מצפים לבקיעת הנהר – לגילוי העצמות באופן ש"לא יכנף עוד מוריך" בגלוי לגמרי,

עד לבקיעת הפרסה שבין אצילות לעולמות שלמעלה מאצילות.

(ובפרטיות לבקיעת הפרסה שבין חכמה לבינה).

כדי להבין את העניין, יש לזכור שכל העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל.

המשכת התורה לישראל היא ירידה גדולה ועצומה,

"אורייתא מחכמה נפקת" – התורה רק יצאה מהחכמה העליונה,

אבל שרשה ומקורה הוא נעלה ביותר.

והיא יורדת לעולם הזה להתלבש בדברים גשמיים,

כדי להתלבש במוחו של האדם, כדי שכל מחשבה תוכל לתפוס אותה ולהבינה.

כך שהקב"ה והפמליא שלו יוכלו לבוא מלמעלה

לשמוע את פסקי התורה שמחדשים התחתונים  ("חברים מקשיבים לקולך").

אך כדי שהתורה תימשך ותיתפס למטה צריך הכנה,

העולם צריך להיות כלי מתוקן לקבל את התורה.

לכן עם ישראל יורד למצרים ערות הארץ (תכלית הירידה),

לעשות את עבודת הבירורים והעלאת הניצוצות.

תכלית התורה היא לפעול בירור וזיכוך העולם גם במקום הכי תחתון כמצרים,

וכדי לקבל תורה צריך לצאת ממצרים, צריך לצאת מההגבלות והמיצרים של מצרים.

פרעה לא ידע את הוי' – ("לא ידעתי את ה'"),

פרעה ידע רק את אלוקים – ("האלוקים יענה את שלום פרעה").

כ"ו דורות ראשונים העולם ניזון בחסדי ה' ורק אז מתחיל עניין "ידעתי את הוי'"…

ולמעשה עניין מתן תורה מתחיל ביעקב הבחיר שבאבות.

שלאחר "ויוסף הורד מצריימה", מתחיל "ואנכי אעלך גם עלה",

ועל ידי "ואת יהודה שלח לפניו גושנה" – העולם מתכונן לגילוי מתן תורה…

עד לביטול הגזירה שעליונים לא ירדו ותחתונים לא יעלו ("ואני המתחיל"…)

ועד לגילוי שם הוי'…

עד לגילוי "אנכי" (ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית") בתורה…

זהו סוד הרעש הגדול שבמתן תורה…

אם כן, תורה אינה יורדת לעולם ללא הכנה.

עם ישראל מכין את העולם למטה על ידי בירור ניצוצות הקדושה –

["וערב רב עלה אתם" – ר"ב ניצוצות מתוך רפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים].

ועל ידי קריעת ים סוף יש הכנה מלמעלה…

[שהרי בשביל הצלת עם ישראל וטביעת המצרים לא היה צורך בקריעת ים סוף,

והראיה שישראל ירדו ועלו באותו צד של ים סוף,

מכאן שקריעת ים סוף היתה בשביל מתן תורה].

עניין קריעת ים סוף ("סוף" מלשון סוף וקצה) הוא לגלות את ספירת המלכות,

לגלות את הדיבור העליון – סופא דכל דרגין (ש"מלכות" היא הספירה התחתונה ביותר).

על ידי ספירת המלכות התהוה כל סדר ההשתלשלות – "בדבר ה' שמים נעשו".

דוקא על ידי הדיבור נבראה המציאות והעולם, ("עולם" מלשון העלם והסתר).

וכמו שדיבור האדם מכסה ומעלים את המוחין והמידות שבדיבור,

כך הים הוא הדיבור האלוקי (ספירת המלכות) מכסה על מה שבתוכו,

לכן המלכות נקראת עלמא דאתכסיא.

[אף שממנה החלה האפשרות לעלמא דאתגליא – עולמות: בריאה יצירה ועשיה,

עד שרגליה יורדות למטה ביותר בבחינת "ומשם ייפרד"…]

אם כן, מטרת קריעת הים היתה לבטל את ההסתר וההעלם.

בקריעת ים סוף היתה עליית עולמות בריאה יצירה עשיה באצילות

וירידת אצילות בעולמות בריאה יצירה עשיה.

אבל אנו איננו מסתפקים בזה.

אנו מצפים לגאולה בתכלית השלימות, בתכלית השלום, גאולה נצחית – "אור עולם".

אנו מצפים להפיכת החשך לאור  – ל"אתהפכא חשוכא לנהורא",

ולקיום הבטחת ה' לעמו – "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" –

אנו מצפים לגאולה שנמשלה לאור השמש.

וכמו שהובטחנו "בנהר יעברו ברגל" – שהגילוי יימשך ברגל שבנשמה,

בנשמה המלובשת בגוף – כאן בעולם הזה.

אמנם קריעת ים סוף היה נס גדול!

בקריעת ים סוף נבקע הים לשנים עשר גזרים כנגד שבטי ישראל,

נתגלו י"ב גבולי אלכסון דזעיר אנפין, שהם במדידה והגבלה של סדר ההשתלשלות,

אבל אנו מצפים לבקיעת הנהר, "והיכהו לשבעה נחלים" –

לגילוי ז' המידות שלמעלה מאצילות ולמעלה מצמצום.

לגילויים שיימשכו בנשמות בגופים (שהרי תכלית השכר הוא נשמות בגופים דוקא).

שלתוך שבעת הנחלים יומשך מז' המידות שלמעלה מצמצום – בחינת פנימיות עתיק.

עד שיהיה "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו",

"ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך".

"שם נשמחה בו" – "בו" בעצמותו

עכשיו בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

קריעת ים סוף היתה על ידי מטה.

כדי להפוך גשמיות לכלי מוכן לאלוקות צריך "מקל"!

אבל גמר ושלימות העבודה, לגלות את פנימיות עתיק, די בהנפת יד –

"והניף ידו על הנהר בעים רוחו".

ואנו מצפים לבקיעת הנהר (נהר פרת), כפשוטו.

(שאין מקרא יוצא מידי פשוטו).

וגם לעבור בנהר כפשוטו, ("בנהר יעברו ברגל" כפשוטו).

שאז יתקבצו בארץ ישראל כל היהודים מכל הארצות ומאיי הים.

אך עיקר ציפייתנו היא לביטול ההעלם וההסתר ולגילוי עצמות ומהות ה' ית'.

שעניין בקיעת הנהר הוא משל ודוגמא לזה.

נהר הנמשך תמיד הוא משל למחשבה שאינה נחה ואינה שוקטת ונמשכת תמיד.

(וכלשון "ונהרו אליו כל הגויים" באופן של "רחובות הנהר").

וכמו באדם התחתון הנקרא "אדם" מלשון: "אדמה לעליון",

שיש בו גם דיבור וגם מחשבה,

שהדיבור הוא לגלות לחבירו מה שחושב, ואילו המחשבה היא בהעלם ובפנימיות –

"אין אדם יודע מה שבלבו של חבירו".

כך הוא ההבדל בין נגלה דתורה (בחינת דיבור) לפנימיות התורה (בחינת מחשבה).

וכדי לגלות את פנימיות התורה – את בחינת המחשבה –

צריך לבטל את כל ההעלמות וההסתרים (שלא יעלימו על המחשבה).

אם כן, בקריעת ים סוף נמשך בחינת הדיבור – נגלה דתורה.

ובשביל המשכת פנימיות התורה – בחינת מחשבה ובאופן של ראייה,

עד שיהיה אדם יודע מה שבלבו של חבירו,

ולמעלה מזה עד שיראה מה שבלבו של חבירו –

צריך את בקיעת הנהר.

עניין הדיבור הוא בחינת ה"מלכות" ואילו עניין המחשבה הוא בחינת ה"בינה",

וכדי שיתגלו המחשבה והפנימיות צריך בקיעת וגילוי המחשבה.

שאם קריעת ים סוף היתה העבודה דמרכבה תתאה דבריאה

(י"ב בקר שבעולם הבריאה ששרשם בזעיר אנפין),

עבודה תתאה ויראה תתאה.

גילוי שנמשך לי"ב שבטים באופן די"ב גזרים דוקא.

הרי שבקיעת הנהר עניינה עבודה עילאה ומרכבה עילאה ויראה עילאה,

בחינה שהיא במספר שבע דוקא.

כי מרכבה עילאה הם שלושת האבות ("האבות הן הן המרכבה")

וארבע האמהות (אברהם טפל לשרה בנביאות).

בקיעת הנהר הוא גילוי המרכבה העליונה של האבות…

(ולמעלה מזה גילוי בחינת "פנימיות עתיק")

ובאופן דרחובות הנהר – בהרחבה אמיתית שהיא בבינה יותר מבחכמה.

גילוי עצום זה יומשך למטה בארץ,

עד ל"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

שהרי משיח ילמד לא רק את הגדולים אלא גם את הקטנים,

"כי כולם יידעו אותי מקטנם ועד גדולם".

ואכן כולם ידעו את ה' בשוה ("מקטנם ועד גדולם"),

(רק בהנהגה בפועל יהיו רמות של גדולים וקטנים).

ושלא כמו ביציאת מצרים –

שעם ישראל נצטוה לספור שבעה שבועות (מ"ט יום) כהכנה למתן תורה.

ומשה מדעתו הוסיף יום, כדי להגיע לנ' יום, כדי לקבל מבחינת נו"ן שערי בינה –

בימינו אין כבר צורך בהכנות מיוחדות,

מאחר שנסתיימה עבודת הבירורים… אנחנו כבר מוכנים!

ובהודעת הרבי: "עמדו הכן כולכם" יש ציווי וגם נתינת כח בודאות.

ותיכף ומיד ממש אנו באים אל הגאולה האמיתית והשלימה ולא עיכבן אפילו כהרף עין.

ואכן בדורנו דרא דעקבתא דמשיחא יש כבר גילוי בחינת משיח.

בדורנו יש כבר גילוי פנימיות התורה על ידי הפצת תורת החסידות.

והתשוקה הרעב והצימאון ללמוד ולהכיר את נשמת התורה היא בשיאה.

אנשים נשים וטף כבר עוסקים בלימוד חסידות,

אפילו ילדים – תינוקות של בית רבן – יודעים פרקי תניא בעל פה,

ומדקלמים קטעים ממאמרי חסידות – דברי אלוקים חיים.

ובימינו מושגים קבליים ומופשטים,

כמו "גבול" ו"בלי גבול", "יראה עילאה" ו"יראה תתאה", "אורות" ו"כלים",

שהיו נעלמים מגדולי תורה ואפילו מתנאים,

כבר שגורים בפי הלומדים ואף נכנסו לשיחות חולין.

ואם אדמו"ר הזקן היה אומר את המלה "אצילות" בחרדת קודש,

עד שהיה מתקשה לסיים אותה, והיה אומר רק: אצי'…

הרי שבימינו מדברים בחופשיות על עצמות ומהות ה' ית'.

נראה שמתחילים להתקיים בנו דברי אדמו"ר האמצעי וברכתו,

שאברכים (והרי כל יהודי הוא תלמיד חכם – "וכל בנייך לימודי ה'")

בלכתם ברחוב ישוחחו ביניהם אודות "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה".

ברכה של צדיק ונשיא כבר מתקיימת.

העולם מוכן!…

ולמי שעדיין שואל: מדוע חייבים ללמוד חסידות?… מדוע דוקא חסידות חב"ד?…

נשיב, שפנימיות התורה, שבה לומדים ענייני אלוקות בהבנה והשגה בהרחבה ובשלימות,

נתגלתה דוקא בחסידות חב"ד…

ונזכיר את דברי אדמו"ר האמצעי, כששאלו אותו פעם אחת:

מדוע צריך ללמוד חסידות – פנימיות התורה – ענייני אלוקות,

הרי כולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם?

השיב להם אדמו"ר האמצעי: התשובה היא: א… א… א…

כשמשיח ילמד את העם כולו את פנימיות התורה,

אז אלה שהתכוננו לכך ולמדו חסידות יאמרו: א… א… א…

א… זה מה שלמדנו בחסידות!…

עבורם זה יהיה לימוד שני… לימוד חוזר… ולא לימוד של מתחילים.

הם יהיו כלי מוכן לקבל את האור האלוקי העצום שיתגלה…

שהרי לימוד פנימיות התורה הוא גילוי עצמות ה',

וכמו שאמר הרבי הרש"ב:

כשאני קורא ליקוטי תורה בחדרי כשהדלת היא נעולה,

אני מרגיש בניחותא "ידעתיו הייתיו".

והלואי שהפצת המעיינות תלך ותתעצם, כי בנפשנו הוא…

וכמו שסיפורים חסידיים וניגונים חסידיים הפכו לנחלת הכלל,

כך גם עומקה של תורת החסידות כפי שהיא מבוארת במאמרי רבותינו נשיאינו,

ובמיוחד בתורתו של הרבי מה"מ שיל"ו תהיה נחלת הכלל.

עד ששם הוי' יהיה רגיל בעולם…

עד שתתגלה מהותו ועצמותו של הקב"ה בעולם…

עד שהקב"ה יהיה מתהלך בינינו ולא נהיה מזדעזעים…

יום י"א ניסן הוא יום ההולדת של הרבי מה"מ שיל"ו,

יום שמזלו גובר, ובהיותו ראש בני ישראל גם מזלנו גובר,

וצריך לקבל החלטות טובות ובמיוחד את ההחלטה,

להתקשר לרבי מלך המשיח בקשר אמיץ וחזק,

ללמוד את תורתו ולקיים את הוראותיו,

להתחבר עם אנ"ש ולהרבות בהתועדויות של שמחה,

ומובטחים אנו שתיכף ומיד אנו נגאלים.