הקב"ה מונה בפרשתנו – פרשת עקב – את מעלות ארץ ישראל,

עליה נאמר: "ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים".

ואכן בארץ ישראל יש הרים ובקעות בניגוד למצרים שהיא ארץ מישורית,

ועוד, שלא כארץ מצרים שבה הנילוס מספק את המים הנדרשים לתושביה,

ארץ ישראל נזקקת לגשם – "למטר השמים תשתה מים".

 

נשאלת השאלה: מהי המעלה של ארץ ישראל שיש בה הרים ובקעות,

וכי אין עוד ארצות שיש בהן הרים ובקעות?…

ומהי מעלת "המטר" על "הנילוס"?…

ולמה הכתוב נוקט בלשון: "למטר השמים" ולא "ממטר השמים"?

 

צריך להבין, שמה שיש בארץ ישראל הגשמית יש בארץ ישראל הרוחנית.

על פי הפסוק: "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'" מפרשת תורת החסידות,

שיש שלוש בחינות ארץ: כנסת ישראל, תורה שבעל פה ומצוות.

אולם עיקר הכוונה היא לכנסת ישראל, ככתוב: "כי תהיו לי אתם ארץ חפץ".

לפי זה בפנימיותו של כל יהודי ללא יוצא מן הכלל יש אוצרות,

אוצרות של "אבנים טובות" אוצר "מעיין מים חיים" ועוד,

אלא שיש מי שהאוצרות שבו גלויים, ויש מי שצריך עבודה כדי לגלות את האוצרות שבתוכו.

ולענייננו, כמו שיש "הרים ובקעות" בארץ הגשמית, כך יש "הרים ובקעות" בארץ הרוחנית,

היינו, שבעבודת כל יהודי נדרשת עבודה של "הרים ובקעות", שמשמעה, עליות וירידות.

ואדרבה, עיקר "הרים ובקעות" הוא בישראל,

ומעם ישראל משתלשל עניין "הרים ובקעות" לארץ ישראל בגשמיות כפשוטה.

אם כן, "הרים ובקעות" בא ללמד הוראה בעבודת ה',

שהרי כל התורה היא הוראה בעבודת ה' שעיקר עניינה מצוות וחוקים:

"ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים… ליראה את ה'"…

 

מנקיטת הכתוב בלשון רבים: "הרים ובקעות" משמע שיש לפחות שני הרים ושתי בקעות.

הר בעבודת ה' מרמז על עבודת ה"רצוא" והעליה למעלה – אהבת ה' ברשפי אש.

ובקעה על ענוה ושפלות וביטול כשיריים.

 

נשמות ישראל, בדומה לאש החפצה בטבעה לעלות למעלה,

חפצות לצאת מגופן ולהידבק בשורשן למעלה – לדבוק בה'!      

באהבת ה' מתוך שמחה בדרך של עלייה מרגיש יהודי – הנה הנה אני מגיע לתכלית.

אולם פעמים כשהוא מתמלא אהבה כאש והוא נעשה כהר עולה כ"חותם בולט",

נוצרת בתוכו הרגשת ביטול ונעשה כ"חותם שוקע",

כי מרגיש מרירות, בחושבו, כמה שאשתדל לעלות ולהגיע לא אוכל להגיע,

כל זמן שנשמתי כלואה בתוך גופי.

ופעמים האהבה עצמה נעשית באופן של בקעה, בחינת ביטול – "חותם שוקע",

התעוררות מלמעלה הנמשכת למטה דוגמת מים תחתונים.

 

ואמנם גדולה מעלתה של התעוררות מלמעלה היורדת למטה כמים,

על התעוררות השואפת לעלות ונמשכת למעלה כאש;

כי בעוד אהבה כאש דומה להר "חותם בולט" ובמקביל לו למעלה החותם שוקע,

הנה ההתעוררות מלמעלה שבבחינת מים הנמשכת למטה,

גורמת שנמשכת מלמעלה השפעה של "חותם בולט".

היינו, שזוכה לגילוי אור אין סוף בלי לבושים המסתירים: "ולא יכנף עוד מוריך".

ואכן, בחינת שקיעה וביטול כשיריים דוגמת מים נעלית וחזקה מרשפי אש,

שעליה נאמר: "למטר השמים תשתה מים", שאתה גורם להשפעה מלמעלה לרדת מטה,

כאדם המשקה את חבירו כדי שחבירו יחזור וישקה אותו.

 

ואם הדבר נכון לגבי אהבה שיכולה להיות בחינת ביטול – "חותם שוקע",

בודאי שבהרגשת יראה, בחינת "בקעה" כשמשים עצמו כשיריים –

הוא נהיה "חותם השוקע" הגורם לבחינת "חותם הבולט" שירד מלמעלה.

היינו, גורם להשפעה גדולה שתרד מלמעלה למטה.

כי כשאדם מתחיל את עבודת ה' שלו ב"יראה תתאה" הדומה לבקעה ול"חותם שוקע",

הוא גורם ל"חותם הבולט" שלמעלה לרדת ולהשפיע עליו אהבה וחסד בגלוי.

ובחסד ה' הוא מתעלה ליראה ולביטול ברמת "יראה עילאה",

שהרי ככל שאדם קרוב אל ה' יותר, הריהו בטל יותר.

 

דבר זה מזכיר את ההבדל בין "ניסוך המים" ל"ניסוך היין".

בעוד "ניסוך היין" הוא שמחת הנפש באהבה רבה,

הרי שניסוך המים הוא בחינת הביטול, הנמשך מבחינת החכמה,

שהיא "כח מה"- ביטול שבבחינת "בקעה", בחינת "חותם השוקע" מלמטה.

לכן אנו אומרים בשמיני עצרת: "מוריד הגשם" לרמז על השפעת מים דכורים מלמעלה,

שאור אין סוף ברוך הוא נמשך מקרב איש ולב עמוק למטה לנשמות ישראל,

עד שנקלט בהן.

 

אם כן, על ידי האהבה והיראה זוכים "למטר השמים תשתה מים",

"למטר" ולא "ממטר".

כי ישראל על ידי עבודתם גורמים – "למטר השמים".

ישראל גורמים לשמים להוריד שפע מלמעלה, לא רק שפע גשמי אלא שפע רוחני,

עד שנמשכים לארץ כל הגילויים הרוחניים מלמעלה בבחינת "מטר השמים".

והארץ מקבלת משמים את כל ההשפעה בשמחה ובטוב לבב.

 

את קבלת השפע מלמעלה נחוש היטב ובשלימות לעתיד לבוא ובמיוחד בתחיית המתים,

ומכיון שהשפע הרוחני לעולם הגשמי יהיה גדול כל כך, אז הנשמה תהיה ניזונית מן הגוף.

בפרט שיש המשכות נעלות מלמעלה השייכים לארץ ישראל,

דבר הנמשך בודאי על ידי עבודת ישראל למטה.

ובכל זאת ההשפעה הגשמית לארץ ישראל כפשוטה לא תתבטל,

לפי שבטבעה היא "ארץ הרים ובקעות ולמטר השמים תשתה מים".

 

ואף שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד,

וכולם יהיו חכמים גדולים שישיגו דעת בוראם,

וילמדו תורה באופן של ראייה,

מכל מקום "שדה וכרם" לא יחדלו לעתיד לבוא,

ככתוב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם".

והם יזדקקו למטר גשמי.

 

ואם בזמן הגלות כאשר הסדר הוא: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך",

הרי כשישראל עושים רצונו של מקום, נעשית מלאכתם על ידי אחרים,

הרי שלעתיד לבוא ברור שישראל לא יעסקו בעבודת אדמה כלל

(לא רק בשנות שמיטה והקהל),

כי מלאכתם תיעשה על ידי אחרים!

ובכל זאת יהיה מטר!

אלא שאז השמים יקבלו את כל השפע מן הארץ.

 

בעומדנו סמוך לאלף השביעי – "יום שכולו שבת",

נאחל לעצמנו שנזכה ל"וקראת לשבת עונג" בתכלית העונג,

עונג הכולל את כל הייעודים של האלף השביעי,

עליו נאמר: "עין לא ראתה זולתך אלוקים יעשה למחכה לו".

 

(על פי מאמר הרבי ש"פ עקב תשמ"ז, וליקוטי תורה סוף פרשת עקב)