אבישג, קצינת מודיעין מצטיינת, החליטה לאחר שחרורה לטוס לארצות-הברית כדי לטייל ולראות עולם. לאחר שהגיעה, החליטה להשתקע כדי להרויח קצת כסף. כעבור שנה וחצי החלה לעבוד בשיווק מכירות בחברת הובלות ולאחר מכן התקדמה ועסקה במערך האירגוני, בשיבוץ נהגים להובלות.

      אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. אבישג היתה זקוקה לחיי חברה וקהילה ומצאה אותם בקרב אנשי חב"ד המקומיים. הרב קורף ואשתו הזמינו אותה להתארח אצלם בשבתות. היא התקרבה ליהדות ואף קיבלה על עצמה כמה מצוות ובתוכן כשרות המאכלים. בביתה המסורתי בכרמיאל ספגה אמנם אמונה כללית בהשגחה העליונה, אבל דווקא באמריקה הרחוקה התעוררה לקיים מצוות.

      בחברת ההובלות עבדה במשך שנה ולאחר שהות בת שלוש שנים הגיעה לביקור של שלושה חודשים בארץ. באותו הביקור חשה כי אין טעם בחייה כאשר היא רחוקה ממשפחתה ולכן תיכננה לטוס שוב לארה"ב ולהתבסס כלכלית כדי להתחיל חיים חדשים בישראל.

      כאשר נחתה בפלורידה נודע לה שהאף. בי. איי. ביצע גל של מעצרים בקרב עובדי חברות ההובלה. החברות הללו נהגו להעניק הערכות מחיר ללקוח על סמך רשימת הפריטים אותם רצה להעביר, ומאחר שברוב המקרים המצב בפועל השתנה, גם המחיר השתנה והרקיע שחקים.

      נטען שהישראלים קשורים במיוחד לתופעה וכי יש קונספירציה ביניהם בענין זה. למעשה כל חברות ההובלה נהגו באותה שיטה, אבל לא בוצעה חקירה כנגד חברות בבעלות אמריקאית ואנשיהן לא נעצרו. המשטרה החליטה לעצור אך ורק את העובדים הישראלים בחברות ההובלה, אפילו הזוטרים ביותר, מבלי להתחשב כלל בתפקידם בחברה.

      לאחר שבוע גילתה שחשבון הבנק שלה עוקל על-ידי התובע הכללי. היא נדהמה: מה לתובע הפדרלי הכללי של ארצות-הברית ולאבישג סימון? מיד ניסתה להשיג בטלפון את התובע הכללי, משימה כמעט בלתי אפשרית. אחד הפקידים טען כי ידוע להם שהיא סגנית מנהל החברה ואבישג השיבה בתוקף:

"אני לא סגנית וכבר למעלה משנה שאני בכלל לא עובדת בחברה… יש לכם טעות חמורה בעיקול החשבון!"

      הפקיד הסביר לה שיש ברשותם מסמך כלשהו, לא חתום אמנם, ובו כתוב שאבישג הינה סגניתו של בעל החברה. כעת הזדעקה:

"החברה הזאת שווה מיליוני דולרים ולי יש בבנק כמה מאות דולרים עלובים…"

      לבסוף הצליחה להשיג בטלפון את התובע הראשי והתחננה בפניו שיפגש עמה כדי לבטל את העיקול המוטעה של חשבונה. הוא קבע להפגש עמה למחרת בשעה אחת ורבע. אבישג אירגנה את כל המסמכים ומשימתה נראתה פשוטה בתכלית, הרי איך יתכן שמי שנכנסים לחשבונו שלוש-מאות דולרים בחודש יואשם בקונספירציה?

      בכל זאת חשה שהפגישה לא תסתיים בכי טוב. אפילו לקחה עמה מברשת שיניים ופריטים נוספים הנחוצים לשהייה ממושכת. היא המתינה במשרד התובע חמש דקות והוא נכנס בלוויית שני סוכני אף. בי. איי, שהחזיקו בידם פקודת מעצר כנגדה.

      שני החוקרים החלו לחוקרה ושאלו איך יתכן שעבדה בחברה ולא הרגישה שמתרחש משהו מסביבה. אבישג הסבירה להם שפעם אחת נערכה אצלם ביקורת והתגלו שלוש טעויות טכניות הרחוקות לגמרי מפלילים, עליהן קיבלו קנס, שלאחריו הגישו ערעור ואף זכו בו. פרט לכך הסבירה שנהגה לברר כל חריגה ותמיד קיבלה תשובות מספקות, אז מה הם רוצים ממנה?

      הם הציגו לה את המסמך שבו היא רשומה כסגנית המנהל. אבישג אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רואה את המסמך ובכלל אינה חתומה עליו. לא היה אכפת לחוקרים דבר וכל טענותיה לא הועילו. מהרגע שסימנוה כנאשמת היתה אשמה לכל דבר. מגמתם, שאותה הם משיגים בדרך כלל,  היא להחתים את האדם על הודאה באשמה ולערוך עמו עיסקת טיעון, אחרת יחזיקוהו בכלא שנים על גבי שנים ללא רחם.

      שני החוקרים לקחו את אבישג לכלא המחוזי ווסט פאלם ביץ' הגרוע וחסר התקציבים. בכל חדר שכנו עשרים אסירות, רובן כושיות, שהיו מסוממות ובעלות שאר עבירות רחוב. בדרך כלל היו שם נשים אומללות שנכנסו לכלא, יצאו ממנו ושוב חזרו אליו במעגל קסמים. אבישג הלבנה והיהודיה, חוותה את ההתמודדות הנואשת שלהן ולמדה שמצבה אינו הגרוע ביותר ושגם בתהום יש מקום נמוך יותר.

      כאשר הגיעה, ביקשה לקבל אוכל כשר. והסוהרת השיבה:

"אנחנו נותנים אוכל. אם את לא אוכלת, זו הבעיה שלך…"

      ואכן, במשך שבוע לא אכלה דבר פרט לפירות המעטים שהוגשו מדי פעם כתוספת. לאחר שלושה ימים החלו הסוהרות להבין שסירובה לאכול אמיתי ולא נובע מפינוק יתר. היו אף אסירות שריחמו עליה ונתנו לה מפירותיהן. נשים, שכל עולמן היה סמים ושאר ענייני טומאה, העריצו את אמונתה. רק לאחר התערבות של מכון אָלֶ"ף המסייע לחיילים ולאסירים יהודיים, קיבלה אוכל כשר.

      בתחילה לא הודיעה דבר להוריה מפני שהיתה בטוחה שהעסק המטורף הזה עומד להסתיים במהרה. הוריה קיבלו את הידיעה על מאסרה מהקונסוליה והתייחסו לכך באופן קשה ביותר. בתחילה נראה כי המשפט ייערך חודשיים לאחר תחילת המעצר, אבל כאשר התברר שהמשפט נדחה לכמה חודשים נוספים, החליטה האם לעזוב את בעלה ושלושת ילדיה האחרים ולהקדיש את עצמה למען בתה הכלואה בארצות-הברית.

      האם הגיעה לפגישה הראשונה כחודשיים וחצי לאחר המעצר וראתה את אבישג לבושה בבגדי אסירות וכפותה באזיקים לשלוש אסירות נוספות. האם פרצה בבכי ולא היתה מסוגלת להרגע. כך התקיימו כל ביקוריה הראשונים, כאשר האם מתייפחת ואבישג מנסה להרגיעה… האם נשארה לצידה כל העת, כשהיא נאלצת לנדוד בין מקומות שונים. בנדודיה יצרה קשרים נפלאים עם הקהילה המקומית ואף התחזקה בדרך היהדות.

      היו בכלא תופעות של גזענות, בעיקר מצד הסוהרות. לקראת פסח לא הצליחה להשיג מצרכים כשרים ולכן התנזרה לגמרי ממאכלים במשך שמונה ימים. אפילו אספקת הפירות נפסקה. באחד מימי הפסח אמרה לסוהרת שהגישה את המאכלים, שאינה יכולה לאכול כעת מטעמי דת. הסוהרת צרחה עליה לעיני כל האסירות שמילאו את חדר האוכל:

"הדת הקדושה שלך היתה צריכה לשמור אותך מחוץ לכלא ולא להכניס אותך לכאן!…"

      גם ברגעים הקשים הללו היתה בה תחושה פנימית כי לא יתכן שיצמח דבר רע מהמאסר. היו אמנם רגעי שבירה וזמנים של חוויות קשות בכלא, שבהם לא היה לה עם מי לדבר, אבל התקרבותה ליהדות לפני כן היטיבה לנפשה כעת. היא דיברה הרבה עם הקב"ה, בכאב רב אמנם, אבל ללא טרוניה בנוסח "למה עשית לי כך וכך?!", ותמיד לאחר שדיברה זכתה ל'תגובה'. פעם קיבלה באותו יום חומר קריאה תורני שלימד אותה להתמודד עם בעייתה, ופעם אחרת פגשה באסירה או בסוהרת ידידותית שניחמו אותה מעט.

      לאחר ארבעה חודשים עברה מהכלא הראשון לכלא מחוזי אחר. הפעם היה מדובר בבנין ממש, בניגוד למבני הקרקע הארעיים שבהם שוכנה קודם. גם תנאי הביקור שופרו ואמה הצליחה לבקרה ארבע פעמים בשבוע למשך שעה, במקום ביקור אחד לשבוע שהיה לפני כן. ממכלאה של עשרים אסירות עברה לתא נפרד. שם נפגשה לראשונה עם עתליה, שעבדה עמה בחברת ההובלות ושכנה בתא הסמוך, והן העבירו את הזמן בצוותא.

      הגיעו חגי תשרי. מדי חג קיבלה אבישג ממכון אל"ף ידיעות על מנהגי והלכות החגים ולמרות שלא היו לה אמצעים רבים לחגוג, החליטה לשמור על מצב רוח מרומם ולשחק ב"נדמה לי". בכל ערב חג או ערב שבת נהגה לכבס את חולצת הטריקו הלבנה כדי שתראה חגיגית ולבשה אותה בשמחה למרות הקור הרב השורר במקום.

      לפני שבת הדליקה את האור בחדרה למשך כל השבת. בבוקר התפללה שחרית מהסידור שהיה ברשותה. היה לה חומש וממנו קראה את פרשת השבוע בעודה מדמיינת את הוצאת ספר התורה. בתקופת הכלא הספיקה ללמוד הרבה תורה. היא קיבלה ממכון אל"ף שיחות שבועיות של הרבי מלובביץ' וליקטה מדי פעם דברי תורה נוספים וסיפורי מעשיות, שהעשירו את נפשה והעניקו לה מרגוע.

      בראש-השנה אכלה טונה ודמיינה שהיא אוכלת ראש של דג. ביום-כיפור התעטפה בסדין לבן. אחד הסוהרים עבר ליד תאה ולתדהמתו ראה שהיא עטופה בלבן ומתנדנדת. הוא קרא לעברה בתמיהה ואבישג סימנה לו שהיא מתפללת.

      שמירת המצוות, שלכאורה אמורה היתה לפגוע בה, גרמה כעת לסובבים אותה לרחוש לה כבוד. דאגו לשמור על שקט כאשר התפללה ואפילו הקפידו שלא לנבל את הפה בקירבתה.

      לאחר החגים שוב הועברה, והפעם לכלא הפדרלי במיאמי, שהיה בית-כלא של "חמישה כוכבים". אבישג הגיעה לחדרה הריק ומצאה בו שני תאים. כאשר פתחה אחד מהם כדי להניח בו את חפציה, גילתה בו ספר תהלים בנוסח רבי יוסף יצחק מחב"ד. גם עתליה עברה עמה והתגוררה בחדר הסמוך, כאשר שקע מחבר בין שני החדרים.

      בכלא הפדרלי היו אסירות שביצעו פשעים חמורים יותר. כך למשל ישבו שם אם ובתה שתכננו לרצוח את החבר של הבת ולגזול את ממונו, אך לרוע מזלן שכרו "רוצח שכיר" שהיה סוכן סמוי של האף. בי. איי… לעתים קרובות היו נתקפות בהתקפת שגעון או שהציגו זאת. כל החדרים ננעלו אז, אבל אבישג היתה יכולה לתקשר עם עתליה דרך השקע שביניהן וניסתה לצחוק עמה ככל שרק ניתן.

      היא נותרה עקבית בהתנגדותה לעיסקת הטיעון שהוצעה לה, דהיינו להודות באשמה ולשבת בכלא שלושים ושבעה חודשים, הרי לא ידעה ולא עשתה מאומה וגם אין ראיות ממשיות כנגדה.

      יום אחד הגיע אליה עורך דינה כשהוא מיואש ואמר שלפי דעתו אין שום סיכוי כנגד השלטונות וכי "כל מה שנביא להם, יסתרו עם טענותיהם הטכניות המטומטמות." הוא הודה שאין לו שום עצה ולדעתו הם יכולים להאשימה ולהושיבה בכלא שבע שנים על לא כלום. לדעתו, המוצא היחיד היה להודות באשמה ובפרט מפני שהציעו לה עיסקת טיעון משופרת.

      אבישג היתה מבולבלת מאוד. פרט לסילוף האמת היא חששה גם להפליל את המנהלים היהודים שלה ובמיוחד כשידעה שיש איסור חמור בהפללת יהודים בבית דין של גויים. היא אמרה לעצמה שתתכונן לשבת המתקרבת וה' ישלח לה עצה אמיתית, וכך התחננה בפניו:

"ריבונו של עולם, בבקשה… אני לא יודעת מה לעשות… רק תגיד לי מה… תן לי איזו הנחיה, רמז… משהו…"

      ישנו כלל זהירות ידוע בקרב אסירים, שעורכי דינם מגלים להם מיד, והוא שאסור להם בשום פנים ואופן לדבר עם אסירים אחרים על התיק שלהם. ידועים מקרים רבים שבהם השתמשו החוקרים באסירים כדי לדובב אסירים אחרים תמורת הקלה בעונשם של המדובבים.

      היתה אסירה אחת בשם דוסנט שהיתה שותפתה לחדר של אבישג. היא הורשעה בהברחות סמים גדולות דרך אניות מסחר. גילו בקירות ביתה מיליון וחצי דולר במזומן והיא נידונה לשנים ארוכות בכלא. בכל זאת, מבלי להבין מדוע, ניגשה אבישג לדוסנט, שכבר הלשינה על אסירות רבות וכך צימצמה את עשרות שנות מאסרה לשבע בלבד, ובניגוד לכל כללי הזהירות סיפרה לה על התלבטותה הקשה. דוסנט אמרה לה נחרצות:

"את לא נורמלית! את חייבת להרים טלפון ביום שני בבוקר לעורך הדין שלך ולחתום מיד על עיסקת טיעון!"

      היא הסבירה לה היטב שאם לא תחתום על עיסקת טיעון, יהיה עליה לעבור עוד שנים ארוכות בכלא ולחיות ללא מוצא, ולעומת זאת אם תחתום, תזכה גם לקיצור וכך תשתחרר בעוד כחודשיים בלבד. ועוד אמרה שאסור לה לחשוש מהעדות כנגד מנהליה לשעבר, הרי היא יושבת על לא עוול בכפה וכבר נגרם לה ולהוריה מספיק צער.

      דוסנט הסבירה לאבישג שעליה לשכוח כאן מילים כמו "אמת", "צדק" ו"יושר". בעלי הכח עושים כל מה שהם רוצים וצריך רק לשרוד מולם. ניתן ועדיף לנצחם רק בדרך שלהם. היא דיברה בכזו איכפתיות ונחרצות, עד שלא היה לאבישג שום ספק שתפילתה נענתה וכי עליה לפעול כעת.

      ביום שני בבוקר הרימה אבישג טלפון לעורך דינה והורתה לו לארגן מיד עיסקת טיעון. היא התפללה כל העת שלא תצטרך להעיד כנגד המנהלים היהודים והדבר מאוד העיק עליה.

      שלושה ימים לפני תחילת המשפט, ישבה אבישג עם עתליה והן קראו יחדיו עיתון מקומי של סוף השבוע, דבר שלא עשו מעולם לפני כן. לפתע נקלעה לנגד עיניהן כתבה שולית לגמרי שהסתתרה בשולי העיתון ובה נכתב שמנהלי החברה שבה עבדו חתמו גם הם על הודאה באשמה! כל הדאגה פרחה בבת-אחת מלבה של אבישג.

      השופט שאמור היה להחליט בקשר לעיסקת הטיעון היה יהודי בשם כהן, לכאורה עובדה משמחת. אבל דווקא בשל יהדותו חשש מאוד לזכות יהודיה (ועוד ישראלית, שזו תוספת חטא על פשע…), ובפרט שהיתה זו שנת בחירות עבור השופטים והוא חשש ל"הכתמת שמו".

      עורך דינה הציג לפני השופט כהן את עברה החיובי ביותר של אבישג בישראל בצירוף מסמכים, את היותה תלמידה וקצינה מצטיינת. הוא התייחס ל"עבירה" שעשתה כמעידה חד פעמית כביכול וביקש לשחררה לפי עיסקת הטיעון. השופט כהן אמר:

"אם אשחרר אותה כעת לאחר שנה בלבד, איזה מסר אעביר לחברה?…"

      עורך הדין התרעם. השופט הנכבד מהרהר על מסרים לחברה, בזמן שברור כי מדובר בעוול גמור וכי ה"חברה" נטפלה לאבישג על לא כלום. הוא אמר בתמיהה:

"איזה מסר אתה מעביר לחברה?! האם מדובר כאן בעבריינית מועדת בעלת הפרעות נפשיות חמורות?… הבוסים של החברה שמגלגלים מיליונים צפויים לכל היותר לחמש שנות מאסר, וכבוד השופט רוצה להושיב בכלא עובדת זוטרית שהתפטרה ויש בחשבונה כמה מאות דולרים עלובים, למשך שנתיים?! לכבוד מה?!"

      לאחר שהשופט שמע את הדברים הללו פסק בכל זאת שעליה לשבת עשרים חודשים. אבישג ואמה, שהיו בטוחות לאחר עיסקת הטיעון שנותרו לה חודש וכמה ימים נוספים, הזדעזעו לשמוע שנותרו לה כעת שבעה חודשים.

      אבישג האסורה בידיה ורגליה, נלקחה בברוטליות עם סיום הקראת פסק הדין. אמה שישבה מאחור צעקה "שוגי!", אבל הסוהרים לא הניחו להן להפגש ואפילו לא להביט זו על זו. לאחר מכן נודע לה שהבעל של עתליה, שעבד שלושה חודשים בסך הכל ולא עשה או ידע דבר, קיבל שנתיים מאסר בארץ החירות עלי אדמות.

      אבישג לא ידעה מה לחשוב. בישראל סוגדים לאמריקה ומציירים בדמיון את האמריקאים כאנשים חביבים ונעימים, מבלי לדעת מה באמת מסתתר מאחורי אותה חביבות. מאחורי המסכה יש רק כח וכסף, לא מוסר ולא רחמים. למערכת המשפט שלהם אין כל כוונה לגלות אמת, אלא רק לסמן מטרות ולפגוע בהן בכל מחיר. היא נזכרה כי אחד מחוקריה אפילו הודה בפניה שהוא מבין שבסך הכל היתה במקום ובזמן הלא נכונים.

      כעת רצו להעבירה לבית-הכלא הפדרלי בטלהסי, בירת פלורידה. אבישג נחרדה ובפרט כשידעה כי הדבר יקשה מאוד על אמה להגיע אליה ויהיה עליה לנסוע שמונה שעות לכל כיוון. היא ניסתה למנוע בכל מחיר את העברתה ופנתה לרב כץ ממכון אל"ף:

"הרב, אתם חייבים לעזור לי, כדי שלא יעבירו אותו לטלהסי. אמא לא תוכל לבקר אותי…"

"אני לא אעזור לך!…" ענה הרב בחיוך.

"אבל למה, הרב?!"

"יש לך שליחות בטלהסי ואת צריכה לבצע אותה…"

"מי צריך אותי בטלהסי?"

"יש בטלהסי חבדניק שמנסה לפעול בתוך הכלא הפדרלי ולא הצליח עד כה, והוא חושב שאם תהיי בכלא תוכלי לעזור לו…"

"אני?! מי אני שאוכל לעזור לו?!"

"דווקא בתור אסירה תוכלי לעזור לו. אין דבר מקרי בעולם. יש לנו שליחות בכל מקום שאליו אנו מגיעים בבחירתנו וגם בעל כורחנו."

      אבישג הודיעה לאמה שאין לה ברירה וכי עליה לעבור לטלהסי. וביום שבו עברה אבישג לטלהסי (בית-כלאה הרביעי עד כה, בדיוק ביום השנה למאסרה) טסה אמה לביקור בארץ, מתוך כוונה לאגור כוחות ולחזור אליה.

      טלהסי הוא איזור של טיפוסים דרומיים שלא אוהבים שחורים וזרים ומסוגלים בקושי לסבול יהודים רפורמיים, ולכל היותר קונסרבטיביים. אבישג הגיעה לכלא הענקי. ביום הראשון היה עליה להתייצב במדור פסיכולוגיה. כאשר נכנסה לחדר ראתה בחור צעיר וחלפה בראשה מחשבה שהוא יהודי. היא דחקה את מחשבתה הצידה בטענה שהמקום החדש גורם לה  לדמיין דברים. כאשר קרא בשמה בעברית רהוטה החלה לצחוק ונפלטה מפיה בעברית "ידעתי!"

      הוא הודה שהוא יהודי והסתבר ששמו מייקל יוחננוב, שאמו אמריקאית ואביו ישראלי, ואילו הוא סטודנט שעובד בכלא בתוכנית לגמילה מסמים. אבישג שאלה:

"איך אוכל להשיג כאן אוכל כשר?"

"ישנו צ'פלין טד – אחראי לענייני דת בכלא – שמטפל בעניינים הללו, אבל אם תרצי, אוכל לדבר גם עם הרב שלי…"

"מי הרב שלך?"

"הרב של חב"ד… הרב שניאור אוירכמן…"

      למחרת חזר צ'פלין טד לעבודה ואבישג פגשה אותו אחר הצהריים במקום שבו נערכות התפילות של בנות הדתות השונות. בזמן ההמתנה נכנסה לספריית הכלא ושם גילתה אוצרות בלומים: ספרי תהלים, מחזורים של חגים, סידור תהלת ה', וספרי חב"ד. הסתבר שהרב כץ דאג להכניס את ספרי הקודש הללו. בכלא הראשון היה לה סידור, אבל נאסר עליה להעבירו לכלא הפדרלי ולכן רשמה על כתב האישום הארוך שלה את כל התפילות. כעת לא נזקקה לכתב האישום המקודש והיתה יכולה להתפלל סוף-סוף כאחד האדם. לא היתה מסוגלת להתנתק מהספריה לרגע. בן-חורין לא יבין זאת.

      טד היה מבוגר ועטור בשפם לבן, מין סבא ג'פטו חביב. הוא אמר לה:

"נכון שאת רפורמית…"

"לא, אני אורתודוכסית."

"אם כך עלייך לחבוש מטפחת…"

"אני לא נשואה עדיין. רק הנשואות חייבות."

"נו, כל יום לומדים משהו חדש בחיים." חתם את שיחתם.

      הוא הזמינהּ למשרד והמשיך לנסות ולעזור לה. התגלה כחסיד אומות העולם שאוהב יהודים. הציע לה דברים שלא חלמה עליהם עד כה בבתי הכלא השונים, כמו להדליק נרות שבת, לקדש על יין, וכן קיבלה מצרכים לחג הפסח המתקרב. אבישג לא הדליקה נרות במשך שנה שלמה והתרגשה מכך.

      היא ביקשה לשוחח עם הרב של הכלא וכאשר נאמר לה שמזה שנתיים וחצי אין רב לכלא, טענה שהיא חייבת להיות בקשר עם רב כלשהו. לאחר שתי דקות הפוגה אמר לה צ'פלין טד:

"נדמה לי שיש לי איזה כרטיס ביקור שקיבלתי לפני כמה שנים…"

הוא פישפש בכרטסת המונחת לפניו ושלף כרטיס ביקור. התבונן בו והירהר בקול:

"הלובביצ'רס… את מכירה אותם?… הרב שניאור משהו?…"

      אבישג השתנקה מהתרגשות. דרישתה הובילה למינוי הרשמי של הרב שניאור לרב הכלא. השליחות התבצעה בתוך ארבעה ימים בלבד.

      הקשיש הנחמד דאג להעבירה לחדרים נפרדים בפסח כדי שלא תבוא במגע עם חמץ. אבישג ערכה ליל סדר עם כל מה שנדרש, יחד עם בחורה ישראלית בשם שני, שגם היא נשפטה על עסקי חברות ההובלה. לפני שנה צמה אבישג בליל הסדר וחטפה בזיונות וכעת היא חוגגת את יציאת מצרים בכבוד ובשפע, כמעט כבת חורין.

      לפני שבת אישרו לה במיוחד להוציא את האוכל מחוץ לחדר האוכל, מפני שביקשה לאכול לאחר כניסת השבת. הדבר גרם לטרוניה בין האסירות שהתלחששו ביניהן. בדרך זו נודע לכולן שאבישג היא יהודיה אורתודוכסית ושומרת מצוות. אחת מהן פנתה לאבישג:

"תראי, אולי תוכלי לעזור לי."

"מה הבעיה?"

"אני לא יודעת אם אני יהודיה…"

"איך קוראים לך?"

"אסתר איגרמן." שם הכי יהודי בעולם.

"תראי, אני לא מבינה כל-כך בדברים האלה, אבל הרב יגיע לכאן ביום ששי." ואכן הרב הגיע וברר את שאלתה. הסתבר שאמה יהודיה ואילו אביה גוי. כך החלה אותה אסתר להתקרב ליהדות וללמוד עברית יחד עם אבישג ושני וכך הפכו לשלישיה.

      כעת הבינה שעליה להתחקות אחרי יהודיות נוספות שאיבדו את שורשיהן ולקרבן ליהדותן בדרכי נועם. תחושת השליחות הבלתי פוסקת גרמה לה להבין שכל דבר שהיא עוברת בחיים אינו מקרי וכי היא מצילה נפשות, כולל נפשה שלה.

      טד המשיך לסייע בכל מה שהיה יכול. בליל פסח, במקום לצאת לביתו בשעה שש בערב, נשאר עד תשע וחצי בלילה כדי לסייע להן. היה להן מוזר שאדם לא יהודי יעשה כל שביכולתו למען צרכי יהדותן. הן ניסו להתחקות אחרי שורשיו. כאשר עזבה את בית-הכלא גילה לה שהוא הולך לעשות שבת בחברתו של הרב שניאור. שורשיו האמיתיים נחשפו. אבישג גילתה בדרך נפתלת איך שניצוץ יהודי מדליק עוד ניצוץ יהודי, וביתר שאת – במקומות החשוכים ביותר.

      כעת עברה לכלא מיוחד של מחלקת ההגירה לפני הגירוש לארץ. היה לה קשה להשלים עם העובדה שנותרה עוד תחנה מיותרת בדרך אל החופש בארץ הקודש. כלא ההגירה, שאף הוא היה בטלהסי, היה הקטן והגרוע מכולם. דווקא לפני שעולה השחר, משתרר החושך הגדול ביותר.

      אבישג חשבה שתשהה בו יום-יומיים ותטוס לארץ. כאשר הגיעה, גילתה שישנן מיועדות לגירוש ששוהות בכלא ההגירה כבר שלושה ואף ארבעה חודשים. באותם ימים בכתה כפי שלא בכתה מאז תחילת מאסרה. בכלא ההגירה לא שמעו כלל על אוכל כשר. שוב החלו ימי הצום. ידידיה מפלורידה גייסו עורך דין מומחה לענייני הגירה. הודיעו לה שתצא בעוד שבועיים. בעיית הכשרות החריפה. הרב כץ השיג עבורה ירקות שהשיבו מעט את נפשה.

      חודש וחצי חלפו מאז תום מאסרה ובכל זאת עדיין לא יצאה לחופשי. אבל עיקר הלחץ שלה היה שחגי תשרי מתקרבים והיא עלולה להעבירם שוב בכלא, ואכן נאלצה להעביר את ראש-השנה ויום-כיפור בכלא המהגרים עם נשים שרובן היו במצב קשה ומחפיר. הסוף היה הקשה מכל. היא נאלצה לעבור לכלא נוסף (הששי במספר) שהיה למעשה תחנת מעבר לשדה התעופה.

      הגיע הרגע המיוחל. אבישג עלתה על המכונית שהובילה לשדה התעופה במיאמי, אך הם איחרו לטיסת "אל-על" בשעתיים שלמות. בכל זאת אמה הצליחה לעכב את הטיסה כאשר התחננה לפני הצוות הישראלי שימתינו לבתה המשתחררת מהכלא. אם היו מחמיצות את המטוס היתה מתעכבת עוד שבועיים לפחות. כאשר נכנסה לבטן המטוס וראתה את הישראלים המדברים עברית היתה מאושרת, ובעת שראתה בשעת תפילת שחרית כמה נוסעים עטופי טלית ועטורי תפילין הרקיעה שחקים מריבוי שמחתה.

      אמה לא הצליחה להשיג לעצמה כרטיס לאותה טיסה ורכשה כרטיס בחברה זרה לטיסה מאוחרת יותר. אבישג לא האמינה שהיא נמצאת על המטוס לארץ ולא היתה מסוגלת לעצום עין כל הלילה.

      כאשר הבחינה ממעל בחופי הארץ, החלה לבכות ולהתרגש מאוד. היא פחדה מהפגישה עם משפחתה. עברו עליה שנה וחצי כמו נצח והיא ירדה במשקלה בגלל הצומות ונראתה שונה מאוד. כאשר יצאה מהטרמינל החוצה, הרגישה את החופש המשכר, חשה כמי שנולדה מחדש.

      בני משפחתה ניצבו בקירבתה וקראו בשמה, אך היא לא הבחינה בהם. רק כאשר התקרבו אליה, נגעו בה ושוב קראו בשמה זיהתה אותם. אביה היה נסער וחיבק אותה ואחריו יתר קרוביה.

      לאחר שהתיישבה, הגיעה ילדה קטנה לא מוכרת ואמרה לאבישג כי התרגשה לראות את המפגש ולכן החליטה להעניק לה במתנה מחזיק מפתחות עם חַמְסָה שכתוב עליה "למזל, בריאות והצלחה". אבישג חייכה והבינה היטב שלא רק מזל עיוור הציל אותה, אלא השגחה פרטית פקוחת עיניים, ובעיקר הבינה שהתקרבותה לתורה ולמצוות לפני המאסר היתה בבחינת הקדמת רפואה למכה. ולאחר שהגיעה לביתה ולמולדתה בערב חג סוכות – חג השמחה בצל האמונה – זכתה לקיים בשלמות את הפסוק "והיית אך שמח".