הבה נלך לקראת השנה החדשה בשמחה ובטוב לבב,

על פי מה שמדריכה אותנו הפטרת פרשת נצבים.

הפטרת פרשת נצבים פותחת בקריאת "שישו ושמחו":

"שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלוקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני".

ולא סתם שמחה אלא שמחת חתן וכלה "כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה".

מהלשון "שוש אשיש" שאינו מפרש מיהו האומר (מיהו הנושא),

למדים שזהו עיקר חשוב בעבודה הקשורה לכל איש ישראל.

התורה מרבה בלשונות של שמחה לפי סוגי השמחה ורמותיה,

ובכללות יש עשר לשונות שמחה: גילה רנה דיצה חדוה וכו'.

סתם "שמחה" היא שמחה גלויה, אולם יש "גילה" שהיא שמחה מכוסה.

ההפטרה שלנו פותחת בשמחה גלויה וממשיכה בשמחה מכוסה.

ומכיון שלעולם קוראים פרשת נצבים לפני ראש השנה,

ברור שראש השנה (וכל חודש תשרי) מחייב שמחה למרות היותו יום הדין.

ובפרטות יש שני אופני עבודת ה' של כל יהודי בחודש תשרי – שמחה וגילה.

ואכן "שוש אשיש" – שמחה גלויה – קשורה בחג הסוכות "זמן שמחתנו",

"ותגל נפשי" ("גילו ברעדה" – שמחה מכוסה) בראש השנה.

לכאורה, מה עושה שמחה זו בראש השנה – יום הדין?

מבארת החסידות שיש סיבה חשובה לשמחה בראש השנה,

שמחה הנובעת מבקשת ה' – "תמליכוני עליכם",

הקב"ה רוצה להיות מלך על ישראל והוא מבקש מעמו שימליך אותו למלך עליהם,

כי "אין מלך בלא עם", ואין לעם שמחה גדולה מזו.

אז מדוע שמחה זו היא ברמה של "גילה" ("תגל נפשי"),

שמחה המכוסה על ידי "רעדה"?

"עם" מלשון "עוממות", העם צריך להיות בריחוק הערך מהמלך,

לכן מצות היום היא תקיעת שופר שהיא עיקר ההמלכה.

לוקחים שופר מבעל חיים (שלמטה ממדבר),

ודוקא מן הדומם שבחי, לאחר שנתלש ממקום חיותו,

ועושים מעשה (תקיעה) לא על ידי הכוחות הנעלים שבאדם (מוחין ומידות),

אלא דוקא קול פשוט המצריך מעשה ויגיעה כפשוטה.

עד כדי כך שלפי האריז"ל פני התוקע צריכים להאדים.

כי אמנם שמחים על שמכתירים את הקב"ה למלך,

אלא שלשמחה מלווה "רעדה" של קבלת עול המלך.

אם כן, תחילת העבודה הכללית בראש השנה ובסוכות היא,

"שוש אשיש בה'" – בסוכות, "ותגל נפשי באלוקי" בראש השנה.

לאחר מכן, מתחילה העבודה הפרטית של קיום מצוות – "כי הלבישני בגדי ישע".

מצוות (כולל מצות לימוד תורה) הם הלבושים המקיפים את האדם באור אלוקי מיוחד.

על ידי המצוה ובפרט על ידי לימוד תורה אדם מתאחד עם ה' ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו.

כי אמנם מצוה היא לבוש המקיף את האדם, אולם היא פועלת באדם כולו גם בפנימיותו.

דוגמת "אור הסובב כל עלמין" שנקרא "סובב" רק משום שהשפעתו אינה גלויה,

אולם בעצם הוא מחיה את העולם כולו בפנימיותו ותוך תוכו.

לבושי המצוות המקיפים את האדם נקראים "בגדי ישע",

כי נמשכים מש"ע נהורין עד למטה מטה כמעיל ("מעיל צדקה יעטני").

ולא כמעיל סתם אלא כמעיל שבשוליו פעמונים,

ותכליתם להשמיע קול כשבאים אל הקודש.

ומהי העבודה הממשיכה ומתגלה למטה ביותר עד למקום התחתון ביותר?…

היא עבודת הצדקה ("מעיל צדקה יעטני").

ואכן צדקה השקולה כנגד כל המצוות פועלת במקום הנמוך ביותר.

והיא מהמצוות שאדם אוכל אותם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא,

ובכל זאת משפיעה ופועלת בפנימיות האדם גם בעולם הזה.

אולם בזה לא די.

תכלית הכוונה העליונה היא שיהיה יחוד קוב"ה וכנסת ישראל לגמרי.

לא די שהמצוות יעטפו אותנו כלבושים.

אלא שעם ישראל והקב"ה יהיו כזוג המשלימים זה את זה.

וכבר בראש השנה אנו פועלים שהקב"ה וכנסת ישראל יהיו כחתן וכלה –

"כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה".

שהקב"ה יכהן במידות של "חסד" ו"תפארת",

וכנסת ישראל תתקשט בקישוטי מטרוניתא – "מלכות".

שספירת המלכות תיבנה ותקשט את כליה הם נשמות ישראל כשהם בגופים.

עם ישראל ממליך את ה' ואינו מסתפק בזה שה' מלכו,

אלא הוא מבקש מה' "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

וזכותו לבקש את זה מה', כי הוא שומר על שלושה דברים: תורה תפילה וצדקה,

שעליהם העולם עומד.

אמנם בעשרה מאמרות נברא העולם שהם כנגד עשר ספירות,

אולם כשם שהספירות מתחלקות לשלושה קוים (ימין שמאל ואמצע),

כך העולם עומד על שלושה עמודים.

לכן גם יש לנו שלושה ימים שנים של ראש ושנה,

כשיום הכיפורים הוא היום השלישי שבהם.

ואין תמה בדבר, שכן יום כיפור נקרא ראש השנה ביחזקאל,

ואכן יש קשר גומלין בין ראש השנה ליום כיפור,

שאם ראש השנה הוא ראש השנה לחיצוניות העולמות,

הרי שיום כיפור הוא ראש השנה לפנימיות העולמות.

ובעצם החיצוניות מורה על הפנימיות והפנימיות כוללת את החיצוניות.

יש מעלה במספר עשר! ויש מעלה במספר שלוש!

ובכל אופן על ידי העבודה בשלושת הקוים העולם פועל באחדות,

באופן של "אחד" ולמעלה יותר בבחינת "יחיד".

לכן "שוש אשיש" – שמחה כפולה!

"שוש" אשמח בעצמי ו"אשיש" (פועל יוצא) ואשמח את הקב"ה.

סוכות הוא "זמן שמחתנו" ברבים דוגמת "ישמח ישראל בעושיו".

ובכל זאת קוראים הפטרה זו דוקא לפני ראש השנה,

אף שמקדימה "שוש אשיש" (השייך לסוכות) ל"תגל נפשי" (ראש השנה),

ללמדנו, שעוד לפני ראש השנה צריך להיות "שוש אשיש"!

מכאן, שאף שצריך להיות הגילה ברעדה בראש השנה קודם השמחה הגלויה בסוכות,

מכל מקום כבר לפני ראש השנה צריך להיות בשמחה גדולה ביותר,

שמחה של מצוה בקבלת עול מלכות שמים.

ומכיון שקבלת המלכות קודמת לקיום מצוות: "קבלו מלכותי ואחר כך אגזור עליכם גזירות",

מובן שגם בקיום הגזירות שהם המצוות צריך להיות בשמחה של מצוה.

וכמו אדם הראשון ששמח ("כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"),

על שהמליך את הקב"ה למלך על כל הארץ,

ואמר לכל הנבראים: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו",

גם אנו נשמח בהמלכת המלך ובפרט אחרי שזכינו למתן תורה,

שאז בטלה הגזירה שתחתונים לא יעלו למעלה, וה' נגלה אלינו.

ומשמחה זו, מובטחים אנו, שנגיע ל"שוש אשיש" – לשון עתיד,

בגילוי פנימיות עתיק במהרה בימינו ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ נצבים וילך ה'תשמ"ג)