סיפור מתוך הספר "הדרך לחיים של משמעות" של הרב ג’ייקובסון

שני בני זוג הגיעו לרבי כדי שיפתור להם בעיות בתקשורת. האישה טענה שבעלה שקוע רוב היום בעבודה וכשסוף סוף הוא מתפנה אליה, הוא רק מבקר אותה ונותן לה הוראות מה לעשות. הבעל טען שאשתו אינה מכבדת אותו ואינה מקשיבה להצעותיו.

שאל הרבי את האיש: "למה אתה חושב שאשתך צריכה לציית לעצותיך?"

השיב האיש: "הרי אשה חייבת לציית לבעלה".

שאל הרבי : "מדוע אשה צריכה לציית לבעלה?"

ענה האיש: "כי האיש הוא האדון בבית".

"לא", ענה לו הרבי. "קודם כן, כגבר אתה צריך לקיים את הציווי, שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואז תוכל האישה לכבד ולאהוב אותך. גבר שאינו ממלא חובה זו, על האישה להביא זאת לתשומת לבו. כמובן, בצורה מכובדת.

מה בדבר "הדרת נשים"? "התנועה הפמיניסטית"?

בעידן האחרון נכנס לשיח הציבורי מושג חדש: "הדרת נשים", המתיימר להגן על נשים מביזוי, השפלה או אפלייה. מה שמזכיר את  האידאולוגיה של "התנועה הפמיניסטית" המכנה עצמה "התנועה לשחרור האשה".

אלה שתי תנועות חברתיות הטוענות שהגבר תופס מקום מרכזי, בעוד האשה דחויה לשוליים.

על כן, הן שמות לעצמן מטרה, לשפר לכאורה את מעמד האשה ולתת לה זכויות של שויון לגבר מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית.

תפיסה זו אינה תואמת את תפיסת היהדות כלל. הפמיניזם הגויי מבוסס על תרבות יוון ומנוגד לתורה, הרבי התנגד לתפיסה זו מכל וכל, ואמר שתפיסות אלה, הגורסות שיש לחקות את הגבר, רק מפחיתות מערך האשה, מאחר שאינן מכירות במעמד המכובד שנתנה התורה לנשים. מה גם שזה נוגד את טבע האשה, וגורם לגבר תחושת עליונות לא מוצדקת, ומביא למאבקי כח ולפגיעה בשלום הבית.

יהודים שומרי תורה ומצוות יודעים שמעמד הגברים והנשים שווה, אף שלכל אחד מן המינים יש תפקיד ויחוד משלו, וכאשר הם מתייחסים זה לזו באהבה, כבוד והערכה על פי תורה, נוצרת הרמוניה נפלאה ביניהם, וביתם הבנוי על פי תורה וערכי יסוד רוחניים הוא בית מאושר, בניין עדי עד!

ואכן, הקדוש ברוך הוא לא יצר את שני המינים כדי שישחקו משחקי כבוד ביניהם, על מנת שכל אחד ישתדל להוכיח את עליונותו. מאבקי כבוד מיותרים ואף מסוכנים.

לאשה אופי מיוחד משלה, לכן זכתה האשה לתפקיד ומקום מכובד ביותר במשפחה. ומשום כך יש לה הרבה מצוות חיוניות שאין לגבר, ומאידך גיסא, היא פטורה מלהתעטף בטלית, להניח תפילין ולקרוא בתורה. למעשה, כל אחד מבני הזוג הוא "פלג גופא", לכן כאשר כל אחד מבני הזוג מקיים מצוותיו המיוחדות, הוא פוטר בכך את הצד השני. לכן אשה אינה צריכה לחקות את הגבר ולא לשאוף להיות שווה לגבר.

הרבי העצים נשים והעניק להן את מקומן המכובד, כפי שמגיע להן על פי תורה. שהרי על פי תורה חייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, ואף היא מצידה חייבת לעשות רצונו ולכבד אותו כשר וכמלך. וכך יפה לו, יפה לאשתו וטוב לכל המשפחה. נחת רוח לבורא וטוב לעולם כולו.

עלינו לזכור שנשמותינו ירדו לעולם לא על מנת לטפח את ה"אגו" שלנו אלא לעשות את רצון השם, שהרי "אדם לעמל יולד", ואין לנו שום צורך ב"שחרור" מ"עמל" זה ומ"שליחות" זו, שנכפו עלינו משמים כהר בגיגית במעמד הר סיני. ולמעשה, קיום השליחות מתאים לטבע בו נבראנו, לכן דוקא הוא השחרור האמיתי.

מהו תפקיד האישה ביהדות?

"חכמות נשים בנתה ביתה" – ה"אשה", "אם הבית", "אם הבנים" נבחרה לשליחות של קדושה בהחזקת הבית היהודי! היא "עקרת הבית", עיקרו של בית. היא הקובעת את תדמית הבית, אופיו והאווירה שבו על פי הוראות התורה הן בשבת וחג והן בחול. בית שיהיה משכן להשם, בית מקדש! וכמו שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ה). בית שבו תורגש הקדושה לא רק בשבת וחג אלא גם בסתם יום של חול, ולא רק בשעת התפילה והברכה אלא גם בשיחת חולין, בעת האכילה השתיה ואף בשעת הניקיון: "בכל דרכיך, דעהו!" ובאופן מיוחד ביחסים בין בני הבית – בין הבעל לאשתו, בין ההורים לילדים, בין בני הבית לאורחים – קרובי משפחה או חברים או אפילו אנשים זרים – ללמוד לקבל כל אדם בשמחה, בסבר פנים יפות ובדרך ארץ. כמובן להקדיש זמן ללימוד הלכות, כדי לקיימן בהידור ובכל עניין להכניס לחיי המשפחה את ה"שותף" השלישי הוא הקדוש ברוך הוא. כך נחוש אוירה של אהבה ואחווה ושלום ורעות, ונחדיר בילדים מרגע שנולדו ערכי יהדות כמו אהבת השם, יראת השם וקיום המצוות בשמחה.

זכות גדולה לאשה ללדת ילדים ולגדלם ולחנכם, אין קריירה טובה מזו לאשה. ומצד שני, זכות גדולה לאיש ללמוד תורה ולפרנס את בני המשפחה ולעודדם ולהיות שותף בחינוך הילדים ובשאר צורכי המשפחה. גם אשה יכולה לעבוד מחוץ לביתה. יש בזה אפילו מעלה שהיא מתגעגעת לבית וגם בני הבית מתגעגעים אליה, נוסף לעובדה שזה עוזר בפרנסה. אולם רק בתנאי שאין זה פוגע במילוי תפקידה בבית ובחיי המשפחה. אם כן, יש להחדיר את ערכי הבית היהודי בתקשורת בריאה מתוך כבוד הדדי ברוח ישראל סבא.

מלבד הולדת הילדים גידולם וטיפוחם, החזקת הבית, דברים העומדים ברומו של עולם וכוללים שפע של מצוות רבות קטנות וגדולות כאחת, כמו: חינוך הילדים, שמירה על כשרות המזונות, הפרשת חלה, הכנות לשבת, הדלקת נרות שבת בזמנה קודם השקיעה, ושמירה על טהרת המשפחה, מצווה שהיא עמוד התווך לקדושת הבית וערובה לבריאות הגופנית והנפשית של הילדים לדורי דורות ולנצח נצחים, שלכן יש לה גם חובה קדושה להפיץ עניין זה אצל יתר הנשים עד כמה שאפשר. ועוד מצוות רבות שקצרה היריעה מהכיל! ובזכות מעשיה ופעולותיה של האשה זוכים כל בני הבית לאושר ושלווה.

האשה אינה רק אחת מבני המשפחה אלא היא הבית כולו, לכן כינוה חכמים: "הבית", ואמרו: ”ביתו – זו אשתו", לא רק "בית" כמקום לגור בו, אלא אף בית רוחני פנימי, "בית" המורגש בחוויה הקיומית של האיש, בצרכיו היסודיים ביותר הן הגשמיים והן הרוחניים ובעצם אישיותו.

ומכיוון שהאשה, האם, קיבלה על עצמה את כל עול הבית, על בני הבית לנהוג עמה ברגישות, בהזדהות, ברחמים ובתבונה, לעמוד לימינה ולעזור לה, להקל עליה ולעודד אותה.

ביתו – זו אשתו, ובלעדיה אין כניסה לקודש הקודשים

"אמר רבי יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי . . אלא לאשתי ביתי" (שבת קיט ע"ב).

ומאלפת המשנה הראשונה במסכת יומא: "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר, אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר (ויקרא טז) וכפר בעדו ובעד ביתו (יומא א א).

ומסביר רש"י: "ביתו – זו אשתו".

ובלקוטי שיחות (ח"ג עמ' 992-993) מסביר הרבי, שמה שמפרש רש"י "ביתו – זו אשתו", כשמדובר בעניין כניסת כהן גדול לפני ולפנים, הכוונה היא שהאשה צריכה להיות במדרגת "ביתו", כפי שמתאימה עם מדרגתו בהיותו לפני ולפנים.

והמהרש"א כתב: "…ויש לפרש דקרא לאשתו ביתו ע"ש שהיא עיקר הבית, וכדי שתהא זריזה בכל צורך מלאכה בבית". והיינו שלפירוש המהרש"א זה שר' יוסי קרא לאשתו "ביתי" אין זו רק קביעת המציאות (כפירוש רש"י) אלא יש בו משמעות של תביעה וזירוז. ומזה שביום כיפור נקראת האשה "בית", אין זה רק קביעת המציאות, אלא משום תביעה וזירוז שתהיה במדריגה המתאימה להיות "ביתו" של כהן גדול הנכנס לפני ולפנים. כלומר שהיא עצמה תהיה כ"היכל קודש הקודשים".

ובשיחת יא ניסן ה'תשכ"ב מסביר הרבי, שהנהגת בני אהרן שלא נשאו נשים וכמוהם בן עזאי שלא רצה לישא אשה, מפני שנפשו חשקה בתורה, אינה הנהגה המתאימה לתכלית הבריאה, שהרי

"לא תוהו בראה לשבת יצרה". ולכן אף צדיק גדול, אוהב השם ביראה ואהבה בתענוגים, ואפילו אם הוא כהן גדול שזוכה לאפשרות להיכנס לפני ולפנים, כאשר אין לו אשה, וחסר לו הענין של "וכפר… בעד ביתו", "זו אשתו", אז אינו יכול להיכנס לקודש הקודשים, כי אין זה תואם את הכוונה העליונה, שיש בזה הנהגה של "תוהו", ו"לא תוהו בראה".

ומכאן שלאשה אחריות עצומה: שבלעדיה הכניסה לפני ולפנים היא בחינת "תוהו", ולא "תיקון". ונמצא, שתפקיד האשה הוא לתקן את העולם במלכות ש-די.

הכיצד?

אשה יכולה לתת לבעלה בחירה בין שתי אפשרויות, או לעלות למעלה מעלה עד אין קץ, או לרדת למטה מטה עד אין תכלית. ואמנם יתכן שהבעל ייכנס לפני ולפנים, ויעלה מעלה מעלה בבחינת "רצוא", ויהיה מופרש מן העולם ולא ידע את ה"שוב", או להיפך, שיהיה למטה למטה בקצה השני, בביתו זו אשתו בלבד, ולא יידע את ה"לפני ולפנים". וזהו תפקיד האשה לעזור לו להיות תמיד בשני הקטבים. שגם כאשר הוא ב"רצוא" ירגיש את ה"שוב" – ופשיטא שב"שוב" ירגיש את נחיצות ומעלת ה"רצוא". שהרי תכלית הבריאה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים, ובאופן ש"ישב עולם לפני אלקים" (תהילים סא ח). כלומר, שגם ב"עולם" מלשון העלם והסתר, הוא צריך להרגיש את ה"רצוא", את ה"לפני אלקים", ולא רק בבחינת "אלקים", אלא אף בבחינה שלמעלה מ"אלקים", כפי שהוא בתכלית העילוי, ששם "הן" ו"לאו" הם בשוה.

אם כן, כשם שהכניסה לקודש הקודשים צריכה להיות בשלום, ולכן, בצאת הכהן הגדול מקודש הקודשים היה מתפלל על פרנסה כפשוטה, כך גם פשיטא, שכאשר "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" (תהילים קד כג), אין זו יציאה מוחלטת החוצה, אלא צריך להיות בהתיישבות "לפני אלקים".

לכן אנו מתפללים: "מקצה הארץ אליך אקרא" (תהילים סא ג). גם כאשר אני נמצא בקצה התחתון ביותר, משם – "אליך אקרא".

זוהי מעלת עם ישראל ש"עלו במחשבה", עד לדרגת "כמים הפנים", ובחינת מים בפשיטות גמורה, היא בחינת העצמות.

ואכן, זהו תפקידה החשוב של האשה – "ביתו זו אשתו", להיות "בית נאמן" לבעלה, שצריכה לשמוח אם בעלה מאריך בתפלתו, או מרבה בלימודו. והוא מצידו, בשעה שנכנס בשלום לפני ולפנים, ו"לבו למעלה", צריך הוא להרגיש שהתכלית היא להמשיך שפע מלמעלה למטה ולחבר שני הפכים של מעלה ומטה ולצאת אל "ביתו – זו אשתו" בשלום. וגם "ביתו – זו אשתו", שיוצאת לעבודתה בעולם הזה התחתון, צריכה לזכור שכל מציאותה ותכליתה של היציאה היא כדי לחבר ולעשות שלום בין "פמליא של מעלה" ל"פמליא של מטה", עד למטה שאין למטה ממנו.

זוהי הערובה לכך שתהיה פרנסה טובה כפשוטה, כתפלת הכהן הגדול בהיכנסו לקודש הקודשים. כך שלא רק "במזלא תליא מילתא", אלא "בזכותא תליא מילתא", עד כדי כך שכדברי התוספתא: "זכות גדול מועיל" ו"המזל משתנה".

אכן, עלינו לזכור את ההבטחה האלוקית: "ואברכה מברכיך", כלומר, מי שמברך יהודי בדיבור או בעזרה ובשפע שהוא משפיע עליו, ובמיוחד בני זוג המתייחסים יפה זה לזו ומשפיעים שפע של ברכה איש לרעהו, מבטיח להם הקדוש ברוך הוא, שהוא יברך אותם. והרי "ברכת השם היא תעשיר" בגשמיות וברוחניות, ו"תוספתו (של הקדוש ברוך הוא) מרובה על העיקר". שהרי ברכת השם יש בה לא רק העיקר אלא גם תוספות, ותוספות שמרובות על העיקר.

התייחסות כזו לזוגיות מקרבת את הגאולה הפרטית בבית הפרטי, שיהיה בית נאמן להשם ולתורתו, ואת הגאולה הכללית, בית המקדש השלישי, בית נצחי! עד לביאת משיח כפשוטו.

לסיכום

תפקידה הנעלה של האשה מתגלה דוקא ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה. שהרי הכהן הגדול, שמותר לו לשאת רק אשה אחת, יכול להיכנס לבית המקדש רק אם הוא בעל אשה. ואף שהוא מופרש מביתו הפרטי כאשר הוא נכנס לקודש הקודשים בבית השם, אין הוא מתנתק מביתו הפרטי, "ביתו, זו אשתו", שבלעדיה אין לו רשות כניסה להיכל הקודש. גם שם בקודש הקודשים יש לו זיקה לאשתו היחידה, המסייעת לו לבנות בית בישראל, בניין עדי עד, ולהקים דור חדש.

אכן האשה היהודיה – שרק על פיה נקבע אם הילד הנולד לזוג, הוא יהודי – היא השומרת את הזהות היהודית וערכיה. וכעיקרו של בית היא מתרכזת קודם כל בתא המשפחתי הפרטי, שהוא הגרעין לקהילה היהודית כולה. והיא המשכינה את אבני הבניין העיקריים לכינון משפחה בריאה: אהבה, חום ושאר ערכים. ולכן ראה בה שלמה המלך: "אשת חיל"  ולא סתם "אשת חיל", אלא "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב ד), "עטרה" לבעלה, שמעלתה למעלה ממעלת בעלה. כמו העטרה שעל הראש ולמעלה ממנו, לא במעלות ומדות ומעשים טובים, שיכולים להיות באיש, אלא מעלה מיוחדת באשה דוקא, שבה מתגלה כח האין-סוף בהתהוות והולדת ילדים, הקמת דור ישרים יבורך, שעיקר כח ההתהוות היא בגוף האשה.

בשרשם בעולם העליון, הרי זעיר אנפין הוא ה"זכר" המשפיע, (המידות: חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד), וספירת המלכות היא ה"נקבה", המקבלת את השפע וממנה מתהווים הנשמות, המלאכים וכל הנבראים.

למעשה, רק בכח האין-סוף ברוך הוא הנובע מעצמותו יתברך, מתהוים הנשמות והנבראים בדרך יש מאין, כי רק הקדוש ברוך בכבודו ובעצמו, שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה קודמת לו חס ושלום, יכול להוות יש מאין ואפס שקדם לו.

כח ויכולת זו של האין סוף מתגלה דוקא בספירת המלכות, אף שהיא למטה מזעיר אנפין ומקבלת השפעתה ממנו. דוקא בספירת המלכות באה לידי ביטוי פנימיות הכונה ורצון השם יתברך בבריאה, דוקא בה מתגלה כח האין-סוף ברוך הוא.

כך הוא ברוחניות בעולמות העליונים, ומזה השתלשל לאדם בעולם הזה, שכח האין סוף ברוך הוא מתגלה דוקא באשה, ומתבטא בהתהוות התולדות מאין ליש, המקיים את המין האנושי לדורות עד אין סוף.

לעתיד לבוא, אף שהאיש ישפיע באשה תורה וחכמה לבד מהשפעתו בגשמיות, הרי שתתגלה מעלת האשה בשרשה, ספירת המלכות. שכמו שבספירת המלכות בשרשה העליון, יומשכו תוספות אורות מבחינת מלכות אל בחינת זעיר אנפין. כך תחדיר האשה בבעלה תוספת אור בחינת אמונה וביטול להשם יתברך, שינבעו מגילוי אור אין סוף שמבחינת "כתר העליון" (עטרה) שלמעלה מעולם האצילות. שזו תהיה עיקר העבודה בזמן הגאולה.