ראה אותן עסוקין .. אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת

חז"ל מספרים דבר פלא, כיצד נבחרה ארץ ישראל להיות ביתו של העם היהודי, שבה ייבנה בית-המקדש שתשרה בו השכינה לנצח נצחים – הכל התחיל מהיהודי הראשון, אברהם אבינו, שבסיורו בכל רחבי תבל התרשם לטובה מהגויים שגרו בארץ ולכן הוא בחר בה לצאצאיו – ואלו דברי המדרש:

"בשעה[1] שהיה אברהם מהלך בארם-נהרים ובארם-נחור ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש, בעידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת".

כלומר עיסוק תושבי הארץ ביישובו של עולם, בניכוש ועידור הארץ הפוריה – ריתק את אברהם דווקא לרגבי עפרה. ואף אברהם עצמו, מיד לאחר שעלה לארץ והלך בה לאורכה ולרוחבה – עמל ועסק בנטיעת אשל בבאר שבע.

המדרש הזה אומר דרשני

ממה אברהם כה הוקסם והתפעל עד שהוא נתקף בהשראה מיוחדת ועמד והרכיז בהתלהבות "הלואי שיהא חלקי בארץ הזאת" – האם אברהם הצדיק הקדוש התלהב והתפעל כל כך מעבודת איכרים פשוטה? וכי מעלתה של הארץ שבגינה נבחרה להיות בית לעם היהודי לדורי דורות ובה נבנה מקדש ה', מפני שתושביה הגויים היו אנשי עמל ולא פרזיטים ועצלנים, ולא בשל בחירת ה' בה והקדושה המצויה בה?!

ועוד זאת, באם אברהם כה התפעל והתלהב מהמוסריות של הגויים שגרו בארץ, מדוע הוא השביע את עבדו זקן ביתו, אליעזר, שבשום-אופן לא ישדך לבנו, יצחק, מבנות הכנעני? ובמדרש[2] אמרו ש"מעשיהם של כנענים מקולקלים מכל העמים ואותו מקום שנתיישבו בו ישראל – מקולקל מכל"; איך מסתדרים שני דברים אלו, גם ההתפעלות של אברהם מהגויים וגם מצבם המוסרי הגרוע מכל באי תבל?

לא בטלה

כאמור המדרש מסביר שאברהם לא ביטל את אנשי ארם בגלל שהם היו "אוכלים ושותים", אלא הוא בז להם משום שהם היו "פוחזים", יושבים בבטלה ואינו יוזמים ויוצרים.

מלאכה אינה רק הצלה משיעמום, אלא היא מטרה בפני עצמה, לבנות ולתקן את העולם. הקב"ה ברא את העולם כדי שהאדם יעבוד בו, יתקן וישכלל אותו, כדרשת חז"ל על הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות" "לעשות – לתקן", ה' הטיל צו על כל באי תבל שיבנו ויתקנו את העולם.

לכן עדיפה היתה בעיני אברהם ארץ כנען ששם הפרנסה תלויה בעבודת כפים נקיה, המביאה למוסריות, מאשר ארם נהרים העשירה והמשופעת בכל טוב, בלי כל עמל ויגיעה ממילא הכל יושבים על סיר הבשר ופוחזים. כשאברהם ראה את גויי ארץ כנען, את עמלם ועבודתם, הוא ראה בעיני רוחו שהסיבה שהם עמלים – דבר שאינו כן בשאר הארצות – נובעת מדחף פנימי המצוי באדמת הארץ, אותו כוחו המצוי בארץ הקרין על יושביה ו"דוחף" אותם ליצור ולבנות ולא להשתעמם ולהתבטל.

זו אפוא הסיבה הפשוטה שאברהם אבינו בחר לבניו את ארץ ישראל – כדי שיספגו מאווירתה של הארץ לעמול ולעבוד ולא להשתעמם, וכן שילמדו מגויי הארץ את הערך וחשיבות של עבודה ועמל.

ההתלהבות של אברהם לא היתה מאישותם של הגויים שגרו בארץ, שכן הם היו דמויות מושחתות ומקולקלות, אלא מהמוטיבציה שיש להם לעבוד ולהתייגע, וזאת הוא רצה להנחיל לבניו. חיי עמל ויצירה מאפיינים את הארץ ואת יושביה לעומת ארצות אחרות שיושביהם מבלים זמנים בבליינות ונהנתנות. אמור מעתה: ביאה אמיתית לארץ ענינה להתוודע למאפיין אותה ולהטמיע אותה בנפשנו וכן אמרו חז"ל[3] "כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד".

רוצה אדם בקו שלו

המעלה הגדולה ביצירה, אינה רק משום שהאדם צריך למלא את חייו ביצירה ולא לבטל זמנו להבל ולריק, אלא גם ובעיקר בשל התכונה המיוחדת שביצירה ובחדשנות:

הקב"ה הטביע באדם משיכה לבנות וליצור, כדברי חז"ל[4] "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חבירו", אדם בריא בנפשו מעדיף ככר לחם אחד האפוי מהחיטה שהוא בעצמו עמל עליה, הוא חרש, זרע, קצר, טחן ואפה את הלחם, על פני תשעה ככרות לחם קנויים, שהוא לא עמל עליהם. גם בדברים רוחניים כך הם פני הדברים – אדם שמח הרבה יותר מענין אחד בתורה שהוא עמל והתייגע והבין בכוחות עצמו, הרבה יותר מתשעה ענינים שמישהו אחר לימד אותו. לאותו ענין שהוא למד בעצמו הוא "יתחבר", יזכור וזה יחקק בו, הרבה יותר מתשעת הענינים האחרים.

תכונה אנושית אצל רוב בני האדם שאין להם הנאה גמורה ממתנת חינם, להיפך הם מתביישים מכך, והם שמחים להשיג את המגיע להם כשכר מעבודה.

 למה כך הם באמת פני הדברים? מדוע ה' – "הטוב והמטיב" – יצר את האדם עם התכונה להנות ולהיות באושר וסיפוק רק מדבר שהוא עמל עליו בעצמו ולא מדבר שהזולת העניק לו?

כי בעצם הפעולה של יצירה ובניה היא תכונה אלוקית, להשפיע ולתת, ואילו המעשה של קבלת מתנה בלי לעמול ולהתייגע, היא התכונה הבסיסית של הנבראים, לקבל.

בדברי חז"ל "רוצה אדם בקב שלו כו'" חז"ל מגלים לנו שהקב"ה הטביע בברואיו את הטבע האלוקי הנשגב – להיות משפיע, לבנות ולתת.

לכן הקב"ה לא ברא את העולם מוכן – הוא השאיר לאדם שיעמול ויבנה בית, יטע עצים, יחרוש ויזרע וכו'; ולכאורה הלא הקב"ה יכל לגרום לטבע עצמו שייצר את כל מה שהאנושות זקוקה לו? הקב"ה יכל לעשות שכל צפנות הטבע שהמדענים עמלים עליהם במאמצים אדירים יהיו חשופים וגלויים לכל? הקב"ה יכל להשאיר בתינוק הנולד את כל הידע התורני, ולא להשכיחו ממנו בעת הלידה [עם הסטירה שהמלאך נותן לעובר לפני צאתו לאויר העולם]?

כי הקב"ה העניק לבני האדם את המתנה הגדולה ביותר – הרצון להיות דומה להקב"ה, להיות שותף להקב"ה במעשה בראשית"!

מכאן אנו למדים גם בנוגע להשפעה על הזולת וחינוך ילדים: העיקרון הוא לא לתת הכל למושפע או למחונך, אלא לנסות לגרום לו לעמול ולהתפתח בכוחות עצמו, לגרות בו את הטבע האנושי של יוזמה עצמית.

"מרד הנעורים", הרצון של הנער המתבגר להיות עצמאי, להחליט לעצמו לקבוע בעצמו את מהלך חייו ואת כל אשר יעשה, אינה תכונה שלילית שקבע הבורא בברואיו – אלא היא המתנה הגדולה ביותר שהטביע הבורא באדם הבוגר , לחפוץ ליזום וליצור בעצמו ולא להסתמך רק על מה שאחרים עשו לו. על הוריו הנותנים לו מכל טוב, על מוריו ומחנכיו העמלים ללמדו; אלא להשיג דברים בכוחו עצמו. זו תכונה אלוקית שהברא ברוב טובו וחסדו העניק לברואיו, ובפרט לבני העם היהודי, עם קרובו וזה ניכר כבר מתחיל ימי הנעורים, וזה הפשר החיובי במרד הנעורים, שכמובן יש להפנותו ולכוונו לאפקים ישירים וקדושים!

עמל פיזי ועמל נפשי; עמל של חדשנות

למרות שהאדם מתרשם ושמח מכל יצירה שהוא עשה, בכל-זאת כשהוא מייצר דברים חדשים, וממציא דבר שלא היה ידוע – המרץ וההתלהבות הרבה יותר גבוהים והוא מגיע לאושר פנימי נעלה, ואף זה נובע מהעיקרון, שביצירה האדם מתדמה לבורא, לכן כשהוא מחדש דברים חדשים שכלל לא היו בעולם מקודם, הוא מגיע לדרגה יותר גבוהה בשותפות עם הבורא – בשל כך נגרם לו עונג ואושר נעלה וחזק מאוד.

השאלה איך יגיע האדם ליצירה חדשנית שכזו?

בכלל ישנן שני מיני עמל: 1) "עמל פיזי" עבור צרכי ועניני הגוף. 2) "עמל רוחני" עבור צרכי ועניני הנשמה הרוחניים, עמל תורה, עמל תפילה, עמל מצוות.

ממה יש לאדם יש אושר וסיפק פנימי? אפוא האדם נעשה חדשן גדול יותר? בבנית דברים גשמיים בטבע, הן ביצירה פיזית והן בגילוי צפנות הטבע, או בחדשנות בלימוד התורה?

בעצם כל יצירה שבמימד הגשמי, אינה חדשנות אמיתית. הרי הכל ממש כבר נברא בששת ימי בראשית, ועבודת האדם היא לגלות את הדברים הנסתרים בטבע, לגלות ולא לחדש דבר חדש שלא היה בעולם, והרי במדה מסויימת גם בעלי חיים יוצרים ובונים דברים חדשים בטבע;

אבל במימד הרוחני, בתורה הקדושה, כאן בולטת מעלת האדם ובעיקר החדשנות האמיתית של היהודי:

כפי שדרשו בפנימיות התורה על הפסוק "הנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", שעל-ידי עבודת ה', היהודי מתעלה מעל העולם, והוא מביא אל העולם כוחות חדשים שה' לא שם בבריאה בששת ימי בראשית.

זה נפעל גם על-ידי תפילה שעל ידה יכולים לקרוע דינים ולבטל גזירות, כמו הצדיק שבברכתו ותפילתו נפעלים ישועות בקרב הארץ ונעשה נס והצלה לאדם שמצבו הטבעי חסר סיכוי, כמו חולה שהרופאים אמרו נואש, שבדרך הטבע אין שום סיכוי להחלמתו, אבל הצדיק הוא "חדשן" אמיתי שהוא מביא לעולם כוחות חדשים על-טבעיים, שמעל גדרי העולם ועל-ידי זה הוא יכול לפעול שיהיו חיים גם לאדם שלפי מצב כוחות הטבע שבעולם אין לו עוד סיכוי להמשיך בחיים.

בלימוד התורה יכול כל יהודי להגיע לחדשנות אמיתית, להיות שותף בדרגה הכי דומה לבורא – על-ידי שיתעמק בתורה ויוסיף ויחדש בה, לכן העונג מהעמל בתורה הוא הגדול והנעלה ביותר, הרבה יותר מהחדשנות הפיזית, כי רק בה האדם נעשה חדשן בדרגה הכי גבוהה.

"עשו ככל אשר ביכולתכם" – לעמול להביא את הגאולה

העיקרון של עמל האדם בעצמו, בולט כמובן בענין העיקרי שלשמו נברא העולם, "כל ימי חייך להביא לימות המשיח", הגאולה האמיתית והשלימה – שהכל נובע מהעמל של היהודי בעבודת תיקון העולם לדרך האמת ולא כמתנת חינם משמים.

דומה שהדבר מצוי במפורש בשיחת קודשו המפורסמת של הרבי, בה הטביע את כללי הדרך להחיש את התגלות המשיח בפועל ממש – ואלו דברי קדשו:

"עשו כל אשר ביכולתכם להביא בפועל את משיח צדקנו בפועל ממש. ויהי רצון שסוף כל סוף ימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש"[5].

החידוש הכי גדול שיהיה בעולם – קריעת מסך הגלות והבאת המשיח בפועל ממש, יכול להעשות על-ידי העבודה העצמית של כל יהודי ויהודי. ויהי רצון שנזכה לזה נאו ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק טו, עמוד 93. אגרות קודש חלק כב, עמוד שעז. ועוד.