עיקר שכינה בתחתונים הייתה: ללמוד מהלכות גניבה

הרבי מביא מתחילת המאמר באתי לגני שהרבי הקודם הוציא לקראת יום ההסתלקותו דברי המדרש על הפסוק באתי לגני אחותי כלה: “לגן אין כתיב כאן אלא לגני לגנוני [מקום שבו נמצאת עיקר דירה של החתן] למקום שהיה עיקרי בתחילה, שעיקר שכינה בתחתונים היתה”, כלומר, שהשראת השכינה בתחתונים שהיתה בעת הקמת המשכן (שעליה אומר הקב”ה “באתי לגני”), כבר היתה בתחילת הבריאה אלא שעל ידי חטא עץ הדעת וחטאים שלאחריו – “פסק”, ואחר כך, בעת הקמת המשכן, “חזר לכמות שהיה”.

לכאורה, מה דהוי הוי (מה שהיה היה), אלא מאחרי ותורה לא ספר היסטוריה ח”ו, הרבי מדייק ומפיק מזה לימוד למעשה מאוד מעניין. ומאיפה? מהלכות גזלה וגניבה:

גזלן או גנב חייבים להחזיר את החפץ הגנוב עצמו לבעליו – אם החפץ ב”עינו” ולא נשתנה. אך במקרה שנעשה שינוי בחפץ זה, שינוי שלא ניתן להחזירו למצבו הקודם, אזי מחייבים אותם לשלם, והחפץ נשאר אצלם.

אך זאת רק בשינוי אמיתי. מה שאין כן אם נעשה שינוי הניתן לתיקון, ניתן להחזיר את החפץ לצורתו המקורית – אין זה שינוי אמיתי ובמצב זה חייבים הם להחזיר את החפץ עצמו לבעליו.

מכאן לומד הרבי:

מאחר והעולם הזה נברא לראשונה כאשר האלוקות היתה בגלוי בגן עדן לפני חטא עץ הדעת, ומכיוון שבגאולה העתידה שוב תהיה אלוקות בגילוי בכל העולם, לכן, השינוי שחל בינתיים כתוצאה מהחטא (כלומר הגלות) – הסתרת האלוקות על ידי הגשמיות – הוא שינוי זמני ה”חוזר לברייתו”, לצורתו המקורית.

לכן, הוא אינו נחשב לשינוי של ממש ואנחנו לא צריכים ללכת לאיבוד בו, כי ברגע, בעזרת ה’, הגלות תיגמר – ועמה כל ההעלמות וההסתרים, והעולם יחזור לדרגה שאפילו גבוהה יותר ממה שהיה קודם לכן.

במקום זאת, עלינו להיות מאושרים שאנו חיים בתקופה זו בהיסטוריה, נלהבים לקחת חלק בסיום “המחזה”!

השווער (חמי) אמר

שמעתי סיפור מאוד מעניין מהרב גפני:

בהתחלת שנה הראשון אחרי ההסתלקות של הרבי הקודם, הגיס של הרבי, רב שמואל גוראריה, הרש”ג, התחיל לנהוג כמו רבי הממלא המקום, אבל כעבור זמן, הוא השתנה הנהגותו לגמרי וביטל את עצמו לה”רמ”ש” (כמו הרבי היה נקרא אז, לפי ראשי התיבות של שמו).

כשאחד החסידים, בן גילי, ראה את שינוי דרסטי אצל הרש”ג, הוא שאל אותו פשר הדברים.

הרש”ג סיפר לו שאחר ההסתלקות הוא עשה חשבון פשוט – הוא החתן היותר מבוגר ונשוי לבת הבכורה של הרבי הריי”צ, לכן מוטל אליו להיות הממלא המקום. יום אחד בא אליו חסיד עם בעיה מאוד רציני וביקש ממנו עצה, אבל הוא לא ידע מה לענות לו והוא עצמו פנה להרמ”ש לעזרה. הוא אמר שהרמ”ש אמר לו שהוא ידבר עם השווער ויגיד לו התשובה.

אכן הרבי הלך לאוהל ושאל את הריי”ץ מה להציע לחסיד הזה. כשהוא חזר והודוע לרש”ג “שהשווער אמר” ככה וככה – והיה עצה לא הגיוני בכלל . הרש”ג בכל זאת מסר את העצה לחסיד ובאופן נס הוא אכן נצל!

הרש”ג סיים שגם הוא מדבר עם השווער, אבל כשהרמ”ש אמר שהשווער אמר לו…..

הרכבת הראשון באיטליה: התקשרות

שמעתי פעם בהתוועדות סיפור מהרבי, הממחיש את עניין ההתקשרות, ומשמע שהרבי שמע אותו מהרבי הקודם:

לפני כשמונים שנה, הייתה איטליה פרימיטיבית מאוד בהתקדמות הטכנולוגית שלה ועבר זמן רב לפני שהם פיתחו את רשת הרכבות שם. לבסוף, הגיע היום המיוחל. הודעות נשלחו לכל הערים והכפרים, ואנשים הגיעו בהמוניהם – כדי לראות את נסיעת הבכורה.

העשן כבר עלה מהקטר ונשמעו קריאות שמחה מכל הכיוונים, הקטר התחיל לזוז…

אבל פתאום… השמחה הגדולה שקטה. הקטר באמת נסע – אבל רק הוא! הקרונות נשארו מאחור, הם פשוט לא היו מחוברים לקטר!

שמעתי כשהרבי אמר, שכאשר הרבי הקודם סיפר שהקטר יצא בלי הקרונות, הוא כמעט בכה.

הרבי מוכן ובדרכו לגאולה. השאלה היא: האם אנחנו מחוברים?

לשמור על קשר

בשנות ה-70 היה באמריקה סרט מדע בדיוני על העתיד שנקרא “2001”. הוא עסק באסטרונאוטים במסע בחלל.

בסוף הסרט, ראו אסטרונאוט מרחף בחלל בחליפת החלל האווירודינמית ההרמטית שלו, כשהוא מחובר לחללית הבסיס-הביתית שלו על ידי חבל מיוחד.

פתאום החבל ניתק, והוא התחיל להיסחף מהחללית אל השמים האין סופיים!

זה היה סוף הסרט.

אם כן, ,עלינו לוודא שנשאר מחוברים לרבי. המוח, לב וכבד של העם

בתחילת נשיאותו סיפר הרבי:

“לפני ימים אחדים נכנס אלי אברך, וסיפר מתוך התפעלות שפעם אמר לו כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר (הרבי הריי”צ) שעל ידי זה שיהיה מקושר אליו, יהיה מקושר (על ידו) אל מי שהוא (הרבי עצמו) מקושר (החסיד הבין שהכוונה לאבי הרבי, הרבי הרש”ב).

בהיותו בהתפעלות, לא רציתי לקררו, אבל, לאמיתו של דבר, אין זה נוגע לנו (למי הוא – הרבי – מקושר), אנו מקושרים אליו ובשבילנו אין למעלה מזה”.

ומביא הרבי דוגמה לדבר:

“על אבר בגוף האדם שייך לומר ששואב חיותו מהכבד, מהלב (שלמעלה מהכבד), ומהמוח (שלמעלה גם מהלב), אבל אין מקום לומר ולחשוב על דרך שאיבת חיות ממוח של אדם אחר. אבר חי שרוצה בחיותו ואינו רוצה להיות אבר המדולדל ח”ו – חייב לקבל חיות מהמוח שלו. ועל דרך זה בנוגע להתקשרות לרבי, שהוא הראש (מוח) והכתר של דורנו זה”. [הרבי אמר במקום אחר שנשיא הדור, הרבי, הוא המוח, לב וכבד של העם, ראשי תיבות מלך!]

הרבי סיפר את כל זה בשנה הראשונה לאחר הסתלקותו (פטירה) של הרבי הקודם, ואז הרבי שליט”א עדיין לא קיבל את הנשיאות באופן רשמי (רק כעבור שנה שלימה מההסתלקות).

ואף על פי שתמיד התייחס הרבי לרבי הריי”צ כנשיא הדור – דהיינו הראש והמוח של דורנו, ואמר זאת אין ספור פעמים, עם זאת, הרבי אמר שכשהרבי הקודם היה רוצה להגיד משהו על עצמו – הוא היה אומר את זה בנוגע לאביו, הרבי הרש”ב, ומסתבר שכך נהגו גם נשיאי חב”ד, האדמו”רים שלפני כן.

מזה מובן, שגם הרבי אמר את הדברים הללו מצד ביטול וענווה.

ויותר מזה, לאחר פטירת הרבי הריי”צ, אמר הרבי שליט”א בפירוש  “נשמתו בי”!

הדברים הובהרו גם כשהרבי אמר: “שצריכים ללמוד עניני משיח וגאולה, בפרט כמו שהם מבוארים ב’לקוטי שיחות’ של נשיא דורנו” – שאלו הם ספרי הרבי שליט”א בעצמו, הנשיא, הראש והכתר של דורנו.

שמעתי לאחרונה מהרב מענדל גלוכובסקי, רב קהילת חב”ד ברחובות, שהוא שמע ממקור נאמן, שבפגישה של עורכי דין עם הרבי לפני המשפט על הספרים בתשמ”ז (“דידן נצח”), כשהם שאלו את הרבי למי הוא מתכוון כשהוא אומר “הרבי חמי” – הרבי ענה – “לעצמי”.

הרוצה ללכת לבטח דרכו

כותב הרבי: "יש רבי בישראל, ואין הוא נכנס בהגבלת הטבע, והרוצה ללכת לבטח דרכו: במסחר, בהנהגת הבית, וכו’ – לא ירים את ידו מבלי לשאול את פי הרבי".

ובאגרת אחרת באותו כרך הוא כותב: “… יעמוד חזק בהתקשרות אליו (הכוונה אז היה לרבי הריי”צ), מבלי ישים לב לפתויי היצר, וישלח השאלה … הרבי ימצא את הדרך כיצד לענות”.

עימך אנו

אפשר ללמוד מתלמידיו של מרדכי הצדיק איך להיות קשור לרבי:

הרבי הריי”צ מביא מילקוט שמעוני את הסיפור של תגובת התלמידים של מרדכי בזמן גזרת המן:

כיון שראה מרדכי להמן עם גדולי המלכות הולכים אליו, והוא ישב עם תלמידיו והתעסקו במצות העומר, אמר: רואה אני שהרשע הזה בא להרגני. אמר לתלמידיו: ברחו לכם, שלא תכוו בגחלתי. אמרו: בין מחי [=מְחַיֶה] ובין ממית – עִמך אנו. – שהם מוכנים להיהרג כולם ח”ו ולא להיפרד מרבם ולא לעבור על המצוות.

בכינוס הגדול הזה שקיים מרדכי היהודי השתתפו כ”ב אלף ילדים, ובזכותו התבטלה הגזירה. גם בזמננו התרחשה סיטואציה דומה, בה הכריזו ילדי ישראל בכינוס “צבאות ה’” שנערך ב-770 בי’ אדר ב’ תשד”מ במעמד הרבי שליט”א: “לא ניפרד ממך”.

אלו דברי מַנְחֶה הכנס, החסיד ר’ יעקב יהודה העכט ע”ה:

“הקשיבו, ילדים. בזמנו של המן, כל הילדים התאחדו והתמודדו איתו. איך הם עשו את זה?

מרדכי הצדיק קיבץ את כל הילדים, וכשהם נאספו יחד עם מרדכי, ומרדכי סיפר להם מה שקרה ומה המן מתכנן לעשות, הם הבטיחו הבטחה מסוימת למרדכי הצדיק. וההבטחה הייתה כשהם אמרו: אנחנו לא הולכים לעזוב אותך, איננו נפרדים ממך, אנחנו איתך. ובכוח זה הייתה למרדכי הצדיק האפשרות להפר את מזימתו של המן הרשע, והנס הגדול של פורים קרה.

כעת, אני רוצה שהילדים כאן יבהירו לרבי, כפי שעשו למרדכי הצדיק, כי גם לנו יש מרדכי הצדיק בדורנו. עמדו על רגליכם והצטרפו למה שאומר לכם עכשיו:

אנו נגיד את זה לרבי שלוש פעמים: “לא ניפרד ממך, אנו עימך”! ומשמעותן היא – אנחנו לא נפרדים ממך רבי, אנחנו איתך, והרבי ייקח אותנו מהגלות בקרוב, לא עוד משחקים, אנו חייבים לסיים את זה וזה מה שאנו עומדים לעשות.

אם כן, ילדים, בואו כולנו יחד נאמר: ‘לא ניפרד ממך, אנו עימך!’ שוב: ‘לא ניפרד ממך, אנו עימך!’ ובפעם השלישית כדי לתת לכך תוקף של ‘חזקה’ כפי שהרבי דיבר על כך היום: ‘לא ניפרד ממך, אנו עימך!’”.

קפיצה במסירות נפש

ישנו משל נחמד, על מלך שרצה לבחון את בני מדינתו – לראות מי הוא הנאמן ביותר אליו, וראוי להיות הרמטכ”ל שלו.

לאחר מספר רב של מבחנים קפדניים, ירד מספרם של המועמדים לשלושה חיילים בלבד. המבחן האחרון היה, לרוץ במלוא הכוח על מסלול של מאה מטר שבראש הר, ולעצור רק בקצה המסלול – שהיה צוק גבוה מאד ומתחתיו תהום פעורה.

המועמד הראשון רץ מהר, אבל כאשר הגיע שני מטרים לפני הסוף, עצר פתאום ואמר שהוא עוזב, הוא פחד שלא יוכל לעצור – וימשיך לתהום. החייל השני הגיע למטר אחד לפני הסוף, נעצר, והתחנן למלך שיש לו אשה וילדים והוא לא יכול להתאבד.

אך השלישי, בהיותו חייל אמיתי שבטח במלך ב100%, המשיך לרוץ במלוא המרץ עד הסוף ממש, אך למרבה הצער – זה לא היה אפשרי לעצור בדיוק בסוף עם כל האינרציה שהייתה לו, והנה והנה… החייל המסכן נפל לתהום.

ולפתע, ברגע שהחייל התחיל לצנוח כלפי מטה אל המעמקים, נפתחה מיד רשת גדולה מצדו של הצוק, והוא נפל לתוכה בבטחה! וואו!!

לאחר שטיפס בחזרה למעלה על סולם חבלים, נשאל החייל האמיץ: איך הוא הרשה לעצמו לעשות דבר מסוכן שכזה, כמעט התאבדות! והוא השיב, שהוא יודע שהמלך אוהב אותו ורוצה את טובתו, ולא ידרוש ממנו שום דבר שיסכן את חייו לשווא. לכן, למרות שלא היה לו מושג כיצד אפשר להינצל, ומדוע המלך העמיד אותו במבחן כזה – הוא סמך על המלך ועשה את רצונו.

כל אחד יעשה כפי יכולתו

לפעמים, כששומעים הוראות ודרישות מהרבי, יכול להיות שזה נשמע כמו משהו שלא ניתן לקיים.

הרבי התייחס לזה, לאחר שהוא נתן את ההוראה: “להכריז ולפרסם בכל מקום – דברים היוצאים מן הלב – שהקב”ה אומר (על ידי עבדיו הנביאים) לכל אחד מישראל ‘ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה’, ועד שהיום ממש רואים בעיני בשר ברכת הגאולה האמיתית והשלימה”.

ואמר: יש … להדגיש, שההכרזה והפרסום הנ”ל צריך להיות גם על ידי אלה הטוענים שעדיין לא נקלט עניין זה (בשלימות) בהבנה והשגה והכרה שלהם, שכיון שגם אצלם ישנה האמונה בשלימות, יכולים (ובמילא צריכים) הם לפרסם את הדברים לאחרים, החל מבני ביתו (שבוודאי אינם צריכים “לסבול” מזה שעדיין לא הונח הדבר בשכלו) וכל אלה שנמצאים בסביבתו, כל אחד מישראל, ובוודאי שעל ידי ההשתדלות המתאימה יתקבלו הדברים ויפעלו פעולתם, כולל גם אצל המכריז והמפרסם, שיוקלט אצלו בפנימיות וכו’.

בתור הקדמה למאמר של הרבי הריי”צ, המבוסס על מאמר חז”ל: “אין הקב”ה בא בטרוניא (עלילה, דברים שאי אפשר לעמוד בהם) עם בריותיו”, כתב הרבי שליט”א:

וזהו העיקר בזמן הזה, בעקבות משיחא, שלא לילך אחרי השכל והטעם ודעת – כי אם לקיים התורה והמצוות בתמימות ואמונה פשוטה באלקי ישראל, להיות כי אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא אדרבא, כל הבא להיטהר מסייעין לו בסיוע רב – להצליחו בעבודת האלקים ובכל אשר לו בברכה מרובה.

(מלוקט מספרים "ונגלה כבוד ה'" ומספר חדש מאת דוד גלייזר)