בס"ד, יו"ד שבט, ה'תשמ"ב

באתי[1] לגני אחותי כלה[2], ומביא על זה כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא במאמרו ד"ה זה (שניתן על ידו ללמדו ביו"ד שבט בפעם הראשונה (תש"י) וגם בהשנים שלאח"ז), דאיתא במדרש רבה[3] לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. אלא שע"י ז' הענינים הבלתי רצויים נסתלקה השכינה מלמטה למעלה, עד לרקיע השביעי, ואח"כ עמדו ז' צדיקים והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין[4], והורידו למטה בארץ הלזו התחתונה שאין תחתון למטה ממנה[5]. ועד"ז הוא בנוגע לכאו"א מישראל, שניתן להם הכח ממשה רבינו[6], ע"י תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב[7], להמשיך את השכינה (עוד יותר) למטה בארץ. וזהו צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי'[8], דעבודת הצדיקים, שקאי על כאו"א מישראל כמ"ש[9] ועמך כולם צדיקים, היא להשכין ולהמשיך את השכינה (בחינת שוכן עד[10]) עלי', למטה בארץ, ובאופן דלעד, תמידיות ונצחיות, והמשכה זו היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא כמאמר[11] כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דמה שהמשכה זו נקראת בשם אסתלק הוא למעליותא[12], גילוי אור הסוכ"ע שאינו מצומצם במדידת והגבלת הכלים. ובכדי להמשיך אור זה (שלמעלה ממדידה והגבלה) בעוה"ז הגשמי, הנה על זה בא הציווי[13] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דע"י שלוקחים י"ג[14] (וט"ו[15]) דברים גשמיים ועושים מהם מקדש לו ית', עי"ז נעשה ושכנתי בתוכם, המשכת עיקר שכינה בתחתונים.

ב) ועפ"ז מבאר[16] מה שהמשכן הי' מעצי שטים [דהתחלת המשכן הי' בהקרשים שנעשו מעצי שטים כמ"ש[17]  ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים], דלהיות שהמשכת עיקר שכינה בתחתונים היא ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא כנ"ל, לכן הי' מעצי שטים. דשטים הוא מלשון שטות[18], והוא השטות דלעו"ז, אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות[19], כי כל אחד מישראל (מצד טבעו) אין שייך שיעשה איזה ענין שהוא היפך רצון ה', ובלשון הזהר[20] ונפש כי תחטא[21] תווהא, דאפילו כשנפש[22] (מישראל) תחטא (רק) בשוגג הוא תמי', כי לא יאונה לצדיק כל און[23], ומה שאדם עובר עבירה הוא רק מצד הרוח שטות דלעו"ז. וזהו גם ענין הקרשים שהיו מעצי שטים, קרש אותיות שקר, והוא השקר דעולם שמעלים ומסתיר על האמת, ואמת הוי' לעולם[24]. דהגם שאמיתית המציאות של כל הנבראים היא אמיתת המצאו ית'[25], הרי ההרגש דעולם הוא שהוא מציאות לעצמו והוא השקר דעולם שקשור עם השטות דלעו"ז. והעבודה דועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים היא לגלות את האמת בעולם (ואמת הוי' לעולם) ע"י ההתבוננות וכו' [וכמ"ש הרמב"ם[26] שהדרך לבא לאהבת ה' ויראת ה' היא שיתבונן האדם במעשיו כו' ויראה מהן חכמתו כו' לידע השם הגדול. דג' לשונות אלו [שיתבונן, חכמתו, לידע] הם ג' המוחין חב"ד[27], שעי"ז דוקא באים לאהבה ויראה, שהם (גם) השרש והיסוד לקיום כל המצוות[28]], ועי"ז מתבטל השטות דלעו"ז והשקר דעולם, ויתירה מזו שמהפכים אותו לשטות דקדושה (עצי שטים) וקרש המשכן (קרשים למשכן), אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא[29], ובאופן דקרשים גו' עומדים בדוגמת שרפים עומדים (למעלה)[30], ולא עוד אלא דלהיותם נעשים ע"י עבודת האדם (ועשית) הם חביבים ונעלים יותר משרפים עומדים[31], שיש בזה גם העילוי דמהלכים, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה[32]. ועד שע"י ועשו לי מקדש נעשה ושכנתי בתוכם, המשכת עיקר שכינה ועד להמשכת העצמות (ושכנתי), באתי לגני לגנוני, דירתו של הקב"ה, דענין הדירה הוא שנמצא בה בכל עצמותו ומהותו[33]. וכמ"ש[34] השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה, דהגם שהשמים ושמי השמים (עולמות הכי עליונים) לא יכלכלוך, הנה הבית הזה דוקא (שנעשה ע"י עבודת ישראל, ועשו לי מקדש) הוא דירה לעצמותו. ואומר על זה ושכנתי בתוכם לשון רבים, בתוך כל אחד ואחד מישראל[35], דתחלת ההמשכה (ושכנתי) היא בלבו של כאו"א מישראל, וע"י כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'[36], י"ג וט"ו דברים שמהם נעשה המשכן, נעשה ושכנתי בתוכם (כפשוטו), במשכן הגשמי, משכן דאיקרי מקדש[37], ובפרט בבית המקדש[38], הבית הזה, שבו הי' ושכנתי באופן נעלה יותר, ועאכו"כ בבית המקדש השלישי[39] שיבנה במהרה בימינו ממש על ידי משיח צדקנו.

וממשיך בהמאמר[40], דזהו גם הטעם על מה שנקראים ישראל בשם צבאות הוי'[41], צבא מלשון חיל, כי העבודה להפוך את השקר דעולם והשטות דלעו"ז לקדושה הוא באופן של מלחמה, שנצחון המלחמה הוא ע"י אנשי חיל דוקא. וזהו גם מה שתואר זה (צבאות הוי') ניתן לישראל ביציאתם ממצרים דוקא, כי מלחמה זו היא בעיקר בזמן הגלות, מתחיל מגלות מצרים, שאז החושך והשקר דעולם הוא עוד יותר, וצריך ללחום עמו ולהפכו לקדושה, שעי"ז נעשה היציאה והגאולה מהגלות. והנה ענין הנצחון הוא נטוע ומושרש בעצם הנפש, למעלה מכחות הגלויים, דזהו מה שבשביל ניצוח המלחמה מבזבז המלך את כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו, שאינו משתמש בהם לשום דבר (גם לא לדברים הנחוצים ביותר), ואעפ"כ בעת המלחמה הוא מבזבז את כל האוצרות ונותן אותם (ע"י הפקידים) לאנשי החיל בכדי לנצח את המלחמה, לפי שענין הנצחון נוגע בעצם נפשו. ועד"ז הוא בהקב"ה, הוי' אלקים צבאות[42], שנק' (גם) בשם צבאות על שם שהוא נלחם עם הרשעים[43], דענין הנצחון נוגע כביכול בעצמותו ית', ובכדי שישראל ינצחו את המלחמה, וגם נצח ישראל לא ישקר[44] (היפך דשקר העולם), הוא מבזבז את כל האוצרות ונותנם לצבאות הוי', לכאו"א מישראל שהוא יוצא צבא לשמש את קונו[45], בכדי לנצח את המלחמה, ועד לנצחון אמיתי שלא יצטרכו למלחמה כלל, פדה בשלום נפשי[46], דאמיתית ענין הפדי' בשלום הוא שלא שייך כל כל הענין דקרב ומלחמה, וכמו שהי' בימי שלמה, שלמה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו[47] ועוד למעלה יותר[48], כמו שיהי' בקרוב ממש בגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו[49].

ג) וממשיך בפרק י"ב [דפרק זה הוא מכוון לשנה זו – שנת הי"ב בפעם השני', וכידוע שכל פרק מעשרים הפרקים של ההמשך הוא מכוון לשנה אחת. ולאחרי שנשלמו עשרים שנה הראשונים מתחיל המנין דעשרים שנים שניים שגם הם מתאימים לעשרים פרקים אלו, כל שנה לפרק אחד. ויש לומר, דשתי פעמים עשרים שנה אלו הם ענין ב' כפי"ן, ענין אותיות כפולות השייכים לענין הגאולה[50]], שבכדי להבין ענין האוצר למעלה, יובן זה ע"פ מאמר התקו"ז[51] אור א"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית. והיינו דענין האוצר הוא בחינת למעלה מעלה עד אין קץ, אלא שבכדי לבאר גודל המעלה והעילוי שבזה, הוא מבאר תחילה גודל המעלה והעילוי דענין למטה מטה עד אין תכלית, שעי"ז יובן במכ"ש גודל העילוי דלמעלה מעלה עד אין קץ, ענין האוצר. ומבאר זה, דפירוש שם אור א"ס הוא[52] [לא שהוא אור של א"ס, היינו שא"ס קאי רק על העצמות שממנו נמצא האור, כי אם] שהאור עצמו הוא א"ס. והטעם על מה שגם האור הוא א"ס הוא לפי שאור הוא מעין המאור. ומכיון שהעצמות (המאור) הוא בבחי' פשיטות ובבחינת אין סוף [אין סוף בתכלית השלימות, ועד שהוא למעלה מכל הגדרים דסוף ותחלה], לכן גם האור הוא אין סוף. ועפ"ז מבאר הפירוש דאור א"ס למטה מטה עד אין תכלית, דגם כמו שהוא נמשך למטה מטה, הוא בבחי' א"ס. דהגם דבכדי שתהי' המציאות דמטה הוא ע"י הצמצום, דמכיון שהאור מצ"ע הוא א"ס ובל"ג הרי בכדי שיהי' התהוות הספירות והעולמות שבבחי' גבול הוא דוקא ע"י הצמצום [וכמבואר בכתבי האריז"ל[53] שבתחילה הי' אור א"ס ממלא את מקום החלל ולא הי' מקום לעמידת העולמות, ורק ע"י הצמצום נעשה מקום שבו נמשך קו קצר ומצומצם שממנו נתהווה כל סדר ההשתלשלות. אלא שענין הצמצום המבואר כאן הוא לא ענין הסילוק מה שסילק אורו הגדול על הצד (כי הצמצום דסילוק אינו פועל בהקו ובהאור שבהמטה ואינו קובע ומכריח שיהי' בגבול) כי אם[54] מה שצמצם את האור שיהי' במדה וגבול*], אעפ"כ, גם כמו שהאור נמשך בעולמות (ע"י הצמצום), ובעולמות גופא במדריגה הכי תחתונה, למטה מטה עד אין תכלית, הוא בבחינת א"ס ובל"ג, כמבואר בהמאמר[55] פרטי הענינים שבזה.

ויש להוסיף, דלא זו בלבד דגם למטה מטה נשאר האור בבחינת א"ס, אלא יתירה מזו, דע"י ההמשכה למטה מטה עד אין תכלית, מיתוסף עילוי נעלה באור. דמכיון שעיקר שכינה בתחתונים היתה, וגנוני של עצמותו הוא דוקא בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, הרי נמצא דע"י שהאור נמשך למטה מטה עד אין תכלית, מתוסף ענין חדש שלא הי' גם קודם הצמצום, המשכת העצמות. ויש לקשר זה עם מאמר הידוע של כ"ק אדמו"ר הזקן[56] עה"פ[57] מי כהוי' אלקינו בכל קראינו אליו וארז"ל[58] אליו ולא למדותיו, דפירוש הפרדס הוא[59]  שאליו קאי על האורות המתלבשים בכלים, ופירוש הבעש"ט הוא שאליו קאי על האלקות שבהכלים גופא, ופירוש הפשוט הוא שאליו קאי על העצמות[60]. וזהו בכל קראינו אליו, דתפלתו של כל אחד מישראל היא לא לבחינת האורות שמתלבשים בכלים וגם לא להאורות כמו שהם בפני עצמם, כי אם, לעצמותו ומהותו ית'.

וזה גופא הוא הטעם על מה שהי' הצמצום בהאור, כי ע"י הצמצום דוקא מתוסף עילוי שלא הי' מקודם[61], ירידה צורך עלי'. וכידוע תורת הבעש"ט[62] שהקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהי' כו' (להאדם, ע"י עבודתו) אחדות עם הקב"ה, שהכוונה במ"ש אחדות עם הקב"ה היא לבחינה זו (שאומר לפני זה) דהקב"ה שעשה כמה צמצומים, עצמות אור א"ס שאין שייך בו כל הענין דצמצומים, ועד שאין שייך גם לשלול ממנו ענין צמצום. וכן מובן גם מתורת הרב המגיד בהתחלת שני ספריו (ספר לקו"א וספר או"ת), דמה שצמצם השי"ת כביכול את בחירתו הוא כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן. ומכיון דמה שהאב מצמצם ומשפיל את עצמו להשתעשע[63] עם בנו הקטן הוא מצד האהבה עצמית דאב לבנו [דכמו"כ הוא גם בהנמשל. ואדרבה, מה שאהבת אב לבן היא אהבה עצמית הוא לפי שכן הוא למעלה, וככל הענינים שלמטה שנשתלשלו מהן[64]], הרי נמצא, שההמשכה (מה שמדבר ומשתעשע עם בנו) שבאה ע"י שמצמצם את עצמו בשביל בנו הקטן היא בחינה נעלית יותר בהאב מכמו שהי' לפני שצמצם את עצמו, מכיון שהאהבה לבנו הקטן הוא ענין עצמי שנוגעת לעצמותו של האב, למעלה מכל הגילויים.

ד) והנה פירוש הנ"ל של כ"ק אדמו"ר הזקן בענין אליו ולא למדותיו, שאליו קאי על העצמות, יש לקשר גם עם הידוע[65] שאדמו"ר הזקן הי' אומר בתפלתו איך וויל זע גאר ניסט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אליין. שהכוונה ב"דיך אליין" היא להעצמות ממש. שהרי ענין זה (מה שהי' נשמע לשון זה מאדמו"ר הזקן) מובא[66] בהמשך ובתור ביאור לענין האהבה דמי[67] לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, וענין מי לי בשמים קאי גם על בחינת סובב הכללי שלפני הצמצום, כמבואר בשער היחוד לכ"ק אדמו"ר האמצעי[68]. דמזה מובן, שכוונתו ב"איך וויל זע גאר ניסט כו"' היא לכל הגילויים, גם להגילויים הכי נעלים שלפני הצמצום, וכוונתו ב"איך וויל מער ניט אז דיך אליין" היא להעצמות ממש[69], מתאים לפירושו באליו ולא למדותיו שאליו קאי על העצמות. וע"י שסיפור זה (דאופן תפלת אדמו"ר הזקן) העתיק כ"ק אדמו"ר הצ"צ בתורה, במאמר שרש מצות התפלה, נעשה זה הוראה [ככל הענינים שבתורה מלשון הוראה[70]] לכאו"א מישראל, ובפרט לאלו שלמדו ענין זה [ומכיון שענין זה ניתן ללמדו (ככל הענינים שבתורת חסידות חב"ד) באופן דהבנה והשגה, אפשר גם להיות מיוחד עם ענין זה ביחוד נפלא[71]], שעבודתם בתפלה תהי' מעין זה, שלא לרצות בשום דבר רק בעצמותו ית', בהתאם לפירוש הפשוט דאליו ולא למדותיו שאליו קאי על העצמות.

ויש לקשר זה גם עם מה שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש בד"ה נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר דשנת תרכ"ז[72], דיש לדקדק שמתחיל בלשון נקבה ומסיים בלשון זכר, ומבאר שם[73] דכל הענינים שלאחרי הצמצום הם בחי' נקבה, תש כחו כנקבה, וכמ"ש[74] אתה הוא הוי' לבדך את עשית את השמים גו', את חסר ה' לשון נקבה, לפי שהמשכת האור שנעשה מקור לעולמות (את עשית את השמים גו' הארץ) הוא ע"י הצמצום [וכמו שמבאר גם בד"ה להבין ענין אוא"ס[75] (דענין זה שייך להנקודה דפרק זה שבהמשך באתי לגני), שמבחינת האור א"ס הי' ההתהוות באופן אחר לגמרי, ומה שנתהוו עולמות מוגבלים הוא ע"י הצמצום דוקא]. וזהו נפתלי אילה שלוחה לשון נקבה, נפתלי הוא מלשון תפלה, וענין התפלה הוא בקשה על מילוי החסרון שנעשה ע"י הצמצום. וכח זה ניתן לכל אחד מישראל שתהי' תפלתו באופן זה, וגם לפעול ע"י תפלתו שיתמלא החסרון שנעשה ע"י הצמצום ע"י שנמשך האור כמו שהי' לפני הצמצום, ובזה גופא – תכלית העילוי, ועד להמשכת העצמות, וכפירוש הפשוט באליו ולא למדותיו שקאי על העצמות.

ה) וע"פ כל הנ"ל יובן גודל הענין דלמטה מטה עד אין תכלית, דלא זו בלבד שגם כמו שהאור בא למטה הוא נשאר בבחינת אין סוף (כמבואר בהמשך ההילולא פי"ב) אלא יתירה מזו, דע"י ההמשכה למטה מטה, מתוסף ענין חדש שלא הי' גם לפני הצמצום, המשכת העצמות. ובשביל זה היו כל הצמצומים, דהגם שהלשון בהמאמר דההילולא הוא שהתהוות העולמות היתה ע"י הצמצום שהי' באוא"ס ב"ה, צמצום לשון יחיד, הרי באמת יש בזה צמצומים רבים* עד אין קץ. וכתורת הבעש"ט (שהובאה לעיל) שהקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות, דלשון "כמה" מורה על מספר בלתי מסויים, כי מכיון שיש עולמות בלי מספר (כמ"ש[76]  ועלמות אין מספר א"ת ועלמות אלא עולמות), הרי במילא יש גם צמצומים בלי מספר, צמצום לכל עולם. ומכיון שכללות כל העולמות נחלקים לג' עולמות כלליים, בריאה יצירה ועשי', לכן גם כללות כל הצמצומים נחלקים לג' צמצומים כלליים**. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תרס"ו[77] שהתהוות העולמות היא ע"י ג' צמצומים***, צמצום א' הוא מן המאציל לאצילות והוא מה שהאור נתצמצם לבוא בשם הוי' (ד' אותיות דשם הוי' שמורים על ע"ס דאצילות), וצמצום הב' הוא מאצילות לבי"ע והוא מה שהאור דשם הוי' נתצמצם בשם אלקים להיות מקור לנבראים, וצמצום הג' הוא שגם ההארה דשם אלקים שנעשה מקור לנבראים היא בהעלם והסתר מהנבראים, שעי"ז נעשו הנבראים ליש גמור, הנה תכלית כל הצמצומים הוא (כמבואר בתורת הבעש"ט) כדי שיהי' כו' אחדות עם הקב"ה, בחינת הקב"ה שעשה את הצמצומים, שאין שייך בו כל ענין הצמצום, עצמותו ית'. ובשביל זה היו כל הצמצומים, בכדי שיהי' להאדם, לכל אחד מישראל, אחדות עם הקב"ה (עצמותו ית'), ועד לאחדות אמיתית שאין שייך כלל לחלק ביניהם, ישראל וקוב"ה כולא חד[78].

ו) וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכם לשון רבים בתוך כאו"א מישראל, שכל אחד מישראל פועל ע"י עבודתו [ובפרט ע"י עבודת התפלה, אליו ולא למדותיו] להיות אחדות עם הקב"ה, עם עצמותו ית', וכל זה אינו מספיק עדיין וצריך לעשות גם את העולם דירה לעצמותו ית', ע"י ועשו לי מקדש מי"ג וט"ו דברים הגשמיים שכוללים כל הענינים שבעוה"ז הגשמי, הנה עי"ז נעשה ושכנתי בתוכם (כפשוטו), במשכן ומקדש הגשמי, וגם בכללות כל העולם, ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר[79], שגם בשר הגשמי[80] יראה אלקות, ועי"ז דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, דעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו נעשה גנוני של הקב"ה, דירה לעצמותו.

וכל זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתנו עכשיו בזמן הגלות[81], ע"י שכל אחד מישראל יוצא בצבא ללחום עם השטות דלעו"ז והשקר דעולם, והקב"ה נותן את כל האוצרות, ובאופן דבזבוז, לצבאות הוי', לכאו"א מישראל שיוצא בצבא, לנצח את המלחמה, ולעשות את העולם דירה לו ית', בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז ילכו כל ישראל (נשמות בגופים), ביחד עם האוצרות (שעל ידם נצחו את המלחמה), לארצנו הקדושה, ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה[82], בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו[83], וכספם וזהבם אתם[84], כספם וזהבם ברוחניות (כולל גם האוצרות שעל ידם מנצחים את המלחמה) וכספם וזהבם בגשמיות, ובשמחת עולם על ראשם[85], ובמהרה בימינו ממש.

הערות ומראי מקומות

[1] מאמר זה מיוסד בעיקרו על פרק יב מהמשך באתי לגני ה'שי"ת (סה"מ ה'שי"ת ע' 132. ולעיל ע' יז).

[2] שיר השירים ה א.

[3] שיר השירים שם. וש"נ.

[4] ויק"ר פכ"ט, יא.

[5] תניא רפל"ו.

[6] ראה תניא רפמ"ב.

[7] ברכה לג ד.

[8] תהלים לז כט.

[9] ישעיה ס כא.

[10] ראה בהנסמן ברד"ה באתי לגני הנ"ל בהערה.

[11] ראה זח"ב קכח, ב. תניא פכ"ז (לד, א). תו"א ויקהל פט, ד. לקו"ת ר"פ פקודי. חוקת סה, ב.

[12] ראה תו"א שם.

[13] תרומה כה ח.

[14] פרש"י עה"פ תרומה שם, ב (ודעת זקנים מבעה"ת). תנחומא תרומה ה. שהש"ר פד יג. זח"ב קמח א.

[15] בחיי על הפסוק שם ז. כלי יקר על הפסוק שם ג. וראה זח"ב קלה, א.

[16] פ"ג ואילך.

[17] תרומה כו טו. וראה ראב"ע על הפסוק.

[18] ראה סנהדרין קו א. ספרי ר"פ בלק. במדב"ר פ"כ כב. תנחומא בלק טז.

[19] סוטה ג א.

[20] ח"ג יג, ריש ע"ב, טז א.

[21] ויקרא ד ב.

[22] ראה לקו"ש חכ"ג ע' 139.

[23] משלי יב כא.

[24] תהילים קיז ב.

[25] רמב"ם ריש הל' יסוה"ת.

[26] שם פ"ב ה"ב.

[27] ראה לקו"ש ח"י ריש ע' 235.

[28] תניא פ"ד. וראה גם "פירוש" לרמב"ם שם ה"א.

[29] ראה זח"א ד, א. תניא פ"י (טו, סע"א).

[30] ישעי' ו, ב. שמו"ר פל"ג, ד. פל"ה, ו. וראה המשך מים רבים תרל"ו פקי"ג.

[31] ראה שמו"ר פל"ג שם.

[32] זכרי' ג, ז. וראה תו"א וישב ל, סע"א ואילך. לקו"ת ר"פ בחקותי. ובכ"מ.

[33] אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ג. סה"מ תרע"ח ע' קצג.

[34] מ"א ח, כז. וראה סה"מ תרמ"ג ע' פט ואילך.

[35] של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ובכ"מ. ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו.

[36] ויקהל לה, ה.

[37] עירובין ב, א.

[38] ראה שהש"ר פ"א טז (ג). תו"א ר"פ ויגש (מג, ד). ובכ"מ.

[39] ראה תו"א שם. ובארוכה – לקו"ש ח"ו ע' 21 ואילך.

[40] פ"י וי"א.

[41] בא יב מא.

[42] תהילים פ כ.

[43] שמות רבה פ"ג ו.

[44] ש"א טו כט.

[45] ראה קידושין בסופה.

[46] תהילים נה יט.

[47] דה"א כב, ט.

[48]  ראה ד"ה פדה בשלום תרע"ה פשע"ד (המשך תער"ב ח"ב ע' תשסט ואילך). ובארוכה – בד"ה זה דשנת תשכ"ו.

[49] ראה בארוכה ד"ה פדה בשלום לכ"ק אדמו"ר האמצעי פי"א (שערי תשובה ח"א נה, ג ואילך).

[50] פרדר"א פמ"ח. במדב"ר פי"ח, כא. יל"ש לך לך רמז סד. של"ה קעד, ב. הובא ונתבאר באוה"ת לך לך (כרך ד) תרדע, א ואילך. ד"ה ויאמר גו' לך לך תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז ע' טו).

[51] ראה תקו"ז סוף תנ"ז. ז"ח יתרו (לד, סע"ג).

[52] ראה בארוכה המשך תרס"ו ס"ע קעב. המשך תער"ב ח"א פנ"ג ואילך. המשך ר"ה תש"ז בתחלתו. ובכ"מ.

[53] ע"ח שער א ענף ב. אוצרות חיים ומבו"ש בתחלתן.

[54] ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תתקפז. תתקצה, ובכ"מ דבצמצום הראשון שני ענינים ההתעלמות והסילוק דאור הבל"ג, והמדידה בהאור שלהאיר העולמות.

*) וזהו החידוש שבהמאמר דההילולא פי"ב, דהגם שהצמצום פועל מדידה והגבלה אעפ"כ לא צמצם את הבל"ג שבו.

[55] פי"ב ואילך. וראה בארוכה ד"ה באתי לגני תשכ"ב, תשכ"ג ותשכ"ד (נדפסו לעיל בח"א).

[56] "היום יום" י"א תשרי.

[57] ואתחנן ד, ז.

[58] ספרי הובא בפרדס שבהערה הבאה.

[59] של"ב פ"ב. וכ"מ בלקו"ת ויקרא (בהוספות) נא, ג. שרש מצות התפלה (בסהמ"צ להצ"צ) פ"ב.

[60] ראה בארוכה בהשיחה דהתוועדות זו (י' שבט תשמ"ב) לאחרי המאמר.

[61] ראה המשך תער"ב ח"ב פשמ"ט. סה"מ תרפ"ו ע' לה. ובכ"מ.

[62] כתר שם טוב (קה"ת) סי' רצב. וראה גם או"ת להה"מ ר"פ בהעלותך.

[63] ראה או"ת (קה"ת) להה"מ פה, סע"ד. ד"ה לכה דודי תרפ"ט ספ"ב (סה"מ קונט' ח"א כא, א. סה"מ תרפ"ט ע' 83).

[64] לשון אדמו"ר הזקן בתניא רפ"ג.

[65] סהמ"צ להצ"צ שם פ"מ (קלח, סע"א).

[66] בסהמ"צ שם.

[67] תהלים עג, כה.

[68] פי"ב.

[69]  ראה גם ד"ה ביום עשתי עשר די"א ניסן תשל"א (סה"מ מלוקט ח"ג ע' קו־ז. קט). ד"ה בכל דור ודור די"א ניסן תשל"ד.

[70] זח"ג נג, ב.

[71] ראה תניא פ"ה (ט, ב).

[72] נדפס בסה"מ תרכ"ז (הוצאת קה"ת תשמ"א) ע' תנ.

[73] ע' תנח.

[74] נחמי' ט, ו.

[75] סה"מ שם ע' תכא.

*) ומה שאומר בהמאמר צמצום לשון יחיד, הוא לפי שבמאמר זה נוגע רק הענין דאור אין סוף למטה מטה עד אין תכלית, שגם "למטה", עם היות שהתהוות ה"מטה" היא על ידי הצמצום, מכל מקום נשאר האור אין סוף. אבל לא נחית כאן בפרטי ענין הצמצומים, כי זו סוגיא אחרת שאינה שייכת (באופן ישיר) להמאמר, ועד כדי כך לא נחית בזה, עד שאינו מזכיר גם ענין הצמצום דסילוק (שהוצרך להיות לפני הצמצום שפועל בהגבלה), כנ"ל בפנים (משיחת ליל ט"ו בשבט ש.ז. (תשמ"ב)).

[76] שיר השירים ו, ח. זח"ג עא, ב. הקדמת תיקוני זוהר קרוב לסופה. וראה גם זח"ג נח, ב.

**) ראה תניא רפמ"ט: פרטי בחינת ההסתר וההעלם.. עצמו מספר.. אך דרך כלל הם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים, לשלשה מיני עולמות כלליים.. והם שלשה עולמות בי"ע.

[77] ד"ה כי תבואו גו' ושבתה (ע' רכג).

***) השייכות דג' צמצומים אלו (שבהמשך תרס"ו שם) לג' הצמצומים שבג' עולמות בי"ע (שבתניא שם) היא – כי כל עולם כלול מכל העולמות.

[78] ראה זח"ג עג, א.

[79] ישעי' מ, ה.

[80] ראה תו"ח תצוה תפב' א ואילך. שער האמונה פכ"ה. וראה גם תניא פל"ו (מו, א).

[81] ראה תניא רפל"ז.

[82] עקב יא, יב.

[83] בא י, ט.

[84] ישעי' ס, ט.

[85] שם לה, י. נא, יא.