המרד וההכתרה

סיפור הכתרת שלמה המלך בחיי דוד אביו – הפותח את ספר מלכים, ונקרא בהפטרת פרשת השבוע – תחילתו בצער ועגמת נפש וסופו בששון ושמחה:

היה זה בימים האחרונים למלכות דוד, כשהמלך דוד הזקין ונחלש והגיע לאפיסת כוחות ממש ("בא בימים"), ובנו הגדול[1] "אדוניהו בן חגית" ניצל את המצב, ומרד באביו, והחל לנהוג בגינוני מלכות (פמליא של "חמישים איש רצים לפניו") והכריז "אני אמלוך".

אדוניהו היה ילד תפנוקים אהוב, שגדל על 'כפית זהב' בארמון המלוכה וקיבל יחס סלחני מאביו ("ולא עצבו אביו מימיו"), והוא התאווה לכס השלטון למלוך על ישראל לאחר פטירת אביו. היה לו חן, קסם אישי ("טוב תואר מאוד") וחוש מנהיגות וכך הוא סחף את ההמונים ואפילו את ראשי ונכבדי העם. גם הצבא בראשות מפקדו העליון יואב בן צרויה, וגם רבים ממשפחת הכהנים בראשות אביתר הכהן – תמכו באדוניה [לתמיכת שני האישים הללו היו כמובן מניעים אישיים, שכן הוא הבטיח להם מעמד בכיר ורם בשלטונו, אבל אם שלמה יהיה המלך, הם חששו שיודחו ממעמדם ותפקידיהם].

לשיא פשעו הגיע בעשותו מעין "טקס הכתרה", במקום שנקרא "עין רוגל" ערך סעודה ומשתה-יין אליו זומנו אחיו, בני דוד המלך, רעיו, יועציו, נאמניו ורוב צוות ארמון המלוכה ("עבדי המלך"), ושם הכתיר את עצמו למעשה כמלך, וכל זאת בחיי אביו.

אבל קומץ הנאמנים האמיתיים של דוד המלך, הלא הם צדוק הכהן, בניהו בן יהוידע, נתן הנביא ושמעי ורעי מגיבורי דוד המלך – התנגדו להכתרת אדוניה, ביודעם שזה נגד רצון ה', והבחירה האלוקית היא בצעיר בניו של דוד – שלמה, הבן של בת שבע, ימלוך אחרי פטירת דוד.

אם-כן היה זה מאבק בין רוב העם ומנהיגיו שהם בחרו באדוניהו, לבין קומץ צדיקים וגיבורים, הנאמנים המחולטים של דוד וההולכים בדרכו של נביא ה' – נתן הנביא – שידע שרצון הבורא ששלמה ייבחר למלך[2].

כתר המלוכה לא הלם את אישיותו של אדוניהו, הוא לא התעניין בטובת העם, אלא הוא חיפש כבוד, שררה ושלטון, הוא נהג בגינוני מלכות מופלגים, עם פמליה של רכב פרשים וחמישים איש רצים לפניו ועוד ועוד, וכל זאת בניגוד להוראת התורה שהמלך "לא ירום לבבו מאחיו", אלא יהיה עניו וצנוע.

[חוסר ההתאמה של אדוניהו למלוך[3] מתבטא גם באותיות שמו – שכידוע בשם של כל דבר נמצא ה'קוד הגנטי', הכוח האנרגטי-נשמתי של הדבר: ובשם "אדוניהו" יש צירוף של שני שמות ה' "אדנ-י" "י-ה-ו-ה", אך ללא האות ה' האחרונה שבשם ה', שהיא "מדת המלכות" ולכן חסר בו כוח המלוכה והוא לא היה ראוי למלוך. ואילו השם "שלמה" הוא "שלם ה'", שיש כוח מושלם של שם ה' הכולל בתוכו את האות ה' – מדת המלכות, לכן הוא הראוי למלוך על העם ולהיות רצוי ואהוב, "טוב לשמים וטוב לבריות"].

בעיצומו של טקס ההכתרה של אדוניהו נודע הדבר לדוד, ומיד זימן אליו את רעייתו – בת שבע, אם שלמה, והודיע ונשבע ששלמה יירש אותו וימלוך אחריו, באותו מעמד הכריזה בת שבע: "יחי אדוני המלך לעולם" ("שיאריך[4] ימים ומלכות בנו תהיה כאילו הוא חי ומולך, כי המלכות מתיחסת אליו שהוא לה לראש פנה").

אחר-כך ציווה דוד שמיד, באותה שעה שאדוניהו מנסה לעשות לעצמו הכתרה, יכתירו את המלך האמיתי של ישראל, את שלמה, ובמעמד הכהן הגדול, הנביא וראש הסנהדרין ירכיבו אותו על הפרידה המלכותית, וימשחו אותו בשמן המשחה ויתקעו בפניו בשופר ויכריזו "יחי המלך שלמה", ויושיבוהו על הכסא המלכותי ושיהיה מלך ונגיד על ישראל.

"זה לעומת זה עשה אלוקים", טקס הכתרה של שלמה המלך האמיתי, מול טקס ההכתרה של אדוניהו שלא היה מלך. וכשבעיצומה של חגיגת ההכתרה שלו, נודע לו על הכתרת אחיו, נתקף אדוניהו בחרדה גדולה והוא נמלט על נפשו מקהל החוגגים בעין רוגל ונאחז בקרנות המזבח כדי להגן על חייו.

ואכן בסופו של דבר כל העם קיבל את רצונו של דוד, וקיבל את מלכות שלמה בשמחה והתלהבות – "ויעלו כל העם אחריו .. שמחים בשמחה גדולה".

שני מלכים בו-זמנית?

הכתרת שלמה המלך בחיי דוד אביו דורשת הסבר: וכי יתכן שיהיו שני מלכים בבת אחת, היפך ההגיון האנושי הפשוט ואף נגד הוראת חז"ל "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור", שלא יכול להיות שיהיו שני מלכים בבת אחת, כי כשם שלא יתכן שלגוף אחד יהיו שני ראשים, כך לא יתכן שלאומה אחת יהיו שני מנהיגים?

אלא הכתרת שלמה לא היתה בעצם מינויו למנהיג בפועל על העם, אלא לתת בו כוח לבניית אישיותו והעצמת כוחו הפנימי שיהיה מלך וינהיג את עם הקודש ברבות הזמן, לאחר פטירת דוד אביו.

אופי וכשרון מנהיגות טבעי

יש מלך ויש מלך, יש מלך פשוטו כמשמעו, מנהיג המולך על ארץ ועם, ויש מלך שאמנם בפועל אינו מנהיג עם, אבל יש לו כשרון מנהיגות טבעי, יש לו תכונה ואופי של מלך, "כתר מלכות", כל מהותו ואישיותו אומרת מלכות, בהיותו אדם מרומם ומנושא מעם הנוהג כמלך.

בזאת התברכו צאצאי דוד לדורי דורות, הקב"ה הטביע בהם את הטבע המלכותי, בלשון הרבי: "לא רק שהם ימלכו בפועל אלא שהם יהיו מלכים בעצם, התנשאות בנפש, הם מלכים בעצם עד שזה נעשה מהותם ועיקרם".

ומעתה נבין שאין סתירה בין ההכתרת שלמה להיות מלך, לעובדה שעדיין דוד עצמו ישב על כסא המלוכה:

אכן המלך היה דוד ולא שלמה, אלא שבכך שהכריזו בפני שלמה "יחי המלך" ומשחו אותו בשמן המשחה, גילו[5] בו את כוח המלוכה שהיה חבוי ונצור בתוכו. לכן שלמה יכל להיות קרוי מלך גם בעת שאביו היה המלך, כי אין מדובר על הנהגת העם למעשה, אלא על חיזוק תכונת הנפש הפנימית של מדת המלוכה של שלמה.

מעתה נבין את פשר ההכרזה "יחי המלך שלמה":

הקב"ה בחר בדוד המלך להיות "מלך ישראל" ובחירה זו היא נצחית ואינה מותנית ואינה יכולה להשתנות, שהרי אצל הקב"ה אין שינויים, כי אמנם דוד עצמו נאסף אל עמו אבל כתר המלכות שניתן לו משמים נשאר שלו לנצח, באמצעות שלמה בנו ומלכי דוד הבאים אחריו עד המלך האחרון שיעמוד מצאצאיו, הלא הוא המלך המשיח וכך מתקיימת ההכרזה "יחי המלך דוד לעולם", על ידי "יחי המלך שלמה", ולדורי דורות על ידי המלכים הבאים עד ל"יחי המלך המשיח" שיהיה מצאצאי דוד ושלמה.

סעודת המשיח

גדול מאוד יהיה הכבוד שינתן לדוד המלך לעתיד לבוא, ה' בעצמו יכבד אותו לעיני כל אבות האומה והצדיקים. ביום הגאולה יערוך ה' סעודה לצדיקים ויגיש בפניהם לאכול את בשר הלויתן ושור הבר וישקה אותם מן היין המשומר מששת ימי בראשית, וכל הצדיקים יישבו בכסאותיהם ודוד ישב בכסא מיוחד מול כסא הכבוד, ורק כשדוד יפנה לה' ויבקש ממנו "השרה שכינתך בינינו" ישמע לו ה' ויכנס ויישב על כסא מלכותו.

לאחר שיאכלו וישתו יפנה הקב"ה דווקא לדוד המלך, מבין כל האבות והצדיקים, ויאמר לו "התכבד אתה וברך, שאתה נעים זמירות ישראל ומלך ישראל"!

לאחר ברכת המזון, יעמוד דוד לפני ה' וישיר וישבח אותו, וכל הצדיקים יענו אחריו ויאמרו "אמן יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעולמי עלמיא", וכל בני ישראל ישמעו את שירתו של דוד, וכך בזכותו תתמלא הארץ שמחה ואהבה לבורא העולם. ויהי רצון שנזכה לגאולה הגדולה במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק ל, עמוד 97. חלק כה, עמוד 106. ועוד.

הערות