בימים אלו, אחרי יום הגאולה ג' תמוז, ולקראת "מועד המועדים", חג הגאולה י"ב וי"ג תמוז, שגילה למפרע כי ג' תמוז הוא יום הגאולה – נפתח בסיפור מפרשת המאסר והגאולה, כפי שמספר הרבי שליט"א מלך המשיח (לקו"ש ח"ד (המתורגם) ע' 43): "מיד שהובילו את הרבי לבית הסוהר, קיבל על עצמו החלטה איתנה, שלא יאבד ח"ו את עשתונותיו, ושלא יתפעל מהם (מאנשי הג.פ.או.) כלל. לא זו בלבד שלא יתחשב בהם בדברים הנוגעים ליראת שמים, אלא שלא יתחשב בהם כמציאות כלל. עד שיחשיב אותם כאילו היו – בלשון הרב – "כאין ואפס ממש". מצב נפשי זה לא השתנה אצלו גם לאחר שנענש על סירובו לענות על שאלתם. העונש הי', שכלאו אותו בצינוק, שהי' מלא עד לגובה מסויים ברפש. לא הי' על מה להישען. נוסף לכך רחשו עכברים ורמשים בתוך הרפש ועל הכתלים. בצינוק זה החזיקו בו קרוב ליממה. אבל גם לאחר מכן, עדיין נותרה אצלו ההחלטה התקיפה, שלא יתחשב בהם – הם כאין ואפס ממש."

מאמר המוסגר: להמחשה על מה שמתחולל באותו צינוק, נביא בזה את תיאורו של הרבי הריי"צ המספר את סיפורו של האסיר הגוי ס. שישב באותו תא בבית הסוהר (מס' 160) בו ישב הרבי, כפי שהוא סיפר לתומו. "כי אנוש זה אינו יכול לשקר, כי אין לו דעת כלל, ובטבעו מספר מה שיודע בלי שום פירוש, ומכל שכן איזה כיוון לפאר או לגזם, את אשר קרה לו בבואו הנה בזמן הראשון: "אנכי לא ידעתי חוקי בית האסורים, וכאשר פקדו עלי לישון, והייתי אז יחידי בחדר זה, ולא חפצתי עוד לישון ואשב לי ואקטר מקטרת. השומר הביט בה בהאשנב הלזה (כן הוא מראה בידו) ויצו עלי ברוגז כי אשכב לנוח. עניתי לו במילה משולשת (הנהוג בין הרוסים), ועוד לא גמרתי לגמור מקטרתי, והדלת נפתחה, והשומר מצוה עלי ללכת אחריו, ואקום ואלך אחריו. והולכים אנחנו סולם אחרי סולם, עד אשר ירדנו לפרוזדור מרתף הבית, ויפתח אחד הדלתות ויצו לי לכנוס שמה, נכנסתי ואדמה כי הולך הוא אחרי, אך כרגע שמעתי אשר הדלת נסגרת. פסעתי – הוא מספר – פסיעה אחת והנני ברפש, והאויר מחניק, ואצית עץ גפרית ואראה כי חדר גדול הוא, כחמש אמות על חמש אמות, הכתלים רטובים ועליהם מרחשים תולעים גדולים לבנים שחורים ארוכים. וכל הלילה עמדתי בביצה עד קרסולי, ומזמן לזמן נענעתי בידי לגרש העכברים הגדולים אשר קפצו עלי וקולם הי' מבהיל ומפחיד אותי. נדמה הי' לי אשר זה ודאי יום שלם הנני יושב במרתף. ואכילה? (שואל האסיר ק.) – שם אין תאוה לאכילה. שם אפילו אין חפץ לעשן. שם אין אתה מתאוה לשום דבר. אחר כך שומע אני שפותחים דלת. חושב אני – עכשיו  יובילוני לירייה. הנני שומע שריקה, "בוא הנה!". אני עונה: "איני רואה כלום, לאן ללכת". אז האיר הפקיד, וארא והנה מיטת ברזל, כמו כאן, אבל, מרא דעלמא, מה נורא! – "צא מכאן!" השמיע הפקיד. תיכף יצאתי. – "עלה על המעלות!" ציוה הפקיד. תודה להשם, חושב אני, לא למות בירייה. עכשיו – אומר הפקיד – תדע כיצד לדבר עם פקיד. לגדף את הפקיד אסור. אתה האסיר ואני פקידך. כעת אובילך לישון, תישן? – שואל הפקיד – "אישן, רום מעלתך, אישן". פתאום היכני מכת לחי, פעם ושתים. התבלבלתי. איני יודע על מה ולמה היכני. – "איזה רום מעלתך אני לך?", נוהם הפקיד, " מנוול. עבד ללבנים. מרגל. אושיבך על שלשה ימים במרתף ולא רק על שלש שעות כמו עכשיו". – התחלתי לבכות ולהתחנן: "אבי אתה, יקירי, אדוני הפקיד, אני אציית". ושוב היכני על פני, שלש פעמים רצופות. כואב מאד. השיניים רועדות. דם שותת מהאף. בכל זאת אני מתאפק. משתדל לעמוד בדרך כבוד כיאות לפקיד. זוכר אני את המשמעת הישנה בצבא. הייתי אדם. ארבע שנים עבדתי את מלכי. במלחמה היפנית הייתי. ראיתי גנרלים. מכיר אני שסדר הוא סדר, ומשמעת היא לא היתולים. נשאר אתה חייל עד נשימתך האחרונה. לא כמו הבחורים בימינו, אשר רק מזמרים, מנענעים בלשונם, ימינה, שמאלה, רק מבוכה. "איזה אדון אני לך?" – אומר הפקיד – "חבר צריך לקראני. עכשיו אין אדונים. עכשיו כולם חברים!" – "נו, טוב, חבר – אומר אני – לא אוסיף עוד". טראח, טראח. שוב היכני באגרופו פעמים בשכמי. "איזה חבר אני לך? לא כך קוראים לפקיד. עליך לדעת כי אסיר אתה ואני הפקיד שלך. צריך לומר 'חברי הפקיד' ". שבור צועד הנני הלאה. חפצתי לישון. חפצתי לעשן. השיניים כואבות. המתניים כואבות. צועד אני וחוזר במחשבתי "חברי הפקיד". ירא אני פן אשכח, ואוי לי אם אשכח. אך, מה נעים הי' עכשיו לשכב על מיטתי בחדרי."

ממשיך הרבי שליט"א ומספר (בלקוטי שיחות שם): "ביום חמישי, ר"ח תמוז, בשעה אחת עשרה לפני הצהרים [בסיפור זה הוסיף הרבי, שבדרך כלל היה נוהג להתפלל במאסר באריכות] נכנסו שוטרים לחדרו וציוו עליו לקום – השוטרים דיברו רוסית, אבל דרכו של הרבי הייתה, שהיה נוהג לענות להם באידיש – הרבי ענה להם, כי לא יקום.

" – הנוהג בבית הסהר היה, שבעת מסירת ידיעה לאסיר, עליו לקבלה בעמידה, כדי להוכיח לאסיר שהוא נתון תחת מרותם, ולפיכך סירב הרבי לקום. כנראה, שאחד השוטרים היה יהודי, שהבין את התשובה באידיש. על תשובת הרבי אמרו לו שוב ברוסית: "אם לא תציית, נכה אותך!" השיב הרבי: "נו". השוטרים אכן עשו כדבריהם, ויצאו מן החדר.

"לאחר מכן נכנסה קבוצה שניה של שוטרים, ביניהם היה לולב. לולב היה צאצא של חסידים, ואת דבריו אל הרבי פתח בתיבת "רבי" באומרו: רבי! מדוע אתם מתעמתים איתם? מדוע אתם מתנצחים עמהם? הם הרי באים לצוות על הקלה לכם – וכשמצווים עליכם לקום, עליכם לקום!" הרבי לא הגיב על כך מאומה. אמר שוב לולב: "הם הרי יכו אתכם?" וגם הפעם לא הגיב הרבי. הכו אותו פעם נוספת (אחד מהם נתן לרבי מכה תחת הסנטר, שאת הכאבים מזה הרגיש הרבי הרבה זמן לאחר מכן) והלכו להם. גם לאחר שבאו קבוצת שוטרים בפעם השלישית (ביניהם הי' יהודי בשם קאוואלאוו) וציוו עליו לקום, השיב הרבי שלא יקום. הכו אותו שוב אך ללא הועיל. קוואלאוו התמלא בחמת רצח ואמר בכעס (ברוסית): "נלמד אותך לקח". ענה לו הרבי (באידיש): "תלוי מי ילמד את מי". כעבור זמן מסוים נכנסו שוטרים ואמרו לרבי להתלוות אליהם למשרד. שם הודיעו לו את הידיעה, ההקלה אותה הזכיר לולב – שמשחררים אותו מבית האסורים, ומגלים אותו לשלוש שנות גלות לעיר קאסטראמא.

"כשהתקרב הרבי לשולחן ראה את תיק החקירה שלו מונח פתוח ואז הבחין בדף שבו נכתב פסק דינם עליו. השורה הראשונה בדף הייתה מחוקה. לאחריה בשורה השניה נכתב כי פסק דינו לעשר שנות גלות לסאלווקי, ובצידה נרשמה המילה "ניעט", בסוף נכתב גזר הדין: "שלוש שנים לקאסטראמא".

"כאשר הודיעו לרבי שמגלים אותו לשלוש שנים לקאסטראמא, שאלו, באיזה סוג רכבת ברצונו להגיע לשם, וענה: ב"מעזשדונאראדנע" (אלו היו הקרונות שבהם נסעו אנשי ממשלה או גבירים). שאלו אותו, אם יש לו במה לשלם עבור נסיעה במחלקה זו, כיון שהמחיר שם יקר. וענה, שאם כספו, שנלקח ממנו בשעה שאסרו אותו והמונח במשרדם, אינו מספיק, יבקש מבני ביתו שישלמו עבור הנסיעה.

"הפקידים הסכימו להסדר זה והודיעו לו כי בשעה שתים בצהריים ישוחרר מבית הסוהר. הם הרשו לו לשהות שש שעות עם בני ביתו, אך הזהירוהו שבלילה עליו לעזוב את העיר ולנסוע לקאסטראמא.

"כיון שזה היה ביום חמישי, שאל הרבי: מתי יגיע לקאסטראמא? והם ענו לו שהוא יגיע לשם בשבת. הרבי הגיב על כך, שבשבת לא ייסע בשום אופן. כשסיפר הרבי סיפור זה סיים: "ברוך השם, בשבת לא נסעתי. נותרתי לשבת בבית הסוהר עד יום ראשון" –  כי ביום חמישי לא רצה לנסוע, ואילו להישאר בביתו זמן יותר ממושך הם מאנו לתת לו. לכן עיכבו אותו בבית הסוהר עד ליום ראשון. ביום ראשון בא לביתו ובלילה נסע לקאסטראמא.

"לסיפור זה הוסיף הרבי כי החסיד רבי מיכאל דווארקין הגיע לפני כן (לפני הרבי) לקאסטראמא, ובזמן זה (עד שהרבי הגיע) קיבץ רבי מיכאל ילדים, ויסד מהם "חדר", וגם השתדל שיתקנו את המקווה שהיתה קיימת לפני כן. כלומר: אותן הפעולות, שבגללם אסרו את הרבי ושפטו אותו למוות ר"ל – ורק הודות להשתדלות ובאופן ניסי החליפו גזר דין זה לשלוש שנות גלות – באותן פעולות המשיך הרבי מיד בצאתו מהמאסר: עוד בטרם שבא בעצמו לקאסטראמא – "שלח להורות לפניו גושנה", שלח לשם שליח, לייסד שם "חדר" ולתקן המקווה לרבים."

"הקורא את המגילה למפרע – לא יצא". מפרש מורנו הבעש"ט: מי שקורא את ה"מגילה" אודות הניסים והנפלאות שעשה לנו ה', וחושב כי אין זה אלא סיפור שקרה בעבר, "למפרע", ולא שדברים אלו קורים היום, כאן ועכשיו, אזי "לא יצא" ידי חובתו. שכן עיקר גדול הוא בתורה שהתורה כולה, ובמיוחד החגים וימי הסגולה שבה, הינם עכשוויים ואקטואליים. אל לנו להסתכל על ימים אלו כימים שרק אי פעם בעבר בלבד קרו בהם ניסים ונפלאות, אלא "הימים האלו (כאשר הם) נזכרים (אזי) ונעשים" – כאשר הם נזכרים כראוי, כאשר לומדים ומתבוננים היטב במה שארע בעבר ביום זה, ולומדים מכך את הלקח העכשווי והאקטואלי לימים אלו, ומשתדלים ליישם זאת, "לחיות" עם זה ולהפנים את המסר בחיים כאן ועכשיו, אזי "ונעשים", העניין חוזר שוב על עצמו, וגם עכשיו חוזר ונפעל ונעשה אצלנו העניין הנפלא בגללו אנו חוגגים חג זה. ולכן, כאשר אנו חוגגים את חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, עלינו לזכור ולחזור ולשנן לעצמנו וכל הסובבים אותנו כיצד מסתכלת תורת החסידות על חג זה – חשוב במיוחד בימים אלו לקרוא את "רשימות המאסר" בלקוטי דיבורים וכיוצא בזה, ללמוד ולדעת את "דברי הצומות וזעקתם", את כל פרטי המאסר ומה שמסביב לו, להפנים את המסירות נפש הנפלאה של הרבי הריי"צ וגם של החסידים ללא שום חשבונות. וללמוד מכך למסור את הנפש בעניינים הנדרשים מאתנו היום, כשהמצב קל לאין ערוך. ומכיוון שסוף סוף העיקר הוא ללמוד ולהתבונן ולהפנים מה זה אומר לנו בזמננו ובמצבנו כאן ועכשיו, הרי לשם כך צריך ללמוד ולהבין מה אומרת תורת החסידות על גאולה זו.

ותורת החסידות אומרת: לא רק הצלה וישועה גדולה של הרבי הריי"צ הייתה כאן, הרבי שעמד בראש צבא של קומץ חסידים, ללא נשק וללא שום סיכוי נגד מלוכה אדירה, ובכל זאת ניצח, למרות שגם זה דבר גדול ונפלא עד מאד. יותר מזה: אין זו רק הצלה וישועה של היהדות מיד הקמים עלי', שאת זאת מסמלת גאולתו של הרבי שעמד בראש המערכה. וכפי שכתב במכתבו המפורסם: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, אלא את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", שכן ניצחון זה הי' נצחונה של היהדות על אלו שקמו עלי' – אלא הרבה יותר גם מכך: בפשטות נדמה שהרבי נאסר בגלל שה"יבסקצי'" היו רשעים גדולים, והמפלגה הקומוניסטית הייתה כזו וכזו, אלא שהקב"ה ברוב חסדיו הצילו וגאל אותו.

וכאן נשאלת השאלה, למה הי' צריך מלכתחילה להיות כל כך הרבה צרות וייסורים וכל כך הרבה מסירות נפש, כדי שלבסוף נחגוג את השחרור והגאולה – שלא יהיו צרות וייסורים מלכתחילה, ולא יהי' צורך בגאולה?

אלא, מבארת תורת החסידות, האמת היא להיפך: הרבי נאסר משום שהגיע הזמן להתגלות חדשה ונפלאה בפנימיות התורה, שלב נוסף ומכריע בהתקדמות לקראת משיח צדקנו. ולכך אי אפשר הי' להגיע אלא על ידי אותה מסירות נפש מופלאה, שאמנם הביאה לבסוף לגילוי הנכסף של חג הגאולה ג' תמוז וי"ב-י"ג תמוז. ונמצא שעיקר היום טוב הוא לא רק בגלל השחרור והגאולה של הרבי והישועה של היהדות מהקמים עלי', אלא בעיקר בגלל הגילוי החדש והנפלא שהתגלה אז, שבשבילו הי' כדאי כל פרשת וייסורי המאסר. ועד שט"ו סיוון, היום בו נאסר הרבי הריי"צ, אינו נחשב ליום "שחור" אלא אדרבה, ליום של אור וסגולה, וכמה פעמים בשנים האחרונות הוציא הרבי שליט"א קונטרס עם מאמר חדש לרגל ט"ו סיוון (והרי מעולם לא יצא קונטרס עם מאמר לט' באב או לי"ז תמוז וכיו"ב).

וכמבואר בספר השיחות תשנ"ב (ח"ב ע' 485) בנוגע לגאולת י"ט כסליו (ובכמה מקומות מבואר שכן הוא גם בנוגע לי"ב-י"ג תמוז. ראה קונטרס י"ב תמוז תנש"א בסה"מ מלוקט ח"ה): "כשם שמתן תורה (דנגלה דתורה) בא דווקא לאחרי ועל ידי גלות מצרים, כך מתן תורה דפנימיות התורה (בי"ט כסליו) בא דווקא לאחרי ועל ידי ההעלם והסתר דמאסר אדמו"ר הזקן (שהי' מפני הקטרוג למעלה על גילוי החסידות), כי "בכל זמן כשמתגלה אור חדש יותר בתורה, ובפרט בחינה גבוה כזו, הי' צריך להיות מקודם ההעלם והסתר דישיבתו במשמר כו'." ומהטעמים לזה: בכדי לחדש בתורה, צריך להיות הוספה וחידוש בהאדם (הלומד ומחדש בתורה). כל זמן שהוא נמצא במצבו ודרגתו שרגיל כבר בה, הרי גם פעולתו בלימוד התורה מדודה לפי כוחותיו הרגילים. דווקא על ידי המאסר – נתגלה הכוחות פנימיים ועצמיים של בעל המאסר (אדמו"ר הזקן), ועל ידי גאולתו נפעל בו חידוש (בדוגמת החידוש של עבד שנשתחרר, להבדיל, חידוש משעבוד לגאולה). ועל ידי זה – החידוש ("גאולה") בתורת החסידות שנתגלתה על ידו, שהביא את תורת החסידות בהבנה והשגה דחב"ד, אשר על ידי זה גילה את העצם דפנימיות התורה.

"ויש לומר שבאמת סדר הפוך הוא, כי תורה היא המקור לכל ענייני הבריאה. ולכן צריך לומר, שהסיבה להחידוש שנפעל על ידי המאסר והגאולה היא – הכוונה למעלה שהגיע הזמן להחידוש בתורה על ידי גילוי תורת חסידות חב"ד. וכתוצאה ומסובב מזה הי' עניין המאסר והגאולה, שפעל חידוש בבעל המאסר והגאולה, שעל ידי זה הביא בפועל החידוש בתורה על ידו". עכלה"ק.

הרבי הריי"צ הביא לעולם גילוי חדש ונפלא של פנימיות התורה, שלב עיקרי ומכריע בהתגלות האלוקית של "הורדת השכינה למטה" שהחל במיוחד על ידי רבינו הזקן (ד"ה באתי לגני תשי"א). רבינו הזקן הי' הראשון שהתחיל להוריד ולהחדיר את האלקות אל תוך השכל, שהוא הרובד העליון של העולם הזה. הוא המשיך את השכינה "מהרקיע השביעי לשישי", אחרי שאצל הבעש"ט והרב המגיד נשאר עדיין הגילוי "ברקיע השביעי", באופן של אמונה ומסירות נפש שלמעלה מהשכל. כי מאחר שמדובר כאן על גילוי אלוקי שהוא בעצם למעלה מעלה מהשכל ומכל גדרי העולם בכלל, הרי אי אפשר הי' להכניס את הגילוי הבלתי מוגבל בתוך הגבול. וכדי להגיע לכך הי' צורך בגילוי "עצם פנימיות התורה", כי רק בכוחו של העצם לעשות זאת. רק העצם, בהיותו למעלה גם מה"גדר" של הבלי גבול – שיכול הוא להיות רק בלי גבול ולא גבול. אבל העצם, שאינו מוגבל גם בכך, רק הוא יכול להחדיר את הגילוי האלוקי הבלתי מוגבל בתוך הגבול. ולשם אותו גילוי נפלא אצל רבינו הזקן נדרשו הרבה הרבה ייסורים ומסירות נפש של הרבי וגם של חסידיו, ובזכותם הגיעה סוף סוף התכלית, בי"ט כסליו, כאשר פדה בשלום נפשי והחל גילוי חדש ונפלא בפנימיות התורה, המגלה את פנימיות הנשמה, וכביכול את פנימיותו של הקב"ה.

אבל גם אחרי י"ט כסליו הייתה השכינה רק "ברקיע השישי", ולשם כך נדרשה כל העבודה המופלאה של רבותינו נשיאינו הקדושים, שכל אחד מהם "הוריד את השכינה" יותר ויותר למטה, ולשם כך הי' זקוק לאור אלוקי עוד יותר עליון ועוד יותר עצמי, שרק הוא יכול להוריד ולהחדיר זאת עוד למטה יותר. אבל כל זה הי' עדיין "מרקיע לרקיע" ועדיין לא "ירדה השכינה" לארץ הלזו התחתונה, שזוהי עיקר הכוונה והמטרה, דירה לו יתברך, לעצמותו ממש, בתחתונים דווקא.

אצל הרבי הריי"צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ. כידוע שחמשת המידות שלפני ספירת היסוד (חסד, גבורה, תפארת, נצח, והוד) הם עדיין בתוך עצמו, בפנים, למעלה, ברקיע. ואילו עניינה של ספירת היסוד היא ההשפעה החוצה, למטה, ולכן היא נקראת בשם "כל" ("כי כל בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא ובארעא"), שהיא מחברת ומאחדת את השמיים עם הארץ.

ולכן אם עד הרבי הריי"צ הייתה עיקר התעסקותם של רבותינו נשיאינו בתורת החסידות והדרכותי', עניינים רוחניים שמיימיים, הרי אצל הרבי הריי"צ, ובמיוחד אחרי ג' וי"ב-י"ג תמוז, הייתה התעסקות עם הפרטים הנמוכים ביותר שבארץ. הוא דר בערים גדולות, במקומות הומים וסוערים ב"המונה של רומי". הוא החל בתרגום ענייני חסידות לשפות אחרות וגם ל"שפות" פשוטות ביותר. הוא דאג לכך שילדים קטנים ילמדו אל"ף-בי"ת ויהודים פשוטים ישמרו מצוות שהם מינימום שבמינימום, דברים פשוטים ביותר ועוד.

כדי שיוכל להיות גילוי מופלא זה, שהוא צעד מכריע ביותר לקראת התגלותו של משיח, שכל עניינו להחדיר את האלקות למטה מטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים – היו זקוקים למסירות נפש מופלאה ביותר, גדולה יותר אפילו ממסירות נפשו של רבינו הזקן – רבינו הזקן הי' בסכנה שמא יגזרו עליו גזר דין של היפך החיים, ואילו אצל הרבי הריי"צ כבר הי' פסק דין כזה, אלא שבניסים נפלאים הוא נמנע ברגע האחרון. ועל ידי כל אותם עלילות גבורה ומסירות נפש מופלאה, זכינו לחג הגאולה, בו החלה השכינה לרדת אל הארץ, אל התחתון ביותר.

אבל עיקר העניין של "המשכת השכינה למטה" הוא, כמובן, ב"דור השביעי", ספירת המלכות, הרבי שליט"א מלך המשיח. וכאמור שכל עניינו של המלך המשיח הוא להחדיר את האלקות למטה מטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים. כשם שבספירות, אם כי כבר בספירת היסוד מתחילה ההורדה למטה, אך עיקר ההורדה היא בספירת המלכות, בה נרגש אכן שכל העניין הוא התחתון (לא כמו בספירת היסוד, שהתחתון הוא רק אבן הבוחן לכך שהעליון יכול להגיע גם מטה מטה). ואכן רואים משנה לשנה כיצד הרבי שליט"א מגיע למטה יותר ויותר – גם לפינות הרחוקות והנידחות ביותר, גם ל"אובדים ונידחים" ביותר, גם לכל כלי התקשורת הנמוכים ביותר, לשלטי חוצות, לפעלולי גרפיקה, לעיתונות ולרדיו, לטלויזי' ולוידיאו, לאינטרנט וללויין, לתקשורת המחשבים ולכל החידושים המודרניים ביותר, ואף לאומות העולם, עם שבע מצוות בני נח וכו'. ואת כל זה הוא פועל על ידי התחתונים ביותר, על ידינו אנו, למרות שפלותנו ופחיתותנו, ואולי דווקא בגלל זאת, שהרי הכוונה היא בתחתונים ועל ידי התחתונים דווקא.

ועד, כשמגיע השלב המכריע ביותר, כאשר (שיחת ש"פ וישלח תשנ"ב) כבר נגמרה עבודת הבירורים, וסיימו כבר לצחצח גם את הכפתור האחרון כולו. והעבודה עכשיו היא לא עבודת הבירורים אלא עבודה מיוחדת להביא להתגלותו המלאה של משיח. ובעצם גם זה כבר ישנו, והעבודה היא רק לפקוח את העיניים ולראות זאת גם ודווקא בתוך העולם הזה הגשמי והחומרי. וזאת (שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב) על ידי קבלת פני "המשיח היחיד שבדורנו" בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מהגלות, שזהו הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – הרי גם זה צריך להעשות על ידי התחתונים ביותר, אנחנו, ומצד עצמנו, ללא ציווי מפורש כל כך. שהרי הכוונה היא שהדברים לא רק יגיעו גם אל התחתונים, אלא שיבואו מתוך התחתונים עצמם, ודווקא כפי שהם, אנחנו, פחותים ותחתונים ביותר.

וכמו בשלבים הקודמים, על אחת כמה וכמה בשלב האחרון והסופי לקראת תכלית הכל, הגאולה האמיתית והשלימה, נדרשת לשם כך מסירות נפש. הן מסירות נפש של הרבי שליט"א עצמו, העומד בראש המערכה ו"משליך חייו מנגד" בשביל ניצחון המלחמה, עד כי לא רק "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מנוגע, מוכה אלוקים ומעונה", אלא גם אמרנו "כי נגזר מארץ חיים" ח"ו – אבל לאמיתו של דבר אין כאן ח"ו שום הפסק בינתיים, אלא אדרבה, כהמשך הפסוק, "יראה זרע ("זרעו בחיים" המוכיח שאכן "הוא בחיים" ממש) יאריך ימים (שליט"א) וחפץ ה' בידו יצליח" להביא את הגאולה בפועל ממש ותיכף ומיד ממש.

והן, ובמיוחד, נדרשת מסירות נפש, ועקשנות תקיפה ובלתי מתפשרת, יחד עם אהבה ואחדות אמיתיים, מצידנו אנו, התחתונים, שדווקא על ידי עבודתנו אנו ("עשו כל אשר ביכולתכם") צריכה לבוא הגאולה – מסירות נפש מסוג אחר. מסירות נפש של "אל ייבוש מפני המלעיגים". מסירות נפש של "אנא נסיב מלכא". שלא לתת לשום דבר, ויהא זה מהעניינים הכי אמיתיים והכי נפלאים, ה"גילויים" הגדולים ביותר – לבלבל אותנו ולהסיח את דעתנו מהמטרה העיקרית והסופית – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. עקשנות ללמוד בכל שבוע שוב ושוב את הדבר-מלכות, לחיות עמו ולהחיות בו נפש כל חי. עקשנות להחדיר ולהפיץ את עובדת מציאותו הנצחית של הרבי מלך המשיח שליט"א בכל מקום. עקשנות לפרסם לכל אנשי הדור אודות החובה והזכות להתבטל אל השופט היועץ הנביא והנשיא. עקשנות לדאוג שהנושא של משיח לא יירד מסדר היום אף לא לרגע, והכל, הכל ממש, בכל נושא, בכל פינה ובכל ענין יהי' חדור לגמרי באופן שגם יישמע וייראה בפשטות – במשיח וגאולה. עקשנות על הפצת והחדרת האמונה והבטחון בדבריו של הרבי שליט"א מלך המשיח. עקשנות בקבלת מלכותו, הן בדיבור, בקריאת והכרזת הקודש, והן בכל המהות ובכל המציאות, שזה מה שמביא את ההתגלות המלאה והסופית לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.