יסמין בת החמש-עשרה נפגשה בפארק הלאומי ברמת-גן עם אביה. עברו עשר שנים מאז שהוריה התגרשו. לפתע הודיע לה שהוא חוזר בתשובה. סיפר לה בהתלהבות כי הקדוש-ברוך-הוא נגלה אליו בחלום בדמות נשר, וכן על השתלשלות העניינים שהובילה אותו לדרך החדשה, שבה מצא את אושרו. יסמין נדהמה. דברי אביה הבהילוה והיא לא ידעה איך להתייחס אליהם.

      כאשר סיפרה על כך לאמה, אמה ייחסה זאת לקיצוניות שלו. אביה המשיך לשוחח עמה על התשובה גם בפגישות הבאות ביניהם. היא היתה בדיוק בצומת דרכים, לפני החלטה באיזה בית-ספר תיכון ללמוד. אביה היה מודאג מכל הדברים הלא טובים שעלולים לקרות לה בהמשך הדרך החילונית, והציע לה לחזור בתשובה ואפילו דיבר עמה על שידוך. זה היה כבר יותר מדי עבורה. היא החלה להתרחק מאביה. כאשר התקשר, ניתקה את הטלפון, עד שנוצר ביניהם נתק גמור.

      יסמין המשיכה במסלול חייה. היא לא אהבה מסגרות והשתעממה בשיעורים. לא הצליחה לסיים אפילו שנת לימודים אחת כראוי. הראש שלה היה מונח במקום אחר לגמרי, חושב מחשבות ושואל שאלות. חומר הלימודים לא עניין אותה. הרגישה שעדיף להתעדכן באקטואליה מאשר לעסוק בתיאוריות למיניהן.

      נולד בתוכה איזה רעב למשחק תיאטרלי שנבע מצורך פנימי להתבטא. היתה בה איזו צעקה פנימית, משהו בוער שלא מצא את ביטויו. רצתה לקום, לשיר ולרקוד. רגש זה ליוה אותה במשך שנות נעוריה כשהוא מתגבר ונחלש לפרקים. בגיל שבע-עשרה יצאה מבית אמה ועברה להתגורר בדירה שכורה. היא הסתובבה בחברת אמנים, השתתפה בסרטים מזדמנים ואיכשהו התפרנסה למחייתה.

      בגיל עשרים החלה את לימודיה בבית-ספר למשחק "בית צבי" ברמת-גן. כאשר החלו הלימודים, הבהירו להם המורים את כללי המשחק באמירות כמו: 

"אין לכם מושג לאיפה הגעתם…"

"הגעתם לבית משוגעים!"

"צריך להיות לא שפוי כדי להיות שחקן…"

      כך החלו הלימודים וכך נמשכו. יסמין נכנסה לעולם חסר גבולות. היו לומדים ומתאמנים בחזרות משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות. אין יום ואין לילה, אין יום חול ואין שבת. כל הגוף וכל הנשמה מוקדשים רק לחזרות האינסופיות.

      במשך השנתיים הראשונות שיחקה בדרך-כלל בתפקידים זוטרים, תפקידי משרתות וכדומה. בסוף השנה השניה עבדו על מחזה של הרולד פינטר וניתנה לה סוף-סוף הזדמנות להוכיח את עצמה בתפקיד מרכזי של מישהי העובדת בבית משוגעים. התפקיד, שנגד לחלוטין את אישיותה, דרש ממנה התמסרות פיזית ונפשית לטירוף, אבל היא היתה מוכנה לעשות הכל כדי להצליח.

      כאשר החלו החזרות, היתה לה היתקלות עם הבמאי שלא אהב את עצמאותה ואת תגובותיה הישירות. הוא החליט ללמדה לקח. וכך, למרות שלמדה את התפקיד, לא נתן לה להשתתף בחזרות והציב במקומה שחקנית אחרת. ככל שרצתה יותר לשחק, כך דחה אותה והתמוגג לראותה בצערה. היא נקרעה לגמרי, בכתה הרבה והרגישה שהיא עלולה לאבד באמת את שפיותה. לאחר שנתיים של תהו ובהו שסופן שבירה, החליטה שלא להמשיך וללמוד בבית המשוגעים הזה.

      לאחר שפרשה מלימודיה, הופיעה בכמה סרטוני פרסומת שחלקם הוקרנו לבסוף. היא נרשמה לסוכנות שחקנים שהחלה לשלוח לה הזמנות למבחני בד (אודישנים). הרגישה שדורשים ממנה רק להיראות טוב ולהיות יפה. כאשר חשה שהיא מתעסקת רק בחיצוניות, החל העסק להמאס עליה.

      פעם קיבלה טקסט למבחן בד על מישהי שנמצאת בסיטואציה של תאונת דרכים, כאשר ידיד שלה לכוד וגוסס לצידה והם משוחחים את שיחתם האחרונה לפני שהוא הולך לעולמו, והכל ברוח המשחק בימינו הסוחט דמעות ורגשות. שיננה את המילים והתמסרה אליהן מבחינה נפשית והרגישה שהמצב הרגשי הקיצוני הזה מצער אותה מאד. בשביל מה היא צריכה את כל יסורי הנפש הללו?!

      יסמין החליטה לצאת ממעגל הקסמים של המשחק, החלה לעסוק למחייתה במכירת טלפונים ניידים והשקיעה את עצמה בכך. מדי פעם התקשרו אליה מהסוכנות, אבל היא סירבה והענין הלך ודעך.

      ודווקא אז קיבלה הצעה רצינית לשחק תפקיד בטלנובלה הנקראת "לחיי האהבה", שאמורה להיות מוקרנת בטלביזיה מדי יום ביומו במשך חצי שנה. היא הזדהתה עם הדמות הראשית שבסידרה והציעו לה לנסות את כוחה במבחני הבד. היה מדובר בבחורה צעירה, לבושה בבגדי לבן, שנולדה באיזו שכונת פשע, ובכל זאת היא מלאת חיים ומתגברת על מכשוליהם. יסמין הרגישה שיש לה קשר חזק, אפילו אוטוביוגרפי במידה מסוימת, עם הדמות.

      כאשר הגיעה למבחן הבד, התרגשה מאד ושיחקה כמיטב יכולתה. היא יצאה מהמבחן מבלי לדעת כלל אם הצליחה. המבחנים נערכים בשיטת הסרט הנע, כאשר השחקן הוא רק מִסְפָּר המשחק בתורו. אין שום רמז מצד הבוחנים ושום יחס אישי. כאשר יצאה, התחזקה בדעה שהעסק לא שייך לה. היא חזרה לעסוק במכירת הטלפונים הניידים שבה הצליחה יותר.

      לאחר כחודש ימים קיבלה טלפון מהסוכנת שלה שבישרה כי המפיקים מעוניינים שתבוא להבחן שוב, אך לא על תפקיד השחקנית הראשית, אלא על תפקיד אחותה הקנאית. יסמין הרגילה את עצמה לחיות ללא משחק ונתנה לסוכנת בינתיים תשובה שלילית, אבל הסוכנת לא הרפתה והיא נעתרה לבסוף.

      הדמות שהציעו לה, לא היתה אהובה עליה. מדובר היה בדמות של בחורה מרדנית, כעסנית ובעיקר קנאית, בחורה חיצונית לגמרי. יש לה חבר שעוזב אותה והיא נוקטת בכל האמצעים כדי להחזירו אליה, נוקמת ונוטרת ורוקמת מזימות. הבמאי ביקש ממנה במבחן הבד להתעצבן ולכעוס והיא יצאה מרוטת עצבים. שוב אמרה לעצמה כי אין לה כח למבחני הבד הללו. היא התייאשה לגמרי מהמשחק, אך לאחר תקופה קצרה, הודיעה לה הסוכנת שהיא התקבלה לתפקיד האחות הקנאית.    

      החלו צילומי הסידרה. הדבר היה כרוך בעבודה יומיומית מפרכת שהחלה בחמש בבוקר ובסממנים חיצוניים רבים. קודם כל איפרו אותה במשך זמן רב, התווכחו כיצד יראה שערה, והלבישוה בבגדים לא צנועים שציערו אותה. היא הרגישה כמו בובה שמזיזים אותה בחוטים והושפלה מכך. כדרכן של הטלנובלות השטחיות היתה עבודה פנימית מועטת על הדמות. הרגישה שהיא נתונה במירדף אחרי ההצלחה, הרי אף אחד כמעט לא מכיר אותה עדיין.

      כאשר החלה הסידרה להיות מוקרנת, חלה תפנית בכל חייה. החלו לזהות אותה ברחוב יותר ויותר והיא איבדה את פרטיותה. בגלל ששיחקה היטב את תפקידה, אנשים החלו להתייחס אליה כאילו היתה הדמות המגולמת והדבר הרתיעהּ. נהגו לשאול אותה:

"תגידי, את באמת מתנהגת ככה בחיים?" והיא ענתה:

"מה קורה לכם? זו רק העבודה שלי, זה רק משחק…", אך ללא הועיל. הדמיון השתלט לגמרי על המציאות. היא לא אהבה את העובדה שהיא הופכת למפורסמת דרך הדמות השלילית הזאת וניסתה להוכיח שהיא שונה במציאות מדמותה הנראית על גבי המסך הקטן.

      עיתוני הנוער אירגנו מפגשים של שחקני הטלנובלה עם בני נוער צעירים. כארבעה או חמשה שחקנים ישבו סביב לשולחן כמו בתצוגה והמוני בני נוער באו לראות ולהווכח שהם חיים וקיימים. הם שאלו אותם שאלות מגוחכות לגמרי ובסופו של המפגש עמדו בתור וביקשו חתימות.

      נוצרה אגודה של מעריצי "לחיי האהבה" וצצו לכבוד הסידרה אתרים באינטרנט. המקצוע חייב את הדברים הללו. השחקן נסחף בזרם והדבר הופך לחלק בלתי נפרד מחייו. כל החיוּת שלה היתה שיכתבו עליה בעיתון, שיתייחסו אליה כמה שיותר. היא ציפתה לרגע שבו יבואו לראיין אותה, כדי שתוכל להקרין כלפי יושבי תבל ומלואה: תראו אותי! הנה אני קיימת!  

      יסמין הרגישה שהיא מאבדת את האני שלה, שהיא מוכרת את עצמה, את עקרונותיה ואת אישיותה למען פרוטות של פרסומת. התחוללה בתוכה מלחמה פנימית. מצד אחד רצתה בכל הכתבות ובכל תשומת הלב הזאת, אך בפנימיותה אהבה את פרטיותה ושנאה את אור הזרקורים.

      הכתבה האישית הראשונה עליה התפרסמה בצהובון מספר אחד במדינה. סופר שם על אביה שחזר בתשובה ועל רגשותיה הקשים כלפיו ואף כלפי אמה. העיתון ניסה להציגה בהתאם לדמות שגילמה בסידרה כבחורה המורדת בכל המוסכמות והיא נכנעה לתכתיביו. מכריה התפלאו על הכתבה וטענו שזו כלל אינה יסמין המוכרת להם.

      במהלך הסידרה הדמות שגילמה נעשתה חיובית מעט יותר, ובהתאם לכך גם נכתבו הכתבות הבאות עליה. חייה התארגנו לפי הסידרה. היחצנים של הטלנובלה השתדלו להציג את חיי השחקנים כמושלמים. במסיבת הסיום של הסידרה, הביאו לימוזינה והסיעו את השחקנים למלון פאר עם בריכה וג'קוזי ועם שמפניה תוססת וכל השאר. אירועים כאלה התקיימו כל הזמן ותועדו, והצופים צפו באירועי היחצנות יותר מאשר בסידרה עצמה!

      לאחר חצי שנה הסתיימו צילומי הסידרה שהמשיכה להיות משודרת בטלביזיה. יסמין ישבה בבית באפס מעשה וצפתה בסידרה מדי פעם. כל מה שנותר לה היה להאחז בפירורי הפרסום. היתה מקבלת טלפונים כמו:

"יסמין, את שומעת? יש מסיבה ויהיו שם שחקנים מכל הטלנובלות בארץ. תוגש שם ארוחת גוּרְמֶה…", או:    

"יסמין, את שומעת? פותחים מרכז סנוקר הכי גדול בארץ והזמינו את כוכבי 'לחיי האהבה' לסוף שבוע במלון…", או:

"יש מסיבה, יסמין, יהיו בה… מקבלים שבע-מאות שקל…"

      כעת רכבה על גלי ההצלחה של "לחיי האהבה" והתפרנסה מכל החלטורות הללו. הוזמנה כשחקנית לכל מיני אירועי פרסום תמורת תשלום או טובות הנאה אחרות. היא הרגישה שהפכה למותג שאפשר לעשות ממנו כסף. הזמינו אותה עם שחקנים נוספים, פירסמו את בואם ותיגמלו אותם. במשך תקופה ארוכה התפרנסה רק מהיותה מותג מבוקש. בדרך-כלל הגיעו בני נוער כדי לראות את המפורסמים שניצבו לראווה כמו חיות מחמד בכלוב, מלווים בשומרים כדי שלא יקפצו עליהם המעריצים השוטים. חשה בסלידה מהולה בשעשוע. נדהמה מכך ששומר מתלווה אליה כדי שלא יגעו בה. שאלה את עצמה: מי אני בכלל? מה כל השגעון הזה מסביבי?

       חודשים ארוכים התפרנסה מעצם הפרסום שלה. הזמינו אותה לכל מיני אירועים מסחריים כמו השקת שעון סוואץ' או תיק ג'יימס בונד חדש, פתיחת מסעדה או מועדון. כוכבי הטלנובלות מהווים קישוט קבוע לכל אירוע מסחרי יוקרתי. ברגע אחד נהנתה יסמין מההמולה, ובמשנהו הרגישה שהכל אוילי לחלוטין.

      באותה תקופה התקשר לפתע אביה כדי לברכה על יום הולדתה העשרים ושלושה והפעם לא ניתקה את הטלפון. כבר התבגרה. אפילו נסעה לשכונת ויז'ניץ ברחובות כדי לבקרו. היה נשוי בשנית ואב לילדים קטנים. חייו לא עניינו אותה, אבל היא כיבדה אותו ובאה לבקרו בחג סוכות. הגיעה כפי שהיא עם מכנסיים וחולצה. האב לא הציגהּ לילדיו כבתו (ואחותם) אלא סתם כ"דודה". הוא ניסה לקרבהּ בעדינות ונתן לה איזו קלטת על מישהי שחלתה במחלה אנושה והתחזקה באמונה, אבל היא לא התחברה לקלטת. הרגישה רחוקה מאד מהם ומאורח חייהם. אחיה (למחצה) ראה את עקבי נעליה הגבוהים ואת ציפורניה המלוטשות ושאל בתמימות גמורה:

"תגידי דודה, את גויה?…"  

      לאחר תקופת מה, נסעה עם שלוש בחורות מהארץ ללונדון למועמדות להנחיה בערוץ המוזיקה אם.טי.וי. שבו חיפשו מחליפה למנחה הישראלית המוצלחת שפרשה. בשלב ראשון הזוכה בתפקיד אמורה לראיין במשך שנה שלימה שיכורים עליזים בבארים ברחבי אירופה ולשאול אותם שאלות מטופשות בנושאי מוזיקה, ורק לאחר מכן לראיין זמרים וזמרות. אמנם לא שאפה להנחות אלא לשחק, אבל נסעה בכל זאת וניצלה את ההזדמנות כדי לבקר חברה קרובה מאד שהתגוררה בלונדון והיתה זקוקה לתמיכתה הנפשית.

      כאשר ירדו מהמטוס חיפשה מישהו שממתין להן. לפתע ראתה נהג עומד ונושא שלט מאיר עיניים: Jasmine Diamond. יסמין הרגישה לרגע שהיא כוכבת על. המקרה סינוור אותה לגמרי. לאחר מכן חשבה לעצמה: מי אני בכלל שמחכה לי נהג עם שלט?… למזלה הבנות האחרות לא ראו את השלט.

      מבחני הבד באנגליה היו מסודרים ועמוסים להפליא, בניגוד למבחנים בארץ, שבהם השחקן מקבל חמש דקות של הזדמנות כדי להוכיח את עצמו. היתה להם תוכנית מתוקתקת לגמרי: שעה 10:00 – ארוחת בוקר; שעה 10:30 – אולפן 1; שעה 11:00 – אולפן 4; 11:25 – צילומים ברחוב וכך הלאה.

      בלונדון חוותה מן התנתקות שגרמה לה להתבונן יותר בדברים. אהבה את הזרות. הרגישה דווקא שם יותר כוכבת מאשר בארץ. בסיום המבחנים, שאלו אותה סידרת שאלות ספונטניות כדי להתרשם ממנה יותר ובין השאר נשאלה:

"איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?"

      היה עליה להזדרז בתשובתה והיא חשבה לעצמה במהירות: או. קיי. כעת אני בת עשרים וחמש… בעוד חמש שנים אהיה בת שלושים… איפה אני רוצה לראות את עצמי? נשואה בבית עם בעל וילדים! אבל אסור לי לענות להם ככה… מצד שני אני לא יכולה לשקר לגמרי… ולבסוף אמרה:

"איני יודעת, אבל אקוה שאעשה זאת בצורה הכי טובה…"

      לאחר שחזרה לארץ התברר לה שלא זכתה בתפקיד.

      חיי השחקן תלויים על חוט השערה. מתי יצלצלו פעמוני הטלפון? מתי יקראו לי? כך הוא חי מטלפון לטלפון ומעבודה לעבודה, עובד על עצמו ועובד על אחרים. כאשר הוא פוגש ברחוב שחקן ששואל אותו מה מעשיו, הוא חייב להשיב שהוא עובד על איזה פרוייקט סביב השעון, אפילו אם אינו עושה מאומה. שחקנים מנוסים הזהירו אותה: לעולם אל תאמרי שאין לך עבודה! זה יהיה הסוף שלך! גם על עצמה היתה חייבת לעבוד שהכל בסדר.

      מאידך היה לה קשה ביותר לעסוק בעבודות אחרות. פעם ניסתה לעבוד כמארחת במסעדה שתפקידה לקבל את הלקוחות ולהושיבם במקום מתאים. כאשר זיהו אותה, החלו לשאול ברחמנות:

"מה קרה? אין עבודה במשחק? אבל את כל-כך מוכשרת?…"

      ולעתים בפחות רחמנות:

"תראו את זֹאתי, איזו הסבה עשתה… מה, לא רוצים שתשחקי עוד?…" 

      היתה ממש זקוקה לכוחות נפש כדי להגיע לעבודה. ואז לאחר תקופה קשה של עבודות מזדמנות, התקשרה אליה רינת מחברת ההפקות של "לחיי האהבה":

"יסמין, מה נשמע? התקשרתי אלייך משתי סיבות. הראשונה – להזמין אותך לחתונה שלי, והשניה, יש היום אחרי הצהריים אודישן."

"מזל טוב… לכבוד מה האודישן?"

"אני לא יודעת אם שמעת, אבל אנחנו מתכננים טלנובלה חרדית בשם 'החצר'. אבא שלך דתי… לא?"

"כן, מה התפקיד?" 

"מחפשים מישהי שתשחק את הבת של גבאי בית-הכנסת, בחורה דתיה בת שבע-עשרה, מדריכה לארגון נערות בשם 'בתיה'. מדובר בבחורה טובה וצנועה שמתקשים למצוא עבורה שידוך. היתה לנו כבר שחקנית מתאימה, אבל היא לומדת בבית-ספר למשחק ולא הסכימו לשחרר אותה."

      יסמין הרהרה בכך שהדמות המוצעת לה הפעם הפוכה לחלוטין מהדמות שאותה גילמה ב"לחיי האהבה". רינת קטעה את הרהוריה:

"את רוצה לבוא?"

"כן, אני אשמח…"

      הלכה מיד לסוכנות כדי לקבל את הטקסט למבחן הבד. הרגישה שיהיה מגניב לגמרי לשחק דתיה. לפתע הצטערה על כך שאינה קרובה יותר לאביה, הרי היתה יכולה להצליח אילו הכירה יותר את אורחות חייו.

      זו היתה הפעם הראשונה שלא היה עליה להיראות יפה ומאופרת במבחן הבד. לפתע עליה להיות צנועה ועוד בעיצומו של הקיץ! היא התלבשה בבגדי החורף שלה: חצאית, חולצה סגורה ומכופתרת ונעליים סגורות. הביטה על עצמה במראה והתמוגגה ממראהּ הצנוע.

      כעת הרגישה בפעם הראשונה שהעבודה צריכה להיות פנימית ולא חיצונית. פעם ראשונה שהיא הולכת בכיף למבחן בד! היא לא צריכה לסדר את שערה לפני הסוכנת, המלהקת או הבמאי. היה לה נעים להביט על עצמה והיא חשה שמשהו מתחולל בקרבה.  

      הטקסט עסק בענייני קדושה. היה מסופר בו על שוטר מוסווה, שמחופש לאברך ליטאי, הבא להתגורר בבית הגבאי כדי לפענח גניבה ארכיאולוגית בחצר החסידית. בתו של הגבאי (יסמין) נקלעת למצב שיש ביניהם יחוד והיא נלחצת ופותחת את דלת הכניסה לבית. אחר-כך היא מסבירה לו שהיא מדריכת בנות וכן שהיא מנגנת בגיטרה וכי אסור לפי ההלכה לאשה לשיר בפני גברים. השיחה מתגלגלת למוזיקה חסידית והיא מספרת לו שהיא שומעת את אברהם פריד, מרדכי בן-דוד ומנדי ג'רופי. לבסוף היא שואלת אותו:

"היית פעם בטיש חסידי? שמעת פעם בחיים אלף איש שרים ביחד בהתלהבות?" והוא משיב:

"רק במגרש כדורגל שמעתי כל-כך הרבה אנשים שרים ביחד…"   

      כאשר הגיעה למבחן הבד, שאל אותה הבמאי ברצינות גמורה:

"אפשר ללחוץ לך את היד?"

      יסמין הופתעה וחשבה לעצמה: מה, הוא באמת חושב שאני דתיה? הדבר מצא חן בעיניה ולאחר רגע קל ענתה בצחוק:

"לא, אני לא דתיה…" 

      היא עשתה את מבחן הבד בהצלחה רבה ולאחר שבוע התבשרה שהתקבלה לתפקיד. מיד לאחר מכן נסעה לרחובות וסיפרה לאביה ולמשפחתו בהתלהבות שקיבלה טקסט שיש בו גם אידיש. האב חייך והילדים שידעו אידיש הציעו לה את עזרתם. היא יצאה כדי להביט בנשי ויז'ניץ בשכונה. ראתה שתי בנות חסידיות שהקסימו אותה והיא התבוננה היטב בהתנהגותן כדי לשכלל את תפקידה.

      הגיע היום הראשון של הצילומים. לפתע הגיע המפיק ובכובד ראש אמר לה בפני כולם:

"תקשיבי יסמין, את יותר מדי יפה בשביל התפקיד, אנחנו חייבים לכער אותך…"

      בתחילה חששה שעלולים אפילו לפטר אותה. היא עברה לחדר איפור, ובמשך יום שלם ניסו לכערה. אחד הציע לשים צלקת בפניה והשני הציע פגם אחר. לבסוף הוחלט לְעַבּוֹת את גבותיה ולהרחיב את אפה. 

      היא היתה מאושרת: בפעם הראשונה מתייחסים רק לכשרונה הפנימי ולא ליופיה החיצוני. במשך חודש הצילומים השתנתה תחושתה הנפשית הכללית. עד כה היתה רגילה למצוא חן בעיני בני המין השני ולפתע הרגישה שהתחפושת של הדתיה מגינה עליה. מצא חן בעיניה שהבחורים לא מסתכלים על חיצוניותה ולא מעירים לה. תמיד רצתה בתוך-תוכה שיסתכלו על פנימיותה והנה חלומה מתגשם! ההסתגלות לדמות היתה אמנם קשה, אבל נשמתה התאהבה בה יותר ויותר. היא ממש חיה את הבחורה הדתיה בחיי היום יום. זו היתה הפעם הראשונה בחייה שהיתה שלמה לגמרי עם דמות שגילמה.

      במשך חודש הצילומים למדה מהו קידוש, מהו יחוד, מהו שידוך, מהי כשרות ומהי יראה מהרבי. נפתח לה עולם חדש של תחושות שלא הכירה. זה היה הפתח היחיד שדרכו היו יכולים מושגי הקדושה לחלחל אליה. כאשר שיחקה ב"לחיי האהבה" היתה מכורה לתוצאה שעל גבי  המסך, ואילו כעת בקושי הביטה ב"החצר" כשהופיע על המסך, ובכלל לא התעניינה כמעט בטלביזיה.  

      לאחר שהסתיימו הצילומים, שוב היתה פנויה. הפעם פנה אליה סטודנט לתיאטרון כדי להשתתף בהצגה שנקראת "מעשה נורא". למרות שהעבודה היתה ללא תשלום, היא חשבה להעתר לבקשתו כדי שיִּפָּתְחוּ בפניה שערים בעולם התיאטרון.  

      "מעשה נורא" כשמו כן הוא. מסופר בו על מלאך מט"ט, ועל השטן ואשתו המנסים להדיח צדיק מעבודת השם. יסמין היתה צריכה לשחק את תפקיד אשת השטן. המחזה היה מופשט ומטורף יותר מכל מה שהכירה עד כה, ממש ההפך הגמור מהתפקיד שגילמה ב"החצר". אבל שחקן הוא שחקן, יום אחד הוא מלאך ובמשנהו – שד משחת.

      המחזה כלל מדיטציות למיניהן, הקטרת קטורת, פולחני אש ושאר מרעין בישין. החזרה הראשונה נערכה בבנין מכסיקו לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב בתשעה באב. מישהי התרעמה על כך שעורכים חזרות בתשעה באב. יסמין לא הבינה בתחילה מה לא בסדר בכך, אבל חשבה שאולי יש דברים בגו. הבמאי רצה לפתע שתגלם את מלאך מט"ט והכל התבלבל אצלה. היא הרגישה שהיא מוכרחה להתנתק מהאוירה המכושפת הזאת ופשוט לברוח לצפון הרחוק, אולי לטבריה.   

      התקשרה לידיד בשם ערן והם קבעו לנסוע לצפת. כאשר הגיעה אליו בבוקר, הציע לה לנסוע לצפת כדי לבקר את ידידתם המשותפת יַמִיָה. יסמין לא התנגדה. הם הגיעו ברכבה של יסמין לביתה של ימיה הממוקם מול שכונת כנען ומשקיף על כל העיר. ימיה, שעבדה אז בפאב בראש-פינה, נראתה לה רגועה ורוחנית והיא התחברה אליה ונשארה ללון אצלה. שם גילתה יסמין ספרים מעניינים על רוחניות וספרי קבלה שונים. 

      בוקר אחד נסעו לנהר הירדן למקום מיוחד השומם מכל נפש חיה. כאשר הגיעו למקום, התיישבו מתחת לעץ ענקי, שמבעד לענפיו בקעו קרני השמש באופן מרהיב. היתה תחושה מאד רוחנית ונפלאה. הרוחניות חדרה אליה עם קרני השמש. יסמין החלה לקרוא בשקיקה ובקול רם מתוך ספר קבלה.

      לאחר מכן הלכו לכיוון גשר התלוי מעל לנהר ונכנסו למים עם המזרון שהביאו. יסמין התבוננה בשמים הכחולים והמדהימים ביופיים במין תנועת דוֹלְבִּי המוכרת מעולם הסרטים. כל חושיה נטלו חלק ביופי האדיר שנחשפה אליו, ובו התבוננה הפעם כציירת. חוש השמיעה קלט את השקט ואת ציוץ הציפורים, חוש המישוש הרגיש את חום הצהרים ואת קרירות המים המרעננים, והעין ראתה את השמים הכחולים ממעל ואת העננים המשייטים ביחד עם גשר העץ. מסביב הכל היה ירוק והריח היה משכר. נוצר אצלה רעב עצום לצייר את תמונת הנוף. לא היתה מסוגלת להפרד מגן-העדן הזה.

      לאחר שחזרה לתל-אביב, החליטה להתפטר מהתפקיד השטני של "מעשה נורא". כעת, עם החלל הפנוי שנפער בחייה, חשה חוסר מנוחה גובר והולך. היא ניסתה לצייר ציור מופשט והוציאה מתוכה כעס וזעם עצורים. הרעב ליופי שפקד אותה בנהר הירדן רצה להגיע לביטוי מוחשי. הרגישה אי שקט מוחלט וידעה שעליה למצוא מחדש את דרכה בחיים.

      לאחר שבועיים של סערת נפש, נסעה שוב לימיה בצפת. ימיה פוטרה מעבודתה, והן תיכננו במשך השבוע שבו בילו לעבור יחד לדירה שכורה בתל-אביב וללמוד קבלה. נסעו באותו שבוע לנחל דן ולקברי צדיקים. כמו כן הסתובבו בעיר העתיקה בצפת, ברובע האמנים וגם ברובע הדתי. יסמין התבשמה מאוירת האמנות והקבלה של צפת העתיקה.

      בסיום השבוע חזרה לתל-אביב עם ימיה. הן הלכו למועדון שבו ניגן ערן. היא היתה מאושרת, אבל כולם נראו לה מדוכדכים. חיפשה מישהו מחייך כדי לחלק עמו את אושרה ואז הבחינה לפתע במיכל, אחותו של ערן, שנראתה שמחה. הן פתחו בשיחה על הא ועל דא, עד שיסמין סיפרה למיכל על כך שהיא מעוניינת לשמוע איזה שיעור בקבלה בתל-אביב.

"אה, בדיוק עכשיו חזרתי משיעור בקבלה וחסידות עם איזה רב צעיר בעל פנים שלוות שנקרא יוסי גינזבורג. הוא נותן שיעורים שמתקיימים באופן כמעט מחתרתי, כל פעם במקום אחר בתל-אביב, משהו מקסים לגמרי…"

      לפתע יסמין שמה לב לכך שמיכל לובשת חצאית.

"מה קרה? אל תגידי לי שאת חוזרת בתשובה?"

"ואם כן?…"

      יסמין ראתה את עצמה יושבת במועדון ומוקפת בפרצופי תשעה באב, פרט למיכל המוארת, והירהרה לעצמה: "באמת, אז מה אם כן?…"

      היא רצתה לדעת מהו התבלין שגרם למיכל להיות כה מאושרת. מיכל מסרה לה את מיקום השיעור, אבל זמן רב עבר עד שיסמין וימיה הצליחו להגיע אל "הצריף של ישי", בית בודד מתחת לכיפת השמים הממוקם ליד תחנת הכח רידינג שליד הים. הקהל היה מעורב. היו בו חסידי ברסלב, חובשי כיפות סרוגות ואחרים, חלקם היו מזוקנים וחלקם לא. גם הבנות הגיעו באופן לא אחיד, חלקן עם חצאית וחלקן עם מכנסיים. המקום לא נראה לה מאיים.

      ובכל זאת, כאשר יצאה מהרכב עם ימיה הלבושה בחצאית, הרגישה בושה עצומה על כך שהגיעה עם מכנסיים וחולצה קצרה. רצתה שהאדמה תבלע אותה. שאלה את ימיה אם יש לה במקרה איזו חצאית ונענתה בשלילה. חשה שהיא מוכרחה להתכסות. מעולם לא הרגישה כך, אפילו כשביקרה אצל אביה בקרית ויז'ניץ החרדית לגמרי. התעורר בקרבה רצון עצום לצניעות. הבנות חשו במצוקתה וסייעו לה. מישהי הביאה צעיף והשניה כיסוי נוסף עד שנרגעה מעט.  

      היא ישבה בשיעור מול הרב כשעיניה מושפלות. הכל נראה לה מיוחד. הנשים ישבו לחוד והגברים לחוד. היא הביטה חליפות ברב, בבנות שלצידה ובמרחבי השמים השחורים. לאחר זמן מה הרגישה תחושת אחדות, שהיא אינה שונה מיתר המשתתפים. לא הצליחה להבין הרבה, אבל קלטה כל מה שהיה שייך לה.

      היו אלו ימי אלול. הרב יוסי דיבר על ראש-השנה המתקרב ועל כך שההחלטות שנקבל כעת ישפיעו על כל השנה הבאה. הוא דיבר על הימצאות בצומת דרכים ועל הרצון להתחיל הכל מחדש. עוד דיבר על הצורך להיות עם ההורים בראש-השנה. אז חשבה לעצמה שהיא רוצה לחגוג עם אמה את ראש-השנה המתקרב, דבר שלא עשו מעולם לפני כן.

      לבסוף דיבר על עומק היחסים שבין האב לבתו, על היראה שיש לבת מאביה ועל הנמשל העליון ליחסים הללו. יסמין ישבה בשיעור ודמעותיה זלגו מאליהן. הביטה בשמים ויצאה לגמרי מעצמה. הבינה שכל חייה ברחה ממשהו, אבל כעת היא חייבת להתמודד עמו.

      לאחר כמה שבועות התקשר אביה כדי להזמינה, כהרגלו בשנים האחרונות, לחג סוכות.

"מה נשמע, יסמין?"

"ברוך השם!"

האב לא האמין למשמע אזניו.