בעבודת הקרבנות יש גילוי של חסד וגילוי של גבורה

כשבית המקדש היה קיים זכה עם ישראל לחזות בנס פלאי,

כשאש המערכה של המזבח רבוצה כאריה ירדה משמים ואכלה את הקרבן.

הזוהר מתאר אש זו כאריה תקיף הרובץ על טרפו,

ובמקום אחר הוא מתאר אש זו כאריה גדול הרובץ על קרבנו.

הכוונה למלאך אוריא"ל הוא האריה של המרכבה העליונה,

שמצד אחד, הוא בעל מידת הגבורה – תקיף וחזק ("אריה" בגימטריא גבורה),

ומצד שני, בעל מידת החסד – ש"גדולה" היא "חסד" ו"פני אריה אל הימין".

אם כן, האריה תקיף וחזק ומצד הגבורה הוא טורף,

אלא שיש בו גם צד החסד ("גדולה"),

שהרי קרבן מלשון קירוב (חסד) כמו הימין המקרבת (על פי הרב לוי"ק, אבי הרבי).

שלכן הוא גדול (מלשון "גדולה" = חסד) ואוכל (ולא "טורף") את הקרבן.

ואין לתמוה על כך שחסד וגבורה יכולים להיכלל זה בזה,

ושהאריה שבכללותו הוא חסד מאיר בו גם אור הגבורה.

אלא שבזוהר "האריה התקיף" ו"האריה הגדול" אינם מוזכרים ביחד,

אלא כשני דברים שונים ומנוגדים.

לכן גם לגבי הקרבן עצמו נשאלת השאלה אם הוא טרף (גבורה) או קרבן (חסד)?

האמת היא שיש בקרבן שתי התכונות: חסד וגבורה.

מצד אחד ההקרבה היא מלמטה למעלה – גבורה,

וכשהקרבן פועל את פעולתו ועושה נחת רוח לה' על שנעשה רצונו,

הוא ממשיך תענוג מלמעלה למטה – חסד.

ולפי זה נראה שבקרבן נכללים חסד וגבורה.

ואמנם בהקרבת הקרבן לה' יש העלאה (גבורה!)

ובאופן שחלק נשאר לאכילת הבעלים או הכהנים למטה (חסד!),

ואף בקרבן עולה שהוא כליל לה' הרי עורו לכהן (חסד לכהן).

ואף מנחת כהן אשר "כליל תקטר" ובאמצעותה מתחנך הכהן לכהונתו,

או שתכליתה לכפר עליו אם הוא כהן עני (שאין ידו משגת עולת בקר של כהן עשיר),

ברור שגם בזה יש חסד לכהן.

ובודאי בכל קרבן כשנעשה "נחת רוח לפני… שאמרתי ונעשה רצוני"…

יש חסד של קירוב בין עושה המצוה המקריב את הקרבן לבין ה',

לאחר שפתח בהנהגה של גבורה בהקריבו קרבן בצייתנות והתבטלות לה',

כמו בכל מצוה שיש בה קבלת עול של קיום דיני ומשפטי התורה המגבילים את האדם.

אם כן, האריה כולל את שני הדברים: חסד וגבורה.

אולם הזוהר הקדוש אינו מזכיר את שני העניינים יחד,

כי אף שיש התכללות של חסד וגבורה באריה,

פעמים החסד גלוי (והגבורה בהעלם) ולפעמים הגבורה בגלוי (והחסד בהעלם).

כשהקב"ה אומר לאוריא"ל המלאך: קח את הדורון שמקריבים לי בני.

הדבר דומה למלך ששלחו לו דורון שמצא חן בעיניו ואמר לעבדו:

קח לי דורון זה שהביאו לי.

והמלאך אוריא"ל יורד בדמות אש לקבל את הדורון,

ככתוב: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה"…

ואף שמצד עצמו הוא "אריה תקיפא רביע על טרפיה!" והעיקר בו הוא קו הגבורה –

כשה' מצוה אותו: לך קבל את הקרבן, ונותן לו כח לקבל את הקרבנות,

כשהוא מביא את הקרבן לה' כדורון, הגבורה הופכת לחסד בגילוי.

במצב זה האריה הוא בקו החסד בגילוי והגבורה בהעלם.

מדוע לא ירדה שכינה למשכן כל שבעת ימי המילואים?

בשבעת ימי המילואים בהם קידש משה את אהרן ובניו את המשכן ואת כליו,

ציפה עם ישראל להתגלות השכינה – לירידת האש משמים האוכלת את הקרבן,

ורק ביום בשמיני למילואים ירדה האש.

ביום השמיני נעשה שינוי באריה שהפך מ"תקיפא" (חזק) ל"רברבא" (גדול),

וכמו שקרה אז כך קורה בכל עת שה' מצוה את אוריא"ל לקבל את הקרבנות.

נשאלת השאלה: מדוע לא ירדה שכינה למשכן כל שבעת ימי המילואים,

הרי בכל שבעת ימי המילואים הקריבו קרבנות שהיו לנחת לקב"ה – "ריח ניחוח לה'"?…

אלא שצריך להבין שבהשראת השכינה יש רמות שונות.

יש גילוי שכינה בהתאם לעבודת הנברא, גילוי המוגבל בסדר השתלשלות,

ומכיון שכל התעוררות מלמעלה הנמשכת מהתעוררות מלמטה היא מדודה בהתאם לה,

בעבודת הנבראים אפשר להגיע רק לדרגה זו.

אולם יש השראת שכינה ממקום שמעל סדר השתלשלות, התעוררות מלמעלה מצד עצמה.

העבודה בשבעת ימי המילואים היא כנגד שבעת ימי הבנין ועל פי סדר ההשתלשלות,

עבודה שהיתה כהכנה מצד המטה לגילוי השכינה במשכן.

ואילו בשמיני למילואים זכו ישראל לגילוי השכינה מלמעלה:

"וירא כבוד ה'… ותצא אש מלפני ה'",

בחינת שמיני הנעלה מסדר השתלשלות, בחינת אריה בעל חסד.

חשיבות עבודת המטה – עבודת האדם

למרות שדרגת השמיני נעלית מעבודת האדם שבדרגת סדר ההשתלשלות,

כדי שהגילויים לא יהיו באופן של "נהמא דכיסופא" (=לחם חסד),

קבע הקב"ה את הסדר שלכל ההמשכות מלמעלה צריך הכנה של עבודה.

ואמנם יש עבודה הממשיכה את האור האלוקי שבדרגת סדר ההשתלשלות,

כמו שהיה בשבעת ימי המילואים כשאהרן הביא "פר אחד" לכפר על מעשה העגל,

כפרה שהיא "כפרת נפשו".

אולם גם להשראת השכינה של היום השמיני למילואים היה צורך באהרון ובעבודתו,

ובעקבות מהות עבודה נעלית יותר היתה התעוררות מלמעלה מצד עצמה,

ושרתה שכינה הנעלית מדרגת הנבראים.

ביום השמיני אהרן היה צריך להביא עוד קרבן – עגל בן בקר לחטאת,

לא לשם "כפרת נפשו", אלא להיות נחת רוח לקונו,

ורק כדי להודיע שהקב"ה כיפר לאהרן על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה.

כמשל המובא באגרת התשובה (פ"ב) על אדם שחטא למלך ופייסו על ידי פרקליטין ומחל לו,

אף על פי כן שלח לו דורון ומנחה כדי שיתרצה לו לראות פני המלך.

ואכן העבודה בדרגת הנבראים קשורה ל"כפרת נפשו" של האדם שיהיה מושלם.

אולם הקרבנות שצריכים להביא לגילוי האור שמעל דרגת הנבראים,

הם "דורון" הגורם נחת רוח לה', (כי לולא גרם לו נחת רוח לא היה נותן לו את הדורון).

ובזה יש תוספת על הכפרה על החטא והיא ההודעה על כך,

כי מתוך שרמת העבודה גבוהה יותר הרי שהאדם מרוצה וחביב לפני ה' יתברך,

ולפיכך מודיעים ומגלים לו שהקב"ה כבר מחל וסלח לו והוא יכול להתראות עם המלך.

לכן מפריד הזוהר בין האריה החזק הרובץ על טרפו לבין האריה האוכל את הקרבן.

האש שלמעלה שבדמות אריה הבאה מצד עבודת הקרבנות בכללותה,

היא בדרגת סדר השתלשלות, בדרגת אור מוגבל,

והעיקר בו קו הגבורה וקו הצמצום "אריה תקיפא רביע על טרפיה",

אולם כאשר הקרבנות בבחינת דורון לה' כדי לגרום נחת רוח לקונו,

מתגלה השפעה אלוקית שמעל סדר השתלשלות,

שאז הקב"ה אומר לאוריאל: לך והבא לי דורון זה,

כמו שקרה בשמיני למילואים כשיצאה אש מלפני ה' ואכלה את הקרבן.

יהי רצון שנהיה רצויים וחביבים לפני הקב"ה,

והוא יתגלה אלינו באור שלמעלה מסדר השתלשלות באור אין סוף,

בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש!

(על פי ליקוטי שיחות מעובד כרך כ"ב ש"פ צו עמ' 17-22)