"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

"והחי יתן אל לבו",

לחיות עם הלימוד וההוראה של פרשת השבוע "בהעלותך",

וללמוד הוראה כללית ועיקרית בתורה,

בחודש סיון החודש השלישי השייך למתן תורה.

*   *   *

פרשת המנורה נסמכה לפרשת הנשיאים,

לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו,

כי לא היה עמהם בחנוכת המשכן לא הוא ולא שבטו.

אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם,

שאתה מדליק ומיטיב את הנרות.

*   *   *

כשראה אהרון את הנשיאים בעבודתם,

נפשו היתה עגומה והיה מיצר ואומר: אוי לי (מדרש תנחומא).

כתוצאה מצערו חלשה דעתו (רש"י).

כי הדעת היא מעלת האדם על שאר הנבראים,

ותכלית כל אדם להעמיק ולדעת מהי תכלית בריאתו,

ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

ובמיוחד אהרון שהוא ובניו (בעזרת שאר בני שבטו),

נבחרו לעמוד לפני ה' ולשרתו.

עד שמהותו ועצמותו של כוהן גדול,

להעמיק דעתו בעבודת המשכן שתהיה בתכלית השלימות.

וכשאהרון רואה את הנשיאים בעבודתם בחנוכת המשכן,

עבודה עיקרית במשכן, שהיא ההתחלה והיסוד לקיום המשכן,

עבודה נוספת מיוחדת ויתירה.

והוא עצמו עומד מן הצד כמשקיף, ואינו יכול להשתמש בדעתו ולהיות שותף,

כשכל עניינו ועיקר דעתו היא בשביל המשכן,

חלשה דעתו!…

*   *   *

כאן שלא כמו בפרשת שמיני (כשלא ירדה שכינה לישראל),

אהרון אינו חושש שהוא הגורם שמא נשאר רושם מחטא העגל.

כי כבר אז נתברר לו שאין מקום לחשש זה.

שהרי כשעם ישראל טענו לפני משה:

"כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל".

ענה להם משה:

"אהרון אחי כדאי וחשוב ממני,

שעל ידי קרבנותיו ועבודתו (דוקא) תשרה שכינה בכם,

ותדעו שהמקום בחר בו".

*   *   *

חולשת דעתו של אהרון נובעת מהרגשת חיסרון

ומזכירה את עניין פסח שני (שגם בו דנה פרשתנו).

אנשים טמאים, שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח, באים אל משה בטענה:

"למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"?

הם אמנם הבינו וקיבלו שלא יתכן להקריב קרבן פסח בטומאה, בכל זאת הרגישו "חסרים".

לא רק שנגרעה מהם מצוה, אלא שמחוסר מצוה זו הרגישו גירעון בכל מציאותם.

כמוהם אהרון כשלא עבד עם הנשיאים בחנוכת המזבח, הרגיש גירעון בעצמו,

הרגיש שחסר אצלו עניין עיקרי בעבודת המשכן,

דבר שגרם לו חולשה וגירעון בכללות דעתו שהיא עיקר מציאותו.

אולם בה בשעה שהאנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח (והרגישו חיסרון בעצמם),

ניתנה להם הזדמנות להשלים החיסרון בפסח שני;

אהרון שלא היה בו חיסרון ואדרבה המקום בחר בו לשרת בקודש,

עד שכל ענייני המשכן (חוץ מקרבן הנשיאים) היו על ידו,

לא היתה לו עילה וסיבה לטעון "למה ניגרע",

שבודאי לא נגרע חלקו במשכן מכל הנשיאים,

בכל זאת חלשה דעתו על שלא היה עמהם בחנוכה.

עד שהקב"ה מעודדו ואומר לו: חייך, שלך גדולה משלהם,

שאתה מדליק ומיטיב הנרות, וגם הדלקת והטבת הנרות היא חנוכה,

ואדרבה היא חנוכה במעלה עליונה יותר.

*   *   *

מכאן למדים הוראה נפלאה לכל יהודי בעבודתו את קונו.

כל יהודי נבחר על ידי הקב"ה לשרתו בדיוק כמו כוהן.

שהרי במתן תורה נעשו כל ישראל ממלכת כוהנים,

ולא סתם כוהנים אלא כוהנים גדולים בדרגת אהרון הכוהן.

וכדבריו המאלפים והמרגשים של הרמב"ם:

"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש…

אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו

להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו…

הרי זה נתקדש קודש קודשים.

והריהו בדרגת אהרון כמו שנאמר:

ויבדל אהרון להקדישו קודש קודשים".

*   *   *

כל יהודי עובד את ה' במשכן הרוחני שבלבו פנימה דוגמת כוהן.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד.

ועבודתו כוללת גם את העלאת הנרות והטבתן – העלאת והטבת נשמות ישראל.

הנשמה קרויה "נר" – "נר ה' נשמת אדם" ותפקידנו להדליק את נר הנשמה,

להאיר את "נר מצוה ותורה אור" הן בנוגע לעצמנו הן בנוגע לזולת.

תפקידנו להאיר את נר ה' שבכל אחד מישראל עד כללות נשמות ישראל,

הם המנורה שבה שבעה נרות, כנגד שבעה סוגי בני ישראל בעבודת ה'.

תפקידנו לפעול שכל הנרות יאירו אל מול פני המנורה,

דוגמת אהרון שהיה מעלה את הנרות שיהיה לבם מכוון לאין סוף ברוך הוא,

בחינת "מול פני המנורה".

עד שיהיה ניכר בגלוי לעין כל, שכל ישראל הם בבחינת "מנורת זהב כולה".

*   *   *

ואכן תפקידנו לעמוד לפני ה' ולשרתו במשכן הפרטי שבכל אחד מאתנו,

תפקידנו להפיץ את היהדות ואת המעיינות,

עד כדי כך שאם חלק מן העבודה נעשה על ידי אחרים,

נרגיש חלישות בכל מציאות הדעת.

ואין זו גאוה!…

שהרי כל מציאות הדעת אינה אלא בשביל עבודת המשכן.

ומי שלא חלשה דעתו מכך שאינו שותף בעבודת המשכן,

הרי שעדיין לא הגיע לדרגה, שהבינו מדעו לעמוד לפני ה' ולשרתו (בשלימות),

שכל מציאות דעתו שניחן בה משמים היא לתכלית זו.

לכאורה, אין הכרח להשתתף בכל עבודת קודש בענייני המשכן,

שהרי כל ישראל ערבים זה בזה.

אך כשיהודי רואה או שומע שלא היה עם אחיו בחנוכת המשכן,

אפילו אינו אשם בכך, שמא היה אנוס,

או אפילו היה עסוק באותו זמן בעבודה אחרת בעניין המשכן,

מכיון שיודע שכל מציאות הדעת שלו אינה אלא בשביל עבודת המשכן,

זה פועל עליו חלישות הדעת ולא יועילו כל ההסברים להרגיעו,

כי בסופו של דבר כל אחד יודע וחייב לומר: "בשבילי נברא העולם".

*   *   *

דעתו של אהרון חלשה רק לאחר שנים עשר יום של הקרבת הנשיאים,

כי עד שלא נסתיימה העבודה יכול אהרון לחשוב שיש לו עוד סיכוי להשתתף בחנוכת המשכן.

רק לאחר סוף שנים עשר ימי חנוכת המשכן בתום המלאכה,

הבין אהרון שלא יוכל להשתתף עוד בחנוכת המשכן ואז חלשה דעתו.

אין הדבר כן לגבינו, כי כל זמן שמשיח צדקנו לא בא,

ברור שלא נסתיימה עבודת המשכן עבור עם ישראל,

לכן כל פעם שאנו רואים שאיננו משתתפים בחנוכת המשכן יש לנו חלישות הדעת.

ומרובה מידה טובה… עלינו להסיק מכך מסקנה חיובית,

שצריך לנצל את חוזק הדעת לחפש דרכים להשתתף עם אחרים בחנוכת המשכן,

וכשנתקע מחשבתנו ודעתנו בחוזק, בודאי נמצא את הדרך לכך.

*   *   *

הרבי מחזק אותנו ומלמדנו דוקא את הדרך החיובית בעבודת ה'.

לא שניצור אצלנו את חלישות הדעת כשאיננו משתתפים בחנוכת המשכן,

אלא אדרבה, נשתדל לעשות עבודתנו בהתבוננות בדעתנו ובחוזק הדעת.

במיוחד בדורנו דור אחרון לגלות שיזכה להיות דור ראשון לגאולה,

שבכל פעולה ופעולה שנעשה ובמיוחד בהעלאת הנרות,

נתכונן לחנוכת בית המקדש השלישי.

ולא יתכן שכאשר יש כבר הרבה אנשים מישראל העוסקים בחנוכת בית המקדש השלישי,

שיעמוד מישהו מן הצד ולא יהיה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו,

היינו, בני ביתו, תלמידיו וכו'.

כולנו צריכים לקרב ולזרז את חנוכת בית המקדש השלישי,

ובעבודת קודש זו אנו צריכים להתחזק ולהוסיף ביתר שאת ויתר עז,

מתוך זריזות הכי גדולה דוגמת הזריזות שהיתה בנדבת המשכן,

שכולם לא הפסיקו להביא עוד נדבה ועוד נדבה,

ולא פסקו מלהביא עד שנצטוו להפסיק מלעשות עוד במלאכה.

בימינו, לא רק שאיננו נדרשים להפסיק במלאכה,

אלא אנו נדרשים להוסיף בעשיית המלאכה.

ולא עוד אלא שאנו נדרשים להעלות את הנרות,

עד שיהיו באופן שהשלהבת תהיה עולה מאליה,

שהפעולה על הזולת תחזק אותו עד שלא יהיה זקוק לפעולת המשפיע,

ויעשה את העבודה בכח עצמו.

ולעוסק במלאכת קודש זו מובטח,

שעל ידי פעולתו על הזולת יתעלה הוא עצמו מעלה מעלה בכל מציאותו,

ולא רק לאחר מעשה אלא עוד קודם פעולת ההדלקה ואפילו קודם הטבת הנרות,

רק כאשר יחליט לעסוק בהכנות להדלקת המנורה תהיה אצלו עליה.

שכבר בעלייתו להדליק (ואף קודם לכן, כשייטיב את הנרות),

יזכה לשלימות הדעת (היפך "חלשה דעתו"),

ולא עוד אלא שתעלה כל מציאותו!…

לא רק הראש – "דעת", אלא גם כל הגוף עד לעקב שברגל.

שיעלה במעלה כדי להדליק את המנורה דוגמת הכוהן הגדול.

*   *   *

זהו עניין הנשמה ותכלית ירידתה לעולם.

נשמה, שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ירדה צורך עליה.

יש להדליק את נרות נשמות ישראל שיאירו ב"נר מצוה ותורה אור"

עד שיהיו "מנורת זהב כולה",

על ידי העבודה של הדלקת ה"נר" "נר ה' נשמת אדם" ב"נר מצוה ותורה אור",

יעלו הנרות (נשמות ישראל) למקום עליון יותר מכפי שהיו באיגרא רמה קודם הירידה.

כולל ובמיוחד בהפצת המעיינות – בחינת השמן שבתורה חוצה בכל קצוי תבל,

שבימינו זהו פיקוח נפש של ממש.

וברוך ה' יש לנו נתינת כח מלמעלה בקריאת התורה של פרשת בהעלותך.

ובעזרת ה' ית' נזכה להפוך את החושך לאור באופן של "יתרון האור הבא מן החושך",

עד להכנסת ה"אל"ף" "אלופו של עולם" לעולם והפיכת "גולה" ל"גאולה".

*   *   *

יהי רצון שעל ידי העבודה של "בהעלותך את הנרות" של כל יהודי,

נזכה לקיום היעוד בהפטרה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה…

ויאמר אלי זה דבר ה' אל זרובבל"…

שגם בזמן גלות בבל שנקראו בשם זרובבל על שם "וזרעתיה לי בארץ",

היו בבחינת "מנורת זהב כולה".

ואדרבה על ידי גלות בבל נעשה "מנורת זהב".

אולם עיקר בחינה זו תהיה לעתיד לבוא,

כשהקב"ה יפדה את בנו בכורו ממצרים – מיצר הגלות,

ונזכה להדלקת המנורה על ידי אהרון בבית המקדש השלישי כפשוטו ממש,

בגאולה השלישית מיד ממש ולא עיכבן כהרף עין.

(על פי שיחת הרבי שבת פרשת בהעלותך י"ט סיון ה'תשמ"ח)