יום חמישי ה׳ אב ה׳תשע״ג

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" פסוק זה הוא סיום וחותם הפטרת שבת חזון.

הכל הולך אחר החיתום, הגאולה והפדיה שלעתיד לבוא מובטחת,

ויש בזה גם הוראה נצחית בעבודת האדם לקונו בכל מקום ובכל זמן.

 

"ציון במשפט תפדה" – "ציון" בחינת "סימן" הוא "הנפש האלוקית",

"הנפש השנית", "חלק אלוקה ממעל ממש".

הנפש האלוקית נמצאת תמיד במקומה ואינה משתנית,

כדברי תורה שאינם מקבלים טומאה ואינם משתנים במהותם, ואף למעלה מזה.

"ושביה בצדקה" – "שביה" הם ה"שבים" שעתה אינם במקומם ועתידים לחזור,

או ה"שבויים" שברור שאינם במקומם ובמעמדם ובמצבם האמיתי ודורשים שיפדו אותם.

הכוונה ללבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה

המתלבשים בגוף ובנפש הבהמית וחלקו בעולם.

שאינם במקומם ומעמדם ומצבם האמיתי.

 

עבודת ה' היא בנשמה בגוף דוקא שהרי מתן תורה לעם ישראל היה לנשמות בגופים.

הקב"ה ירד על הר סיני לתת את התורה ולא העלה את עם ישראל לשמי השמים.

הר סיני התלבש כולו בעשן לשבור את המנגד.

"ציון" ו"שביה" נפדים על ידי תורה ומצוות – משפט וצדקה!

תורה ניתנה לעשות שלום בעולם.

 

"משפט" הוא הלכות התורה ("כמשפט הראשון" – "הלכתא קדמייתא").

והתורה נמשכת באופן קבוע מלמעלה למטה – "מן השמים השמיעך את קולו",

בניגוד לצדקה, שככל המצוות מעלה היא את הדברים הגשמיים מלמטה למעלה.

זהו עניינה של צדקה העלאה ממטה למעלה – "וצדקה תרומם גוי",

הפסוק מקדים את "ציון" ל"שביה" כי תורה קודמת למצוות –

לימוד ההלכות בשולחן ערוך קודם לקיום המצוות,

מה גם שבלימוד התורה יש נתינת כח לקיום המצוות.

על ידי לימוד תורה וקיום מצוות נעשית הן פדיית הנפש והן פדיית הגוף.

שהרי גם בגוף יש בחינת אלוקות – "כח הפועל בנפעל",

שאין דבר עושה את עצמו,

וכל הגבוה יותר יורד למטה יותר כי שורשו גבוה יותר.

כך על ידי הצדקה מחזירים את הדברים למקורם ושורשם מעלה מעלה.

עד שפועלים את פדיית עצם הנשמה יחד עם הנשמה שבגוף,

ויחד עמם פודים את לבושי הנשמה ואת הגוף עצמו,

ומגביהים ומעלים אותם מלמטה למעלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה,

על ידי עבודה בשני הכיוונים – עבודה מלמעלה למטה ועבודה מלמטה למעלה.

 

עבודה בשני קוים

בתחילת העבודה הקב"ה עוזר לאדם ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין הוא יכול לו",

ורק אחר כך אדם עובד את עבודתו בשלימות בשני הקוים של תורה וצדקה.

לימוד תורה במוח שבראש וקיום מצוות בכל רמ"ח אברים.

ועל ידי העבודה בקב שלו, אדם מקבל אחר כך מלמעלה תשעה קבים של חברו.

חברו הוא הקב"ה – "רעך ורע אביך אל תעזוב" – זה הקב"ה.

 

עבודת האדם בעולם היא עבודה חשובה ביותר.

שהתהוות העולמות היא ממדת המלכות ומידת המלכות היא הארה בלבד,

ואילו על ידי קיום מצוות בעולם הזה ממשיכים לעולם את עצמות ה' ית',

שנאמר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" – "אנכי מי שאנכי".

לכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

אמנם בעולם הבא נהנין מזיו השכינה, אך רק מזיו השכינה,

ואילו על ידי תשובה ומעשים טובים בעולם הזה ממשיכים את עצמות ה' ית'.

אמנם ההנאה והתענוג מזיו השכינה בעולם הבא הוא תענוג גדול ביותר,

ומה גם שעולם הבא משמעו גם עולם התחיה הנעלה מגן עדן.

בכל זאת, מעלת המצוות – "היום לעשותם",

היא למעלה באין ערוך מהשכר – "מחר לקבל שכרם".

וכשיהודי יודע שעל ידי קיום מצוות הוא ממשיך את עצמות ה' ית' לעולם,

הוא מרגיש הרגשה נפלאה בקיום המצוות,

וכל פעם שמקיים מצוה היא כחדשה בעיניו מרב התלהבותו לקיימה.

ובמיוחד שבכל יום "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" בורא את העולם מחדש.

וכל יום אדם נולד בגלגול חדש ומברך: ברוך… המחזיר נשמות לפגרים מתים".

לכן בכל יום הוא חש את מעמד הר סיני מחדש,

מה להלן באימה וביראה וברטט ובזיע אף כאן.

 

אך אם אדם אינו נותן דעתו על כל הדברים האלה,

והמצוות בעיניו הם כדיוטגמא ישנה אין הוא יכול לקיימן בחיות,

אלא רק מתוך הרגל כמצות אנשים מלומדה.

באופן עבודה כזה הניצוץ האלקי שבו הוא בגלות בנפשו הבהמית,

וההתפעלות שלו (מרירות ושמחה) הם רק מעניני העולם הזה.

על זה חייבים תיקון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

 

בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

כדי לזכות שבכל יום יהיו המצוות בעינינו כחדשים צריך עזרה וסיוע מלמעלה.

צריך גילוי של "אור אין סוף" שלמעלה מהתלבשות בעולמות.

צריך גילוי של "אור הסובב" – "אור המקיף" שלמעלה מהתלבשות מעולמות,

אור שלמעלה מ"אור הממלא" המתלבש בעולמות ומחייה את הנבראים לפי ערכם

בחיות מדודה ומוגבלת בגדרי העולם.

אמנם "אין קדוש כהוי'!" –

גם כשהוא מלובש בנבראים ומחיה אותם בפנימיותם,

הוא קדוש ומובדל מהם ואינו נתפס בהם.

כי הוא מקומו של עולם ("אור הממלא") ואין העולם מקומו,

הוא מחיה את העולם, אף על פי כן אין העולם מקומו, שאינו נתפס בו,

האור נשאר בפשיטותו גם לאחרי שמתלבש בעולם.

לכן כדי ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (ענין שלמעלה מזמן)

מתגלה "אור הסובב" שלמעלה מהעולם ונמשך בעולם.

ומפני גילוי זה גדרי העולם של זמן ומקום בטלים.

(דוגמת רצון האדם שלמעלה מכוחות הנפש, המושל ושולט על האברים,

עד שהם בטלים לו ועושים היפך טבעם).

 

ומי נותן את הכח לזה? "אנכי מי שאנכי" שלמעלה גם מ"אור הסובב".

אור הבלי גבול, שורש "אור הסובב" שאין סוף להתפשטותו,

ובתור שכזה הוא נמצא בגילוי בכל מקום גם בעולם הזה הגשמי, אף שאינו שייך לו.

רק בכח עצמות ה' ית' שאינו מוגדר לא בגדר גבול ולא בגדר בלי גבול,

יכול להיות גילוי "אור הסובב" הבלי גבול בתוך העולם הזה בפנימיותו,

וכשכח העצמות מתגלה נעשה חיבור הבלי גבול והגבול – יחוד "אור הסובב" ו"אור הממלא",

וביחוד "סובב" ו"ממלא" מתגלה התורה כמו במעמד הר סיני "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

לא רק שהלמעלה מהזמן ("סובב") מורגש באדם בפנימיות,

והמצוות יקרות וחשובות לו עד שנראות כחדשות,

אלא שהלמעלה מהזמן והזמן נפגשים,

וחידוש המצוות בכל יום הוא באופן תמידי שאינו משתנה.

שהזמן עצמו (מצד "אור הממלא") נעשה למעלה מזמן ושינוי בגלל גילוי ה"סובב".

 

כשיש יחוד של "סובב" ו"ממלא" ענייני העולם הזה אינם תופסים מקום,

ואדם יודע ומרגיש שעניני הנשמה הם העיקר, ועניני הגוף טפלים.

כי אמנם לגבי "אור הממלא" מצד עצמו להיותו מקור לנבראים,

הנבראים תופסים מקום, ויש תפיסת מקום לעניני הגוף.

אולם על ידי יחוד "סובב" ו"ממלא" מאיר ומתגלה "אור האין סוף" שלמעלה מעולמות,

גם ב"אור הממלא" שנעשה מקור לעולמות, כי הכל לפני ה' כלא חשוב.

כך מבינים שעניני הגוף הם רק בשביל הנשמה,

וזוכרים באופן נצחי ותמידי את מעמד הר סיני כאילו זה היה היום.

 

שויתי ה' לנגדי תמיד

מה מונע אדם שיראה את המצוות כחדשות בעיניו בכל יום?

זיכרון חלש!

זיכרון חלש מגביל את הידיעה עד שבמשך הזמן הידיעה נפסקת.

לכן שכחה היא המקור לגלות עד שאנו זועקים: "למה לנצח תשכחנו?"…

הזיכרון שייך ל"אור סובב" הבלי גבול שאין שם הפסק,

והשכחה שייכת ל"אור הממלא", ל"מלכות" שהיא שורש הנבראים.

כשקיום התורה והמצוות הוא באופן שבכל יום הם כחדשים,

מאיר אור הבלי גבול גם באור הגבול, ואין שכחה.

אולם כשקיום התורה ומצוות הוא בהגבלה בלי חיות וכמצות אנשים מלומדה,

הוא גורם גם למעלה שאור הבלי גבול לא יאיר באור הגבול, ויש שכחה!

 

כך אדם ששכח את מעמד הר סיני, וקיום התורה והמצוות שלו הוא באופן מוגבל,

כשהמצוות כדיוטגמא ישנה עבורו ועיקר התענוג שלו הוא בעניני העולם הזה,

ואף כשהן תאוות היתר (שגם אז הן היפך הקדושה).

וכשהצלחתו היא למעלה מהטבע והוא חושב שזה טבע,

וכשהוא חושב שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה.

זה משפיע את השפעתו למעלה – "דע מה למעלה ממך" –

"אור הסובב" ("זעיר אנפין") מסתלק, "קוב"ה סליק לעילא",

נשאר רק "אור הממלא" ("מלכות").

ואז המלכות יורדת להחיות את הקליפות!… שכינה בגלות!…

 

העצה היעוצה היא לזכור את הוי' תמיד – "שויתי ה' לנגדי תמיד",

עבודה באופן של זיכרון נצחי שלמעלה מהגבלה – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

וזהו "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה",

פדיית "ציון" – דרגת הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף –

מהדברים המונעים את הגילוי שלה בנשמה שבגוף, על ידי התורה – תורה אור.

ופדיית הנשמה שבהתלבשות בגוף, שהיא בשבי הנפש הבהמית, על ידי צדקה.

ובצדקה נכללות כל המצוות שנקראו צדקה,

ובפרט צדקה כפשוטה, שעליה נאמר: "רחבה מצותך מאד".

על ידי צדקה מתגלה אור הבלי גבול גם בנשמה המלובשת בגוף,

וגם בספירת המלכות הנקראת "שכינה" על שם שמתלבשת בתחתונים להחיותם.

ונמשך גם גילוי עצם הנשמה שלמעלה אפילו מדרגת הנשמה שלמעלה מהתלבשות,

שהיחוד של "אור הסובב" ו"אור הממלא" הוא על ידי גילוי כח העצמות.

ומכיון שגם את העולם נתן בלבם של בני האדם,

זה משפיע על המשכת הגילוי מאור הסובב שלמעלה מהטבע,

שיהיה בגילוי גם בטבע הנמשך מאור הממלא,

עד לגילוי עצמות ה' ית' המחבר את שניהם (הסובב והממלא),

עד לשלימות הדירה לעצמות ה' ית' בתחתונים כפי שנתאווה.

 

יהי רצון, שבקרוב ממש תתקיים ההבטחה והיעוד

"ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה".

והרבי מלך המשיח מבית דוד הוגה בתורה (משפט) ועוסק במצוות (צדקה),

יסיים כבר ללחום את מלחמת ה' וינצח,

ויבנה את בית המקדש במקומו ומשם תצא אורה לכל העולם.

ויקבץ נדחי ישראל ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה',

בקרוב ממש ובעגלא דידן.

 

(על פי מאמר הרבי פרשת דברים תשל"ו ומאמר הרבי פרשת דברים תשד"מ)